מעבר לדלת הסגורה



קרני השמש האביבית חדרו דרך החלונות של תחנת המשטרה טָאנוּמסהֶדֶה, חושפות ללא רחם את הלכלוך שהצטבר על הזגוגיות. אפרוריות של שלהי חורף עטתה את הזגוגית, ופטריק הרגיש שגם הוא חלק מאותה תפאורה עגמומית. החורף האחרון היה קשה. החיים עם ילדים היו מהנים, אך גם קשים הרבה יותר מששיער לפני שמאיה נולדה. ולמרות שחייהם נכנסו למעין שגרה, אריקה התקשתה ליהנות מחייה כעקרת בית. עובדה זו ייסרה את פטריק בלי הרף. כל מה שאירע לאַנָה בשנה האחרונה הכביד עליהם גם הוא.

נקישה על הדלת קטעה את הרהוריו.

"פטריק? התקבל דיווח על תאונת דרכים. תאונה עצמית, בדרך לסָנאס."

"או־קיי," התרומם פטריק מכיסאו. "תגידי, המחליפה של אֶרנסְט לא היתה אמורה להתייצב היום?"

"כן," אמרה אניקה. "אבל עוד לא שמונה בבוקר."

"אז אקח איתי את מרטין, למרות שתיכננתי לצרף אותה לכל קריאה, כדי שכבר תיכנס לעניינים."

"רחמנות על האומללה," העירה אניקה.

"בגלל שהיא תצטרך לנסוע איתי?" פטריק נעץ באניקה מבט חמור סבר.

"ברור," הודתה אניקה. "אני הרי מכירה את הנהיגה שלך... אבל האמת שהתכוונתי למֶלבֶּרג. לא יהיה לה קל איתו."

"אחרי שקראתי את קורות החיים שלה, אני מאמין שאם יש בחורה שיכולה להתמודד עם מלברג, הרי זו הָאנָה קרוּזֶה. עושה רושם שמדובר בבחורה קשוחה, לפחות על סמך ההמלצות והעיטורים שלה."

"לכן לא ברור למה היא מחפשת עבודה דווקא פה בפרברים..."

"נכון, זאת באמת שאלה," הודה פטריק ולבש את מעילו. "אני בהחלט יכול לשאול אותה למה החליטה להואיל בטובה לבוא לפרובינציה ולהתחכך עם חובבנים כמונו..." הוא קרץ לאניקה, והיא חבטה קלות בכתפו.

"אתה יודע שזאת לא היתה הכוונה שלי."

"אני יודע, אני פשוט נהנה להציק לך... יש עוד מידע על זירת האירוע? פצועים? מתים?"

"לפי המידע שהתקבל נראה שיש שם רק נהג. מת."

"לעזאזל. אאסוף את מרטין וניסע לשם. אני מאמין שנחזור תוך זמן קצר. בינתיים תוכלי להראות להאנה את המשרד."

באותו רגע שמעו שניהם קול נשי מכיוון עמדת הקבלה.

"שלום."

"זאת בטח היא," אמרה אניקה ושמה פעמיה אל הכניסה. פטריק, סקרן למדי, התלווה אליה.

הוא הופתע לראות את האישה שהמתינה להם ליד עמדת הקבלה. פטריק לא ידע לְמה ציפה, אבל אולי למישהי יותר... גדולה. ופחות מתוקה ו... בלונדינית. היא הושיטה את ידה, תחילה אל פטריק ואז אל אניקה, ואמרה:

"שלום. האנה קרוזה. זה היום הראשון שלי כאן."

קולה תאם יותר את ציפיותיו. עמוק וסמכותי. לחיצת היד האיתנה גם העידה על שעות אימון רבות בחדר כושר, ופטריק מיהר לבטל את התרשמותו הראשונית.

"פטריק הֶדסטרוּם. וזו אניקה יָאנסוֹן, עמוד השדרה של התחנה..."

האנה חייכה.

"הנציגה של המין הנשי בתחנה שנשלטת על ידי גברים. או לפחות נשלטה, עד עכשיו."

אניקה צחקה. "טוב, אני חייבת להודות שאני שמחה שבאת לאזן את כמות הטסטוסטרון כאן."

פטריק קטע את פטפוטיהן.

"בנות, תמשיכו את ההיכרות מאוחר יותר. האנה, לפני רגע קיבלנו דיווח על תאונת דרכים קטלנית. חשבתי להציע לך להצטרף אלי, אם זה מתאים לך. ככה נזרוק אותך ישר למים העמוקים."

"בסדר גמור מבחינתי," הסכימה האנה. "הייתי שמחה רק להניח את התיק שלי איפשהו."

"אכניס אותו לחדר שלך," השיבה אניקה. "כשתחזרי, אעשה לך סיור."

"תודה," אמרה האנה ומיהרה אחרי פטריק, שכבר היה בדרכו החוצה.

"איך התחושה?" שאל פטריק, משהתיישבו בניידת והחלו בנסיעה לעבר סָנאס.

"טובה, תודה, תמיד מרגש להתחיל מקום עבודה חדש."

"על סמך קורות החיים שלך אני רואה שעברת לא מעט מקומות עבודה," אמר פטריק.

"כן, רציתי לצבור כמה שיותר ניסיון תעסוקתי מגוון," השיבה האנה והציצה בסקרנות דרך החלון. "אני מעוניינת להכיר את החלקים השונים של שוודיה, להתנסות בתפקידים שונים, כל דבר שיכול להעשיר אותי מבחינה מקצועית."

"אבל למה?" שאל פטריק. "כלומר, מהו היעד הנכסף?"

האנה חייכה חיוך לבבי אך החלטי. "מִשֹרה ניהולית, כמובן. באחת הערים הגדולות. לכן אני משתתפת בהמון קורסים, צוברת כמה שיותר ניסיון ומשתדלת לעבוד קשה."

"נשמע מתכון להצלחה," חייך פטריק, אך נאלץ להודות שגל האמביציה שזרם לעברו עורר בו תחושה לא נוחה. הוא הכיר שוטרים מסוג אחר.

"אני מקווה," סיכמה האנה והמשיכה לבחון את הנוף.

"ואתה? כמה זמן אתה עובד בטָאנוּמסהֶדֶה?"

למורת רוחו פטריק שמע את עצמו משיב בנימה מתנצלת. "אה... האמת שמאז שסיימתי את בית־הספר לשוטרים."

"אוי, בחיים לא הייתי עומדת בזה. אני מבינה שטוב לך פה. זה נשמע מבטיח גם מבחינתי..." היא צחקה והביטה בו.

"כן, זה עניין של פרשנות. אבל האמת שזה גם עניין של שגרה ונוחות. גדלתי פה, ואני מכיר את המקום כמו את כף ידי. למרות שאני כבר לא ממש חי בטָאנוּמסהֶדֶה. כיום אני חי בפְיַילבּאקה."

"אה, נכון, שמעתי שאתה נשוי לאריקה פאלק! אני אוהבת את הספרים שלה! טוב, את ספרי המתח. אני חייבת להודות שאת הביוגרפיות לא קראתי..."

"אין לך במה להתבייש. נראה שחצי שוודיה קראה את הספר האחרון שלה, אבל רוב הקוראים בכלל לא יודעים שהיא כבר פירסמה חמש ביוגרפיות של סופרות שוודיות. הביוגרפיה הנמכרת ביותר היא של קָרִין בּוֹיֶה, אני חושב שנמכרו אלפיים עותקים... ולמעשה, אנחנו עוד לא נשואים. אבל בקרוב. אנחנו מתחתנים בערב חג הפֶּנטֶקוֹסט."

"מזל־טוב! חתונה אביבית! איזו שמחה!"

"נקווה... אם כי אני חייב לומר, שבשלב זה הייתי מעדיף לברוח ללאס וגאס מכל הבלגן. לא היה לי מושג שכל כך מסובך להפיק חתונה."

האנה צחקה בלבביות. "אני מתארת לעצמי..."

"אבל ראיתי בקורות החיים שלך שגם את נשואה. לא התחתנתם בכנסייה בחתונה רבת־משתתפים?"

צל חלף על פניה של האנה. היא הפנתה את ראשה ומילמלה חרישית: "התחתנו בעירייה. אבל נדבר על זה בהזדמנות. נראה שהגענו."

לפניהם היתה מוטלת מכונית מרוסקת, ושני כבאים שקדו על ניסורהּ. הם לא נחפזו. פטריק העיף מבט בזירה, ומייד הבין מדוע.

לא במקרה הפגישה התקיימה בביתו שלו ולא במבנה המועצה. בתום חודשים של שיפוץ אינטנסיבי הבית - או הפנינה, כפי שאהב לכנות אותו - עמד מוכן במלוא הדרו, מזמין מבטי הערצה של אורחים ועוברי אורח מזדמנים. זה היה אחד הבתים הגדולים והעתיקים בגרֶבֶּסטָאד, ונדרשו לא מעט מאמצים לשכנע את בעלי הבית למכור לו אותו. תחילה הם הטיחו סיסמאות בנוסח "נכס משפחתי" ו"רצון להוריש לילדים ולנכדים", אבל ככל שהעלה את גובה הסכום, ההטחות הפכו לרטינות ולבסוף להמהומים. הילידים המפגרים האלה אפילו לא הבינו שהוא הציע הרבה פחות ממה שלמעשה היה מוכן לשלם עבור הנכס. סביר להניח שהם מעולם לא עזבו את המקום הזה, ולא ניחנו במודעוּת של מי שחיו בשטוקהולם וידעו להעריך נכסי נדל"ן.

בתום הקנייה הוא השקיע בלי היסוס שני מיליון קרונות נוספים לצורכי שיפוץ, וכעת הפגין בגאווה את התוצאה הסופית בפני שאר חברי המועצה.

"ואלה מדרגות שהבאנו במיוחד מאנגליה, שממש מתכתבות עם הפריטים האופייניים לאותה תקופה. זה כמובן היה יקר, מייצרים רק חמישה דגמים כאלה בשנה, אבל אני מוכן לשלם על איכות. וברור שכל העבודה נעשתה בליווי מסוּר של מוזיאון בּוהוּסלֶאן, כדי לא לפגוע בנשמה של הבית. גם אני וגם וִיוֶוקָה מקפידים לשפץ בתים ברגישות, כדי לא לפגוע בנשמה של הבית. למעשה, יש לנו כאן כמה עותקים של 'רֶזידֶנס' - התפרסמה שם כתבה על מעוננו הצנוע, והצלם אמר שמעולם לא ראה שיפוץ מוצלח כזה. אתם מוזמנים לקחת איתכם עותק בתום הביקור, לדפדף בו בבית בנחת. וכן, אולי כדאי שאציין ש'רזידנס' מתמחה בבתי יוקרה, שלא כמו 'סְקוֹנה הֶם', שנכנס לבתים של כולם." הוא גיחך כדי להמחיש את האבסורד במחשבה, שהבית שלו ושל רעייתו יככב בירחון שכזה.

"אולי נתיישב כדי שנוכל לגשת לעניינים?" אֶרלִינג ו' לַארסוֹן החווה לעבר שולחן האוכל הגדול, שהיה ערוך לקפה. אשתו ערכה את השולחן בזמן שסייר עם האורחים ברחבי הבית, וכעת היא עמדה לידו והזמינה את האורחים להתיישב. ארלינג זיכה אותה בהנהון מלא הערכה. ויוֶוקה הקטנה היתה שווה זהב. היא ידעה את מקומה והיתה מארחת למופת. אולי מעט נחבאת אל הכלים ולא מיומנת בשיחות חולין, אך ארלינג העדיף - וגם נהג לציין זאת - אישה שיודעת להחריש על פני אישה שמקשקשת ללא הרף.

"נו, ואילו מחשבות טורדות את מנוחתכם היום?" שאל ארלינג. הם התיישבו מסביב לשולחן, וּויוֶוקה מזגה קפה לכוסות הלבנות העדינות.

"טוב, אתה יודע מהי עמדתי," אמר אוּנוֹ בּרוּרסוֹן והטיל ארבע קוביות סוכר לתוך כוסו. ארלינג בחן אותו בסלידה. הוא לא הצליח להבין גברים שהזניחו את גופם ואת בריאותם. הוא עצמו הקפיד לרוץ מדי בוקר עשרה קילומטרים, ואף ביצע כמה תיקונים קוסמטיים בדיסקרטיות רבה. רק ויווקה ידעה עליהם.

"טוב, לא השארת לנו הרבה מקום לספק," השיב ארלינג בחדות רבה משהתכוון. "ניתנה לך הזדמנות להביע את עמדתך, אבל היות שכבר קיבלנו החלטה משותפת, אני עדיין חושב שעדיף לכולנו להתאחד מאחורי ההחלטה הזאת ולהפיק את המיטב מהעניין. אין טעם לדוש בכך עוד. צוותי הטלוויזיה יגיעו לכאן כבר היום, ואתם יודעים את דעתי, אני סבור שמדובר בהזדמנות פז. רק תחשבו על רמת החשיפה שהעיירות האחרות קיבלו בעונות קודמות. אוֹמוֹל אמנם זכתה לסיקור תקשורתי כבר בהקשר של הסרט של מודיסון, אבל אין להשוות בין הכתבות הבודדות מאז לבין מידת הסיקור שהיא קיבלה כשצילמו בה את תוכנית הריאליטי. ושלא לדבר על 'פַאקִינג טוֹרֶבּוּדַה', התוכנית שממש העלתה את החור הזה על המפה. תחשבו על כך שתושבים מכל חלקיה של שוודיה יסתופפו בערבים מול 'פאקינג טָאנוּם'! איזו הזדמנות נדירה להפגין את הצד הכי טוב שלנו!"

"הצד הכי טוב שלנו," נחר אונו. "בני־נוער שיכורים וילדות בַּרבּי סתומות, כך אתה רוצה להציג את טאנוּמסְהֶדֶה?"

"אני בכל מקרה חושבת שזה הולך להיות מרתק!" התפעלה גוּנִילָה שייֶלִין בקול צייצני מדי והפנתה עיניים נוצצות אל ארלינג. היא חיבבה את ארלינג עד מאוד. לארלינג היה ברור שהיא מאוהבת בו, למרות שהיא כמובן היתה מכחישה זאת בתוקף. אך הוא, מודע היטב לרגשותיה, ניצל זאת כדי לגייס את קולה לקראת כל הכרעה.

"כן, תקשיבו לגונילה! זאת הרוח שבה כולנו צריכים להתייחס לפרויקט הזה! מדובר בהרפתקה מעניינת ובהזדמנות שיש להודות עליה!" ארלינג דיבר בנימה מגייסת. אותה נימה שסייעה לו רבות במהלך שנותיו כמנהל חברת ביטוח גדולה, נימה שנפלה על אוזניים קשובות הן של הצוות והן של ההנהלה. כמו תמיד הוא חש משב נוסטלגי כשנזכר באותן שנים במרכז הקלחת. אך למרבה המזל הוא השכיל לסגת בזמן. משך את כספיו ואמר תודה ושלום, לפני שהעיתונאים צמאי הדם האלה החלו להפיל את הקולגות שלו ולקרוע אותם לגזרים אחד־אחד. בזמנו ארלינג התייסר רבות בהחלטה לצאת לפנסיה מוקדמת אחרי התקף הלב, אך זו התגלתה כאחת ההחלטות הטובות שקיבל בחייו.

"הנה, תתכבדו במאפים. מקונדיטוריית אֶלגְס." הוא הצביע על המגשים עמוסי העוגיות המסוכרות ומאפי הקינמון. כולם צייתו לו והתכבדו בהם. הוא עצמו בחר להימנע מכך. העובדה שקיבל התקף לב חרף הקפדתו היתרה על תזונה בריאה, המריצה אותו אף יותר.

"ומה לגבי פיצויים אפשריים? שמעתי שבטוֹרֶבּוֹדה שאבו לא מעט כסף בדרך הזאת. ההפקה אחראית לזה?"

ארלינג נחר בבוז לכיוונו של מנהל הכספים הצעיר של המועצה, שתמיד התעכב על הפרטים הקטנים והשוליים במקום לראות את התמונה הגדולה - the big picture, כפי שהוא עצמו נהג לומר. ומה לכל הרוחות הוא מבין בכלכלה? בקושי מלאו לו שלושים, וסביר להניח שבכל ימי חייו יחד לא היה אחראי על הסכומים שארלינג גילגל מדי יום בעבודתו בחברת הביטוח. לא היתה לו סבלנות לפקידונים אפרוריים. הוא פנה לפקידון שענה לשם אֶרִיק בּוּלִין ואמר:

"זה לא משהו שצריך לעניין אותנו. בואו ניערך לקראת גלי התיירות שיפקדו אותנו, ולא נטריד את עצמנו בכמה שמשות שאולי ינופצו. ואני גם מצפה שהמשטרה תעשה כמיטב יכולתה להצדיק את שכרה ותפקֵח על העניינים."

מבטו נדד בין הנוכחים. הטכניקה הזאת התגלתה כמוצלחת למדי בעבר, וכך גם הפעם. כולם הרכינו את מבטיהם ובלעו מחאות פוטנציאליות. היתה להם הזדמנות למחות, אבל ההחלטה כבר התקבלה באווירה דמוקרטית, ובהמשך היום האוטובוסים עם משתתפי התוכנית יתגלגלו לתוך העיירה.

"זה יהיה בסדר," אמר יוּרן שוּסטֶר.

הוא עדיין לא התאושש מכך, שארלינג כבש את מקומו כיושב־ראש המועצה בתום חמש־עשרה שנות כהונה. וארלינג מצדו לא הבין, מדוע יורן בוחר להישאר בוועד המועצה. אם הוא עצמו היה נוחל כישלון כה צורב בבחירות, הוא היה מתקפל עם הזנב בין הרגליים. אבל אם ליורן לא אכפת להיות מושפל, אז בבקשה. היו יתרונות מסוימים בכך שהשועל הזקן עדיין הסתובב בשטח, למרות שהוא כבר היה עייף וחסר שיניים, במובן המילולי. היו לו תומכים נאמנים, שנשארו רגועים כל עוד ראו שהוא עדיין פעיל בוועד.

"אז קדימה, היום אנחנו יוצאים לדרך. אני אקבל את הצוות באופן אישי בשעה אחת, ואתם כמובן מוזמנים להגיע גם כן. אם תבחרו שלא, ניפגש בישיבת הצוות הקבועה ביום חמישי." הוא התרומם כדי להבהיר לנוכחים שהמפגש הסתיים.

אונו עדיין רטן בינו לבין עצמו, אך להוציא אותו, ארלינג חש שהצליח ללכד את השורות. הוא הריח ניצחון.

הוא יצא למרפסת הקדמית והדליק סיגר בשביעות רצון. בחדר ההסבה ויווקה אספה בדממה את כלי ההגשה.

"דה דה דה דה." מאיה ישבה בכיסא האוכל שלה וקישקשה בעודה חומקת בהצלחה מהכפית שאריקה ניסתה לדחוף לתוך פיה. בתום כמה ניסיונות אריקה הצליחה להשחיל פנימה כפית דייסה, אך השמחה היתה קצרה, שכן מאיה החליטה לנצל את ההזדמנות ולהפגין את כישוריה בחיקוי מכוניות. "ברררררר," היא אמרה בשכנוע עמוק, מרססת שכבה אחידה של דייסה על פניה של אריקה.

"ילדה רעה," אמרה אריקה בעייפות, אך מיד הצטערה על בחירת המילים.

"ברררר," השיבה מאיה בשמחה, ובכך הוציאה את שארית הדייסה מפיה ופיזרה אותה על השולחן.

"ילדה אעה," חזר אחריה אדריאן, וננזף על ידי אחותו אֶמָה.

"אסור לקלל, אדריאן."

"אבל איקה אמרה את זה!"

"אבל בכל מקרה אסור לקלל, נכון דודה אריקה?" אֶמה הניחה בהחלטיות את ידיה על מותניה ונתנה בדודתה מבט מתריס.

"ברור שאסור לקלל. זה היה ממש מטופש מצדי, אדריאן."

מסופקת מהתשובה, המשיכה אֶמה לאכול את היוגורט שלה. אריקה בחנה אותה באהבה, אך גם בדאגה. החיים הכריחו אותה להתבגר באחת. לפעמים היא התנהגה יותר כאמא מאשר כאחותו הגדולה של אדריאן. אנה לא הבחינה בכך, אבל אריקה ראתה זאת היטב. מי כמוה יודעת כמה זה קשה, להיכנס לנעלי האֵם בגיל צעיר מדי.

וכעת השתיים חזרו שוב לאותו הדפוס. היא משמשת מעין אמא לאחותה הצעירה, במקביל להיותה אמא של מאיה ואמא מחליפה של אֶמה ואדריאן, בתקווה שאנה תשוב לתפקד בקרוב. אריקה העיפה מבט לעבר המדרגות שהובילו לקומה השנייה והחלה לפנות את הכלים מהשולחן. אבל היא לא שמעה את אנה, שלרוב לא התעוררה לפני אחת־עשרה בבוקר. אריקה הניחה לה לישון. היא לא ידעה מה לעשות מעבר לזה.

"היום אני לא רוצה ללכת לגן," הכריז אדריאן, עוטה על פניו הבעה נחושה.

"אתה כן הולך לגן היום, אדריאן," הניחה אֶמה שוב את ידיה על מותניה. אריקה קטעה את המהומה באִִבּה בעודה מנסה לנקות את התינוקת בת השמונה חודשים משיירי מזון.

"אֶמה, לכי ללבוש מעיל. אדריאן, אין לי כוח לוויכוח הזה היום. אתה הולך לגן עם אמה, וזה לא פתוח לדיון."

אדריאן פתח את פיו כדי למחות, אך משהו במבטה של דודתו כנראה גרם לו להבין, שהיום מוטב לו לציית, ובצייתנות לא אופיינית הוא יצא למבואה.

"הנה, תנעל נעליים." אריקה הניחה לפניו את נעלי ההתעמלות, אבל הוא הניד בראשו.

"אני לא יכול, תצטרכי לעזור לי."

"אתה כן יודע לנעול נעליים, אתה עושה את זה בגן."

"לא, אני לא יכול. אני קטן," הוסיף ליתר ביטחון.

אריקה נאנחה והניחה את מאיה המתפתלת על הרצפה. היא החלה לזחול בגיל צעיר מאוד, וממש הצטיינה בתחום.

"מאיה, תישארי כאן, מתוקה," אמרה אריקה בזמן שניסתה לנעול לאדריאן את הנעל. אך מאיה העדיפה להתעלם מתחנוני אִמה ויצאה בחדווה לזחילה רצופת הרפתקאות. אריקה הרגישה שהזיעה מתחילה לזלוג במורד גבה ותחת בית־שחיה.

"אני יכולה להביא את מאיה," התנדבה אֶמה ופירשה את השתיקה של דודתה כהסכמה. היא חזרה מתנשפת עם מאיה, שהתפתלה בידיה כגור חתולים מרדן. פניה של בתה החלו לעטות אותו גוון אדמדם שבישר על צרחות איומות, והיא מיהרה אפוא לחלץ אותה מידיה של אֶמה. לאחר מכן היא דחפה את הילדים דרך הדלת אל המכונית. לעזאזל, כמה שהיא שונאת את הבקרים האלה.

"תיכנסו למכונית, אנחנו ממהרים. אנחנו שוב מאחרים, ואתם יודעים מה הגננת אווה חושבת על איחורים."

"היא לא אוהבת איחורים," הנידה אֶמה המוטרדת בראשה.

"היא ממש לא אוהבת איחורים," הוסיפה אריקה וחגרה את מאיה בכיסא הבטיחות.

"אני רוצה לשבת מקדימה," הכריז אדריאן, הצליב בזעם את זרועותיו על בית החזה והתכונן לקרב.

אבל כעת פקעה סבלנותה של אריקה. "שב בכיסא שלך!" היא צרחה, וחשה סיפוק מסוים כשראתה אותו ממהר להתיישב על הבוסטר. אֶמה התיישבה על ההגבהה במרכז המושב האחורי וחגרה את עצמה.

בתנועות מוגזמות מעט חגרה אריקה את אדריאן, אך עצרה כאשר הרגישה יד קטנה על לחייה.

"אני אוהההההב אותך איקה," אמר אדריאן והשתדל להיראות כמה שיותר חמוד. ללא ספק ניסיון חנופה, אבל הפעם - כמו תמיד - זה הצליח. ליבה של אריקה עלה על גדותיו, והיא רכנה קדימה ונישקה אותו.

הדבר האחרון שעשתה לפני שיצאה מהחניה היה להעיף מבט מודאג אל עבר חלון חדר השינה של אנה. הווילונות עדיין כיסו עליו.

יונה השעינה את מצחה על החלון הקריר באוטובוס ובחנה את הנוף שעל פניו חלפו. האדישות פשטה בה כתמיד. היא משכה בשרוולי חולצתה שכיסו את מפרקי ידיה. עם השנים התנועה הזאת הפכה לכפייתית. היא תהתה כיצד הגיעה למקום הזה. מדוע אנשים מצאו עניין בלעקוב אחר חייה ושגרת יומה? יונה לא הבינה את זה. ילדה מרוסקת, חריגה, שחותכת ורידים. אבל ייתכן שאלה בדיוק הסיבות, שבגללן היא נבחרת שוב ושוב על ידי הקהל להישאר בתוכנית שבוע אחר שבוע. כי יש בנות רבות כמוה ברחבי המדינה. בנות שמזדהות איתה כשהיא נקלעת למריבות עם שאר דיירי הבית, כשהיא יושבת בוכה באמבטיה וחותכת את מפרקי ידיה בסכין גילוח. הן מזדהות איתה כשהייאוש שהיא משדרת מרחיק ממנה את שאר דיירי הבית וגוזר עליה בדידות. כנראה בגלל זה.

"אלוהים, איזה כיף שקיבלנו הזדמנות נוספת, כאילו!" יונה שמעה את הציפייה בקולה של ברבי, אך סירבה לענות לה. רק השם של חברתה לתוכנית עורר בה בחילה. אבל העיתונים אהבו אותה. בובת הברבי כיכבה בכותרות. שמה האמיתי היה לִילֶמוּר פֶּרסוֹן. אחד העיתונאים נבר וחשף את העובדה הזאת. הוא גם מצא תמונות מהתקופה שבה היתה ילדה צנומה עם שיער חום ומשקפיים גדולים מדי. שום דמיון לפצצת הסיליקון הבלונדינית של היום. יונה צחקה למראה התמונות. מישהו הגניב עותק של העיתון לתוך הבית. אבל ברבי בכתה. ואחר כך היא שרפה את העיתון.

"תראי כמה אנשים יש פה!" ברבי הצביעה בהתלהבות על הקהל הרב שהתאסף בנקודת העצירה המתוכננת של האוטובוס. "את קולטת, יונה, שכולם באו לפה בגללנו?! את קולטת?" היא התקשתה לכבוש את התלהבותה, ויונה נתנה בה מבט מלא בוז. ואז היא תחבה את האוזניות עמוק באוזניה ועצמה עיניים.

פטריק עקף באיטיות את המכונית. היא הידרדרה בירידה תלולה והתנגשה לבסוף בעץ. חזית המכונית היתה מעוכה לגמרי, אך שאר המכונית נשארה שלמה. לא היה לה סיכוי לקחת את הסיבוב הזה במהירות גבוהה.

"נראה שהראש נחבט בהגה. כנראה זאת סיבת המוות," אמרה האנה כאשר כרעה על ברכיה לצד הגופה.

"נשאיר את זה לפתולוג," אמר פטריק בנימה חדה, ומיד התנצל. "רק התכוונתי ש..."

"זה בסדר," נופפה האנה בידה בביטול. "זאת היתה הערה טיפשית. אתרכז מעכשיו בסקירה של הזירה ולא בהסקת מסקנות, לפחות לא בשלב זה," הוסיפה.

פטריק סיים להקיף את המכונית וכרע לידה. דלת הנהג היתה פתוחה לרווחה, והגופה היתה חגורה, ראשה שמוט על ההגה. דם נטף מפניה לרצפה.

הם שמעו את נקישת המצלמה של הטכנאי והסתובבו שניהם.

"אנחנו מפריעים?" שאל פטריק.

"לא, כבר צילמנו את רוב התמונות. חשבנו לטפל בקורבן ולצלם תמונות שלו. זה בסדר? ראיתם את כל מה שאתם צריכים?"

"מה את אומרת, האנה?" שאל פטריק בניסיון לערב את הקולגה החדשה בעבודה. הוא הניח שלא פשוט להתחיל במקום עבודה חדש וביקש להקל עליה.

"כן, נראה לי." היא ופטריק התרוממו ופינו מקום לטכנאי. הוא תפס בעדינות בכתפי הגופה והשעין את ראשה אל המושב. רק כעת ראו שזו אישה. השיער הקצר ובגדי היוניסקס עוררו רושם שמדובר בגבר, אך מהפנים הם למדו שזו אישה כבת ארבעים.

"זאת מריט," קבע פטריק.

"מריט?" שאלה האנה.

"יש לה חנות ברחוב אֶפֶרסוֶואגֶן. היא מוכרת תה, קפה, שוקולד, דברים מהסוג הזה."

"יש לה משפחה?" קולה של האנה רעד קלות בזמן שדיברה, ופטריק נתן בה מבט חטוף. אבל היא לא הגיבה, והוא הסיק שרק דמיין.

"אני לא יודע. נצטרך לבדוק את זה."

הטכנאים סיימו לצלם והתרחקו משם. פטריק פסע צעד אחד קדימה, והאנה עשתה כמותו.

"בזהירות, ואל תיגעי בכלום," הזדרז פטריק לומר, אך לפני שהאנה הספיקה לענות, הוא כבר המשיך: "סליחה, אני כל הזמן שוכח שאת חדשה רק אצלנו, לא כשוטרת בכלל. תצטרכי לסלוח לי," הסביר את עצמו.

"אל תהיה כזה רגיש," צחקה הקולגה החדשה שלו. "אני לא נעלבת כל כך מהר."

פטריק צחק בהקלה. רק כעת התחוור לו עד כמה התרגל לעבוד עם אותם אנשים קבועים, אנשים שלמד להכיר ושידע לצפות אותם. כוח אדם חדש בתחנה יעשה להם רק טוב. מעבר לזה שכל דבר ייחשב לשדרוג לעומת אֶרנסט. עצם העובדה שפּוּטר סוף־סוף אחרי שלקח את החוק לידיים בסתיו האחרון היתה בגדר נס!

"נו, מה את רואה?" שאל פטריק ורכן קרוב אל פניה של מריט.

"יותר משאני רואה, אני מריחה." האנה נשמה דרך האף. "יש פה ריח חזק של אלכוהול. נראה שהיא היתה די שיכורה."

"כן, ככה זה נראה," הירהר פטריק בקול. הוא הציץ לתוך המכונית במצח טרוד. הוא לא הבחין בשום פריטים חריגים. עטיפת ממתק על הרצפה, בקבוק קולה ריק, עמוד שנתלש מספר, ועל הרצפה לרגלי מושב הנוסע - בקבוק וודקה ריק.

"על פניו זה לא נראה מסובך. תאונה ונהגת שיכורה."

האנה נסוגה צעד אחד אחורה. צוות האמבולנס התכונן לקחת את הגופה, ולא נותר להם עוד מה לעשות בזירת האירוע.

פטריק בחן את הפציעות בפניה של הקורבן. משהו לא הסתדר.

"אני יכול לנגב את הדם?" הוא שאל את אחד הטכנאים, שהיה עסוק באריזת הציוד.

"כן, אין בעיה, יש לנו מספיק תיעוד. הנה, קח סמרטוט."

הטכנאי הושיט לפטריק חתיכת בד לבנה, ופטריק הודה לו בהנהון. בעדינות הוא ניגב את הדם שזלג בעיקר מפצע במצח. עיניה של מריט היו פקוחות, והוא עצם אותן לפני שהיה מסוגל להמשיך. מתחת לדם התגלתה סדרה של חבורות וסימנים כחולים. פניה נחבטו בחוזקה בהגה, שכן זה היה רכב ישן נטול כריות אוויר.

"אתה יכול לצלם עוד כמה תמונות?" הוא שאל את הטכנאי. הטכנאי הינהן ותפס במצלמה שלו. הוא מיהר לצלם עוד כמה תמונות ותלה בפטריק מבט שואל.

"נסתפק בזה," אישר פטריק וניגש להאנה, שנראתה מוטרדת.

"מה ראית?" היא שאלה.

"לא יודע," השיב פטריק בכנות. "משהו פשוט לא..." הוא נופף בידו בביטול. "זה בטח שום דבר. בואי נחזור לתחנה, ניתן לאחרים לסיים את העבודה כאן."

הם התיישבו במכונית ונסעו כל הדרך לטאנומסהדה. שתיקה משונה מילאה את חלל המכונית. משהו ניקר במוחו של פטריק. אך הוא לא היה מסוגל להבין מה.

בֶּרטִיל מַלבֶּרג היה במצב רוח מרומם, כמו תמיד כשבילה עם בנו סימון בן החמש־עשרה, שעל קיומו למד רק לאחרונה. לצערו הרב סימון לא הִרבה לבקר אותו, אבל הוא בכל זאת הגיע פה ושם, והשניים הצליחו ליצור מערכת יחסים מסוימת. לא תוססת אמנם, לא ממש מוחצנת, אך בכל זאת שרירה וקיימת.

התרוממות הרוח הזאת מקורה בהיתקלות משונה באישה נדירה. אחרי מסכת לחצים ושכנועים מצד סטֶן, חברו הטוב - או יותר נכון, חברו היחיד, ואולי בכלל יש להגדיר אותו כמכר בלבד - הוא הסכים להצטרף לערב ריקודי־עם במוּנקֶדָאל, העיירה הסמוכה. ולמרות שמלברג ראה בעצמו רקדן סביר למדי, עברו הרבה שנים מאז פקד מועדון ריקודים, וכל העניין הזכיר לו חקלאים בּוֹקים מכרכרים פּוֹלקָה לצלילי כינור. אבל סטן היה אורח קבוע והצליח לשכנע אותו, שמעבר למוזיקה שבני דורו מעריכים ואוהבים, המקום הוא מִתחם ציד של המין היפה. "הן יושבות בשורה ופשוט מחכות שתזמין אותן," הפליג סטן בתיאוריו.

מלברג לא היה יכול להכחיש שזה נשמע מבטיח, ושאכן נרשם מחסור קל בנשים בחייו בשנים האחרונות. הספקנות שלו נבעה מכך שהוא דמיין אילו נשים עשויות להימצא במקומות מהסוג הזה. זקנות קרקרניות נואשות, שמחפשות גבר עם פנסיה מבטיחה לנעוץ בו את ציפורניהן, ואין להן כל עניין בהשתעשעות משותפת בין הסדינים. אך מי כמוהו יודע להתגונן בפני נשים הלחוצות להינשא, כך חשב לעצמו, ולכן החליט לבסוף להצטרף ולנסות את מזלו. ליתר ביטחון לבש את חליפתו המהודרת והתיז על עצמו כמה טיפות בושם במוקדים שונים בגוף.

סטן בא אליו, והשניים שתו קצת אלכוהול לפני היציאה. למרבה הנוחות סטן דאג להסעה, כך שהם לא היו צריכים להטריד את עצמם בזוטות של נהיגה בשיכרות. לא שמלברג מצא לנכון להטריד את עצמו יתר על המידה בסוגיה זו בימים כתיקונם, אך הוא הבין שזה לא רעיון טוב להיתפס נוהג בהשפעת אלכוהול. מאז התקרית עם ארנסט ההנהלה החלה ללטוש בו עיניים, כך שעליו להקפיד על התנהגות נאותה, לפחות למראית עין. מה שהם לא יודעים, גם לא יטריד אותם...

הוא נכנס לאולם הריקודים - שבו הנוכחים כבר הסתחררו במחול - נטול כל ציפיות. וחששותיו אכן התממשו. רק זקנות בנות גילו מכל עבר. בנקודה זו הוא ואוּפֶה לוּנדֶל1 היו לחלוטין תמימי דעים - מי, לכל הרוחות, יסתפק בגופה הבלוי והמקומט של אישה בגיל העמידה, כשיש כל כך הרבה צעירות מוצקות ויפות שם בחוץ? אם כי מלברג נאלץ להודות, שאופה נחל יותר הצלחה ממנו בחזית הזאת. כנראה בגלל כל הסיפור הזה עם הרוק'נרול. ממש לא הוגן.

הוא בדיוק התכוון לפנות לבר כששמע קול מאחוריו.

"איזה מקום. והנה אני עומדת כאן ומרגישה זקנה."

"טוב, אני כאן כי הכריחו אותי," השיב מלברג ובחן את האישה שנעמדה לצדו.

"גם אותי. בּוּדִיל סחבה אותי הנה," אמרה האישה והצביעה על מישהי שהזיעה ברחבת הריקודים.

"סטן סחב אותי," עידכן מלברג והצביע גם הוא לעבר רחבת הריקודים.

"אני רוֹז־מָרִי," היא הושיטה לו את ידה.

"ברטיל," השיב מלברג.

בשנייה שכף ידו פגשה את כף ידה, חייו השתנו. במהלך שישים ושלוש שנות חייו הוא חווה תשוקה, חשק ודחף לבעלוּת על נשים מסוימות שפגש. אך מעולם לא היה מאוהב. כעת רגש זה היכה בו בעוצמה. הוא בחן אותה בפליאה. בצד האובייקטיבי הוא ראה אישה כבת שישים בגובה מטר שישים, עגלגלה, עם שיער קצר צבוע באדום וחיוך עליז. אך בצד הסובייקטיבי הוא ראה רק את העיניים שלה. הן היו כחולות ובחנו אותו בסקרנות ובאינטנסיביות, והוא הרגיש טובע בהן, כמיטב הקלישאות שברומנים רומנטיים.

השעות חלפו במהירות. הם רקדו ופיטפטו, והוא הזמין לה שתייה והרשים אותה בשלל מחוות גבריות, שלא נכללו ברפרטואר הרגיל שלו. אך דבר לא היה כתמול שלשום בערב הזה.

כאשר נפרדו, הוא הרגיש באחת מגושם ובודד. הוא פשוט היה חייב לפגוש אותה שוב. וזאת הסיבה לייסורים שחש, כמו נער מאוהב, משעות הבוקר. הוא הסתכל על הפתק עם שמה ומספר הטלפון שלה, נשם נשימה עמוקה וחייג.

הן שוב רבו. היא כבר הפסיקה לספור. ערבים רבים מדי השיחות ביניהן התפתחו לקרבות מילוליים. ושתיהן כרגיל התבצרו בעמדותיהן. קֶרֶסטִִין רצתה שיצאו מהארון. מַרִִיט רצתה להמשיך לשמור את העניין בסוד.

"את מתביישת בי, בנו?" צעקה קרסטין. מריט השפילה את מבטה, כי זאת היתה הבעיה. הן אהבו זו את זו, ומריט התביישה באהבתן.

בהתחלה קרסטין שיכנעה את עצמה שזה לא כל כך משנה, ושהדבר החשוב ביותר הוא שהן מצאו זו את זו. ששתיהן, אחרי שסבלו לא מעט, באמת מצאו זו את זו. מה זה משנה מה אנשים אחרים חושבים? אבל מריט לא ראתה את המצב באותו אופן. היא לא היתה מוכנה להתמודד עם הדעות הקדומות של הסביבה ורצתה שהשתיים ימשיכו את ההצגה שהם מנהלות זה ארבע שנים. שהן ימשיכו להתגורר יחד כבנות־זוג, אך כלפי חוץ יעמידו פנים שהן שתי חברות שחולקות דירה מטעמים כלכליים ונוחות.

"למה כל כך אכפת לך מה אחרים חושבים?" שאלה אותה קרסטין במהלך הריב אמש. מריט בכתה כהרגלה במריבות שלהן. וכמו תמיד הדמעות שלה רק ליבו עוד יותר את זעמה של קרסטין. הן הזינו את הזעם שנסתר מאחורי חומת הסודות שהשתיים הקימו. היא שנאה לגרום למריט לבכות. שנאה את העובדה שהסביבה והנסיבות גרמו לה להביא את האדם היקר לה מכול לידי דמעות.

"תחשבי מה יקרה לסופי אם נצא עם הסיפור הזה החוצה!"

"סופי הרבה יותר קשוחה ממה שנדמה לך! אל תסתתרי מאחוריה!"

"כמה קשוחה את חושבת שכבר אפשר להיות, כשאת בת חמש־עשרה ומציקים לך שאמא שלך לסבית? את לא מבינה איזה גיהינום יהיה לה בבית־הספר? אני לא יכולה לעשות לה את זה!" פניה של מריט התעוותו מבכי.

"את באמת חושבת שסופי לא מבינה מה קורה? את באמת חושבת שאנחנו מצליחות להסתיר ממנה את האמת, רק בגלל שבשבועות שהיא פה, את עוברת לישון בחדר האורחים? בחייך, סופי הבינה כבר מזמן! ואני במקומה הייתי מתביישת יותר באמא שחיה בשקר רק כדי שאנשים לא ירכלו! בזה הייתי מתביישת!"

בשלב הזה קרסטין כבר צרחה, וקולה נשבר. מריט הביטה בה באותה הבעה פגועה שקרסטין למדה לשנוא עם השנים, וגם ידעה מה יבוא בעקבותיה. ואכן, מריט התרוממה באחת ולבשה את מעילה בעודה מתייפחת.

"אז תסתלקי כבר, לכל הרוחות! את הרי תמיד עושה את זה! תעופי! והפעם אל תטרחי לחזור!"

אחרי שהדלת נטרקה מאחורי מריט, קרסטין התיישבה ליד שולחן המטבח. היא נשמה נשימות קטועות והרגישה כמו אחרי ריצה ארוכה. ובמובן מסוים התחושה היתה נכונה. היא רדפה אחרי החיים שאותם ייחלה לשתיהן, החיים שנמנעו מהן בגלל הפחד של מריט. ולראשונה היא באמת התכוונה למה שאמרה. משהו בתוכה נשבר, וכבר לא היה לה כוח להמשיך בהעמדת הפנים הזאת.

אך בבוקר שלמחרת התחלפה אותה תחושה בחרדה עמוקה ומכרסמת. היא נשארה ערה כל הלילה. חיכתה שהדלת תיפתח, המתינה לשמוע את הצעדים המוכרים על רצפת הפרקט, רצתה לחבק ולנחם ולבקש סליחה. אך מריט לא חזרה. והיא לקחה איתה את המפתחות למכונית, קרסטין בדקה זאת במהלך הלילה. איפה היא, לכל הרוחות? קרה משהו? האם היא נסעה לבעלה לשעבר, אביה של סופי? או שאולי נסעה כל הדרך לאמא שלה באוסלו?

באצבעות רועדות הרימה קרסטין את השפופרת והחלה לחייג.

"אֵילו השלכות אתם צופים בתחום התיירות במחוז טאנום?" כתבת העיתון 'בּוּהוּסלֶאנִינגֶן' עמדה בהיכון עם עט ופנקס לרשום את תשובתו.

"השלכות רבות מאוד. במהלך חמשת השבועות הקרובים תוקרן מדי יום תוכנית של חצי שעה בשידור חי מטאנוּמסְהֶדֶה, ואני חושב שזאת הזדמנות נדירה לחשיפה של המחוז שלנו!"

ארלינג התמוגג מדבריו. קהל רב התאסף מחוץ למרכז התרבות והספורט בהמתנה לאוטובוס שהסיע את המשתתפים. רובם היו בני־נוער שהתקשו לשלוט בעצמם לנוכח המפגש הצפוי עם הכוכבים.

"ומה אם יקרה הפוך? כלומר, בעונות קודמות נחשפנו להרבה תכנים של אלימות, מין ושִיכרות, ואני מניחה שזה לא המסר שנרצה לשדר לתיירים."

ארלינג הביט בכתבת במורת רוח. למה, לעזאזל, אנשים חייבים להיות שליליים כל כך תמיד? כאילו חסרים בכיינים בנושא בוועד המועצה! אז עכשיו לשמוע את זה גם מהעיתונאים?

"כן, אבל אני מניח שאת מכירה את המשפט, 'כל פרסום הוא פרסום טוב'. ואם נדבר בכנות, מחוז טאנוּמסְהֶדֶה אינו מן המוכרים בשוודיה. כל זה הולך להשתנות עם 'פאקינג טָאנוּם'."

"אמנם-" התחילה הכתבת, אך נקטעה על ידי ארלינג שאיבד את סבלנותו.

"לצערי אין לי זמן להמשיך בריאיון, אני חייב לארגן את קבלת הפנים." הוא סב על עקביו והתקדם במהירות לעבר האוטובוס שבדיוק הגיע. בני־הנוער התגודדו בציפייה מול דלתו, תולים בו מבטים נסערים. נוכחותם במקום רק חיזקה את מה שארלינג ידע זה מכבר, שההפקה הזאת היא בדיוק מה שהעיירה זקוקה לה. סוף־סוף טאנוּמסהדה תעלה על המפה. דלתות האוטובוס נפתחו באוושה, והראשון שירד היה גבר כבן ארבעים. הבעות האכזבה על פניהם של הצעירים הבהירה לארלינג שאין זה אחד המשתתפים. ארלינג לא צפה באף אחת מהסדרות, ולמעשה לא היה לו מושג למי לצפות.

"ארלינג ו' לארסון," הוא אמר, הושיט את ידו ועטה על פניו את חיוכו החם והמזמין ביותר. המצלמות מסביב תיעדו הכול.

"פרדריק רֵיין," השיב האיש והחזיר לחיצת יד. "שוחחנו בטלפון, ואני אמור להפיק את הקרקס הזה."

כעת חייכו שניהם.

"אני שמח לברך אתכם עם בואכם לטאנוּמסהדה. בשם כל העיירה, אנחנו שמחים וגאים לארח אתכם כאן ומצפים לעונה מרתקת!"

"רוב תודות. כן, הציפיות אכן בשמיים. עם שתי עונות מאחורינו ששברו את שיאי הרייטינג, אנחנו די אופטימיים. אנחנו יודעים שהפורמט מצליח ומצפים לשיתוף פעולה פורה. אבל בוא לא נמתח את הצעירים יותר מדי," חייך פרדריק חיוך רחב צחור־שיניים אל הקהל חסר הסבלנות. "הנה הם מגיעים. המשתתפים ב'פאקינג טאנום': ברבי מ'האח הגדול', יונה מ'האח הגדול', קָאלֶה מ'רובינזון קרוזה', טינה מ'הבַּר', אוּפֶה מ'רובינזון קרוזה', ואחרון חביב, מֶהֶמֶט מ'החווה'!"

בזה אחר זה יצאו המשתתפים מהאוטובוס, ומהומה שלמה פרצה במקום. צעירים צרחו והצביעו ונדחפו וביקשו לגעת בהם או לקבל חתימה. הצלמים כבר התמקמו וצילמו את הסצנה. ארלינג צפה בשביעות רצון מהולה בהשתאות בתגובה המוקצנת שמשתתפי התוכנית עוררו בקהל. הוא לא יכול היה שלא לתהות מה לא בסדר עם הנוער של היום. כיצד ייתכן שאסופת אפסים כזאת מעוררת היסטריה כזאת? טוב, הוא לא יטריד את עצמו בשאלות קיומיות - הכי חשוב עכשיו זה לתעל את תשומת הלב של המדיה לכיוונים חיוביים. אם על הדרך הוא יוצג כמושיע הגדול של העיירה, זה יהיה בונוס נחמד.

"קדימה, נחתוך כאן. יהיו לכם עוד המון הזדמנויות להכיר את המשתתפים, הם בכל זאת יחיו כאן בחמשת השבועות הקרובים."

פרדריק הרחיק את מי שעדיין הצטופפו סביב האוטובוס. "עכשיו תנו להם להתאקלם ולנוח קצת. רק אל תשכחו להדליק את הטלוויזיה בשבוע הבא! יום שני בשבע, זאת השעה!"

הוא הרים את שני אגודליו באוויר ושיגר עוד חיוך כמעט על־טבעי.

הצעירים נסוגו בחוסר חשק, מרביתם לעבר התיכון, אך חלקם כנראה חשבו שזו הזדמנות פז לוותר על הלימודים להיום והחלו להשתרך לעבר הקיוסק הקרוב.

"טוב, אין מה לומר, קבלת הפנים מבשרת טובות," העריך פרדריק וחיבק את כתפיהן של יונה וברבי. "מה אתן אומרות, בנות, מוכנות לקרב?"

"לגמרי," נצצו עיניה של ברבי. היא שאבה אדרנלין מכל ההמולה וקיפצה במקומה.

"ואת יונה, איך את מרגישה?"

"בסדר," היא מילמלה. "אבל הייתי רוצה לפרק את התיק ולנוח קצת."

"נטפל בזה, קטנה," הבטיח פרדריק וחיבק שוב את כתפיה. "הכי חשוב לנו שתרגישו טוב, את יודעת."

הוא פנה אל ארלינג.

"סוגיית המגורים טופלה?"

"בוודאי." ארלינג הצביע לעבר בית אדום במרחק חמישים מטרים מהם. "הם יגורו במרכז הקהילתי. הכנסנו לשם מיטות, ואני בטוח שיהיה לכם נעים שם."

"שיהיה, אני יכול לישון בכל מקום, כל עוד יש אלכוהול," שיחרר מהמט מ'החווה' הערה שלוּותה בצחקוקים ובהנהוני הסכמה. אלכוהול חופשי היה תנאי מקדים להשתתפותם, לצד הסקס המזדמן שנלווה לפרסום.

"תירגע, מהמט," חייך פרדריק. "יש בר מצויד עם כל מה שתרצו. יש גם כמה ארגזי בירה, וכשהם ייגמרו נביא עוד. אנחנו דואגים לכם, אתה יודע."

הוא עמד לחבק את כתפיהם של מהמט ואופה, אך שניהם חמקו ממנו באלגנטיות. הם תייגו אותו כהומו כבר בשלב מוקדם מאוד, ולא היה להם שום רצון להתעסק עם נושך כריות, שיהיה לו לגמרי ברור. אם כי זאת היתה דילמה, כי בו־זמנית היה להם חשוב לשמור על קשרים טובים עם ההפקה, זאת העצה שקיבלו ממשתתפים מהעונות הקודמות. מי שההפקה רוצה בטובתו, יקבל יותר זמן מסך, וזה הדבר הכי חשוב. ובכלל לא היה רלוונטי אם בחרת להקיא או להשתין על הרצפה או להתבזות בכל דרך אחרת בזמן המסך שהוקצה לך.

כל התופעה הזאת נשגבה מבינתו של ארלינג. הוא מעולם לא שמע על ברמנים סלבריטאים ולא על ההתבזות הפומבית המתישה שמחייבת את כל מי שרוצה להישאר באור הזרקורים של תוכניות הריאליטי. לא, הוא פשוט התעניין ביחסי הציבור שהתוכנית תעשה לטאנום. והוא ייזכר לדורות כמי שיזם את כל זה.

אריקה כבר אכלה ארוחת צהריים כאשר אנה ירדה מחדר השינה. אך למרות שהשעה כבר היתה אחרי אחת, נראה שהיא לא ישנה בכלל. אנה תמיד היתה רזה, אבל כעת היתה כל כך דקיקה, שאריקה נבהלה מחדש בכל פעם שראתה אותה.

"מה השעה?" שאלה אנה בקול רועד. היא התיישבה ליד השולחן ותפסה את כוס הקפה שאריקה הושיטה לה.

"אחת ורבע."

"דה דה," אמרה מאיה ונופפה בשמחה לעבר אנה בניסיון למשוך את תשומת ליבה. אנה לא הבחינה בכך.

"שיט, ישנתי עד עכשיו. למה לא הערת אותי?" היא שאלה ולגמה בזהירות מהקפה הרותח.

"טוב, האמת שלא ידעתי אם את רוצה לקום. נראה שאת זקוקה לשינה," אמרה אריקה בעדינות והניחה את הספל על השולחן.

במערכת היחסים בין השתיים, מאז ומעולם נדרשה אריקה לשמור על לשונה, והמצב לא השתפר מאז מה שקרה עם לוקאס. המגורים המשותפים תחת אותה קורת גג גרמו לשתיהן לזלוג בחזרה אל דפוסי ההתנהגות המוכרים, שמהם שתיהן ביקשו להיחלץ.

אריקה לקחה על עצמה את תפקיד האם ביחס לאחותה, ואנה נקרעה בין הרצון להתמסר לבין הרצון למרוד. בחודשים האחרונים האווירה בבית היתה מתוחה, והמשפטים שלא נאמרו נותרו תלויים בין השתיים. אנה עדיין היתה נתונה בסוג של פוסט־טראומה, ואריקה הסתובבה על קצות האצבעות, חוששת לעשות או לומר דבר שלא במקומו.

"מה עם הילדים? הם הגיעו לגן בסדר?"

"בטח, לא היתה שום בעיה," אמרה אריקה, ובכוונה לא הזכירה את מפגן הזעם של אדריאן הקטן. לאנה לא היתה שום סבלנות לילדים לאחרונה. כל הסידורים הפרקטיים הוטלו על אריקה, ועם הסימן הקל ביותר לתחילתו של ריב בין האחים, אנה פשוט נסוגה והניחה לאריקה לגשר ביניהם. כמו סמרטוט סחוט היא השתרכה ברחבי הבית בניסיון למצוא את מה שפעם החזיק אותה. אריקה היתה מודאגת עד עמקי נשמתה.

"אנה, אל תכעסי, אבל אולי תדברי עם מישהו? הרי נתנו לנו שֵם של פסיכולוג עם המלצות מעולות, ואני חושבת ש..."

אנה קטעה אותה בגסות. "לא, כבר אמרתי לך. אני חייבת לפתור את העניין הזה בעצמי. זאת אשמתי, אני רצחתי בן־אדם. אני לא יכולה לשבת ולהתאונן אצל מישהו זר לחלוטין, אני חייבת לפתור את זה בעצמי."

היא הידקה את אחיזתה בכוס הקפה, ואגרופיה הלבינו. "אנה, דיברנו על זה אלפי פעמים, אבל אני שוב אומרת: לא רצחת את לוקאס, הרגת אותו מתוך הגנה עצמית. הגנת לא רק על עצמך, אלא גם על ילדייך. אף אחד לא הטיל ספק בזה. עובדה שלא הואשמת באף סעיף. הוא היה רוצח אותך, אנה, זה היה או אַת או לוקאס."

השרירים בפניה של אנה נמתחו כשאריקה דיברה, ומאיה - שחשה מתח באוויר - החלה לייבב.

"אין־לי־כוח־לדבר־על־זה," פלטה אנה בשיניים חשוקות. "אני חוזרת לישון. את אוספת את הילדים?" היא קמה על רגליה ועזבה את אריקה לבדה במטבח.

"כן, אני אאסוף את הילדים," אמרה אריקה והרגישה את הדמעות מעקצצות מאחורי העפעפיים.

היא לא תחזיק כך מעמד עוד הרבה זמן. מישהו חייב לעשות משהו. רעיון הפציע במוחה. היא הרימה את השפופרת וחייגה מספר מהזיכרון. זה היה שווה ניסיון.

האנה נכנסה למשרדה החדש והחלה לסדר אותו, ואילו פטריק המשיך לגומחה הקטנה של מרטין מוּלִין ונקש בזהירות על הדלת.

"אפשר להיכנס."

פטריק נכנס לחדרו והתיישב בכיסא מול שולחן הכתיבה של מרטין. שניהם עבדו לא מעט יחד.

"שמעתי שיצאתם לבדוק תאונת דרכים. קטלנית?"

"כן, הנהגת. וזיהיתי אותה. מריט, בעלת החנות מרחוב אפרסוואגן."

"לעזאזל," נאנח מרטין. "כמה מיותר. היא סטתה בגלל איזה אייל בדרך או מה?"

פטריק היסס. "הטכנאים היו שם, כך שהדיווח שלהם יחד עם תוצאות הנתיחה בטח ייתנו לנו תמונה יותר ברורה על מה שקרה. אבל המכונית פשוט הסריחה מאלכוהול."

"לעזאזל," אמר מרטין בפעם השנייה. "כלומר, נהגת שיכורה. אם כי אני לא חושב שאי־פעם היא נעצרה על זה. אולי זאת הפעם הראשונה שהיא נהגה בשיכרות, או שפשוט לא תפסו אותה עד היום."

"כן," התמהמה פטריק עם תשובתו. "יכול להיות."

"אבל?" גישש מרטין והצליב את כפות ידיו מאחורי עורפו. שֹערו הג'ינג'י בהק על רקע כפות ידיו הלבנות. "אני שומע שמשהו מטריד אותך. כבר למדתי להכיר אותך."

"אוף, אני לא יודע," אמר פטריק. "אין לי שום דבר מוגדר. אבל משהו לא מסתדר לי... ואני לא יכול לשים על זה את האצבע."

"תחושות הבטן שלך בדרך כלל נכונות," אמר מרטין בנימה מוטרדת והתנדנד בכיסאו. "אבל כרגע בכל מקרה עדיף להמתין לתוצאות הנתיחה. אחרי שהטכנאים והפתולוג יאמרו את דעתם, נהיה יותר חכמים. אולי הם ימצאו הסבר לתחושה שלך."

"כן, אתה צודק," הסכים פטריק וגירד בשערותיו. "אבל... לא, אתה צודק, אין טעם לדון בזה לפני שיהיה לנו יותר מידע. נתמקד עכשיו במה שאפשר לעשות, ולצערי זה אומר ליידע את הקרובים של מריט. אתה יודע אם יש לה משפחה?"

מרטין קימט את מצחו.

"יש לה נערה מתבגרת בבית, את זה אני יודע, והיא חולקת דירה עם חברה. נדמה לי ששמעתי קצת לחשושים על הסידור הזה, אבל אין לי מושג..."

פטריק נאנח. "פשוט נצטרך לנסוע לשם ולגשש."

כעבור כמה דקות הם נקשו על דלת דירתה של מריט. בדיקה בספר הטלפונים העלתה שהיא מתגוררת בבניין דירות כמה מאות מטרים מתחנת המשטרה. פטריק ומרטין התנשמו בכבדות. זה היה החלק הכי שנוא בעבודת המשטרה. רק כאשר שמעו קול צעדים מאחורי הדלת, הם הבינו שכלל לא היה ברור מאליו שמישהו יפתח להם את הדלת בצהרי היום.

האישה שפתחה את הדלת הבינה מיד במה מדובר. מרטין ופטריק ידעו זאת מהגוון החיוור שפניה לבשו, ומהאופן שבו שמטה את כתפיה.

"זה בגלל מריט, נכון? קרה משהו?" קולה רעד, אבל היא פינתה מקום כדי לאפשר לפטריק ומרטין להיכנס למבואה.

"לצערי אנחנו באים עם בשורה מצערת. מריט קספרסן היתה מעורבת בתאונת דרכים. היא... נפטרה," אמר פטריק בקול נמוך. האישה מולם עמדה נטועה במקומה, כאילו קפאה והיא אינה מצליחה לאותת למוח להפעיל את השרירים. מוחה היה עסוק בעיבוד המידע שזה אך קיבלה.

"תרצו קפה?" היא שאלה לבסוף ופנתה למטבח בתנועה מוכנית בלי להמתין לתשובה.

"יש מישהו שכדאי שנתקשר אליו?" שאל מרטין. האישה נראתה בהלם. שערה החום היה מסופר בקארֶה, והיא כל הזמן החליקה מאחורי אוזניה את קצותיו. היא היתה רזה מאוד ולבשה ג'ינס וסריג נורווגי עם רקמה יפה וסִגרֵי רכיסה גדולים מכסף.

קרסטין הנידה בראשה.

"אני לא יכולה לחשוב על אף אחד. אף אחד... חוץ ממריט. וסופי כמובן. אבל היא אצל אבא שלה."

"סופי זאת הבת של מריט?" שאל פטריק והניד בראשו, כאשר קרסטין הרימה קרטון חלב אחרי שמזגה שלוש כוסות קפה.

"כן, היא בת חמש־עשרה. השבוע הזה היא אצל אוּלַה. היא שבוע אצלנו ושבוע אצלו בפְיַילבּאקה."

"הייתן חברות קרובות, את ומריט?" פטריק הרגיש אי נעימות לנוכח השאלה, אבל לא ידע כיצד לגשת לעניין. הוא לגם מהקפה בעודו ממתין לתשובה. הקפה היה חזק, כמו שהוא אוהב.

החיוך העקום של קרסטין העיד שהיא מבינה את כוונתו. עיניה מלאו דמעות כאשר ענתה: "היינו חברות בשבועות שבהן סופי גרה אצלנו, אבל בנות־זוג בשבועות שבהן היתה אצל אולה. זה מה ש..." קולה נשבר, ודמעות החלו לזלוג במורד לחייה. היא בכתה אך עשתה מאמץ לאסוף את עצמה ולהמשיך: "על זה רבנו אתמול בערב, בפעם המאה. מריט רצתה להישאר בארון, ואני כבר נחנקתי בתוכו ורציתי לצאת. היא אמרה שהיא לא רוצה לעשות את זה בגלל סופי, אבל זה היה רק תירוץ. היא לא היתה מוכנה להיחשף למבטים ולרכילויות. ניסיתי להסביר לה שהיא בכל מקרה סובלת מזה. הרי גם עכשיו אנשים מדברים ומתלחששים. אני האמנתי שגם אם יהיו הרבה דיבורים בהתחלה, הם ישככו עם הזמן. אבל מריט פחדה להקשיב לי. היא חייתה חיים כל כך שגרתיים במשך כל כך הרבה שנים, עם בעל וילדה וּוילה וחופשות קיץ וכל זה, שהיא פשוט הדחיקה עמוק בפנים את האפשרות להרגיש משהו כלפי אישה אחרת. אבל כשנפגשנו, כל חלקי הפאזל התאימו. היא נשאה בתוצאות ועזבה את אולה. אבל היא עדיין לא העזה לעמוד מאחורי זה. ועל זה רבנו אתמול."

קרסטין הושיטה יד לעבר המפית וקינחה את אפה בקולניות.

"באיזו שעה היא יצאה?" שאל פטריק.

"בסביבות שמונה, אולי שמונה ורבע. הבנתי שקרה משהו. היא לא היתה נשארת מחוץ לבית לילה שלם בלי להודיע לי. אבל לא רציתי להתקשר למשטרה. חשבתי שאולי היא נסעה למישהו, או יצאה להליכה, או... לא, בעצם אני לא יודעת מה חשבתי. כשהגעתם בדיוק החלטתי להתקשר לכל בתי־החולים, ואמרתי לעצמי שאם לא אמצא אותה, אתקשר אליכם."

היא החלה לבכות ואפה נזל. היא שוב קינחה את אפה. פטריק ראה כיצד העצב, ההלקאה העצמית והכאב מתערבבים בתוכה, והוא הצטער שאין לו דרך להקל את מצוקתה אלא רק להחמיר אותה.

"אנחנו..." הוא היסס, כיחכח בגרונו והמשיך: "אנחנו חושדים שהיא היתה שיכורה בזמן התאונה. היו לה... בעיות כאלה בעבר?"

הוא לגם שוב מהקפה וייחל להימצא במקום אחר, רחוק. לא כאן, במטבח הזה, עם השאלות האלה, והעצב הזה. קרסטין תלתה בו מבט מופתע.

"מריט אף פעם לא שתתה. לא במהלך התקופה שאני הכרתי אותה, ואנחנו מכירות כבר ארבע שנים. היא לא אהבה את הטעם, היא אפילו לא שתתה סיידר."

פטריק שיגר מבט מלא משמעות אל מרטין. עוד פרט מוזר שהעצים את תחושת אי הבהירות שאפפה אותו מאז ביקר בזירת האירוע.

"את בטוחה?" זאת היתה שאלה מטופשת, היא הרי כבר ענתה, אבל היה לו חשוב לא להשאיר מקום לספק.

"כן, בטח! מעולם לא ראיתי אותה שותה אלכוהול או יין או בירה, והמחשבה שהיא שתתה לפני שהתיישבה מאחורי ההגה היא מופרכת... זה פשוט לא נשמע הגיוני... אני לא מבינה..."

קרסטין תלתה מבט מבולבל בפטריק ומרטין. לא היה שום היגיון במה שהם אמרו. מריט לא שתתה, נקודה.

"איפה נוכל להשיג את הבת שלה? יש לך את הכתובת של בעלה לשעבר של מריט?" שאל מרטין ושלף פנקס ועט.

"הוא גר באזור קוּלֶן בפְיַילבּאקה. יש לי כאן את הכתובת המדויקת."

הוא הורידה פתק מלוח השעם ונתנה אותו למרטין. היא עדיין נראתה מבולבלת, והמידע המוזר שהשוטרים מסרו לה גרם לה לחדול לרגע מבכיה.

"את בטוחה שאת לא רוצה שנתקשר למישהו?" שאל פטריק והתרומם מכיסאו.

"לא. אני... מעדיפה כרגע להיות לבד."

"או־קיי. אבל תתקשרי אם תצטרכי משהו." פטריק השאיר לה את כרטיס הביקור שלו. הוא הסתובב להעיף בה מבט אחרון לפני שהדלת נטרקה מאחוריו. קרסטין נותרה לשבת ליד שולחן המטבח.

"אניקה! הילדונת החדשה כבר הגיעה?" הפריח מלברג את השאלה לחלל המסדרון.

"כן," השיבה אניקה בצעקה, בלי שטרחה לעזוב את עמדת הקבלה.

"אז איפה היא?" הוא המשיך את הדיאלוג הקולני ממשרדו.

"כאן," השיב קולה של אישה, וכעבור שנייה האנה הופיעה במסדרון.

"טוב, טוב, כן, אם את לא עסוקה מדי, אולי תואילי בטובך לבוא ולהציג את עצמך," אמר בחמיצות. "נהוג שנכנסים לברך את המנהל החדש, לרוב זה הדבר הראשון שעושים במקום עבודה חדש."

"אני מתנצלת," השיבה האנה בארשת פנים רצינית והתקרבה אל מלברג ביד מושטת. "ברגע שנכנסתי פטריק הֶדסטְרוֹם לקח אותי איתו לקריאה, ורק כרגע חזרתי. ברור שהייתי בדרך אליך. אבל קודם כול תרשה לי לציין ששמעתי הרבה על העבודה המצוינת שלכם כאן בתחנה. זה בטח נזקף לזכותך, איך שניהלתם את חקירות הרצח האחרונות, חקירות בסדר גודל כזה אפילו שמדובר בתחנה קטנה עם משאבים מועטים."

היא תפסה את כף ידו בלחיצה איתנה ומלברג בחן אותה בחשדנות, מנסה לאתר שביב אירוניה בדבריה, אך מבטה היה רציני ויציב, והוא החליט אפוא לקבל את המחמאה כלשונה. אולי זה לא יהיה כל כך נורא שתהיה פה שוטרת במדים. גם נעימה למראה. אולי רזה מעט מדי לטעמו, אבל לא רעה, בכלל לא רעה. אם כי לאחר השיחה המוצלחת שניהל בשעות הבוקר, הוא נאלץ להודות שמראהּ של אישה, אטרקטיבית ככל שתהיה, כבר לא מעורר אותו כתמיד. למרבה הפתעתו מחשבותיו נדדו אל קולה החם של רוז־מרי ואל השמחה שבה קיבלה את הזמנתו לצאת איתו לארוחת ערב.

"בואי, לא נישאר כאן במסדרון," הוא אמר משנטש בעל כורחו את המחשבות על שיחת הטלפון הנעימה. "ניכנס למשרד שלי ונפטפט קצת."

האנה התלוותה אליו והתיישבה בכיסא שמולו.

"אז אני מבין שכבר זרקו אותך פה למים העמוקים?"

"כן, המפקח הדסטרום ביקש שאצטרף לזירת האירוע. תאונת דרכים קטלנית, למרבה הצער."

"כן, זה קורה לא מעט."

"ההערכה הראשונה שלנו היא שהנהגת היתה שיכורה. היא הסריחה מאלכוהול."

"לעזאזל. פטריק אמר אם היא כבר נעצרה בעבר על נהיגה בהשפעת אלכוהול?"

"האמת, נראה שלא. הוא אמנם זיהה אותה, אישה שיש לה חנות באפרסוואגן. מריט, נדמה לי שהוא קרא לה..."

"מה את..." הירהר מלברג וגירד את השערות הבודדות שהתנוססו על פדחתו. "מריט? לא הייתי מאמין." הוא כיחכח בגרונו. "אני מקווה שהוא לפחות חסך ממך את מסירת הבשורה למשפחה ביומך הראשון כאן."

"כן," השיבה האנה והביטה בנעליה. "פטריק ובחור צעיר יותר עם שיער ג'ינג'י יצאו יחד לבית המשפחה."

"זה מרטין מולין," הסביר מלברג. "פטריק לא ערך היכרות ביניכם?"

"לא, הוא בטח שכח. אני מנחשת שהמוח שלו כבר היה טרוד בהמשך."

"המממ," השיב מלברג. שתיקה ארוכה השתררה. ואז הוא כיחכח בגרונו.

"טוב. ברוכה הבאה לתחנת טאנוּמסְהֶדֶה. אני מקווה שיהיה לך נעים פה. הסתדרת עם בית?"

"אנחנו, כלומר אני ובעלי, שוכרים בית מול הכנסייה. נכנסנו לפני שבוע, וניסינו להתארגן כמה שיותר מהר. אמנם שכרנו בית מרוהט, אבל אנחנו בכל זאת רוצים להפוך אותו לכמה שיותר ביתי."

"ובעלך, במה הוא עוסק? גם הוא מצא עבודה פה?"

"עוד לא," השפילה האנה את מבטה. ידיה נעו בחיקה בחוסר מנוחה.

מלברג החניק נחירת בוז. אז היא נשואה לאחד כזה. איזה מובטל בטלן שמניח לאשתו לפרנס אותו. הסתדר, מה שנקרא.

"לארס פסיכולוג," אמרה האנה, כאילו קראה את מחשבותיו. "הוא מחפש עבודה, אבל אין הרבה ביקוש לפסיכולוגים פה. עד שימצא משהו קבוע, הוא עובד על כתיבת ספר עיוני. והוא ישמש כפסיכולוג הבית של המשתתפים בתוכנית הריאליטי 'פאקינג טאנום'."

"מה את אומרת," השיב מלברג בנימה שהסגירה שכבר איבד עניין בעיסוקיו של בעלה.

"אז יופי, שוב, וברוכה הבאה." הוא קם כדי לסמן לה שהיא מוזמנת לצאת.

"תודה," אמרה האנה.

"תסגרי את הדלת מאחורייך," פקד עליה מלברג. לרגע היה נדמה לו שהבחין בחיוך משועשע על שפתיה. אבל הוא בטח טעה. היא הפגינה כבוד רב כלפיו וכלפי עבודתו. היא הרי אמרה את זה, פחות או יותר במילים האלה, והוא, שבורך ביכולת לקלוט בני־אדם, תפס מיד שהאנה בחורה כנה.

"איך היה?" שאלה אניקה בלחש, כאשר נכנסה כעבור שניות אחדות לחדרה של האנה.

"טוב, את יודעת," השיבה האנה בדיוק באותו חיוך משועשע שמלברג חשד שראה. "הוא חתיכת... טיפוס, הגבר הזה," היא הנידה בראשה.

"טיפוס. כן, אפשר לומר," צחקה אניקה. "אבל עושה רושם שאת יודעת להתנהל מולו. אל תיעלבי ממנו, זאת העצה שלי. אם הוא יחשוב שהוא יכול לטרטר אותך, הלך עלייך."

"כבר פגשתי אנשים כמוהו בחיי, ואני יודעת איך לטפל בו," הבטיחה האנה, ואניקה לא פיקפקה בה לרגע. "להחמיא לו קצת, להעמיד פנים שאני עושה בדיוק מה שהוא אומר לי, ואז לעשות את מה שנראה לי נכון. כל עוד התוצאה מוצלחת, רק לזכור להעמיד פנים שזה היה רעיון שלו - אני צודקת?"

"דייקת לגמרי," אמרה אניקה וחזרה בחיוך אל עמדת הקבלה. אין מה לדאוג לבחורה הזאת. עור של פיל, חכמה וקשוחה. יהיה תענוג לראות אותה מטפלת במלברג.

דן הרים בייאוש את הדברים מהרצפה בחדר של הבנות. כרגיל אחרי שהן עוזבות, החדר נראה כמו אחרי הפצצה. הוא ידע שעליו להתעקש איתן שיסדרו אחריהן, אבל הזמן שלהם יחד היה יקר כל כך. הבנות היו אצלו כל סוף שבוע שני, והוא רצה להפיק את המרב מהימים האלה ולא לבזבז אותם על ריבים והתנצחויות. היה ברור לו שזאת טעות, ושעליו לשמש גם כדמות מחנכת, ולא להשאיר את כל מלאכת החינוך לפֶּרנִילַה, אבל סופי השבוע היו קצרים, והשנים עצמן חלפו במהירות מפחידה. לבֶּלִינדַה כבר מלאו שש־עשרה, והיא היתה כמעט בוגרת, ומָלִין בת העשר ולִיסֶן בת השבע גדלו מהר כל כך, שהוא לפעמים הרגיש מפגר מאחור. שלוש שנים עברו מאז הגירושין, והאשמה עדיין הכבידה על כתפיו. לולא היה עושה אותה טעות גורלית, ייתכן שלא היה צריך לעמוד כאן ולהרים בגדים וצעצועים מרצפה בבית שהידהד בריקנותו. אולי זאת היתה טעות להישאר בבית בפַלקֶלִידֶן. פרנילה הרי עברה למוּנקֶדָאל כדי להיות קרובה למשפחתה. ולכן הוא עבד, חסך ונלחם כדי שהבנות ירגישו בבית כשבאו לבקר כל סוף שבוע שני. אבל בקרוב מאוד הוא יצטרך לוותר. עלויות הבית כמעט הכריעו אותו. בתוך חצי שנה הוא יצטרך לקבל החלטה. הוא התיישב בכבדות על מיטתה של מלין והליט את פניו בידיו.

צלצול טלפון העיר אותו מהרהוריו. הוא הושיט את ידו אל עבר הטלפון, שהיה זרוק על מיטתה של מלין.

"דן."

"היי, אריקה."

"אני קצת מדוכדכת, הבנות נסעו אתמול בערב?"

"כן, והן יחזרו בקרוב. זה פשוט נראה כמו עוד הרבה זמן. במה אני יכול לעזור לך?"

הוא האזין.

הקמט הטרוד במצחו הלך והעמיק, ככל שהשיחה התקדמה.

"עד כדי כך גרוע? אם יש משהו שאני יכול לעשות, רק תגידי."

הוא המשיך להקשיב. השתהה בתשובתו.

"טוב, אני מניח שכן. בטח. אם את חושבת שזה יעזור." עוד השתהות. "בסדר, אז אני מיד מגיע."

דן ניתק ונשאר לשבת במקומו בהרהור. הוא לא ידע אם באמת יוכל לסייע, אבל לא היסס להיענות לבקשתה של אריקה. בצעירותם הם היו זוג, אבל כבר שנים רבות שהם חברים קרובים. היא גם עזרה לו רבות במהלך הגירושין מפרנילה, והוא יעשה הכול בשבילה. גם פטריק הפך לחבר קרוב, ודן הִרבה לבקר אותם.

הוא לבש את מעילו ונכנס למכונית. בתוך כמה דקות כבר הגיע לביתה של אריקה.

היא פתחה אחרי הנקישה הראשונה. "היי, בוא תיכנס," חיבקה אותו.

"היי, איפה מאיה?" הוא הביט מסביב וחיפש את התינוקת האהובה עליו. בסתר ליבו הוא קיווה שגם היא זוכרת אותו לטובה.

"היא ישנה, מצטערת." אריקה צחקה. הקסם שמאיה מפעילה על הסביבה מזמן גרם למכריה לאבד עניין בָּאמא.

"טוב, אנסה להחזיק מעמד בלי לנשנש אותה."

"אל תגיד את זה, היא בטח תיכף תתעורר. בוא תיכנס. אנה בחדר השינה למעלה."

"את בטוחה שזה רעיון טוב?" הוא שאל בדאגה. "אולי אין לה כוח לדבר. אולי היא אפילו תכעס."

"אל תגיד שגבר גדול וחזק כמוך פוחד מכעס של אישה קטנה," התבדחה אריקה ונשאה את עיניה אל דן, שללא ספק היה מרשים בגובהו. "וזה לא אומר שאני רוצה שוב לשמוע שהמריה הזאת חשבה שאתה ממש דומה לדוֹלף לוּנדגרֶן2. בהתחשב בעובדה שהיא היתה בטוחה שלאִי־טַייפּ3 באמת קוראים אי־טייפ, לא הייתי מצטטת אותה."

"אבל אני באמת די דומה לו, את לא חושבת?" דן ניפח את שריריו וצחק. "לא, את צודקת. כבר הפסקתי לצאת עם בנות יפות וסתומות. פשוט הייתי חייב לממש את זה פעם אחת..."

"האמת היא שגם אני וגם פטריק מחכים כבר לפגוש בת־זוג שלך שממש נוכל לנהל שיחה איתה."

"בהתחשב ברמה האינטלקטואלית הגבוהה בבית, את מתכוונת? מה קורה בפרדייז הוטל, אם כבר מדברים? המועדפים שלך עדיין שם? מי הגיע לגמר? כצופה נאמנה אולי תוכלי לעדכן אותי מה מתרחש בפנינת התרבות הזאת, שכל כך מאתגרת את מוחך הצמא לידע. ופטריק? שיזרוק איזה מילה על ליגת־העל! יש שם מתמטיקה ברמה גבוהה."

"חה חה חה... הנקודה הובנה." אריקה היכתה אותו קלות. "עכשיו תעלה למעלה ותעשה משהו מועיל. אולי סוף־סוף יצא לי ממך משהו."

"את בטוחה שפטריק יודע לְמה הוא נכנס? אני חושב שאתפוס אותו לשיחה לפני שיצעד איתך לעבר הכומר..." דן כבר טיפס במעלה המדרגות, זורק את ההערה מעבר לכתפו.

"קורע מצחוק... תעלה כבר!"

הצחוק נתקע בגרונו של דן כאשר עלה במדרגות האחרונות. הוא בקושי פגש את אנה מאז שעברה להתגורר עם ילדיה אצל פטריק ואריקה. כמו כל שאר המדינה הוא עקב אחרי הטרגדיה בעיתון, אבל בכל פעם שביקר בביתה של אריקה, שמרה אנה על מרחק. הוא הבין מאריקה שהיא מעבירה את מרבית הזמן בחדר השינה.

הוא נקש בזהירות על הדלת. לא נענה. נקש שוב.

"אנה. הלו? זה דן. אני יכול להיכנס?" שום תשובה. הוא עמד חסר אונים מחוץ לדלת. הוא לא הרגיש נוח בסיטואציה הזאת, אבל הבטיח לאריקה שינסה לעזור, וכל שנותר לו כעת היה להפיק את המרב מהמצב. הוא נשם נשימה עמוקה ופתח את הדלת.

אנה שכבה על המיטה. הוא ראה שהיא ערה. היא בהתה בתקרה, ידיה שלובות על בית החזה שלה. היא אפילו לא זיכתה אותו במבט. דן התיישב על קצה המיטה. היא לא הגיבה.

"מה קורה? איך את מרגישה?"

"איך נראה לך שאני מרגישה?" ענתה אנה בלי להתיק את עיניה מהתקרה.

"לא משהו. אריקה דואגת לך."

"אריקה תמיד דואגת לי," הזכירה לו אנה.

דן חייך. "כן, האמת שאת צודקת. היא קצת אמא אווזה, מה?"

"אכן," אנה סובבה את פניה אל דן.

"אבל הכוונות שלה טובות. ולאחרונה היא מודאגת יותר מהרגיל."

"כן, אני מבינה את זה." אנה נאנחה. אנחה עמוקה, ארוכה, שנפלטה ממנה, מכילה הרבה יותר מאוויר.

"אני פשוט לא יודעת איך לצאת מהסיפור הזה. נגמרו לי הכוחות. ואני לא מרגישה כלום. כלום. אני לא עצובה. אני לא שמחה. אני לא מרגישה כלום."

"דיברת עם מישהו?"

"עם פסיכולוג או משהו בסגנון, אתה מתכוון? גם אריקה משגעת אותי שאלך לטיפול. אבל אני לא מסוגלת לשבת ולדבר עם אדם זר. על לוקאס. עלי. אני פשוט לא אצליח להתמודד עם זה."

"אולי..." דן היסס וזע באי נוחות על המיטה. "אולי תרצי לדבר איתי? אנחנו לא ממש מכירים, אבל אנחנו גם לא זרים גמורים." הוא השתתק והמתין במתח לתשובתה. הוא קיווה שהיא תסכים. למראה גופה השברירי והמבט הנרדף בעיניה, הוא הוצף רצון לגונן עליה. היא היתה גרסה מפוחדת ועדינה יותר של אריקה.

"אני... אני לא יודעת," היססה אנה. "לא יודעת מה להגיד... איפה להתחיל..."

"אולי נתחיל בטיול ברגל. אם תרצי לדבר, נדבר. אם תעדיפי לא לדבר, פשוט נטייל. מה דעתך?" הוא שמע את התחינה בקולו.

אנה התיישבה לאיטה. במשך כמה דקות היא ישבה בגבה אליו, ואז קמה. "או־קיי, נצא לטיול. רק טיול."

"או־קיי," הינהן דן. הוא ירד לפניה במדרגות והעיף מבט לעבר אריקה והכלים המקרקשים בכיור. "אנחנו יוצאים לסיבוב," צעק והבחין בזווית העין שאריקה מתאמצת לשמור על ארשת פנים אדישה.

"קצת קריר בחוץ אז כדאי שתיקחי מעיל," הוא אמר לאנה, שקיבלה את עצתו. היא זרקה על עצמה מעיל פליז בצבע בז' וכרכה צעיף לבן גדול סביב צווארה.

"את מוכנה?" הוא שאל, והיו לשאלה פנים רבות.

"כן, נראה לי שכן," השיבה אנה חרישית ויצאה אחריו לשמש האביבית.

"תגיד, נראה לך שאי־פעם מתרגלים לזה?" שאל מרטין בדרכם חזרה במכונית לפְיַילבּאקה.

"לא," השיב פטריק קצרות. "אני לפחות מקווה שלא נתרגל. כי אם נתרגל, נראה שהגיע הזמן להסבה מקצועית." הוא פנה בעיקול ליד לוֹנגשיוֹ במהירות מופרזת, ומרטין לפת באֵימה את ידית האחיזה בתקרה. הוא ציין לעצמו להזהיר את הבחורה החדשה מהנהיגה של פטריק. אם כי אולי כבר מאוחר מדי. היא הרי התלוותה אל פטריק לזירת התאונה לפני הצהריים, כך שסביר להניח שכבר ראתה אז את המוות בעיניים.

"איך היא?" שאל מרטין.

"מי?" פטריק היה מרוחק מהרגיל.

"הבחורה החדשה. האנה קרוזה."

"היא עושה רושם טוב..." השיב פטריק.

"אבל?"

"אבל מה?" פטריק הפנה את עיניו אל הקולגה שלו, מה שגרם למרטין להדק את אחיזתו בידית.

"תעשה לי טובה, עיניים על הכביש. הרגשתי שרצית להגיד עוד משהו."

"אני לא יודע..." פטריק משך את המילים. להקלתו של מרטין, הוא נעץ את עיניו בכביש. "אני פשוט לא רגיל למישהו כל כך... שאפתן."

"ולְמה לעזאזל אתה מתכוון, כשאתה אומר את זה?" צחק מרטין, אך לא הצליח להסוות את העלבון בקולו.

"נו, אל תיפגע, לא התכוונתי שחסרה לך אמביציה, אבל האנה היא, איך להגיד את זה, סוּפֶּר־אמביציוזית!"

"סופר־אמביציוזית," הגיב מרטין בספקנות. "אתה מפקפק בה מפני שהיא סופר־אמביציוזית... האם תוכל להיות טיפה יותר מנומק? מה בדיוק הבעיה עם בחורות סופר־אמביציוזיות? אתה מן הסתם לא מאלה שחושבים שצריך להרחיק נשים מהמשטרה."

פטריק לטש עיניים משתאות במרטין. "תגיד לי, אנחנו מכירים מאתמול? אתה חושב שאני איזה חזיר שוביניסט? חזיר שוביניסט שאשתו מרוויחה כפול ממנו? אני רק מתכוון לזה ש... אה... עזוב, אתה כבר תראה בעצמך."

מרטין שמר על שתיקה לכמה רגעים ואז אמר: "אתה רציני? אריקה מרוויחה כפול ממך?"

פטריק פרץ בצחוק. "ידעתי שזה ישתיק אותך. רק לפני המיסים. הרוב הולך למדינה, למרבה המזל. שחלילה לא נתעשר."

מרטין הצטרף לצחוקו. "כן, איזה גורל. לא משהו שאתה מייחל לעצמך."

"הבנת את הנקודה שלי." פטריק חייך, אך מיד הרצין. הם פנו לתוך אזור קולן, שבו בתי הדירות הצטופפו זה ליד זה, וחנו בחניה. הם התעכבו לרגע במכונית.

"טוב, אין ברירה. הגיע הזמן, שוב."

"כן," השתתק מרטין. הגוש בבטנו צמח מרגע לרגע. אבל לא היתה ברירה. עדיף לגמור עם זה.

"לארס?" האנה הניחה את התיק שלה על רצפת המבואה, תלתה את המעיל והעמידה את הנעליים על מדף הנעליים. הוא לא ענה. "הלו? לארס? אתה בבית?" היא שמעה את ניצני החרדה בקולה. "לארס?" היא חיפשה אותו ברחבי הבית. הכול היה שומם. פירורי אבק זעירים התעופפו בחלל כאשר נעה ברחבי הבית, זוהרים בקרני השמש האביביות שחדרו דרך החלונות. בעל הבית לא טרח לערוך ניקיון יסודי מדי לפני כניסתם של הדיירים החדשים. אבל לא היה לה כוח להתעסק בזה עכשיו. החרדה דחקה הכול הצידה. "לארס?" כעת היא צעקה בקולי קולות, אך פרט לקולה המהדהד בין הקירות, לא שמעה דבר.

האנה המשיכה להתקדם ברחבי הבית. הקומה התחתונה היתה ריקה, והיא עלתה לקומה השנייה. הדלת לחדר השינה היתה סגורה. היא פתחה אותה בזהירות. "לארס?" שאלה ברכות. הוא שכב על צדו על כיסוי המיטה, בגבו אליה, בלבוש מלא, ומהנשימות האחידות היא הבינה שהוא ישן. היא התכרבלה לידו, חיבקה אותו מאחור. הם שכבו צמודים זה לזה כשתי כפיות. היא האזינה לנשימותיו וחשה כיצד הקצב האחיד מערסל גם אותה. השינה הבריחה את חרדתה.

"איזה חור מחורבן," אמר אוּפֶה והטיל את עצמו על אחת המיטות המוצעות באולם הגדול.

"אני חושבת שיהיה כיף," קיפצה ברבי על מיטתה.

"שמעת אותי אומר שלא יהיה כיף?" גיחך אופה. "רק אמרתי שהמקום הזה חור רציני. אבל אנחנו נכניס בו קצת חיים, מה? רק תסתכלו על זה." הוא התיישב והצביע על הבר המצויד היטב. "מה אתם אומרים, שנתחיל לחגוג?"

"כן!" כולם סביבו, להוציא את יונה, צהלו. איש מהם לא הישיר מבט למצלמות שהקיפו אותם. הם היו מתורגלים מכדי לבצע טעויות של מתחילים.

"אז לחיים, לכל הרוחות," אמר אופה והערה לקרבו את הבירה הראשונה.

"לחיים," השיבו האחרים והרימו את בקבוקיהם. כולם חוץ מיונה. היא ישבה על המיטה, הביטה בחמשת האחרים ולא הפגינה שום כוונה להצטרף לחגיגה.

"מה הבעיה שלך?" שאל אופה בחמיצות. "לא תשתי איתנו? אנחנו לא מספיק טובים בשבילך או מה?"

מבטים מלאי ציפייה הופנו אל יונה. כולם היו מודעים לכך שקונפליקטים יוצרים טלוויזיה טובה, ולכולם היה אינטרס רציני ש"פאקינג טאנום" תהיה תוכנית טובה.

"פשוט לא בא לי כרגע," התנצלה יונה וחמקה ממבטו של אופה.

"פשוט לא בא לי כרגע..." חיקה אותה אופה בקול צורמני. הוא הביט סביב כדי לוודא שהוא נהנה מתמיכת הסביבה, ולמראה הציפייה במבטיהם הוא המשיך: "לכל הרוחות, את מתנזרת מאלכוהול או מה? ואני לתומי חשבתי שבאנו לפה לחגוג!" הוא הרים את הבקבוק ולגם עוד כמה לגימות.

"היא לא מתנזרת מאלכוהול," העזה ברבי לצאת להגנתה של יונה, אך השתתקה מיד לנוכח המבט החד שאופה נעץ בה.

"אוף, תעזבו אותי בשקט," אמרה יונה וירדה מהמיטה בקוצר רוח. היא לבשה את המעיל הצבאי הענק והמגושם, שהיה תלוי על כיסא לידה.

"כן, עדיף שתעופי מפה," אופה צעק אחריה. "לוזרית מטומטמת!"

הוא צחק בקולי קולות ופתח בקבוק נוסף. ואז הוא הסתכל מסביב. "מה אתם יושבים שם בשקט? עכשיו מסיבה! לחיים!"

בתום כמה שניות של שתיקה מעיקה החלו להתפשט צחקוקים מתוחים בין הנוכחים, שהרימו את בקבוקיהם וצללו לתוך הערפילים. המצלמות עקבו אחריהם ללא הרף. הם נהנו מתחושת החשיפה.

"אבא, מישהו מצלצל בפעמון!" סופי צרחה לחלל האוויר, ואז חזרה באנחה לשיחת הטלפון שניהלה.

"אבא שלי כזה איטי. לעזאזל, אין לי כוח לשבת פה יותר. אני סופרת את הימים עד שאוכל לחזור לאמא וקרסטין. כל כך טיפוסי לי, להיות תקועה פה דווקא כשמתחילים לשדר את 'פאקינג טאנום'. כולם הלכו לשם, ואני פיספסתי הכול," היא התלוננה. "אבא, תפתח כבר את הדלת, לכל הרוחות!" צעקה שוב. "הם לא מבינים שאני כבר לא איזה ילדה קטנה שאפשר להעביר אותה מבית לבית. אבל הם הרי לא מצליחים להסתדר ביניהם, אז אף אחד לא מקשיב. הם כאלה תינוקות."

צלצול הפעמון הידהד שוב ברחבי הבית, וסופי קמה באחת. "טוב, אני אפתח בעצמי!" היא צרחה והמשיכה בטון נמוך לתוך השפופרת: "תשמעי, אני אתקשר עוד מעט, הזקן בטח יושב איפשהו עם האוזניות שלו ומקשיב למוזיקה מגעילה של להקות זמר. נשיקות, מתוקה." סופי נאנחה והתקדמה לעבר הדלת.

"טוב, אני באה!" היא פתחה את הדלת בתנופה, אך נסוגה למראה שני הגברים הזרים במדי משטרה מחוץ לדלת.

"היי?"

"את סופי?"

"כן." סופי נברה נואשות בזיכרונה בניסיון לשחזר מה עשתה שהיה עלול להסביר את הופעתה של המשטרה בפתח ביתה. היא לא ממש מצאה סיבה. נכון שהיא שתתה כמה בירות במסיבה האחרונה בבית־הספר, ונכון שאולה הרכיב אותה על האופנוע הנוצץ שלו בכמה הזדמנויות, אבל היא התקשתה להאמין שהמשטרה תבזבז את זמנה על השטויות האלה.

"אבא שלך בבית?" שאל השוטר המבוגר יותר.

"כן," התמהמהה סופי עם התשובה, ונתנה דרור למחשבותיה הפרועות ביותר. מה לעזאזל אבא שלה היה עשוי לעולל?

"היינו רוצים לדבר עם שניכם," המשיך השוטר עם השיער הג'ינג'י. סופי לא יכלה שלא להבחין בכך שהוא נאה למדי. האמת שגם השני לא נראה רע, אבל הוא היה ממש זקן, לפחות בן שלושים וחמש.

"תיכנסו." היא פינתה להם מקום והכניסה אותם למבואה. בזמן שהם חלצו נעליים, היא נכנסה לסלון. בדיוק כפי שחשדה, אביה ישב שם עם אוזניות, בעיניים עצומות. הוא בטח מאזין לוִויזֶקס או לווִיקִינגִים או לטוּרלֶייפס או למשהו מזעזע בסגנון.

היא סימנה לו להוריד את האוזניות. הוא הרים את אחת הקונכיות ותלה בה מבט שואל.

"אבא, יש כאן שני שוטרים שרוצים לדבר איתנו."

"שוטרים? מה? מי?" סופי הבינה שגם הוא נובר בראשו בניסיון להבין מה היא כבר עוללה, שמצדיק ביקור של המשטרה בביתם. היא הקדימה אותו.

"לא עשיתי כלום. בכנות. מבטיחה."

הוא הביט בה בספקנות אבל הוריד את האוזניות, קם ויצא בעקבותיה למבואה.

"מה קרה?" שאל אולה קספרסן במבט מבוהל. בקולו התנגנו עקבות קלושים למבטא נורווגי, כמעט בלתי מורגשים, לכן פטריק הסיק שעברו הרבה שנים מאז עזב את מולדתו.

"אנחנו יכולים להיכנס? שמי פטריק הדסטרום, וזהו עמיתי מרטין מולין."

"טוב, כן, שלום," בירך אולה את שניהם בבלבול. "כן, נוכל לשבת פה." הוא כיוון את פטריק ומרטין אל המטבח, כפי שנהגו תשעה מתוך עשרה אנשים שאותם היה פוקד בתפקידו. מסיבה כלשהי המטבח הצטייר כמקום הבטוח ביותר בבית, כשמשטרה באה לביקור.

"כן, במה נוכל לעזור לכם?" אולה התיישב ליד סופי, ושני השוטרים התיישבו מולם. אולה החל לסדר את גדילֵי המפה, וסופי נתנה בו מבט כעוס. שיפסיק כבר עם המעשים האובססיביים שלו.

"אנחנו..." השוטר שהציג את עצמו כפטריק הדסטרום היסס, ותחושה משונה החלה להתפשט בבטנה של סופי. לרגע היא שקלה לאטום אוזניים ולזמזם כפי שעשתה בילדותה כשהוריה רבו, אבל היא ידעה שאינה יכולה לעשות זאת בגילה. היא כבר לא ילדה קטנה.

"לצערי באנו עם בשורה קשה. מריט קספרסן נהרגה בתאונת דרכים אתמול בערב. אנחנו משתתפים בצערכם." פטריק כיחכח בגרונו אך לא השפיל את עיניו. התחושה המשונה בבטנה של סופי התעצמה, והיא נאבקה להבין את דבריו של השוטר. זה לא ייתכן. יש כאן טעות. לא ייתכן שאמא מתה. פשוט לא יכול להיות. הן הרי קבעו לנסוע לאוּדֶוָואלָה בסוף השבוע הבא לעשות קניות. הן קבעו. רק שתיהן. עניין כזה של אמא ובת. אמא הרי שיגעה אותה שבועות בעניין הזה, וסופי העמידה פנים שהיא ממש לא מעוניינת, למרות שבסתר ליבה שמחה. ומה אם אמא לא ידעה את זה, שהיא בעצם שמחה ללכת איתה? ראשה הסתחרר. היא שמעה את אביה מתנשם לידה.

"זאת בטח טעות." מילותיו של אולה הידהדו את מחשבותיה של סופי. "זאת חייבת להיות אי הבנה. לא ייתכן שמריט מתה!" הוא התנשם, כאילו הרגע סיים ריצה ארוכה.

"לצערי הרב אין ספק שזאת היא." פטריק השתתק, אך כעבור כמה שניות המשיך:

"אני... זיהיתי אותה בעצמי. אני מכיר אותה מהחנות."

"אבל, אבל..." אולה חיפש את המילים, אך הן ברחו ממנו. סופי הביטה בו בפליאה. מאז שהיא זוכרת את עצמה, הוריה רק מתקוטטים. היא לא שיערה בנפשה שיש חלק באביה שעדיין אכפת לו מאמא שלה.

"מה... מה קרה?" גימגם אולה.

"תאונת דרכים עצמית, צפונית לסָנאס."

"תאונת דרכים עצמית? מה זאת אומרת?" שאלה סופי. היא אחזה בקצה השולחן. ברגע זה הרגישה שזו הדרך היחידה שלה להיאחז במציאות. "היא ברחה מאייל או מה? ואמא כמעט ולא נהגה, אולי פעמיים בשנה. למה היא נהגה אתמול בערב?" היא מיקדה את מבטה בשני השוטרים מולה והרגישה את ליבה פועם בבית החזה.

האופן שבו השפילו את מבטיהם העיד כי הם עוד לא סיפרו הכול. מה זה יכול להיות? היא המתינה בנשימה עצורה להמשך.

"אנחנו חושבים שהיה מעורב אלכוהול בסיפור. ייתכן שהיא נהגה בהשפעת אלכוהול. אבל אנחנו עוד לא ממש יודעים, החקירה נמשכת." פטריק הדסטרום הביט ישירות בעיניה. סופי לא האמינה למשמע אוזניה. היא הסתכלה על אביה ואז שוב על פטריק.

"אתה צוחק, נכון? אמא שלי אף פעם לא שתתה. אפילו לא טיפה. בחיים לא ראיתי אותה שותה כוס יין. היא ממש התנגדה לאלכוהול. תספר להם!" תקווה פרועה ניעורה בסופי. לא ייתכן שזאת אמא! היא תלתה באביה מבט מלא תקווה. הוא כיחכח בגרונו.

"כן, זה נכון. מריט מעולם לא שתתה. לא במהלך הנישואים שלנו, ועד כמה שידוע לי, גם לא אחר כך."

סופי חיפשה את מבטו בניסיון נואש לשתף אותו בתקוותה, אבל הוא חמק ממנה. הוא אמר את מה שהיא ידעה שיאמר, מה שרק חיזק בה את התחושה שמדובר בטעות, אבל משהו עדיין הרגיש... לא נכון... היא התנערה מהתחושה הזאת ופנתה אל פטריק ומרטין.

"אתם רואים? יש לכם טעות. זאת לא יכולה להיות אמא. בדקתם עם קרסטין? אולי היא בבית."

השוטרים החליפו מבטים ביניהם. הג'ינג'י המשיך.

"ביקרנו אצל קרסטין. היא ומריט כנראה רבו אתמול. אמא שלך יצאה מהבית עם המפתחות למכונית. מאז קרסטין לא שמעה ממנה. ו..." מרטין נפנה אל הקולגה שלו.

"ואני בטוח לגמרי שזאת מריט," המשיך פטריק. "ראיתי אותה הרבה פעמים בעבר, גם בחנות, וזיהיתי אותה מיד. עם זאת, אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות שהיא אכן שתתה. זה הרושם שקיבלנו רק בגלל הריח במכונית. אבל אנחנו לא בטוחים. כך שבהחלט ייתכן שיש הסבר אחר, ושאתם צודקים. אבל אין ספק שזאת אמא שלך. אני מצטער."

התחושה הקשה שבה וצפה בבטנה. היא צמחה עוד ועוד, וסופי הרגישה ליחה בגרונה. דמעות הציפו את עיניה. אביה הניח יד על כתפה, אבל היא התנערה ממנה בכעס. כל שנות המריבה הפרידו ביניהם. כל הריבים, לפני ואחרי הפרידה של הוריה, כל ההשמצות, כל השנאה. הכול התלכד לכדי נקודה אחת קשה בלב העצב הכבד. לא היה לה כוח להקשיב עוד. היא נמלטה מהדלת, כששלושה זוגות עיניים עוקבים אחריה.

מחוץ לחלון המטבח עלו שני קולות עליזים. צחוקים עמומים נשמעו מבחוץ, וכשהדלת נפתחה, הצחוק התפשט לתוך הבית. אריקה לא האמינה למראה עיניה. אנה חייכה, אבל זה לא היה אותו חיוך מעושה ומאולץ שהיתה מחייכת לילדיה בניסיון להרגיעם, אלא חיוך אמיתי מאוזן לאוזן. היא ודן שוחחו ביניהם בהתלהבות, ולחייהם האדימו מההליכה הנמרצת במזג האוויר האביבי היפהפה.

"היי, היה לכם כיף?" שאלה אריקה בזהירות והפעילה את הקומקום החשמלי.

"כן, זה היה ממש נעים," חייכה אנה אל דן. "היה נפלא למתוח את הרגליים קצת. עלינו עד לבּרֶקֶה, ואז את כל הדרך חזרה. מזג האוויר כל כך נפלא ויש כבר פריחה על חלק מהעצים ו..." היא נעצרה כדי להסדיר את נשימותיה, שכן עדיין היתה קצרת נשימה מהטיול הנמרץ.

"והיה לנו ממש נעים, פשוט מאוד," המשיך דן והוריד את מעילו. "טוב, יגישו פה קפה, או שאת שומרת את זה לאורחים אחרים?"

"די לקשקש, חשבתי שנשתה כולנו יחד. אם יש לך... כוח," הפנתה אריקה מבט שואל אל אנה. היא עדיין הרגישה שהיא מהלכת על שכבת קרח דקה כאשר דיברה עם אחותה, וחששה לנפץ את בועת השמחה השברירית שעטפה את אנה.

"האמת שהרבה זמן לא הרגשתי כל כך מלאה באנרגיות," התיישבה אנה ליד שולחן המטבח. היא לקחה לידיה את הכוס שאריקה הושיטה לה, מזגה מעט חלב פנימה וחיממה את ידיה סביבה.

"זה בדיוק מה שהרופא המליץ," אמרה, ולמראה לחייה הוורדרדות ניתר ליבה של אריקה. כל כך הרבה זמן היא לא ראתה את אנה מחייכת. כל כך הרבה זמן שעיניה של אנה היו מצועפות בדוק של עצב. היא נתנה בדן מבט מוקיר. כשביקשה ממנו לדבר עם אנה, היא לא היתה בטוחה בכך במאה אחוז, אך היתה לה תחושה חמקמקה, שאם מישהו יכול להבקיע את חומותיה של אנה, הרי זה דן. אריקה ניסתה לדבר אל ליבה במשך חודשים, אך לבסוף נאלצה להשלים עם כך שלא היא זו שתגאל את אחותה מהתהום.

"דן שאל איך מתקדמים התכנונים לחתונה, אבל נאלצתי להודות שאין לי שמץ של מושג. אולי סיפרת לי, אבל לצערי לא הייתי קשובה במיוחד. אז עד איפה הגעתם? הכול מוכן?" אנה לגמה שוב מהקפה והביטה באריקה בסקרנות.

באחת היא נראתה צעירה כל כך, שלמה כל כך. כמו אז, לפני שהכירה את לוקאס. אריקה הדחיקה את המחשבות. היא לא התכוונה להרוס את הרגע היפה הזה עם מחשבות על המנוול ההוא.

"האמת היא שמבחינת מקום אנחנו מסודרים. שריינו תאריך בכנסייה, כבר שילמנו למלון ו... כן... נראה לי שזה מה שעשינו עד עכשיו."

"אבל אריקה, החתונה כבר בעוד שישה שבועות! מה את מתכננת ללבוש? ומה הילדים ילבשו? ומה עם זר לכלה? דיברתם עם המלון על התפריט? הזמנתם מקומות לינה לאורחים? ומה עם סידורי הישיבה?"

אריקה צחקה ונופפה בידה בהסתייגות. מאיה בחנה אותם באושר ממקום מושבה בכיסא הילדים, לא מבינה מהיכן כל השמחה הפתאומית הזאת.

"תירגעי, תירגעי... אם תמשיכי ככה, אני עוד אצטער על זה שדן הוציא אותך מהמיטה."

היא חייכה וקרצה בעין אחת כדי להדגיש שהיא מתלוצצת.

"או־קיי, או־קיי," אמרה אנה. "אני נרגעת. רק דבר אחד אחרון - דאגתם לתוכנית אמנותית?"

"לא ולא ולא, וזאת כנראה התשובה היחידה לכל השאלות שלך," נאנחה אריקה. "לא... הספקתי."

אנה הרצינה באחת. "לא הספקת כי היית אחראית על שלושה ילדים. סליחה, אריקה, בטח גם לך לא היה פשוט בחודשים האחרונים. הלוואי ש..." היא קטעה את דבריה, ואריקה הבחינה בדמעות שהחלו להפציע בעיני אחותה.

"ששש... זה בסדר. אדריאן ואמה היו מלאכים, ובמהלך היום הם הרי היו בגן, אז זה לא היה נורא. אבל הם התגעגעו לאמא שלהם," היא אמרה.

אנה חייכה בעצב. דן שיחק עם מאיה כיוון שלא רצה להתערב בשיחה. זה היה עניין שבין אחיות.

"אוי, הגן!" אריקה התרוממה מהכיסא והעיפה מבט בשעון הקיר הגדול. "אני ממש מאחרת וחייבת לצאת. אווה תכעס מאוד אם לא אזדרז."

"אני אאסוף אותם היום," אמרה אנה וקמה. "תני לי את המפתחות לרכב."

"את בטוחה?" שאלה אריקה.

"כן, בטוחה במאה אחוז. אספת אותם כל הזמן הזה, היום תורי."

"הם יהיו מאושרים," אמרה אריקה והתיישבה ליד שולחן המטבח.

"כן, הם ישמחו מאוד," אנה חייכה ונטלה את המפתחות משולחן המטבח. במבואה היא הסתובבה.

"דן... תודה. הייתי זקוקה להליכה הזאת. נהניתי לפרוק את מה שרבץ עלי."

"אה, גם אני נהניתי. אולי נצא לטיול גם מחר, אם מזג האוויר ייתן לנו? אני עובד עד רבע לשלוש, אז מה דעתך על הליכה של שעה לפני שצריך לאסוף את הילדים מהגן?"

"נשמע נהדר! אבל עכשיו אני חייבת למהר, אלא אם כן אני רוצה שהאווה הזאת תכעס, או מה אמרת...?" היא שיגרה אליהם חיוך אחרון ונעלמה.

אריקה הסתובבה אל דן.

"מה עשיתם שם בחוץ? עישנתם איזה ג'וינט או מה?"

דן צחק. "לא, בכלל לא. אנה היתה זקוקה לשיחה עם מישהו, והיא פשוט השתחררה בבת אחת. ברגע שהתחילה לדבר, אי אפשר היה לעצור אותה."

"כבר חודשים שאני מנסה לדבר איתה," אמרה אריקה, שהרגישה פגועה בעל כורחה.

"אבל את יודעת איך זה איתכן, אריקה," הרגיע אותה דן. "יש הרבה דברים לא פתורים ביניכן, כך שאולי לאנה לא קל להיפתח בפנייך. אבל אתן קרובות אחת לשנייה, לטוב ולרע. כשטיילנו בחוץ היא אמרה שהיא אסירת תודה על ההתגייסות שלך ושל פטריק, ועל האופן שבו טיפלתם בילדים."

"זה מה שהיא אמרה?'' שאלה אריקה, ושמעה בקולה את הצמא לחיזוקים. מאז ומעולם היא טיפלה באנה, ועשתה זאת באהבה, אך בסתר ליבה גם ייחלה לכך שאנה תכיר בזה ותעריך את זה.

"זה מה שהיא אמרה," אישר דן והניח את ידו על ידה של אריקה. המחווה היתה מוכרת ונעימה.

"אבל הסיפור הזה עם החתונה נשמע קצת מדאיג," המשיך דן. "אתם תספיקו לגמור הכול תוך שישה שבועות? תגידי אם את צריכה שאני אעשה משהו." הוא עיווה את פרצופו לעבר מאיה, שהשתנקה מצחוק.

"כן, ובמה בדיוק תוכל לעזור לי?" נחרה אריקה בבוז ומזגה לו עוד קפה. "תבחר לי שמלה או מה?"

דן צחק.

"כן, סביר להניח שהייתי בוחר לך שמלה מהממת. לא, אבל ברצינות, אני יכול למשל להציע לאורחים שלך להתארח אצלי בבית. יש המון מקום." לפתע הוא הרצין, ואריקה ידעה היטב על מה הוא חושב.

"זה יסתדר," היא אמרה. "העניינים ישתפרו."

"את חושבת?" הוא שאל בדכדוך ולגם מהקפה. "אני לא בטוח. הן כל כך חסרות לי, שאני מרגיש שעוד שנייה אתפרק לחתיכות."

"למי אתה מתגעגע, לילדות או לפרנילה?"

"אני לא יודע. בתוך תוכי השלמתי עם זה שפרנילה המשיכה בחייה. אבל אני נובל מבפנים כשאני לא רואה את הבנות כל יום. לא להיות איתן כשהן מתעוררות, כשהן הולכות לבית־הספר, לא לאכול איתן ארוחת ערב ולשמוע איך עבר עליהן היום. כל השגרה הזאת. במקום זה אני יושב כל שבוע שני בבית גדול, ריק ומהדהד. הרי רציתי להישאר בבית כדי שהן יוכלו להמשיך לחיות בבית שבו גדלו, אבל אני כבר לא בטוח שאוכל להרשות את זה לעצמי. נראה שאצטרך למכור תוך חצי שנה."

"תאמין לי, הייתי שם, ואני מכירה את התחושה," אמרה אריקה, ונזכרה בניסיונות של לוקאס לכפות עליה ועל אנה למכור את בית ילדותן.

"אני פשוט לא יודע מה לעשות עם החיים שלי," אמר דן והעביר יד בשערו הבהיר והקצר.

"ואת מי אני מוצא פה?" קולו של פטריק קטע את שיחתם.

"אנחנו מדברים על התוכניות של דן לגבי הבית שלו," התרוממה אריקה מהכיסא וניגשה לנשק את בעלה לעתיד. גם מאיה הבחינה שהגבר של חייה נכנס לבית, ונופפה נמרצות בידיה כדי למשוך את תשומת ליבו.

דן הסתכל עליה ופשט בתיאטרליות את זרועותיו לצדדים. "מה עכשיו? ואני לתומי חשבתי שקורה משהו בינינו. ואז את שולחת חיוכים לגבר הראשון שנכנס בדלת. הילדים של היום לא יודעים להעריך איכות."

"שלום, דן," צחק פטריק וטפח בידידותיות על שכמו של דן. ואז הוא הרים את מאיה. "אני באמת מקווה שאני בראש רשימת סדרי העדיפויות של הילדה הזאת," הוא אמר, נישק את מאיה וחיכך את הזיפים שלו בשקע צווארה, מה שגרם לה לפתוח בצעקות אושר ואֵימה בו־זמנית.

"אריקה, את לא אמורה לאסוף את הילדים מהגן?" נזכר פטריק לפתע.

אריקה ביצעה הפסקה תיאטרלית. ואז אמרה בחיוך רחב: "אנה הלכה לאסוף אותם."

"מה את אומרת? אנה הלכה לאסוף אותם?" שאל פטריק בפליאה מהולה בשמחה.

"כן, הגיבור שלנו כאן הוציא את אנה לטיול, ואז הם עישנו איזה ג'וינט, כך ש..."

"לא נכון, די כבר," צחק דן ונפנה אל פטריק. "אריקה התקשרה ושאלה אם אוכל לעשות מאמץ להוציא את אנה לטיול. והיא באמת הצטרפה, ועשינו טיול ארוך ונעים להפליא. נראה שלצאת לאוויר הצח עשה לה מאוד טוב."

"זה בלשון המעטה," ציינה אריקה ופרעה את שערו של דן. "מה דעתך להמשיך ולהשתזף במבטי ההערצה שלנו ולהישאר כאן לארוחת ערב?"

"תלוי. מה בתפריט?"

"מפונק אחד," צחקה אריקה. "טוב. יהיה תבשיל עוף עם אבוקדו ואורז."

"מאשר."

"שמחה לשמוע שאנחנו עומדים בסטנדרטים שלך, מר גורמה."

"את זה נדע רק אחרי שאני אטעם."

"טוב, תנוח בינתיים," אמרה אריקה וקמה להתחיל בהכנות.

היא הרגישה את החום מתפשט בתוכה. היום הזה היה יום טוב. היא הסתובבה אל פטריק לשאול אותו איך היה יומו.

זמר שוודי מפורסם, יליד 1949

שחקן שוודי מצליח בהוליווד

E-Type: שם במה של זמר שוודי