מערכת הבטחון

הקדמת המחבר

סיפור תולדותיה של מערכת הביטחון הישראלית לא מתחיל ביום הקמת המדינה, אף לא בשנת 1886, השנה שבה נערכה לראשונה ההתקפה המאורגנת על פתח תקווה. הספר המוגש בזאת פותח בתיאור ניסיונות ההתגוננות של יהודי בוהמיה מול הקלגסים, נושאי הצלב לעבר הארץ הקדושה (1099-1095), שכן בכך החלה הפעילות האקטיבית של יהודים על זכות קיומם.

ברוב המקרים לא צלחה הנכונות לארגן הגנה עצמית, והיא הפכה בעיקר למאבק פסיבי של הישרדות: פרעות, גירושים, הפליות, המרות דת בכפייה, החרמות רכוש ועל כולן השואה - הותירו את תקופת הגולה ככתם שחור בתולדות העם היהודי.

היו בינינו שניסו להדחיק תקופה זו ולקשור בקשר ישיר את המרד הגדול נגד הרומאים בשנת 70 למעמד ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב־14 במאי 1948. אולם ככל שנחשפו תולדות היהודים באותן שנות גלות ארוכות, ובעיקר תולדות השואה כפי שבאו לידי ביטוי במשפט אייכמן, גדלה ההכרה כי גורל אחד מאחד את תקופת הגלות עם קיומה העצמאי של מדינת ישראל:

הסתבר כי הנחת היסוד של הרצל בבואו לקבוע את היעד של התכנסות העם היהודי בארץ ישראל - מעשה האמור להעביר מן העולם את האנטישמיות - לא מתגשמת: גליה הולכים וגואים ומפנים את יעדם אל עבר המדינה היהודית עצמה. הסתבר כי התיאור הפסטורלי של דו־קיום יהודי-ערבי במדינה היהודית החדשה, כפי שתיאר אותו הרצל בספרו אלטנוילאנד, היה ונותר אוטופיה. במקומו נגזרו על היישוב היהודי מאה ושלושים שנה של מאבק צבאי מתמיד על עצם קיומו בארץ המובטחת. ומסתבר כי דווקא תקופת הגולה היא זו שהנחילה ליישוב היהודי ולמדינת ישראל כמה תובנות היסטוריות המנחות אותנו במהלך התנהלותנו הצבאית עד עצם היום הזה: ייתכנו מצבים, כמו זה של לוחמי מצדה, שבהם אין ברירה אלא להתאבד, כיוון שאיש לא יבוא לעזרתנו. כך קרה ליהודי העיר האנגלית יורק, שהתבצרו במצודה העירונית, עד ששכניהם הנוצרים בגדו בהם ולא נותרה להם ברירה אלא להתאבד (1190); כך קרה לשישים ושש הנערות היהודיות שהנאצים הועידו אותן לבתי הבושת שלהם ושהתאבדו; וכך גם קרה בכמה מקרים במלחמת העצמאות שמפקדים פוצצו עצמם במשוריינים נושאי פצועים, כדי להימנע מליפול חיים בידי התוקפים הערבים. ייתכנו מצבים שבהם נעמוד יחידים מול אלה הקמים לכלותנו, מבלי שהעולם ינקוף אצבע ויבוא לעזרתנו, כפי שקרה כאשר צבאותיהן של מצרים, סוריה וירדן צרו על ישראל ביוני 1967.

בגלל העוינות האקטיבית (של העולם הערבי) והפסיבית (של העולם הנוצרי), אסור לצה"ל להפסיד במלחמה, שכן הפסד כזה יהיה גם סופו הפיזי של היישוב היהודי.

ועוד דבר חשוב לימד אותנו הניסיון הגלותי: שהדבר החשוב ביותר הוא ההישרדות, הבטחת הקיום היהודי. מכאן שתפיסת העולם הצבאית שלנו חייבת להיות תפיסה של הגנה עצמית. לא תוכניות כיבוש מלהיטות, לא הכתבת משטרים פנימיים למדינות אחרות (באשיר ג'ומייל בלבנון או הניסיון להחלפתו של ערפאת) ולא הרס הקיום של האויב (חיסול החיזבאללה בלבנון או החמאס ברצועת עזה) - אלא מערכה להפסקת ההתקפות ולהרתעת האויב מלהמשיך להתאנות לביטחונה של מדינת ישראל.

לא תמיד השכלנו לעמוד בציוויים הללו. היו חריגות רבות בלהט המלחמות, בעיקר כאשר המלחמות אשר נכפו עלינו לא היו על ידי צבאות סדירים, אלא על ידי ארגוני חבלה, שלוחמיהם מסתתרים בתוך אוכלוסייה אזרחית, וכופים על צה"ל להילחם בהם תוך פגיעה לא־רצונית באזרחים.

לאור המורשת שהבאנו עמנו לכאן מהגלות, אנו כופים על עצמנו מערכת של תקנות וחוקים, ההופכים את צה"ל לאחד הצבאות המוסריים בעולם. השבעת טירוני צה"ל על מצדה; הביקור השנתי של אלפי צעירים במחנות ההשמדה; טיסת ההצדעה של חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ; והביקורים של כל שנתוני המתגייסים ב"יד ושם" - כל אלה ועוד נועדו לחזק את המורשת הזאת.

הגנה עצמית - משמעותה אפוא שימוש מידתי בכוח, לא מתוך שנאה לאויב אלא מתוך כורח בל יגונה לסלק את הסכנות הקיומיות שהוא כופה עלינו. מכאן "שיח הלוחמים" שלאחר מלחמת ששת הימים.

את זאת חייבים לדעת ולחוש לוחמיה הצעירים של המדינה בכל הדורות: אלה שצנחו מעבר לקווי האויב במלחמת העולם השנייה כמו אלה שצנחו במיתלה בשנת 1956; אלה שטסו מעל אושוויץ כמו אלה שגאלו את חטופי אנטבה. וגם אלה הנאלצים להפציץ מטרות אויב בתוך אוכלוסייה אזרחית, והפוגעים בשוגג בנשים ובילדים - מעשה שחייב להרעיד את קצה הכנף של מטוסם.

על רקע העקרונות הללו מובא בספר סיפור התפתחותו של הכוח העברי, מימי אברהם שפירא בפתח תקווה ועד מבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2009. חשוב שהקוראים שנולדו כבר אל תוך המדינה או שבאו אליה לאחר הקמתה - יעשו היכרות מעמיקה עם תולדות חישולו של הכוח היהודי הן ביישוב היהודי בטרם מדינה והן בשישים שנות קיומה. אלה מסופרים בצורה כרונולוגית, ומביאים את הקורא לדיון בנושאים כבדים ומהותיים, כמו המאבק בטרור הערבי, החיים בצל איומים אטומיים וההכרח לחיות עם ירי תלול־מסלול, שלרוב אי אפשר להכריעו אלא בפעולה יבשתית מקיפה. אלא שזו מעוררת בסופו של דבר, לצערנו, ביקורת לא נגד התוקף אלא דווקא נגד המתגונן.

אני מודה ליושב ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, מר אילן מזרחי, שטרח לעבור על הספר ולהעיר הערות חשובות.

אני מודה לתת־אלוף (מיל.) ברוך שפיגל, על הערותיו הענייניות לגבי מבנה צה"ל.

אני מודה למר יפתח שפיר, מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, על הנתונים החשובים שהעמיד לרשותי בתחום מאזן הכוחות הצבאי והאזרחי של מדינות ערב.

ואני מבקש להודות במיוחד למנכ"ל "ידיעות ספרים", מר דב איכנולד, ולצוותו, שעמדו על חשיבות הוצאתו של הספר לאור, ובכך פתחו בפני את האפשרות להגיש לקורא העברי את היריעה הרחבה הזאת של התולדות, המבנה והמדיניות הביטחונית של ישראל. כמו כן, נתונה תודתי למר קותי טפר ולצוותו, אשר עמלו על התקנתו והפקתו הנאותות של הספר לדפוס.

דב בן־מאיר

תל אביב, יוני 2009