מעצבת פנים מפתה

"רק עוד כמה שאלות, אם יותר לי, מר ריבאס?"

סבסטיאו ריבאס חרק שיניים, אבל הכריח את עצמו לחייך. "כמובן."

המילים של פרקליטו – ומי שהיה יועצו הראשי – הידהדו עדיין באוזניו.

"אני יודע שאתה שונא את זה, סבסטיאו, אבל מאז מות אביך לפני שנה, אתה כעת הפנים של בנק ריבאס. כל אחד רוצה ממך משהו, ואתה תצטרך להיעתר לתקשורת ולתת להם להיכנס לחייך, מעט... וגם לכלל הציבור. הם רוצים לפגוש את האיש, שבמו ידיו העלה את אחד המוסדות הפיננסיים הכושלים ביותר בעולם מסף פשיטת רגל, והפך אותו בחזרה לבנק מכובד ומוערך."

סבסטיאו הרגיש שחליפתו חונקת אותו, שהעניבה הדוקה מדי. רגעים שכאלה, היו אלו שבהם התגעגע יותר מכול לעברו – להיות לבוש בצבעי מולדתו, עם חמישה-עשר מחבריו לקבוצה מאחוריו, ודממה כמעט מוחלטת, מלבד הרחש מלא ההערצה באצטדיון הרוגבי, בעת שכולם ממתינים בנשימה עצורה לראות אם הוא יבעט את הכדור אל בין קורות השער.

הוא התגעגע אל הפשטות של עבודה משותפת, עם קבוצת שחקנים שמטרה אחת עומדת לנגד עיניהם. הניצחון. להיות הכי טובים שהם מסוגלים להיות. להפוך ליחידה אחת מהודקת ובלתי ניתנת לעצירה. תחושה נפלאה כזאת של סולידריות, הוא לא מצא בשום מקום אחר.

בגלל שהרסת את זה.

העיתונאי כיחכח בגרונו, וסבסטיאו שב בחזרה אל ההווה – מה שהיה בסדר מבחינתו, מפני שלא היה לו שום רצון לשוב אל נתיב הזיכרונות הזה, היום.

העיתונאי לא היה מסוגל, כפי הנראה, לקרוא את מחשבותיו של סבסטיאו, כי הוא אמר בעליצות, "חייך בוודאי שונים מאוד כיום, מחייך בעבר – חייו של ספורטאי מקצוען, שמייצג את ארצו בנבחרת הרוגבי הלאומית. לא הפגנת שום עניין בבנקאות, עד לפני כמה שנים. ובכל זאת, השינוי היה מוצלח בהחלט, בלשון המעטה. השבת את בנק ריבאס לרווחיות, תוך חודשים ספורים ממותו של אביך."

עיניו של סבסטיאו הוצרו באזהרה, אך הבחור הצעיר השיב לו מבט יציב לחלוטין. יכול להיות שבכל זאת, הוא לא חשש. סבסטיאו היה חייב להכיר בכך, שלא הייתה שום אפשרות שהוא לא יישאל שאלות בכיוון הזה. הוא היה אחד הספורטאים הנערצים ביותר בדורו, הוביל כקפטן את נבחרת ארגנטינה להתמודד מול הנבחרות הטובות בתבל וניצח אותן שוב ושוב, במה שהפך להיות תור הזהב של הרוגבי הארגנטינאי.

מפתה מאוד היה לקטוע את הראיון הזה, אך הוא ידע שלא יוכל לעשות זאת, אז הוא שב ואילץ חיוך על שפתיו, ואמר בשלווה, "תמיד היה לי עניין בבנקאות. משפחת ריבאס הייתה אחת הראשונות שפתחה בנק בעולם החדש, כולל צפון ומרכז אמריקה, כך שזה זורם בדם שלי, מזה דורות רבים."

"ועם זאת, בנק ריבאס די הידרדר, בעבר הלא רחוק."

חיוכו של סבסטיאו נעשה עוד יותר מאולץ. "זה נכון. אבל, ההידרדרות הזאת נותרה בהחלט מאחורינו."

סבסטיאו לא היה זקוק לתזכורת לאחראי להידרדרות הזאת. הוא חווה אותה על בשרו. היה עד ראיה לכל זה, מקרוב מדי. להידרדרות היו סיבות רבות – כשהעיקרית שבהן הייתה גירושיהם השערורייתיים מאוד של הוריו. שערורייתיים בגלל הבגידות הפומביות, משני הצדדים. ובגלל חיי השפע הפרועים, שנחשפו בדיונים המשפטיים. שלא לדבר על הקרב האכזרי, לזכות במשמורת על סבסטיאו בן השמונה.

כשהכול נרגע ואביו של סבסטיאו זכה במשמורת העיקרית עליו, הוא המשיך לשתות ולהמר, עד לחיסול כמעט כל מה שנותר מההון המשפחתי ומרווחי הבנק.

אמת, סבסטיאו לא עשה הרבה כדי לסייע להם, כבן היחיד וכיורש של המשפחה. הוא הפנה את גבו להם ולירושה, כדי להפוך לשחקן רוגבי מקצועני – מתוך מרד בהוריו, לא פחות מאשר מתוך אהבתו לספורט.

תודות לרקע הזוהר ממנו בא, מראהו הנאה ויכולותיו הספורטיביות, בנוסף לרתיעתו מכל צורה של מחויבות, הוא קנה לעצמו שם של אחד הרווקים המבוקשים ביותר בעולם, וכן של אחד מנערי השעשועים הידועים ביותר לשמצה.

אבל כשסבסטיאו נטש את מגרשי הרוגבי, הבנק ערך ישיבת חירום, כדי לנסות לשכנע אותו לשקול מחדש את האפשרות להצטרף למועצת המנהלים. ברגע שהתחוור לו כמה אלפי אנשים תלויים, באופן ישיר או עקיף, בהצלחת הבנק – בחייהם של כמה אנשים, אביו שיחק רולטה – לא הייתה לו שום ברירה, אלא לתפוס את מקומו וליטול את השליטה על הספינה הטובעת.

כבר היו לו מספיק יסורי מצפון וחרטות, בשביל חיים שלמים. הוא לא היה צריך להוסיף עליהם את האשמה על הריסת חייהם של אלפי אנשים, בגלל החולשות של אביו.

הוא הקדיש את שלוש השנים האחרונות, כשהוא לוקח לעצמו יותר ויותר אחריות, בעת שאביו הוסיף והידרדר, בעיקר בגלל יצר ההרס העצמי שלו ומרירותו. הוגו ריבאס בעצם לא הצליח מעולם להתגבר על העובדה, שהאישה היפה ביותר בארגנטינה בחרה להתגרש ממנו.

נאמר על הצלחתו המטאורית של סבסטיאו, שהיכולת הטבעית שלו להבין את המורכבות של עולם הפיננסים ולנהל מוסד פיננסי שכזה טבועה בגנים שלו, אבל הוא ראה בה רק מקריות מבורכת.

קולו של העיתונאי חדר אל תוך מחשבותיו המסתחררות. "עזבת את עולם הרוגבי, אחרי תאונת הדרכים הטראגית שבה היו מעורבים ויקטור סאנצ'ז ואשתו. מה היה החלק של התאונה הזאת בהחלטה שלך, לחזור אל העסק המשפחתי? אתה עדיין בקשר עם ויקטור סאנצ'ז?"

השאלה הזאת הייתה כמו פצצה קטנה אך הרסנית, בתוך גופו של סבסטיאו. הוא לא דיבר אף פעם על התאונה הנוראית, אשר גבתה את חייהם של שני אנשים, הרסה את חייו של בן-אדם נוסף ותמשיך להטיל צל כבד על חייו שלו, למשך שארית ימיו. בטוח שלא הייתה לו שום כוונה להתחיל כעת.

הוא קם בתנועה חלקה, תוך שהוא מכפתר את הז'קט שלו. "זה הכול להפעם... יש לי פגישה שאני חייב להשתתף בה."

העיתונאי נעמד אף הוא, בחיוך עקמומי, והושיט את ידו ללחיצה. "אני מקווה שאתה לא מאשים אותי על כך שניסיתי, מר ריבאס. העורך שלי לא היה סולח לי לעולם, אם לא הייתי שואל את השאלה שמעניינת את כולם יותר מכול."

סבסטיאו לקח את ידו של העיתונאי ולחץ אותה בחוזקה, מספיק כדי לגרום לעיניו של האיש לדמוע קצת. הוא חשף את שיניו, בעוד חיוך אדיב. "אתה יכול לשאול ככל שרק תחפוץ, לא שאני מתכוון לענות על זה אי-פעם."

הוא הסתובב ועזב, בהשתדלו להתעלם ממקצב הכעס שפעם בדמו, על כך שהאיש הזר הזה פתח את תיבת פנדורה של הזיכרונות הארורים. זיכרונות מהלילה הנורא ביותר בחייו.

רעש החריקה של המתכת המתעוותת וריח הדלק המטפטף, חיים עדיין בזיכרונו בבהירות רבה מספיק, כדי לגרום לזיעה קרה לבצבץ על מצחו של סבסטיאו. כך גם המראה של אשת חברו, שנזרקה מהמכונית, מוטלת על הכביש בתנוחה בלתי טבעית, כשדם נקווה סביב ראשה.

פיו היה מהודק בקו ישר וקודר, בהתעטפו במעילו כדי לצאת מהמלון האקסקלוסיבי ברובע נייטסברידג' הלונדוני. הוא היה אלפי קילומטרים מבואנוס איירס, אבל עדיין, העבר לא היה מוכן לעזוב אותו במנוחה.

אתה לא ראוי לזה.

הקו של פיו התהדק עוד יותר. אכן, הוא לא ראוי למנוחה. אז יכול להיות שהוא היה צריך להעניק לעיתונאי הזה משהו, כתודה על שהזכיר לו את זה.

הוא ראה איך הנהג שלו קופץ ממכוניתו הממתינה וממהר להקיפה, כדי לפתוח לו את הדלת, ותחושת הלחץ שבה ותקפה אותו. "זה בסדר, ניק," הוא נחפז להגיד. "אני אלך ברגל, בחזרה אל המשרד."

הנהג החנוט בחליפה הרכין את ראשו קמעה. "בסדר גמור, אדוני. יום נחמד שמתאים לזה."

באמת, מזג האוויר התאים לזה? סבסטיאו ראה איך נהגו משתלב בצורה חלקה בתנועה הלונדונית הסואנת. הוא אמר לעצמו שכן, כפי הנראה. זה אכן היה יום נחמד. זה היה אחד מימי החורף האנגלי הנדירים הללו – צלול, שטוף שמש ויבש. צינה עמדה באוויר, אבל עדיין לא על הקרקע. חג המולד עמד בפתח, ואנשים כבר החלו לקשט ברצינות.

סבסטיאו חלף על פני נשים בפרוות יקרות וגברים בחליפות ומעילים עליונים, שנתפרו על פי מידה, בדיוק כמו הבגדים שהוא עצמו לבש.

הוא הרים את צווארון מעילו, להתגונן מפני הצינה, ולא היה מודע למבטים המעוניינים שמשך, מחבורת נשים שניצבה מחוץ לאחת החנויות. הוא חצה את הרחוב, עקף עץ חג מולד מצועצע במיוחד, שהיה מוקף בזמרים בלבוש תקופתי, אשר זימרו מזמורי חג מאוד לא מוזיקליים.

היא שנא את חג המולד, מסיבות רבות מספור, ובשלוש השנים האחרונות הצליח להתחמק ממנו, על ידי כך שנסע למקומות בעולם שבהם החג אינו נחוג באופן מיוחד. שנה אחת, הוא נסע לאפריקה, בשנייה להודו ואת חג המולד האחרון, הוא בילה בבנגקוק.

בשנה הראשונה ההיא – אחרי התאונה – חג המולד היה ערפל מטושטש של צער ויגון, אשמה וכאב נוקב כל כך, עד שסבסטיאו לא היה בטוח שיעלה בידו לשרוד אותו.

אבל הוא שרד. והשנה, הוא כאן, בלונדון, במוקד של שיגעון חג המולד. כי האמת היא שלא מגיע לו פטור ואין לו זכות להימלט מהעבר. וחשוב מכך, בגלל שבנק ריבאס פתח לאחרונה את המטה הראשי החדש שלו באירופה, כאן בלונדון, יעצו לו להפיק את המירב מאווירת החג, ולערוך בעיר סדרה של אירועים חברתיים חשובים, שיבטיחו את מעמדו בחברה הגבוהה של אנגליה ואירופה כולה.

נרמז לו שכדאי שיקשט את ביתו, בו התכוון לערוך את האירועים החברתיים החגיגיים הללו, אבל המחשבה על היותו מוקף עצי חג המולד, קישוטים זולים ואורות מהבהבים, גרמה לו לתחושת חרדה כה עזה, שהחליט להתעלם מעצה זו.

הוא חלף על פני חלון הראווה של אחד מבתי הכלבו המפורסמים בתבל וראה בו שלט מסוגנן, תלוי על וילונות קטיפה אדומים.

חלון הראווה החגיגי המפורסם של מארוט

ייחשף בסוף השבוע הקרוב!

חג מולד שמח!

שני ילדים קטנים ניסו להציץ דרך רווח קטן, אל מאחורי הווילונות, וצחקקו להם, עד שהובלו משם על ידי הוריהם.

סבסטיאו חש דקירת כאב כל כך נוקבת, שהוא כמעט עצר מהליכתו באמצע הרחוב. אלמלא התאונה, בתם של ויקטור ומיה הייתה יכולה להיות כיום בת...

הוא נד בראשו והתרחק, מתוך דחף, מזרם האנשים שברחוב הראשי, פונה אל רחוב צדדי קטן. הוא שב וקילל בליבו את העיתונאי, שגרם למפולת הזיכרונות הזאת לשוב ולהתעורר אצלו.

באותו רגע, סבסטיאו הפנה את ראשו וראה שחלף על פני עוד אחד מחלונות הראווה המפורסמים הללו, אלא שהפעם, וילונות הקטיפה האדומים היו מוסטים הצידה בחלקם.

הוא נעצר, כאילו בניגוד לרצונו, ונעמד על המדרכה הדוממת, כשהסצנה שמאחורי זגוגית החלון לכדה את תשומת ליבו. זה היה מראה של יער פיות קסום, שענפיו נפתחים אל עולמות נסתרים, שמהם הציצו פרצופים קטנים ועיניים סקרניות. פיות, גמדים, קוסמים...

בניגוד לרצונו, סבסטיאו נשבה לרגע בקסמו של המראה. זה היה אמנם ברוח חג המולד, אבל... גם לא. זה התחבר לאיזה זיכרון מאוד ישן, שהיה חבוי במעמקי מוחו. תזכורת מעיקה לכך שלא תמיד, שנא את חג המולד.

הייתה לו סבתא אנגליה, והוריו נהגו להשאיר אותו אצלה בכל חג מולד, בזמן שהם נסעו לחופשה. החגים ההם היו קסומים. סבתו נהגה לקחת אותו להצגות בווסט-אנד. הם קישטו את ביתה, צפו בסרטים, שיחקו משחקים. כל הדברים שהוא לא זכה לעשות עם הוריו, בגלל שהם היו כה עסוקים – ברומנים שניהלו, או במריבות שלהם, או בבילוי חופשות חג מפוארות, אחרי שהתפייסו.

סבסטיאו חשש מפני שובם של הוריו, והוא זכר שנה אחת, שבה נאחז בשמלתה של סבתו, כשהוא ממרר בבכי, ואיך אביו משך אותו בכוח...

סבתו הלכה לעולמה, זמן לא רב לאחר מכן, והמשפחה אפילו לא שבה לאנגליה להלוויה שלה. לפעמים, סבסטיאו היה שואל את עצמו אם רק המציא בדמיונו את כל החופשות ההן. עד כדי כך, הוא היה רעב למעט חיבה מהוריו, שהמציא לעצמו סבתא מיטיבה ואוהבת, כמו באיזה סיפור ילדים פתטי...

עם חלוף הזמן, זה הלך ונדמה לו יותר ויותר כפנטזיה לא מציאותית, בגלל שאף חג מולד מאז לא היה דומה בכלל לתקופות הקסומות ההן, שזכר. אז הוא אטם את הזיכרונות ושיכנע את עצמו שהוא שונא את חג המולד, כי ידע שלעולם לא יחווה שום דבר, שיתקרב אפילו אל הקסם ההוא, והרצון לחוות את זה יהיה בגדר חולשה.

הוא ראה תנועה ופנה לעקוב אחריה, והבחין באישה ניצבת לצד התצוגה. ידיה היו נטועות על מותניה, וראשה מוטה הצידה בהביטה למעלה, אל המקום בו בחור צעיר תלה כוכב נוצץ על ענף של אחד העצים. כנראה שהם עבדו עדיין על עיצובו של החלון.

היא לא הייתה אמורה ללכוד את מבטו. גבה היה מופנה אליו, והיא הייתה לבושה במכנסיים שחורים פשוטים, חולצה שחורה עם שרוולים ארוכים ונעלים שטוחות. הוא ראה איך היא נדה בראשה, ורעמת השיער הקצר והחום שלה בהקה באור המנורות. ואז היא התכופפה קדימה, כדי להרים משהו נוסף – עוד איזה קישוט – ומסרה אותו לבחור שעל הסולם. בהושיטה את ידה למעלה, חולצתה התרוממה יותר מדי, ולעיניו נחשפו פיסה של בטן הדוקה וצחורה ומותניים צרים.

מין הלמות פעמה וניעורה לחיים, בדמו של סבסטיאו. איזו מודעות. ריגוש. לרגע, הוא כמעט לא זיהה את התחושה, זמן רב כל כך חלף מאז שחווה כמותה לאחרונה. ארבע שנים כמעט. הוא שמח, בראותו בה מין תרופת נגד לכל הזיכרונות המרירים.

ואז, כאילו חשה בתשומת ליבו הממוקדת בה, האישה הסתובבה לאט לכיוונו. סבסטיאו לא היה מוכן למהלומה שחש בסרעפתו, כשפניה התגלו לו. היא הייתה מדהימה. עיניים ענקיות, מתחת לגבות כהות מקושתות. עצמות לחיים גבוהות ופה עסיסי, שהודגש עוד יותר על ידי שיערה הקצר – שהיה מעט ארוך יותר מלפנים ועיטר את פניה בסבך רך ופרוע.

זה העניק למראה שלה מין קסם ילדותי שובב, ששלח זרמים ברורים של תשוקה, שהתפשטו ברחבי גופו של סבסטיאו. זה ממש בילבל אותו. בהיותו בעצמו כל כך גבוה וגדול, הוא נטה לבחור לעצמו תמיד נשים גבוהות קומה. הבחורה הזאת נראתה כאילו כל משב של רוח יכול להעיפה. ועם זאת, הוא הבחין אצלה באיזו מין עוצמה פנימית. מטורף לחלוטין, בהתחשב בכך שהיא זרה גמורה, וזגוגית עבה של חלון מפרידה ביניהם.

האישה הביטה בסבסטיאו, בהבעה מלאת עניין. לרגע אחד, עיניהם ננעלו יחדיו. שלה היו בגוון כחול עמוק, אבל אפילו מהמרחק הזה, הוא הבחין בריסים הארוכים. ואז, כאילו בהתעוררה מטראנס עמוק, היא צעדה קדימה והגיפה את הווילונות הכבדים, בהותירה את סבסטיאו מביט בהשתקפותו המעוותת, בזגוגית של החלון.

הייתה לו תחושת דז'ה-וו, משונה ביותר – כאילו כבר ראה אותה בעבר. אבל ההרגשה הייתה כל כך לא מוחשית, שהוא לא היה מסוגל להגדיר את עניינו בה או את עוצמת תשוקתו, במהירות רבה כל כך. לא שמישהו היה מאמין לו. סבסטיאו היה אשף בהעמדת פנים – בהסתרת הליבידו הרדום שלו, בעזרת סדרה של דייטים, שעוררו עניין גדול מאוד אך לא נמשכו אף פעם מעבר לנשיקה של לילה טוב. המוניטין שלו כמאהב מעולה, בעל טעם מצוין בנשים יפהפיות, שימש כמסך עשן, שבו הוא שמח להשתמש.

הוא שב וחשב על התצוגה, שהייתה בחלון הראווה. היא הצליחה ללכוד את תשומת ליבו ללא שום מאמץ, לתפוס אותו בהפתעה גמורה, מה שהיה ודאי חריג מאוד, לאור סלידתו העזה מפני כל מה שקשור בחג המולד. הוא נזכר בעצה שקיבל, לקשט את ביתו, ומשהו עלה בדעתו...

יכול להיות, שהאישה הזאת הציתה בחזרה את הליבידו שלו, אך מה שהוא צריך ממנה, זה עניין הרבה יותר פשוט ומעשי.

סבסטיאו שב על עקבותיו ופנה בחזרה אל הרחוב הראשי, העמוס בהולכי רגל ממהרים. הוא ראה את הכניסה הראשית של החנות ופנה והתקדם לעברה, בצעדים החלטיים.

אדי מונרו עמדה והביטה בווילונות המוגפים, כאילו הייתה מהופנטת. או כאילו הוכתה על ראשה באיזה חפץ כהה. היא לא האמינה בשום פנים, שתשוב לראות בימי חייה את האיש הזה, ועם זאת... כרגע, היא ראתה אותו.

וזה השפיע עליה היום, באותה העוצמה שהשפיע גם לפני ארבע שנים, כשעיניה נחו עליו לראשונה במועדון לילה הומה אדם, באדינבורו.

לא יתכן שזה הוא, היא אמרה לעצמה כעת, בהרגישה איך כל עורה מצטמרר כמו עור ברווז. לא יתכן שזה היה סבסטיאו ריבאס.

זה שהיא בכלל זוכרת את שמו, כלל לא היה לרוחה.

מה הסיכוי, שזה באמת היה הוא? זה היה חייב להיות מישהו שפשוט מאוד דומה לו. הרי בכל זאת, סבסטיאו ריבאס הוא כוכב רוגבי בינלאומי, מפורסם ביותר. מה פתאום שהוא יצעד לו סתם, ברחוב לונדוני אקראי?

אבל הלמות ליבה המואצת התעקשה לומר לה, שזה כן היה הוא.

מביש היה לקבל את התזכורת הזאת, לכך שבארבע השנים שחלפו מאז, לאף גבר אחר לא הייתה השפעה כזאת עליה. והיא ניסתה. היא יצאה לדייטים בעזרת טינדר, פגישות עיוורות ודייטים דרך האינטרנט. אבל בכל דייט שכזה, כשהבחור ניסה לקחת את העניינים צעד אחד נוסף קדימה, אדי הרגישה מיד כיצד היא נאטמת.

בגלל שהיא לא הייתה מסוגלת להוציא לה מהראש את מה שהוא גרם לה להרגיש, לפני ארבע שנים. מלאת חיים ואנרגטית. תוססת, מחוברת. מלאת תקווה.

וכן, מגורה.

לראשונה בימי חייה, היא הבינה על מה אנשים מדברים, כשהם אומרים משיכה מידית, או אומרים לה, את כבר תביני כשתחווי את זה. היא חוותה את זה, כמו מטען של אנרגיה מוחשית. חשמל.

זאת הייתה תשוקה מסוג חדש לגמרי, והיא ידעה באופן אינסטינקטיבי, שרק הוא יוכל להרגיע את ההתרגשות ההולכת ומתעצמת בליבתה. מסקנה מטורפת לגמרי, בנוגע לגבר זר לחלוטין, אך גם כה עמוקה וברורה, שעד היום היא יכלה עדיין לחוש אותה.

זה היה ממש פתטי. כל חילופי הדברים בינה לבין סבסטיאו ארכו לא יותר מחמש דקות. הוא אמר לה להסתלק. הוא היה מחוץ לתחום, הרבה מעל לליגה שלה, והוא לא היסס בכלל להעביר לה את המסר הזה.

זה שהיא נמשכה לרוחב רחבת הריקודים הסואנת, כדי לחוג סביב השמש הזורחת שהייתה המיניות הלוהטת שלו – כמו כל בחורה אחרת במקום – היה ממש משפיל בעיניה כיום, בדיוק כמו שהיה גם אז, בעיקר כשהוא גירש אותה מעל פניו.

היא הייתה כה בטוחה שהיא ראתה משהו... חשה אצלו במשהו. עיניהם נפגשו וננעלו יחדיו, ואיזו תקשורת אילמת פעמה ביניהם. היא הבחינה במשהו בהתנהגותו, בעיניו, מין רגישות שברירית. וזה הידהד בתוכה בגלל שכך גם היא הרגישה.

היא בדיוק עברה חוויה קשה מאוד – התמודדות עם מחלת הסרטן, בה לקתה כשהייתה בת שבע-עשרה, מה שהכניס את כל חייה למערבולת עצומה. חייה הפכו למאבק הישרדות, סבב אינסופי של טיפולי כימותרפיה קשים, בחדרי אשפוז סטריליים.

במשך שמונה-עשרה החודשים הקודמים, היא בכלל לא ידעה אם תחיה או תמות, ובמשך חלק מהזמן הזה, היא הרגישה כה נורא, שהיא כמעט קיוותה –

אדי בלמה את כיוון המחשבה הזה, בהיזכרה בפנים השקועים והמודאגים של הוריה.

ממש באותו היום, נודע לה שהיא התגברה על המחלה, והערב ההוא היה יציאתה הראשונה בחזרה אל העולם. היא הרגישה כאילו שכבה של עור הוסרה מעליה, הכול הרגיש בוהק מדי וחד מדי. פשוט, יותר מדי.

היא נזכרה כעת, איך לבשה באותו הערב שמלה שהשאילה לה חברה. קצרה, כסופה והדוקה. בכלל לא הסגנון שלה. אבל מצד שני, כל הערב ההוא היה חגיגה, שהיא לא קיוותה כלל שתזכה לחגוג. חגיגת החיים.

ובגלל ששיערה עדיין לא לגמרי צמח בחזרה, היא חבשה פאה. מין תסרוקת באורך הכתף. פאה ג'ינג'ית אש, שהייתה חמה לחבישה ומגרדת. אבל כל הדברים הללו לא עצרו אותה, מלנסות לגשת לגבר היפהפה ביותר במועדון.

היא לא פגשה או ראתה מעולם אף אחד, שהתקרב אפילו לכריזמה המדהימה או ליפי התואר שלו. קומתו הייתה מעל למטר ושמונים, וגופו היה הדוק וגמיש, כמו של אתלט ברמה הגבוהה ביותר. העוצמה הגלומה בגופו ניכרה היטב, למרות החליפה הכהה שלבש.

בבהילות מעט נואשת, היא שבה וניסתה להגיד לעצמה, שלא ייתכן שהאיש שראתה מחוץ לחלון הראווה יכול להיות הוא. אבל היו אלו פנים שהיא לעולם לא תשכח. מסותתים באבן. שלל קווים מלוכסנים ועצמות חדות. לסת קשה. עיניים שקועות עמוק, מתחת לצמד גבות עבות ושחורות. בלורית שיער שחור שופע, שצנחה על מצחו. שיער שהסתלסל מעל לצווארונו.

ופה, שפשוט נועד לחטא. מלא וחושני. מרכך את התווים הקשים של פניו ואת ההילה הקודרת, שאפפה אותו כמו שדה כוח בלתי נראה.

"אדי... כאן כדור הארץ, קורא לאדי... אני כבר יכול לרדת מהסולם?"

היא חגה מיד, מבועתת מהתגובה שעורר בה מישהו, שכנראה כלל אינו האיש שעליו היא חושבת. היא לגמרי איבדה את זה.

"בטח, ג'ימי." והיא הוסיפה במלמול, "נדמה לי שהאיש בחלון – זאת אומרת, הקישוט של האיש שבירח, מתאים יותר מאשר הכוכב." היא קיוותה שג'ימי לא יראה איך פניה האדימו, בגלל הטעות הפרוידיאנית הקטנה שלה.

"לא שמישהו בכלל יראה את זה," קיטר הבחור הצעיר, תוך רדתו מהסולם. "הרי החלון שלנו נמצא בסמטה צדדית לגמרי, הרחק מכל החלונות הראשיים."

"זה אומר שאנחנו יכולים להיות יותר יצירתיים, עם התצוגה הקטנה שלנו," השיבה לו אדי בעליצות.

"עם דגש על קטנה. אני ממש שונא את האופן שבו המעצבים הגדולים נוהגים לעצב כעת, את החלונות הראשיים שלהם. זה כל כך... מסחרי."

"אני יודעת," הסכימה אדי, בהסתירה חיוך למראה אכזבתו של הסטודנט לאמנות, ובהתאמצה להרחיק ממוחה את זיכרונות העבר. היא עצמה לא זכתה ללכת מעולם לקולג', ונאלצה לעבוד ולטפס בהיררכיה של החנות, עד שזכתה להפוך למעצבת חלונות ראווה. "ככה זה כיום, ואני בטוחה שהחלונות יהיו יפהפיים."

"כן, אבל הם לא יהיו קסומים."

בסתר ליבה, אדי הסכימה איתו. גם היא אהבה את הקסם והפנטזיה, הקשורים בחג המולד. היא השתדלה להציג קצת מהקסם הזה בחלון שלה, למרות העובדה שמעט מאוד אנשים יזכו לראות אותו.

אבל הימים השתנו, וכעת למעצבים העצמאיים הגדולים והאופנתיים, יש השפעה רבה יותר מאשר למעצבים של החנות עצמה – בעיקר בתקופת חג המולד.

היא שלפה קופסה נוספת, מלאה בקישוטים, ואמרה, "אוקיי, אנחנו נעשה הפסקת תה קצרה, ואז נתחיל עם הערימה הזאת. החלון הזה חייב להיות גמור, עד סוף היום."

ג'ימי הצדיע לה, בצחוק. "כן, בוס."

אדי חייכה, לנוכח הגיחוך העולץ שעל פניו, בעת שהוא נמלט כדי לנצל את ההפסקה שנתנה לו. היא הביטה בשעונה ונאנחה. היה ברור לה, שגם היא צריכה לצאת להפסקה, אבל אם הם רוצים לסיים את החלון הזה... היא החליטה להמשיך בעבודתה.

אבל ברגע שמוחה שב להתמקד בלא יותר מאשר התרת הסבך של קישוטים נוספים, הוא שב מיד, כמו מעצמו, בחזרה אל האיש ההוא – אליו.

אדי הרימה מבט חשדני לעבר הווילונות. היא קמה מהשרפרף שעליו ישבה וניגשה אליהם בזהירות רבה, להציץ מבעד לרווח.

כמובן שהרחוב היה לגמרי ריק כעת. משונה לחוש מאוכזבת בגלל זה. וגם מטופש. אולי היא רק המציאה אותו, מתוך איזו פנטזיה בתת-מודע שלה, שמעולם לא ידעה בכלל על קיומה?

אדי הגיפה את הווילונות היטב והסתובבה אחורה, מוכנה להרחיק ממוחה כל מחשבה מטרידה, על גברים וזיכרונות. היא שמעה קול והרימה את מבטה, חיוך על שפתיה, בהנחה שזהו ג'ימי.

אלא שזה כלל לא היה ג'ימי. החיוך נעלם מיד מעל פניה.

הלן, המנהלת הישירה שלה, ניצבה בדלת של חלון הראווה, ומאחוריה היה... הוא. עוד יותר גבוה ומפחיד, מכפי שהיא זכרה. לא פנטזיה. לגמרי אמיתי.

הלן, בלונדינית רצינית, בלי סבלנות לקשקושים, נכנסה אל החלל של חלון הראווה, כשהיא נראית טיפה יותר סמוקה וכשעיניה קצת יותר בורקות מאשר תמיד. והיא הייתה אישה נשואה, עם ארבעה ילדים.

"אדי, אני רוצה להכיר לך מישהו."

רגליה של אדי היו דבוקות לרצפה. היא לא יכלה להאמין שזה ממש קורה.

ובתוך כל ההלם הזה, המחשבה היחידה שמילאה את ראשה הייתה, האם הוא יזהה אותה? הצד ההגיוני של מוחה מיהר להגיד לה, כמובן שלא. הם בקושי דיברו, באותו הערב. היא נראתה לגמרי אחרת מכפי שהיא נראית כעת. ועם זאת, היא לא יכלה להכחיש את העובדה שהדופק שלה החל להאיץ, שהיא חשה מין ציפייה עצורת נשימה.

הבוסית שלה אמרה, "אדי, זהו מר סבסטיאו ריבאס – מר ריבאס, זוהי אדי מונרו, אחת ממעצבות התצוגה שלנו."

היא פסעה קדימה. החלל של חלון הראווה, שהיה קטן ממילא, נדמה ממש ליליפוטי, כעת. אדי הכריחה את עצמה להסתכל עליו, וליבה הלם ונעצר. הוא נראה בדיוק כמו שזכרה אותו, אם כי הופעתו הייתה קצת יותר מטופחת. שיערו היה עדיין ארוך מדי, אבל הרבה פחות פרוע. חולצתו הייתה מכופתרת עד למעלה, ועניבתו הייתה קשורה בשלמות. היא חשה דחף משונה לשחרר לו אותה, כאילו שהרגישה שהוא חש מעט חנוק.

מטורף. הרי היא כלל לא מכירה אותו. זה מי שהוא היה אז, וזה מי שהוא כעת. הוא הביט בה בריכוז, אבל ללא שום ניצוץ של זיהוי. היא לא הייתה בטוחה, אם התחושה שמילאה אותה הייתה אכזבה או הקלה.

הוא הושיט לה את ידו ללחיצה. זו הייתה יד גדולה וגברית. במוחה הבזיק זיכרון, של היד הגדולה הזאת על מעלה זרועה החשופה, מסייעת לה להתייצב. כשהיא ניגשה אליו במועדון, מישהו נתקל בה מאחור, כך שהיא נדחפה קדימה. אצבעות ידו הקיפו את מלוא זרועה.

היא שמה לב למבט המעט תוהה שהוא נתן בה, ולכך שהבוסית שלה מכחכחת בגרונה, בדיסקרטיות. נחרדת מבושה, על כך שנלכדה ברגע הזה, אדי מיהרה להניח את ידה בכף ידו, נבלעת בתוכה. אותה מהלומת חשמל, שהיא חוותה לפני ארבע שנים, הלהיטה את דמה גם כעת, והיא מיהרה למשוך את ידה בחזרה, כשהיא משתדלת להסתיר, עד כמה שיכלה, את תגובתה. ואת ההלם המוחלט.

"נחמד להכירך."

היא אילצה את עצמה לשוב ולהביט לעברו. היא ראתה כמה אפורות עיניו היו. כמעט כמו פלדה. היו לו ריסים ארוכים ושחורים, שרק הדגישו את גבריותו. בדיוק כמו הפה הזה, שהיה חושני במידה ממש מגוחכת.

"תענוג להכירך, מיס מונרו."

בהונותיה התעקלו, לשמע קולו העמוק והמבטא המענג שלו.

הבוסית שלה דיברה. "למר ריבאס יש הצעה בשבילך, אדי. את מוכנה להצטרף אלינו ולדבר עליה?"

היא הבינה, שזאת בכלל לא בקשה. "כמובן. ג'ימי ישוב עוד מעט. הוא יוכל לסיים את שאר הקישוטים."

הבוסית שלה השמיעה קול קטן של שביעות רצון ויצאה, בחזרה אל החלל הכללי של החנות. סבסטיאו ריבאס החווה לאדי, שתתקדם לפניו. היא חמקה מבעד לדלת, מודעת עד מאוד להיותו מאחוריה, וראתה יותר מאישה אחת מסובבת את ראשה, למבט נוסף, בהתקדמם לעבר המשרד.

זה החזיר שטף של זיכרונות מאותו ערב. האופן בו ליבה הלם חזק כל כך, אחרי שניגשה אליו. הלם מרוב תשוקה ועצבים. זה היה הרגע שבו מישהו נתקל בה מאחור, והיא הוטחה קדימה ללא שום שליטה.

הוא שלח את ידו לאחוז בזרועה, כדי לייצבה, והביט בה. "מי את?" קולו היה כעוס. מאשים כמעט.

אדי גימגמה. "א – אף אחת. אני רק... רציתי לבוא ולדבר איתך. ראיתי אותך מ... צידו השני של החדר. גם אתה הסתכלת עליי, אז... חשבתי... חשבתי, שאולי תרצה לדבר איתי."

מבטו סרק אותה מלמטה למעלה, באופן כמעט קליני ובוחן. החיבור, שגרם לה להעז ולעשות משהו כל כך נועז, הרגיש פתאום קלוש מאוד. לפתע, היא נעשתה מאוד מודעת לגירוד החם של הפאה שעל ראשה ולשמלתה הקטנטנה, שלפתע נראתה יותר מדי קטנטנה.

היא גם נעשתה מאוד מודעת לחבל הקטיפה העבה, שהפריד בינה לבין אזור האח"מים בו היו הוא וחבריו. היא נעשתה מודעת גם למספרן של היפהפיות אשר הקיפו אותו – נשים שעימן אדי לא יכלה להתחיל בכלל להתחרות. נשים עם שפע של קימורים ושיער שופע ובוהק. מלאות בביטחון עצמי.

אחת הנשים הללו קרבה אליו והשחילה את זרועה מתחת לזרועו, בהילחצה קרוב אליו. הוא הציץ מטה לעברה, ואז בחזרה לעבר אדי, ואז הוא הרפה מזרועה באמרו. "אין לך מה לחפש פה. מוטב שתלכי לך לדרכך."

אדי ניצבה שם, זרועה מעקצצת עדיין מהמגע שלו, וקרביה מתכווצים מעוצמת ההשפלה, על כך שפירשה את המבט שלו בצורה כל כך שגויה. הוא משך את האישה ההיא אליו והרכין את ראשו כדי לנשקה, באופן כה בוטה עד שהבחורים בחבורה שלו החלו לשרוק בקול וליילל כמו זאבים.

אדי נזקקה להשפלה הסופית הזאת למול עיניה, כדי שתסתובב משם סוף-סוף בעיוורון, ותפלס לה את דרכה בקהל...

"סליחה. זה ייקח לי רק רגע אחד."

אדי מיצמצה. היא בכלל לא שמה לב שהם הגיעו אל המשרד של הבוסית שלה, או לכך שהלן נקראה לגשת לדבר עם מישהו אחר. אבל פתאום היא נעשתה מאוד מודעת, כשהדלת נסגרה מאחורי גבה של הלן, להיותה בחדר קטן לבד עם סבסטיאו ריבאס.

היא למדה את זהותו, רק אחרי שנאמר לה שהוא וכל חבריו היו נבחרת הרוגבי של ארגנטינה. אחרי שובה הביתה באותו ערב, היא חיפשה אותם באינטרנט ולמדה שהוא היה הקפטן. הנכס היקר ביותר של הנבחרת. והרכז האחורי המצליח ביותר בעולם.

סבסטיאו ריבאס התבונן בה כעת.

אדי הדפה מעליה את מתקפת הזיכרונות וכיחכחה בגרונה. "אה... הלן אמרה שיש לך איזו... הצעה?"

במקום להשיב לה, הוא שאל, "המבטא שלך – מאיפה הוא?"

פניה של אדי האדימו. "זה מבטא סקוטי. במקור, אני מעיר קטנה, ממש מחוץ לאדינבורו."

הוא הביט בה בריכוז כה רב, שהיא עצרה לרגע את נשימתה – הרי, לא ייתכן שהוא זוכר אותה... נכון?

אבל אז הוא אמר, "אכן יש לי הצעה בשבילך, מיס מונרו. אני רוצה שתבואי ותקשטי את הבית שלי, לקראת חג המולד."

לקח רגע עד שמילותיו חדרו, הן היו כה חריגות ולא צפויות. פיה של אדי נפתח ואז שב ונסגר, מתדהמה. נפתח שוב. "אני... אני חוששת שאני לא מקבלת עבודות פרטיות... אני עובדת בשביל החנות. וזאת התקופה הכי עמוסה שלנו."

"ולמרות זאת, אני רוצה שתבואי לעבוד אצלי."

מנימת קולו, השתמע שהוא מצפה לציות מלא לכל משאלותיו. כעסה של אדי התעורר. כאילו שהיא הייתה זקוקה לתזכורת, לעובדה שזהו גבר שרגיל לצוות על הסובבים אותו...

אין לך מה לחפש פה. מוטב שתלכי לך לדרכך.

היא שילבה את זרועותיה על חזהּ וראתה איך עיניו צונחות לרגע, ואז מתרוממות בחזרה לפגוש את מבטה. היא שנאה לחוש כה נבוכה ומודעת לעצמה, אבל קשה היה להימנע מזה, כשהיא יודעת עד כמה היא... לא מבורכת. שדיים קטנים, ירכיים צרות. ולפני ארבע שנים, היא הייתה אפילו יותר רזה.

אדי העלתה קצת משקל והתמלאה מעט בזמן שחלף, אבל עדיין לא יכלה להתחרות בנשים מהסוג שהוא העדיף, כפי הנראה, אם לשפוט על פי הבחורה הגבוהה ושופעת החמוקיים שנישק באותו הערב. לא פלא שהוא אמר לאדי שמוטב לה ללכת לדרכה.

והחיבור המשונה ההוא, שהיא הרגישה? ברור לחלוטין שכל זה היה אך ורק בתוך הראש שלה... והיה אפילו עוד יותר מחריד, לחשוב על זה כעת. היא הייתה אסירת תודה על כך שלא זכר אותה.

"אני חוששת שזה בלתי אפשרי. אני נמצאת תחת חוזה כאן, בחנות הזאת."

"אני אשווה כל מה שהם משלמים לך בשנה, ואשלש את זה."

נשימתה של אדי נעתקה לרגע, לשמע הצעתו המוגזמת – ולנוכח האפשרות להרוויח הרבה יותר כסף, מכפי שהיה לה אי-פעם בחייה. אך לאחר מכן, היא נדה בראשה.

"צר לי, מר ריבאס. אני לא יכולה לעזוב פה ולעבוד אצלך... אני אאבד את מקום העבודה שלי, אם אשאיר אותם תקועים דווקא בחג המולד." היא ראתה הבעה עיקשת עולה על פניו ומיהרה לפלוט, "למה אתה רוצה שאקשט לך את הבית? יש חברות, ששולחות אנשים שעושים דברים כאלה, בכל שנה."

היא יכלה להבחין בהתלהטות הכעס, בעיניו האפורות כבדיל – עדות נוספת לכך שהוא ממש לא רגיל לאנשים שמתווכחים איתו. היא חשה דחף משונה לא להיכנע לו, בכל מחיר, ולא היה לה שום מושג מדוע זה בכלל חשוב כל כך. אולי בגלל שהפעם, היא לא רצתה להיות שוב מישהי שניתן לגרש?

"יש לי בית גדול בריצ'מונד, שבו אני אמור לארח כמה אירועים חשובים, בימים שלפני חג המולד. ראיתי את עבודתך. מצא חן בעיניי, שהקפדת על פרטים קטנים כל כך בחלון שבעצם – בואי נכיר בכך – לא הרבה אנשים יזכו לראות."

אדי הסמיקה, מפני שלא ציפתה למחמאה, וגם לא ציפתה ממנו להבין שהמאמץ שלהם היה כמעט לשווא. "למדתי לעצב חלונות ראווה וחללי תצוגה, ברחבי החנות. מעולם לא קישטתי בית שלם."

אדי ידעה שכמה מעמיתיה לעבודה עשו עבודות צדדיות, ללקוחות מסויימים – עיצבו להם עצי חג מולד וכיוצא בזה. אבל לא בית שלם. והוא הזכיר את העובדה שהבית נמצא בריצ'מונד, שם כל בית הוא כמעט ארמון קטן.

הוא משך בכתפיו, לבטל את דבריה. "אני צריך לקשט רק את החדרים שבהם יתקיימו האירועים הללו, ואת חזית הבית. אין לי שום רצון, לקשט את כל הנכס."

פיו התהדק, כאילו עצם הרעיון עורר בו מיאוס. ואדי נאלצה לדחוק הצידה את סקרנותה, אשר ביקשה לדעת מדוע. "אבל, נשארו רק שלושה שבועות עד חג המולד."

"האירוע הראשון שלי מתוכנן לשבוע שאחרי השבוע הבא. אז את יכולה להבין לבד, את מידת הדחיפות של העניין."

אדי חשה מבולבלת. "למה דווקא אני?"

"למה לא?" הוא השיב.