מעגלים

פרק 1 ביקור מולדת

כלא באר שבע, כחמישה קילומטרים דרומית לבירת הדרום. שעת צהריים ושמש סתווית ישראלית קופחת על ראשם של עליזה אביטן וילדיה. שלומי, בסך הכול ילד בן חמש, מחכה בהתרגשות לפגוש סוף-סוף את אבא, שהמתחם המסורג הפך עם הזמן לביתו השני בשל פניות לא נכונות והיעדר יכולת להתמודד עם המציאות.

הוא עוד לא מבין וספק אם הוא יודע כמה משקעים כבר הצטברו בנפשו, כמה צלקות נצרבו בגופו ובנשמתו מהאדם שלו הוא דומה הרבה יותר מכפי שהוא מוכן להודות. ובכל זאת, אבא. אבא האהוב, הדואג, החכם, מקור ההשראה והמודל לחיקוי.

שלומי הנפעם והנסער מתבונן סביב בעיניים סקרניות, נכנס בשערי הכלא עם אמו ואחד מאחיו. בדרך לפגישה הקצרה עם אביו, הוא רואה אנשים שנראים פחות או יותר כמוהו: בני אדם, צעירים ומבוגרים, חייכנים ומרירים, אנשים שנקלעו למציאות דפוקה וכאלה שהובילו את עצמם לשם בהחלטות נוראיות.

עבור האסירים מדובר בשגרה, רובם אפילו לא מרימים מבט. עבור ילד כמו שלומי, הביקור עצמו הוא חוויה שאמורה להיצרב בו ובמבקרים כמוהו כאות אזהרה: מנהרה ארוכה, בידוק ביטחוני קפדני, הורדת נעליים, הפשטת הבגדים, חיפוש יסודי, דלת אחרי דלת שכל אחת נדמית בעיניו של שלומי בן החמש לקיר - כבדות, נטרקות ברעש רב, מבהילות.

אחרי המתנה של שעות הנה אבא, מרדכי, מרדוש האהוב, יוצא החוצה. "ביקור פתוח", קוראים לזה. כלומר בלי אזיקים ובלי סממנים שעלולים להפחיד את הילדים. כולם מסביב מקפידים לא להזכיר שמדובר בכלא. "אבא בעבודה", הם מסבירים לשלומי, שזוכר את הביקור הזה כאילו קרה אתמול. עבודה.

אולי כאן נטמנו זרעי הפורענות.

"אבא יצא עם קנקן תה ומלא ממתקים", משחזר שלומי. "הוא עשה הצגה שלמה - יצא עם מדי אסיר מלוכלכים בצבע, ובידו מברשת צבע גדולה מטפטפת. יכול להיות שהוא באמת עבד בבית הכלא, בתחזוקה. בדיעבד, כאסיר לשעבר, אני יודע שזה קורה, אבל באותו יום זאת היתה הצגה שנועדה למכור לנו, הילדים, את הלוקש ש'אבא בעבודה'. אבל אני מסתכל מסביב, רואה את האסירים ומבין בתת-מודע שזאת לא עבודה. אני מפנים, בשקט, שאבא עשה משהו לא בסדר ולכן נשלח לכלא. אבל לא מדברים על זה, מנסים לדחוק את המחשבות החוצה, להסתיר את המציאות הקשה".

ניתן רק לנחש מה עובר בראשו של ילד שרואה כך את אביו לראשונה. מה הוא חושב על העולם, אילו מסקנות הוא מסיק לגבי המשך חייו, איזו דוגמה הוא רואה וחווה, מה הוא לומד לגבי עצמו ולגביו חייו העתידים לבוא. אולי, בעצם, בתת-מודע, הוא כבר חשב לעצמו שזה לא מקום כל כך נורא, הכלא, אם אבא מבלה בו את עיקר זמנו?

אין לדעת, אולי ראוי להתעכב על הנקודה הזאת, לחקור מעט ולחשוב על שינוי מודל המפגש בין הורים כלואים לילדיהם. יעשה מי שצריך את חשבון הנפש.

אמנם לחוויה הזאת קדם דבר-מה. הרי אדם אינו נכנס לבית האסורים סתם כך, בלי שום סיבה וללא התרעה. במקרה של מרדכי אביטן, היתה זו האלימות בבית. תוצאה של טיפה מרה. הרבה טיפות מרות.

שלומי ראה וחווה את האלימות הזאת לעתים תכופות, אבל עבור ילד - מה שהוא רואה בחייו שלו, זו המציאות שאין בלתה. ילד קטן שסופג אלימות, בטוח שבכל המשפחות האחרות ילדים סופגים כמוהו; ילד קטן שרואה את אבא שלו מתפרק לרסיסים, עשוי להניח שאבות רבים מתפרקים כך. אין לו שום סיבה לחשוב אחרת משום שאדם בתוך ביתו הוא דר.

הכלא, לעומת זאת, אמור להיות חוויה מבדלת, משום שרוב האבות האחרים בגן של שלומי לא יושבים בכלא. הם לא מקבלים את ילדיהם לביקורים אחת לכמה שבועות ב"בגדי עבודה". כדי לפגוש אותם, הילדים שלהם לא עוברים שלל בדיקות.

"אבא היה מסכן גדול, אבל אדם טוב", חשוב לו לומר. "אני מעדיף, בוודאי בדיעבד, להסתכל על מה שהוא עבר, על הסבל שהוא חווה, על הדברים שהובילו אותו למקומות האפלים שאליהם הוא הגיע, במקום לראות את המקומות הנמוכים עצמם. הרי ברור שהדברים האלה השפיעו עלינו ועל המקומות שאליהם אנחנו הגענו, אבל למדתי לא לשפוט. כל צעד בדרך לתהום הוא תוצאה של הצעד הקודם. כל הידרדרות מתחילה במשהו - גם שלי, גם של אבא".

האדם הוא סך החוויות והמראות מביתו, מילדותו, מסביבתו. אנחנו יודעים היטב שמה שראה, מה שחווה, הוא מפנים ומעצב, ולעתים קרובות גם מאמץ את אותם דפוסים.

בשעות הערב שלומי חוזר הביתה, לשדרות. הוא נכנס למיטה ומנסה לכבות את המחשבות שלא נותנות לו מנוח. המערכה הראשונה בקושי החלה והאקדח כבר מונח על השולחן, טעון ומוכן לירי.

אנחנו חוזרים עם שלומי לנקודת ההתחלה, לזרעי הפורענות שנישאו ברוח ונזרעו בקרקע הקשה.

* * *

שלומי אביטן נולד בשדרות למשפחה שנוח לנו לעתים לכנות "קשת יום". ביטוי מכובס, כמעט פואטי, שמאחוריו מציאות קשה של מאות אלפי משפחות בישראל. כאילו אנחנו אומרים שהיום הוא שקשה למשפחה, עניין של גורל, של אקראיות, ולא המציאות שנוצרה לעתים בעקבות מדיניות, כמו עיירות הפיתוח. כך נוח לנו, לזרוק את האחריות על העיר, על התושבים, ולהסיר אותה מעצמנו.

ומהי אותה מציאות? מה מקורה? מרדכי (מרדוש) אביטן הגיע ממרוקו לישראל עם הוריו ושבעת אחיו ואחיותיו. שנות ה-50, והמדינה כבר החליטה עבור העולים איך ייראו חייהם מכאן ואילך - הם נשלחו, כפי שמתואר יפה ב"סלאח פה זה ארץ ישראל", לעיירות הפיתוח.

משפחה מורכבת, ילדות לא פשוטה, ומרדוש עשה את מה שצריך ואת מה שנכון כדי לשרוד. אבל לא הרבה יותר. אומרים שהיה עצמאי, עבר את המסלול השגרתי של גיוס לצה"ל, נח"ל מוצנח, אחר כך עבד לפרנסתו בחברת שמירה. הלך בתלם עד כמה שיכול היה, עשה הכול עבור המשפחה.

טעות אחת עלתה לו ביוקר, והחלה לגלגל כדור שלג שהלך והתעצם עד שקבר אותו תחתיו מבלי שיוכל לעצור. "בעיית משמעת", אומר שלומי, "משם הכול התחיל והתעצם".

מרדוש נזרק מצה"ל, פוטר מהעבודה, וההידרדרות הואצה. ברגע אחד, אבא לילדים שנאבק כדי לפרנס אותם, נשאר בלי עבודה. הוא כמובן טעה, וזו כנראה גם אשמתו שהמשמעת התרופפה לו, אבל חמלה, סולידריות, אחריות חברתית - תכונות יהודיות כל כך שלעתים דומה שהולכות ופושות מן העולם - היו יכולות למנוע את הקריסה.

"במקום לתמוך באבא ולעודד אותו, פשוט זרקו אותו לכלבים והותירו אותו מול שוקת שבורה", שלומי אומר. "הוא לא ידע איך לאכול את זה, והתחיל לשתות".

האלכוהול הולך במשפחת אביטן כמה דורות אחורה. הכינוי "טיפה מרה" הוא לא רק תיאור של הטעם, אלא גם של ההשלכות ההרסניות. מרדוש, אדם מסורתי שורשי שהגיע מתרבות שבה יש משמעות רבה לכבוד, איבד את כבודו בן רגע. הוא שקע לדיכאון וכדי להפיג אותו שתה עוד ועוד. וכשהוא שתה, כמו שמתאר שלומי במילותיו הישירות, "הוא לא ראה בעיניים" ולא הכיר באף אדם סביבו. ראה רק את כבודו שנרמס, את התסכול שצבר, את הקשיים, אך לא את היכולת להתגבר עליהם.

האלכוהול הוא שהוביל לבעיית האלימות, וזו הובילה לכליאות החוזרות ונשנות. הצטברות של תסכול, כמו לבה שמחכה על סף לוע הר געש כדי להתפרץ החוצה. המעגל הרע הזה כמו נוצר מול עיני ילדיו.

עליזה אביטן נולדה למשפחה מכובדת. אביה, סבא של שלומי, היה ראש המועצה הדתית בשדרות, איש אמיד עם נכסים רבים ועם כיסים עמוקים, "אבל לא בהכרח בשבילנו", צוחק שלומי. כמו שאמר שלמה המלך, "יש עושר השמור לבעליו לרעתו", והוסיפו חז"ל: "מרבה נכסים מרבה דאגה". כעומק הכיסים, כך עומק החרדות ועומק הצרות.

היו אלה שנות הצנע, מדיניות מכוונת שנועדה לצמצם גירעון כדי להעלות את המשק על הפסים. מסביב לִחששו שלמשפחת אביטן לא חסר כסף, אבל בפועל הם - ושלומי בתוכם - חוו עוני. עוד פער שיוצר תסכול, ומשמש לא פעם כתירוץ לבחירות שליליות בחיים.

עליזה ומרדוש התחתנו. הוא עבד בחברת שמירה במועצה האזורית שער הנגב, היא החלה לעבוד לימים - ועד ממש לימים אלה, כבר יותר מ-40 שנה - במפעל של חברת אסם. שלומי, יליד 1980, הוא הבכור. אחריו נולדו עוד ארבעה, האחרון קטן ממנו ב-19 שנים.

בראשית נזרק מרדוש מצה"ל, אחר כך ממילואים, ואז נלקח ממנו נשקו - מקור פרנסתו. בלעדיו, הוא לא יכול היה לעבוד כשומר; בלעדיו, נשבר מטה לחמו. הוא שתה כדי לשכוח, ואז שתה כדי להימנע ממבוכה, ואז שתה כדי להתפרק, ואז שתה פשוט כדי לשתות, אולי מתוך הרגל, אולי מתוך התמכרות לא מודעת.

יותר משהאלכוהול פורר את הכבד של מרדוש, הוא עיכל את כבודו והעלים את צלמו. זה לא היה מרדוש שצעק והשתולל והרים ידיים. זה היה האלכוהול הארור שזרם בדמו והנהיג בו את דרכיו הידועות לשמצה. זה היה האלכוהול שהרס את הכול וחרץ, בסופו של יום, גם את גורל המשפחה.

מיום שעמד על דעתו ידע שלומי אביטן שהבית שלו לא בריא, רק שלא היה לו למי להשוות. היתה זו רק תחושה עמומה שמשהו לא בסדר. מהו אותו משהו? אף ילד אינו יכול לדעת בעודו בבית, רק להרגיש.

את השלכות השתייה של מרדוש חווה שלומי בערך מגיל ארבע. "חייתי בתחושה של פחד אימים", הוא מודה. "בכל פעם שאבא חזר מהמקום שבו הוא היה יושב לשתות, ידענו שמשהו לא טוב עלול לקרות. הוא היה צועק, מקלל, משתולל. היינו ממש כבולים לזה, פיתחתי חרדה קיומית".

ילד בן ארבע פוקח את עיניו בבוקר וכל תפילתו ותחינתו היא שהיום הזה יעבור בשלום, ששום חפץ בבית לא יישבר, שהצעקות יידומו, לפחות ליום אחד. "במשך שנים, אני לא זוכר שבוע אחד שעבר בשלום", הוא מספר. "חייתי במתח תמידי שמשהו יקרה, הייתי צריך להיות דרוך ללא הרף".

ראשית, ישנה חוויית הבושה. להתפרצויות הזעם והאלימות לא היו עדים בני המשפחה בלבד. בכל הבניין ואפילו ברחוב הכירו את ההתקפים של מרדוש. הם שמעו משום שהצעקות הדהדו למרחוק, לרדיוס גדול במיוחד, כמו הדף של פצצה. כששלומי יצא מביתו ליוו אותו מבטי רחמים והוא לא ידע היכן לקבור את עצמו. הוא התהלך ברחובות, בדרך לבית הספר ובחֶברה, כשפניו כבושות בקרקע.

עד היום מלווה אותו התחושה הזאת שמסתכלים עליו, בוחנים אותו, מרחמים עליו שלא לצורך. זו רק תחושה אמנם, ולעתים קרובות כלל אינה מבוססת, אבל הנה דוגמה חיה עבור כולנו לחשיבות הוויתור על הרחמים והחלפתם בחמלה. רחמים הם רגש שלילי שמלווה לרוב בהתנשאות; חמלה היא רגש חיובי, וכשהיא מלווה באמפתיה היא עשויה להניע לפעולה חיובית.

על כל פנים, גרועה יותר מן הבושה היתה הדריכות התמידית. ילד אינו יכול לחיות בתחושה בלתי-פוסקת שמשהו רע עלול או עומד להתרחש. המעמסה הרגשית היא כמו משקל יתר על גשר רעוע. הנפש לא בנויה לזה ועל כן מאמצת דריכות תמידית אשר מובילה למתח, לחרדה ולבסוף לקריסה.

האלימות, לאו דווקא פיזית, הגיעה תכופות לביקור. פה ושם איבוד שליטה, צעקות היסטריות, קללות. "כשהוא היה שותה, כל הרעל היה יוצא ממנו דרך הפה", נזכר שלומי ומתייסר. "הוא פשוט לא יכול היה לקבל את המקום שלו בעולם, לא היה מסוגל להשלים עם העובדה שהוא מובטל וצריך לצאת ולחפש עבודה. החיים לא חייכו אליו, אז הוא ירק עליהם".

כמו הרבה נשים במשפחות כאלה, עליזה קיבלה על עצמה את הדין כמפרנסת יחידה. אישה פשוטה, ענווה, צנועה; לא כזאת שמחפשת קידום מהיר או קידום בכלל. אנשים שהגיעו לעבוד במפעל שנים אחריה הפכו לממונים עליה והיא, בפשטותה, לא אמרה מילה. מדי בוקר נסעה לעבודה במפעל, בפס הייצור. ארזה מזון מבוקר עד ערב, מילאה את ההוראות, וחזרה לביתה. מי יודע, אולי בעבודה הזאת, בלי הצורך לחשוב יותר מדי, היא הרוויחה גם כמה שעות של שקט מהקשיים בבית.

מרדוש, בזמן שלא שתה, היה אחראי על הבישולים בבית. "מטעמים", נזכר שלומי בערגה. "הוא היה אלוף בניקיונות ובבישולים, עד כדי הערצה. את כל ענייני הבית הוא לקח על עצמו, ועשה הכול במסירות נפש, השקיע שעות בחדוות עשייה. רק לאלכוהול שהוציא אותו מאיזון ומשפיות לא היה מזור".

לא מעט רגעים דרמטיים ומטלטלים אסף שלומי בשנות ילדותו, רובם ככולם קשורים להתקפי הזעם של אבא השותה עד דלא ידע בין טוב ובין רע. "לפעמים, באמצע הלילה, היינו יוצאים מהבית יחפים, אמא והילדים, ורצים למצוא מפלט בבית של סבא שגר במרחק של כ-200 מטר מאיתנו", הוא נזכר. "בזמן שאבא השתולל ושבר דברים בבית, אנחנו נשארנו אצל סבא עד יעבור זעם".

זעם מטבעו חולף, עד שהוא ממלא שוב את הגוף והנפש ומתפרץ בשצף כמו שיטפון. באחד הערבים חזר מרדוש לביתו שתוי ומוצף רגשית. "לא התרגשנו", משחזר שלומי. "אמרנו שהוא בטח ישתה קפה, יירגע ויקום בבוקר כמו חדש".

אבל זה לא קרה.

במשך שעתיים או שלוש מרדוש לא היה שוב האבא האוהב והמסור, אלא האלכוהוליסט האומלל. אז, בפעם הראשונה, הזמינו השכנים את המשטרה. השוטרים הגיעו ונקשו על הדלת.

"שלום, הבנו שיש בעיות", הם אמרו בקרירות.

מרדוש העצבני צעק מהסלון. "הכול בסדר, הכול בשליטה", נזף בהם, "אל תתערבו".

השוטרים, כמנהג אותם ימים, הפנימו ופשוט הלכו. מבחינתם, אם מרדוש אומר שאין בעיה כנראה שבאמת אין בעיה.

עליזה היתה מוכנה לספוג לא מעט מבעלה. את הצעקות, את הקללות, את ההאשמות, את שבירת הכלים פשוטו כמשמעו, רק בדבר אחד אסור היה לגעת: החפצים האישיים שלה היו קודש הקודשים. במשך שנים, בשל המחסור היומיומי שחוותה, היא פיצתה את עצמה במכשירי חשמל: טלוויזיות, מכשיר וידיאו חדשני שהיום כבר ודאי היה נחשב למיושן.

באותו ערב מרדוש עבר את הגבול. הוא הניף את מכשיר הווידיאו וניפץ אותו על הקרקע. המבט בעיניה של עליזה קפא. "זה שבר אותה", מספר שלומי. "היא התעמתה איתו והמצב הידרדר במהירות". עליזה אספה את ילדיה ופקדה עליהם: "בואו, עכשיו! הולכים לסבא".

למרות שהיו אירועים קשים יותר בחיי משפחת אביטן ואולי אף אלימים יותר, החוויה הזאת נצרבה בנפשו של שלומי. "יצאנו ככה, כמו שאנחנו, בבהילות. עזבנו הכול ורצנו לבית של סבא".

העניין הוא שגם אביה של עליזה חטא מעת לעת בטיפה המרה. "ככה זה היה אצלנו באותה תקופה", אומר שלומי כאילו את המובן מאליו, "כולם שתו מסביב". ובאותו לילה, כשמרדוש דלק בעקבות אשתו וילדיו אל בית הוריה, האלכוהול הפך את המפגש לקטטה אלימה.

סבא הפך לדמות המגוננת, לאיש שמנסה להציל את בתו ואת נכדיו. שלומי הכיר לו תודה על כך אבל לימים, כשהוא עצמו איבד שליטה על חייו, גם הסב האהוב נפל קורבן למעשי השפל של שלומי. "הייתי הנכד האהוב", מגלה שלומי רמז על העתיד לבוא, "ועשיתי טעות שעליה אשלם כל חיי".

בלילה ההוא מרדוש הגיע לבית הסב והלם בעוצמה על הדלת. "חתיכת חרא, איך אתה לא מתבייש", צעק לו הסב מעברה השני של הדלת, ואבא של שלומי רק דפק חזק וחזק יותר, וקילל במלוא הגרון וביצירתיות מבהילה.

לראשונה בחייו חווה שלומי התקף חרדה אמיתי, כמו בספרי הפסיכולוגיה. הוא נעשה למשותק ומצא את עצמו מסתתר מתחת לשולחן, מבועת, "למרות שהבית היה נעול. אמא והאחים שלי הסתתרו בחדר נעול, ואני נתקעתי מתחת לשולחן. שמעתי מה קורה ופשוט לא יכולתי לעשות כלום. אבא דופק ומקלל, סבא מקלל אותו בחזרה ואני חסר אונים".

חילופי האש המילוליים נמשכו שעה ארוכה, עד שלסב נמאס. הוא פתח את הדלת והמילולי הפך לפיזי. קרב אגרופים של ממש. הפעם לא נותרו למשטרה ברירות. מרדוש נעצר, נאזק ונשלח בפעם הראשונה למאסר.

פתאום היה שקט לא מוכר בבית.

"הרגשתי חצוי", מודה שלומי. "מצד אחד זו היתה תקופת רגיעה, יכולתי לחיות בידיעה שהיום לא תהיה אלימות; אין יותר פאדיחות בשכונה, אין ביקורים של המשטרה, אין בריחות ליליות לבית של סבא. מצד שני, התפתחה בושה אחרת".

לקח זמן עד ששלומי הבין, אולי אחרי הביקור ההוא אצל אבא מאחורי הסורגים. אבל החברים בגן, הילדים בבית הספר, כולם למדו בשלב מסוים שאבא של שלומי בכלא.

ילדים, כולנו יודעים, יש בהם רוע. הם מקניטים, שופכים נפט על הפצעים. "זו היתה שכונת מצוקה ואבא שלי כנראה לא היה הראשון שנשלח לכלא", הוא מספר, "אבל אנחנו היינו מקרה הקצה, המשפחה שכולם מכירים והילדים שכולם מצביעים עליהם ברחוב ושולחים מבטים מרחמים".

מאותו יום ואילך מרדוש נכנס ויצא מבתי הכלא תכופות. כמה חודשים, שיקום ושוב אלימות, בחזרה לכלא לשנה וחצי-שנתיים וחוזר חלילה. שלומי ואחיו הגיעו לבקר את אבא בכלא, ומביקור לביקור משהו בשלומי השתנה. מצד אחד, הקשר הרגשי לאביו נותר עמוק ועוצמתי. מצד שני, הוא כמו נותר לבד. רק שלומי והשדים שהחלו לקנן בגופו.

המשפחה לא התפרקה עד היום האחרון. גם אחרי שמרדוש נכנס לכלא, הוא ועליזה הביאו עוד שני ילדים קטנים. "בדיעבד אני לומד ממערכת היחסים הזאת הרבה", מספר שלומי. "במשך 15 שנה לפרקים אבא היה בכלא, ועדיין האהבה הגדולה לא התפוגגה. אמא לא העזה לעזוב אותו. שבוע אחרי שבוע היא היתה נוסעת לבקר אותו בבית הסוהר. היא תמכה בו בבתי המשפט, הביאה לו אוכל, דאגה לכל מה שהיה צריך. למרות כל מה שספגה ממנו היא שמרה על נאמנות מוחלטת כלפיו, עד הסוף".

על נאמנותה הבלתי-נתפסת של עליזה למדתי מהסיפור הבא: באחד המעצרים ביקש עורך הדין של מרדוש להסתפק במעצר בית, "בגלל שאין אלימות ממש".

שאל השופט, "מי יחתום ערבות?"

נעמדה עליזה ואמרה, "אני אחתום".

היא, המתלוננת, היתה זו שחתמה על ערבות כדי לשחרר אליה הביתה את מי שתקף אותה. עזבו לרגע את הפרשנויות הפסיכולוגיות שכולנו מכירים ויכולים לדקלם, זו מסירות אמיתית.

כך חלפו שנות חייו הראשונות של שלומי. פה ושם הזנחה, מדי פעם ביקורים בבית הספר. על אף שלא היה רעב, המחסור הורגש היטב. כואב לראות את כל החברים עם בגדים נקיים ומסודרים, שולפים את הכריך מהתיק, בזמן שאתה עם בגדים ישנים, לא תמיד במידה, ובלי אוכל. צובט בלב לראות בסוף היום את כל האמהות באות לקחת את ילדיהן מבית הספר, בעוד אמא שלך עסוקה בפרנסה ולא יכולה לבוא.

שלומי לא שמר בלבו טינה לאמו. להפך, הוא העריץ ומעריץ אותה על מה שעשתה עבורו ועבור אחיו, על המאמץ, על ההשקעה, על המאבק לשפר את תנאי הפתיחה שלהם. מאבק שלא תמיד נחל הצלחה, אבל היווה את הבסיס העתידי לתיקון האטי, המתמשך, שלעולם לא נגמר. תיקון שכל כולו ידיים טובות שהושטו לעברו בשלבים שונים בחיים.