מעגל החיים של סבסטיאן

פוגה

א.

גופו של סבסטיאן מרחף על פני רִקמה עדינה.

שקוע בספה מרקיבה,

באיחור מחצית השנה, פותח איגרת חתומה.

בכתב ידו המוכר, ובמילות חנופה

פותח מנהל הפילהרמונית חגיגית:

"סבסטיאן היקר באדם"

ומכאן ובמשך שלושה עמודים

מפאר אותו המנהל,

מזכיר את ימי התהילה,

לפני שלושים השנים.

חנופה? חרטה? במעמקי הספה,

הכפתורים בסבסטיאן – אינם נלחצים.

ואף עולה בו בחילה:

"האולמות הצפופים, התקהלויות המעריצים

ממך עלו קולות האד והאש שהיו לך שם...

והללו קרעו וגדעו חלקים ממך...

ובעוד אתה בסבלך, למאזינך נעמה המִנחה –

רסיטל הצלילים הבוקעים מאדי דמך, זו מתנתך!

עולמך נוקשה: אך צליליך נותרים כה רכים!"

בחלקות הלשון, מנהל יקר, אין לבטל גיהינום רב מדורים!

ב.

עוצם סבסטיאן עיניו, מעלה את זיכרון הימים.

ובזיכרון שעולה אין רחמים,

מייד מפזר הוא את הזוהר,

מעלה הדי צלילים רמים.

וכך – בזיכרונו – השתלשלו העניינים:

שעות בלבד לפני המופע,

שתוכנן שנתיים ימים בקפידה

סבסטיאן הודיע למנהל, "אני טס במטוס הסילון –

עוד הערב! ענייני אהבה הם כוח עליון",

ומנהל התזמורת ראה במצוקת המלחין

ודחה את המופע בשבוע ימים.

שבוע חלף עד ששב המאוהב,

ושעתיים בלבד לפני שעת השין,

שב סבסטיאן ונחת – והנהג כבר המתין,

מחק במהירות את המרחק,

בין שדה תעופה שגעש

לבין האולם שכבר גדש.

סבסטיאן, רוחו עגומה, על הנהג ציווה:

"עצור כאן, השתייה היא זכות לי, וגם חובה!"

"אך אדוני, לעצור אני מנוע,

הקהל כבר נאסף, ומחכה לך שבוע"

אך סבסטיאן לא אבה לשמוע התשובה,

וזינק מן המכונה – בעודה בתנועה!

חבוט ופצוע

צעד אל המסבאה

ומהל את צער הפרֵדה

אך הכאב שצנח לרגע,

צף, ושוב עלה.

ג.

מחצית הרחוב הלימוזינה חסמה

ושוטר נזעק וזעק על המהומה

והנהג מיהר והסביר,

"זה הברנש השתוי, הוא כישרון אדיר,

וכבר מחכים לו אולם ואומה!"

והשוטר התרצה – ובמאמץ אדיר

גרר את גוף המלחין – כגופה.

כך נגרר סבסטיאן

אל אחורי הקלעים

והנהג שחש אחריות מסירה

החזיר את השיכור להכרה

שעה אחת – לאחר השעה היעודה.

וכאן הצטרף המנהל

שמחזה שכזה טרם ראה:

"לפני שבוע ימים,

כשבאת, כה סמוך לעלייך המסך,

וסיפרת על סיפור אהבה

בכסילותי, הקשבתי, ודחיתי המופע

השבוע חלף, ושב הקהל

וללא קובלנה מילא החלל

ועתה הוא ממתין ובוש,

יושב שם – במיטב המלבוש,

ועוד רגע יראה אותך – וגם יריח

כאחרון הקבצנים: מרופט ומסריח!"

הנהג – כמלאך מושיע,

מיהר אל מחסן הבגדים

"אל דאגה", אמר והפתיע

ועטה על סבסטיאן מלבושים,

תחפושת של באך – גדול המלחינים.

סבסטיאן בלע עלבון ורוק,

נזרק לבמה בבגדי מלחין הבָּרוֹק,

ובהשראתו של באך,

אחז בשרביט – וגם ניצח!

אם נשמעה שם יצירה לפסנתר

סבסטיאן לא יֵדע אותה לשחזר,

השעה ההיא לא הותירה בו סימן, ולא היכר.

ד.

את הדי מחיאות הכף

זוכר סבסטיאן במעורפל

עם תחושת גופו הנגרר

אל אחורי הקלעים

אל חדר המנהל שאמר:

"ניצלת הפעם

אלוהים דיבר מאצבעותיך

ואולי זה שמימינו יושב,

ונשקף עכשיו בבגדיך?"

ואומנם הכוהל כבר התנדף

אך סבסטיאן השיב למנהל

בשפת בית המרזח

מילים קשות מוהֵל ורוקח,

בתבלין זעם ובכאב האהבה שנכזבה

המנהל צפה בו ברחמים,

מפויס, על שהסתדרו העניינים

ואומנם היטב הרגיש את כאב עמיתו,

אך לא עצר ביקורת מלשונו:

"אהבתך, הוזה יקר, שלשמה נעדרת – הסתיימה,

המשך מעתה

כמו מעולם לא הייתה"

ובה בשנייה ידע,

שמה שנאמר – נאמר בשגגה,

אך המשפט כבר נורה,

וחדר עמוק ופצע,

וכמו שד שבּא וכפה

השׂתררה בבית המלחין דממה

מאותו היום – ועוד שלושים שנה.

ה.

סדקים במבצר הזקן – מזמנים רוח פרצים.

הזקן סוכר את הרוחות:

אך הזיכרונות פורצים

מאז אותו המופע

שלח לו המנהל שליחים

להחזירו אל חיק החיים

"אתה – שקמת מן התופת –

תשקע ברחמים עצמיים?

תתבוסס בפרי דמיונך

בשאול הייסורים?"

וסבסטיאן מיאן להיענות כל השנים,

עד לפני שישה חודשים,

כששלח המנהל איגרת,

שכלל לא נפתחה...

אך סבסטיאן אמר "הן" – באורח פלאים,

וכבר הכול לו מחכים

בעוד פחות מיממה

לו תשוב ותנשב הרוח הרעננה

חדוות היצירה – במפרשׂיו הזקנים.