מצויר במילים

"הפנקס": ספר התיעוד

4 במרס 1999. וֵסטון הסמוכה לבוסטון. אור עדין מסתנן לחדר. השחר עולה. אני מותח את איבריי ומנסה להיחלץ משרידי חלום שאינו מרפה. מה הוא הדבר? המוני אנשים מוזרים, קרנבל טורד מנוחה, אין־ספור מסכות מוזרות. הייסורים הכרוכים בחשיפת זהותי האמיתית, הצורך להימלט מסכנה מיידית. ועתה ההנאה שבהתעוררות למציאות של ביתי הבטוח והנעים.

אלה הם ימי פורים, ימי קרנבל, החג העליז ביותר בלוח השנה היהודי. חג פורים מוקיר את המלכה אסתר הנבונה, שבימי התנ"ך הצילה את יהודי פרס מידיו של המן, היטלר של ימי קדם. פורים היה גם יום הולדתה של אימי. אני שוקע שוב בזרועות השינה, וזיכרונות רחוקים של מסיבות תחפושות ומצעדי פורים מילדותי מתמזגים במחשבות עליה. אילו הייתה בחיים, הייתה אימי חוגגת את יום הולדתה השמונים ושמונה.

לאחר ארוחת הבוקר, אני יושב מול המסך המרצד של המחשב. אדים קלושים עולים מספל הקפה החם המונח לידי. קודם לכן, ירדתי במדרגות שקוע במחשבות על מועד זה, 4 במרס, חלפתי לאורך הגלריה המחברת את חדר השינה שלנו עם הסטודיו שבו אני מצייר. הבוקר האטתי את צעדיי, עצרתי מול אחת היצירות המוקדמות שלי, הדלקתי את האורות ובחנתי אותה באריכות.

הבד הגדול מזכיר לי את עיר הולדתי, וילנה. הוא צויר בשנות השישים המוקדמות, כשהתגוררתי ברומא. אני זוכר שרציתי שהציור ייראה כהפשטה. אך עבורי זה לא היה ציור "מופשט": הוא הכיל זיכרון מוגדר מאוד. כיצד הגיבה אימי לציור המסוים הזה כאשר ראתה אותו בפעם הראשונה? אינני זוכר.

הבוקר נזקקתי לזמן מה כדי לחלוף מבעד למשטח הפיזי של הציור, משטח של כתמי צבע עבים ושכבות זיגוג שקופות, ולחדור למרחב הדמיוני שלו. אולי היה זה געגוע מוסווה שהביא אותי לשם. מתחת לשמי העופרת, בניינים שרופים מקיפים חצר פתוחה. תימרות עשן רחוקות מעכירות את האופק. הפרספקטיבה כולה משתקפת על האדמה הלחה, ועליה שני כתמים, דמויות של אנשים קטנים חולפים. אולי אלה אם ובנה; אולי אלה אימי ואני.

עמדתי שם והרגשתי כאילו הסצנה כולה מתמוססת, כאילו התמונה המטושטשת עומדת לדעוך ולגווע, כפי שקורה על מסך הקולנוע. אך יכולתי להעלות בדמיוני גם תמונה שונה, משהו שלכדתי בקוצר רוח והעליתי על הבד לפני שהתמונה תתגבש ותתמקד.

אלה היו הרהורים בטלים של אמן, שעבורו עצם עובדת קיומו של הציור היא שהוא לעולם אינו נגמר. אולי הרחקתי לכת בהרהורים. היה עליי להודות ביני לביני: בשנים ההן ברומא פעלתי על פי נורמות האמנות המקובלות, כך ציירתי. אמנות מופשטת אפשרה לי להרחיק את הפרטים הכאובים מרחק בטוח.

כיביתי את האורות, הנחתי לחורבן וילנה הפרוש לפניי ברשת של נגיעות מברשת המתמזגות זו בזו, ועליתי במדרגות. דלת הסטודיו שלי הייתה פתוחה. מקצה החדר, בדים לא גמורים, כָּן ריק, שפופרות צבע וקופסאות פח של מברשות עוררו בי שמץ של רגש אשם חולף, שמיהרתי לפטור אותו: "שיחכו!" ירדתי במדרגות במרוצה, לקחתי את ספל הקפה לסטודיו הקטן שבקומת הקרקע, התיישבתי לפני המחשב ולחצתי על כפתור ההפעלה. אורות ירקרקים הופיעו מולי. כלי הקיבול הקסום הזה בו אני יכול לקרוא את התיאורים המילוליים שלי ולראות את התמונות הסרוקות של הציורים שלי מעלה בי זיכרון של משהו מוכר מהילדות. אותו "משהו" הוא ספר ישן של תעודות, בן לווייתי הקרוב בתקופה מכרעת בחיי הצעירים.

ברצוני להסביר.

"הפנקס" הישן

ה"פנקס" הוא חפץ קטן וצנוע השמור עתה במוזיאון הלאומי של ליטא בווילנה, הקרויה היום וילניוס. מן הסתם הוא מעלה אבק באחד מארכיוני המוזיאון, שבעיניי מצטייר כמקום קודר וטחוב. כשהייתי בן תשע או עשר היה ה"פנקס" ברשותי במשך יותר משנה. חמישים ושש שנים חלפו מאז החזקתי אותו בידיי בפעם האחרונה. רגע הפרידה שלנו היה אחד הרגעים הכאובים והדרמטיים ביותר בחיי.

במשטחים הלא מנוצלים שלו כולל אותו פנקס כמה וכמה מהרישומים המוקדמים ביותר שלי. עליי להודות, שאני מתקשה לזכור אותם. אני גם לא יודע הרבה על הטקסטים שלו הכתובים בכתב יד בעברית. אך מגע כריכת העור הפגומה והנייר הטחוב הכבד וריח הדבק הישן נשארו חקוקים בזיכרוני.

1942 הייתה השנה הטרגית האחרונה לקיומו של גטו וילנה. שני משוררים יידיים נודעים, אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי, חזו את מר גורלו של הגטו, הפקידו את "הפנקס" הישן בידיו של אמן בן תשע, וביקשו ממני לרשום בו כל מה שיעלה בדמיוני. ציפו ממני להשאיר את התיעוד שלי מעל דפי הספר הישן הזה ולהשאירו חי ונושם. הם חשבו שכך טובים סיכוייו לשרוד יותר מסיכוייהם של האנשים שיחזיקו אותו בידיהם בכל רגע נתון.

ראשיתו של ה"פנקס" באמצע המאה התשע־עשרה. הוא הכיל אוצר בלום של תעודות מחיי הקהילה היהודית של וילנה באותם ימים. אני שמחתי להוסיף את רישומיי הילדותיים לדפיו המצהיבים, ולו רק משום שדפי נייר היו מוצר נדיר. כך הפכנו לבני לוויה. ה"פנקס" היה מונח בחיקי מוכן לרישום, או סמוך אליי על הדרגש כאשר ישנתי, והפך לחבר נאמן ולאוצֵר האמנות שלי.

חיסול הגטו, בספטמבר 1943, הביא אותי ואת ה"פנקס" למחנה העבודה HKP (Herren Kommando Platz). כעבור זמן, ביום הנורא של 27 במרס 1944, יום האקציה של הילדים, הופרדנו ביד אכזרית. עד היום אנו מופרדים זה מזה.

לא פעם בחלומותיי בהקיץ ראיתי את ה"פנקס" מצויד בעיניים שהיו עשויות לקלוט רגעים בחיי ובחיי יקיריי, סופג את האירועים המכריעים שהצילו אותי באורח פלא מהשמדה. הייתי שמח לשוב אל ה"פנקס" ולהתבונן באירועים הללו "מתמוססים" אל דפיו. אולי כך היה נחסך ממני מה שאני עומד ליטול על עצמי — המסע הממושך, המפרך ועמוס הרגשות אל העבר שלי.

אך למרבה הצער, עליי לשוב ולצרף את קרעי הזיכרונות הכואבים והמטרידים אלה באלה. כמו הדימויים שאני מצייר, גם הקרעים שלו שייכים למציאות מורכבת שאי אפשר להכילה בגבולות הצרים של בד אחד, או אפילו בתוצר של חיים שלמים. אך שלא כמו ההצהרות העולות מהציורים שלי, הזיכרונות הכתובים לא מחייבים הפיכה למטפורות. אלה חיים גולמיים, הם אמיתיים, והם עדיין כואבים.

ייתכן שכל מי שנוטל על עצמו לכתוב את זיכרונותיו ניצב לפני אתגרים דומים. דומה שהטקסט מקבל חיים משל עצמו, והוא משתלט על האדם כולו. הסיפור כותב את עצמו באמצעות מי שמזמן את הזיכרונות, לא להפך. זה מסע אל הזיכרון החורג מניסיון להציל את העבר משכחה; הוא מחפש אחר מעין שחזור או תיקון. אולי הוא שואף ל"תיקון עולם".

אני עוצם את עיניי ורואה את ה"פנקס". אני רואה אותו כאילו החזקתי אותו בידיי. ריח השנים עולה ממנו. אני פותח אותו בזהירות. רואה את מה שתועד בו לפני מאה וחמישים שנה ביד מיומנת של פקיד קפדן, רשום באותיות עבריות מרהיבות. בילדותי היו הטקסטים המלומדים מעבר להישג ידי, ספוגים פליאה ומסתורין. עכשיו, כאשר יכולתי לקרוא ולהבין אותם, הם לא היו עוד בידי.

הפרסום הנוצץ

לא ראיתי את ה"פנקס" מאז שנת 1944, אך לאחרונה קיבלתי עליו ידיעות בלתי צפויות. לפניי מונח פרסום שאפתני של משרד התרבות של ליטא משנת 1997. העמוד הראשון של ה"פנקס" שלי, ששוחזר בצורה נפלאה מעל דפיו הנוצצים של העלון הזה, נראה כשער מפואר של מקדש או תיאטרון. קישוטים מעטרים את הארכיטקטורה הכבדה של השער, בראש המבנה נראה נשר דו־ראשי. הווילונות הדקורטיביים מגלים צורה אובלית ועליה כתובת גאה: "אוהבי חסד".

למרבה הצער, הכתובת רשומה במהופך.

לצד העמוד הראשי והאותיות ההפוכות, מופיעות רפרודוקציות של שניים מהרישומים שעשיתי בנעוריי, לקוחים מדפיו הפנימיים של ה"פנקס". הם עשויים בקווים בטוחים ומהירים, עדות לביטחונו העצמי התמים של האמן הצעיר. באחד מהם נראים שלושה מיהודי העיירה ישובים סביב שולחן. במבט ראשון הם עשויים להיראות כמלומדים הנתונים בעיצומו של ויכוח סוער על טקסטים כלשהם, אך בחינה מדוקדקת יותר מעלה שאחד מהם חובש מגבעת מוזרה שאינה במקומה. על השולחן הארוך והגבוה למדי ניצבים בקבוק וכוס. האם האנשים הללו לוגמים יין טקסי כלשהי? או שמא זו חבורה עליזה הנהנית סתם מ"גלעזל ברונפן", מעט שנאפס?

האמן הצעיר לא ראה מעולם אנשים כאלה בחייו האמיתיים. אך תשוקתו לקריאת ספרים מספרייתו השופעת של הגטו עוררה בו הזיות על עולם לא ידוע. כך קרה שהעיירה היהודית, שלא הייתה מוכרת לבן מעמד הביניים העירוני היהודי, שוחזרה בגבולות דמיון הנעורים שלו. ואולי החבורה העליזה הזאת קראה "לחיים!"?

לצד הרישום הזה נראה רישום של ילד. זהו דיוקן דמיוני, אולי דיוקן עצמי, שאל המשמעויות הנסתרות המאיימות שלו אחזור בבוא העת. הפרסום הנוצץ כולל את שמו של האמן הצעיר באותיות של קידוש לבנה: סמואליס באקאס. ובתרגום מליטאית: שמואל בק. נניח לרגע את הפרסום האחרון הזה ונחזור לסיפורו של ה"פנקס" הישן.

ה"פנקס" נכנס לחיי בתקופה שמילים כמו "כואבת", "מעציבה" או "טרגית" דלות מכדי לתארה. אך למיטב זיכרוני, כוח הדמיון של הילד שבי בחר להימלט מהקשיים ולא לתאר אותם. אילו יכולתי לראות שוב את הרישומים הללו, האם הייתי מוצא בהם ביטוי נסתר של החוויות שעבר הילד בחייו? הדיוקן העצמי שלי גורם לי לחשוב שאכן כך הוא.

המסמך המוזר הזה אמנם העניק תוקף לכישרוני הבשל מן הרגיל, אך האם הוא גם העיד על "ילדותיותו" של הילד? אזהרותיה החוזרות ונשנות של אימי מהדהדות באוזניי: "הצרה עם ילדי פלא היא, שהפלא מתפוגג עם הזמן, ורק הילד נשאר". היא מתה לפני שלושים שנה, אבל האמירות שלה מוסיפות לרדוף אותי.

לפתע צצה דמותו של אבי ועולה לנגד עיניי.

חיילים גרמנים גוררים את אבא למקום הוצאתו להורג. אני רחוק משם, אך מדמה שה"פנקס" עד למחזה בעיניו הלא קיימות. נאמר לי שכאשר הפרטיזנים היהודים הראשונים מיהרו למחנה HKP הנטוש, שהיה מקום המאסר האחרון שלנו, מצאו בין ההריסות גוויות של אסירים שהוצאו להורג, וביניהן את ה"פנקס" הישן טבול בדם.

ה"פנקס" הוחזר חיש מהר לקצ'רגינסקי, שגם הוא היה פרטיזן. השנה הייתה 1944, וילנה שוחררה זה מקרוב, אך המלחמה בגרמניה עדיין נמשכה. בידיו של קצ'רגינסקי נועד ה"פנקס" לעשות את דרכו היישר למוזיאון השואה שהוא כבר ניסה להקים בווילנה הסובייטית. כעבור זמן מה, ביודעו שהוא ישמח אותי, הציע להראות לי את ה"פנקס". אני סירבתי בתוקף. לא הייתי מוכן להתמודד עם סוג העדות שהחפץ הזה נעשה. ביקשתי עוד זמן. אך הזמן חלף, וההזדמנות לא שבה עוד.

לא פעם הוא קרב אליי. קרקור הטלפון שתוקן שלוש פעמים היה הרעש והצלצולים לכבוד שובו המיועד של ה"פנקס" ליעדו.

וכך היה הדבר.

רמת גן, ישראל, 1966

לשמע צלצול הטלפון הנחתי את המברשות בחדר הקטן בקומה העליונה שהוסב עבורי לסטודיו זמני, ומיהרתי לרדת בדהרה במדרגות התלולות. המכשיר היה קבוע לצד דלת הכניסה, והשותף הפעיל מאוד לקו הקשה עלינו לקבל שיחות, לכן מיהרנו לתפוס כל צלצול. כדי שלא אשבור את מפרקתי, היה עליי להיאחז בשני הקירות שסגרו על הפרוזדור הצר, והותרתי עליהם כתמי צבע שמן מכוערים.

התגוררתי בקוטג' דו־קומתי שכור, מרוהט בעליבות, בשכונת רמת חן ברמת גן, עם מי שהייתה אז אשתי, אנה, ושתי בנותינו, בחלל שגודלו כחמישית הדירה שהותרנו מאחור ברומא. זה היה ניסיוננו השני לחזור להתגורר בישראל, שאותה עזבתי לפריז בשנת 1956. ישראל הייתה בעיניי מדינה שכולה בעיות.

ניסיון השיבה הראשון כשל; השנה הייתה 1964. הפעם שכרתי את הדירה לתשעה חודשים. האם ההזדמנות השנייה, שלה הקציתי פרק זמן של היריון, תסתיים בלידתו של שוק מקומי לאמנות שלי? האם עכשיו אוכל לקיים את משפחתי מציור תמונות מהסוג שאני מצייר? הסימנים היו מעודדים. הצלחת התערוכה האחרונה הייתה מבטיחה מאוד, ואף למעלה מכך.

אותה התנסות משנת 1964 הסתיימה באכזבה. אמנם הוצאתי לעצמי שם של מעצב תפאורות, אך העבודה המאומצת עם במאים, שחקנים, נגרים, חשמלאים, יוצרי תלבושות ושאר אנשי תיאטרון הרחיקה אותי לחלוטין מהציור והסבה לי כאב לב לא קטן. שבתי לאיטליה ושקעתי שוב באמנות שלי. שיניתי את שפתי הציורית בדרכים מאתגרות ומספקות. אך הנוסטלגיה לארצי ולידידיי ורגש האשם על שהרחקתי את אמא מנכדותיה, גרמו לי לעשות ניסיון נוסף.

בבוקר ההוא ברמת חן השמיע הטלפון את קרקוריו העלובים, המנקרים.

"מדברת השגרירות הסובייטית, אנא המתן על הקו..."

השגרירות הסובייטית?

מה בשם אלוהים הם רוצים ממני? האם הדבר קשור לדוד דויד, אחיו הבכור של אבי? כל שידענו עליו היה, שאחרי שנים רבות בגולאג הוא חזר למוסקבה. השלמנו עם העובדה שפחדיו מפני המשטר גרמו לו לדחות כל קשר עם בני משפחתו ששרדו ועתה מתגוררים בישראל. דוד דויד המסכן! איזה חיים מבוזבזים! האם השיחה הזאת היא סימן חיים מהאידיאליסט האומלל, שספג עינויים מידי אותם אנשים שבהם האמין? היום הוא בן יותר משבעים. האם הוא מתחרט על סירובו משכבר להיות בקשר איתנו? האם הוא מנסה להושיט יד בערוצים הרשמיים, כדי שלא ייחשד בהתנגדות למשטר?

השגרירות הסובייטית ברמת גן שכנה בבניין באוהאוס לבן, לא הרחק ממקום מגוריי באותם ימים. קירותיה התקלפו, ושורת החלונות הקטנים, רבים מהם חסומים במזגנים מזמזמים דרך קבע, הזילו דמעות של מים נוטפים שהכתימו את הטיח. על הגג לא נראו כיפות בצל, אלא מגוון רחב מאוד של אנטנות. היו שכינו זאת "הקרמלין", והאמינו שזה מרכז הריגול הידוע לשמצה של הגוש הקומוניסטי במזרח התיכון.

כל המחשבות הללו התרוצצו במוחי. לבסוף נשמע קולו של גבר שדיבר אנגלית טובה בשמץ של מבטא גרמני. הוא הציג עצמו כמנהל המוזיאון ההיסטורי של הרפובליקה הסוציאליסטית של ליטא. הוא ביקש לדעת אם בביקורו הנוכחי לרגל כינוס של אוצרי מוזיאונים מהעולם שהתקיים בתל אביב, יוכל לפגוש אותי בו ביום אחר הצהריים. הוא מעוניין בכך מאוד, אך למרבה הצער, זמנו מוגבל.

הביקור

מכונית פולקסוואגן רעשנית עצרה בשער. המנהל לווה בצעיר חסון ושתקן. הצעיר, רוסי, ענב עניבה צרה ולבש חולצת ניילון שקופה למחצה נוטפת זיעה. לליטאי, בן גיל העמידה, היה מראה של איש ספר קוסמופוליטי. הוא היה גבוה, רשמי מאוד, הרכיב משקפי מתכת בעלי עדשות כבדות, שהגדילו את עיניו הצלולות ושיוו לאפו הצר מראה של מקור ציפור. שוחחנו באנגלית, שפה שנדמה שהוא חש בנוח איתה. אך פעם או פעמיים הוא פנה אל עמיתו ברוסית, וכל שזכה לו מהצעיר היה מלמול מבולבל. הוא היה מנומס וידידותי, לגם לאיטו מכוס התה הקר שהצעתי לשני אורחיי והסביר את הסיבה לביקורו. המוזיאון הלאומי מחזיק בספר בכריכת עור, ששימש ספר תיעוד רשמי של הקהילה היהודית העתיקה בווילנה. דבריו האיצו את פעימות ליבי. הוא המשיך:

"הספר כולל לא רק טקסט עתיק. יש בו משטחים ודפים ריקים ששימשו ככל הנראה אמן צעיר מאוד."

עברתי לקצה כיסאי. "כן, כן, אני האמן הזה! אתה מדבר על ה'פנקס' הישן! אלוהים אדירים!"

השתררה שתיקה ארוכה. החדשות הלא צפויות של המנהל העיקו על שיחתנו. הדרך הזהירה שבה בחר לנסח את דבריו ציירה אותו באופן מוזר כבן עולם רחוק, הרחק מווילנה שלי, המרכז המפואר של קהילה יהודית עתיקה. וילנה הנוכחית הייתה נתונה לשליטת הממשל הנוקשה של הליטאים הקומוניסטים, והייתה הלכה למעשה "יודנריין", ריקה מיהודים.

הליטאי ניסה להרגיע אותי. הוא דיבר על צירוף מקרים בר מזל. כאשר ביקר בתערוכות המוצגות היום בגלריה ב"ארץ המעניינת" הזאת, הוא נתקל בשמי וקשר אותו בזיכרונו לאותו אמן צעיר, שרישומיו מופיעים בספר הישן בכריכת העור במוזיאון שלו. הוא שמח לגלות ששרדתי ואני מתגורר בישראל. הגלריה מסרה לו את מספר הטלפון שלי. "הייתי רוצה לשמוע הכול על הספר הבלתי רגיל הזה. אני בטוח שיש לך המון מה לספר."

"אתה יודע, הייתי למעשה ילד, בן תשע, אולי עשר. נייר היה מוצר נדיר. השתמשתי בכל משטח שעמד לרשותי."

ההיסוס שלי והשתיקה שהשתררה בעקבות דבריי גרמו לו להחזיר לעצמו את הובלת השיחה. הוא אמר שהוא מבין מדוע אני מתקשה לדבר על הנושא. הוא יודע היטב, איזה סבל נורא עבר על הקורבנות החפים מפשע של העידן הנאצי. המאבק בפולשים הברברים למולדת הסובייטית היה הרואי. הוא יודע היטב שבין האזרחים הליטאים והפולנים היו יהודים רבים ששילמו מחיר כבד בחייהם. מובן שאינני שש להיזכר בתקופה בחיי שהייתה בוודאי לא נעימה כלל. הוא מצטער אם ביקורו מעורר זיכרונות לא נוחים שכאלה. הוא חושב שעשיתי בחוכמה כאשר שמרתי מרחק מכל אלה. "לשם מה להתבוסס בעבר? החיים חייבים להימשך."

חזרתי והצעתי עוד תה קר והמשכנו לשוחח. הסכמתי איתו שאין טעם להתפלש בעבר, אך הוספתי שהעבר מעניק משמעות להווה. ישראל היא תוצאה של העבר הזה. הוא לא סתר את דבריי. ישראל גם מלאה אתרים היסטוריים מימי קדם. הארכיאולוגיה העתיקה הרחיקה את שיחתנו מהצללים הכבדים של השואה. חקרתי אותו על האתרים הארכיאולוגיים בחלקה הירדני של ירושלים, שבעזרת הדרכון הדיפלומטי שלו הוא היה רשאי לבקר בהם. לישראלים הם היו מחוץ לתחום.

לבסוף העזתי לשאול: "האם אתה יודע שהיהודים חשבו את וילנה לירושלים של ליטא?"

הוא קרץ בעינו ותיקן אותי. "זו אכן הייתה וילנה, מר בק. היום היא בירתנו וילניוס, ומספר תושביה גדול פי שלושה משהיה בסיום המלחמה. כן, כן. כמובן, ירושלים של ליטא, המסורות העתיקות שהיו ואינן עוד!" אמנם זה לא היה תחום ההתמחות שלו, אך הוא היה מודע להן. "ספרים ומוזיאונים חייבים לשמר אותן ולהציל אותן משכחה."

המתח שצף ועלה בין העולמות השונים לא הותיר לנו נושאי שיחה רבים. מזג האוויר היה נעים. הוא נהנה משהותו בישראל. הודות לאירוח של השגרירות הסובייטית, הכול היה קל ונגיש. החברים המסורים הללו עשו את הביקור שלו למהנה ביותר. הוא שלח מבט מחויך וחקרני אל בן לווייתו, שנעץ עיניו בחלל שלפניו ולגם לאיטו מהמשקה שבידיו.

הביקור הסתיים ושני הגברים קמו ממקומותיהם. ליד הדלת הוא עצר לרגע.

"מר בק, אני יודע שהספר הישן הזה עשוי להעיד על כישרונך המפותח. והיה אם בעתיד תזדקק לו לרגל תערוכה של יצירותיך, המוזיאון שלנו ישמח להשאיל אותו לתערוכה שלך. אנא אל תהסס לבקש את המזכיר השלישי בשגרירות, הנוכח כאן, להתקשר אלינו." הצעיר הנהן קלות. "ברית המועצות וישראל חתומות על הסכם חשוב לחילופי תרבות. השאָלות שכאלה, כל עוד הן עוברות בצינורות הידידותיים של הממשל הרשמי, פשוטות מכפי שנדמה לך. היה נעים מאוד לפגוש אותך. ברכותיי על ביתך היפה והמרווח. הצלחתי לראות מבעד לחלון את בנותיך הקטנות משחקות בגינה; הן חמודות." הודיתי לו על דבריו החמים. בתי הצעירה משכה בשערה של אחותה הבוגרת, ושתיהן צחקקו וצווחו. "מלאות חיים, לא? לבתי יש ילדה קטנה, הנכדה הראשונה שלי."

"לי יש בן קטן," אמר הרוסי הצעיר באנגלית מושלמת.

עוד כמה מילים עוררו את האורח השתקן לשלוף כרטיס ביקור ולהניחו בידי. "שלום," אמרו פה אחד וצחקו.

סגרתי את הדלת ונשענתי עליה, מנסה להחזיר לעצמי את קצב הנשימה הטבעי שלי ולהרגיע את מחשבותיי הדוהרות במהירות. הרמתי את השפופרת לספר לאמא על הביקור הלא צפוי, על שובו של ה"פנקס" מהעולם האחר, אך קו הטלפון היה מת. משתמשים אחרים שותפים לקו השתמשו בו.

מלחמת ששת הימים

חודשים אחדים לאחר הביקור ניתקו ברית המועצות ובעלות בריתה הקומוניסטיות את הקשרים הדיפלומטיים שלהן עם ישראל. בין המוני הדיפלומטים מהגוש המזרחי שהצטופפו בנמל התעופה בלוד בניסיון לעזוב את המדינה היה מן הסתם אותו מזכיר שלישי עם אשתו ובנו וחולצת הניילון השקופה למחצה שלו.

זו הייתה אחת מתוצאות הניצחון המפתיע של ישראל במלחמת ששת הימים. האפשרות ליצור קשר מחודש עם ה"פנקס" נראתה אבודה, אם לא לנצח, הרי שלעוד שנים רבות. המלחמה לא הייתה בלתי צפויה. התחושה שעימות עם השכנות הערביות הוא בלתי נמנע רדפה אותנו זה זמן רב. אך אביב 1967, עם התעצמות המתחים הפתאומית, חולל משבר. שליט מצרים, נאצר, ראה עצמו מנהיג העולם הערבי. התעצמות עלייתה של הלאומנות האסלאמית שירתה את מטרותיו. הוא ניסה לגייס סביבו את המדינות שהקיפו את ישראל וקרא למלחמת קודש, ג'יהאד, נגד היהודים. בישראל, מי שהעז לצפות במשדרי הטלוויזיה של המדינות השכנות התכסה זיעה קרה. המנהיגים הפוליטיים והאישים הפופולריים יצאו בקריאה אחידה נגד ישראל, להשמדה מוחלטת של המדינה היהודית ולחיסולו המוחלט של עמה. "להשליך את היהודים לים!"

בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה היהודית חשו ילידי ישראל, ה"צברים" הגאים שהתעלמו בהתנשאות מסיפורי הגטאות והמחנות, תחושה המזכירה את חוויית הרדיפה של השורדים. כך מכל מקום נראו הדברים לי. בחדר השינה הקטן והמחניק שלנו, טובל בזיעה, סבלתי מנדודי שינה מתמשכים ולא יכולתי להשתחרר מהתמונות טורדות המנוחה של גטו וילנה בימיו האחרונים, ימים שבהם אנשים קודחים רצו אנה ואנה בחרדה גוברת. נדמה היה לי אז שהם אומרים בלי קול: "הביטו בנו, הספינה שלנו טובעת ואנחנו כמו עכברים מבוהלים."

התמלאתי פחד פן אביב 1967 בישראל יהיה כאותו חודש טרגי של ספטמבר 1943 בגטו. אז הבינו אלפי גברים, נשים וילדים מעל לכל ספק, שאבדה התקווה, והם עומדים להישלח אל מותם. ידעתי שאני מרחיק לכת במחשבותיי וניסיתי לשמור על שיקול דעת. לישראל יש צבא, חיל אוויר משובח ואוכלוסייה נחושה להילחם על זכותה להתקיים. לא היינו כמו אז, ב־1939 או ב־1943, ערב ההשמדה המתוכננת שלנו. אמנם ידעתי שהחששות שלי נעוצים בטראומות האישיות שחוויתי, ולאו דווקא במציאות אובייקטיבית, אך לא יכולתי להתנער מהחרדה ההולכת ומתעצמת בקרבי. הבטתי בשתי בנותיי, דניאלה ואילנה, בנות שש וארבע, וחשתי את אותו חוסר אונים שחשו בוודאי הוריי ב־1939. מה עלינו לעשות?

אמא, שהתגוררה באותם ימים בתל אביב, התעקשה שנצא לאיטליה, וככל שנקדים לעשות זאת, כך ייטב.

"ומה איתך?" שאלתי.

"העולם לעולם לא ירשה. האמריקאים יפעלו, הם..."

"את לא מאמינה בכך באמת. זה כבר קרה בעבר. יהודים נלקחו לטבח, ואיש לא נקף אצבע."

"לכן זה לא יקרה שוב."

"אם נישאר..."

"לא, אל תיקחו סיכונים. וחוץ מזה, העצבנות שלך תשגע את כולנו. אתה חייב זאת לילדות. הן זקוקות לאבא רגוע ושלֵו. לנו יש ברירות, אבל הן צופות תמימות מן הצד."

נמנעתי מלתת תשובה שהייתה עלולה להוביל לחילופי דברים נוספים. הייתה זו אימי שהביאה אותי למדינת ישראל שזה מקרוב נוסדה, וקשרה את גורלי בגורלה. במקום להפוך לאחד האמנים הזרים הנאבקים על קיומם ומתחננים להכרה בזירה האכזרית של האמנות הפריזאית, הייתי אמור לגדול במדינה יהודית, לוחם גאה ובלתי מנוצח במדי חאקי. אך הייתי ישראלי נכה. העבר שלי נטל ממני את היכולת להתמודד עם תוקפנות. עכשיו, אמרתי לעצמי, אמא רדופה רגשות אשם. לכן היא רוצה שנעזוב. נטיית הילדות שלי להאשים אותה בכל מה שהשתבש מעולם לא דעכה.

הייתה גם מציאות ריאלית. נדרשנו לפנות את הדירה השכורה שלנו בישראל. התוכנית המקורית לשהות ממושכת ברומא, שם הייתי אמור להציג את התערוכה הבאה שלי, הבטיחה לנו זה מכבר כרטיסי נסיעה באמצע מאי. ניצלתי עובדה זאת ומיהרתי לשלח את אשתי, אנה, ואת בנותינו לאיטליה. מוטב שהן ייהנו מהפוגה מהמתח הנורא בו הייתי שרוי.

המלחמה נראתה קרובה, והיה חשוב לראות כיצד העניינים מתפתחים. נשארתי בתל אביב עם נדודי השינה שלי, עם הבטן המתהפכת ועם הזיות הקטסטרופה. הייתי שמח להיות גיבור כמו אבי, אך רעידות פחדניות חלפו בגופי. שליחת אהובותיי למקום בטוח הייתה עשויה להקל עליי, אך היא קרעה אותי לגזרים. האם אני צודק כשאני שולח אותן מכאן? היכן הסולידריות שלי עם משפחות ישראליות אחרות שאין להן אפשרות כזו? הרגשתי נורא.

נשארתי בדירת אימי, ישנתי על הספה בחדר המגורים הקטן שלה וציפיתי להיקרא לשירות פעיל בכל רגע. אלפים גויסו מדי יום. בחברת אבי החורג, מרקושה, האזנו ללא הרף לרדיו. בשידורים דיווחו על גיוס המוני משני צידי הגבולות הלא יציבים והמיוסרים של ישראל. שמענו את הפרשנויות של אלוף חיים הרצוג ובהן מיני ניתוחים אסטרטגיים. הפרשנויות שנועדו להיות גלולות הרגעה מפני דיכאון לאוכלוסייה במצוקה, שודרו בשידורים חוזרים כמה וכמה פעמים ביום. בקולו המהפנט ובעברית הידענית שלו, בשמץ של מבטא אנגלי שעורר בנו חלומות על התערבות זרה, עשה הרצוג כמיטב יכולתו להחדיר בנו מידה של היגיון ושלווה. עליי לא השפיעו הדברים כהוא זה.

"איך ייתכן שמחצית הגברים גויסו לשירות פעיל, ואילו אני נשאר בבית?" שאלתי את הקצין הבכיר ביחידת המילואים שלי שאליו פניתי ב־1 ביוני. הוא היה מקורב לרמטכ"ל, והנחתי שהוא יודע מה מתרחש. "אני יודע שאני לא לוחם דגול, אבל אנשים בעלי מגבלות גדולות בהרבה משלי גויסו." התשובה הייתה שצה"ל מגייס מילואים אך מרבית הכוח יישלח הביתה. "לא ראית את האנשים לבושים במדי צבא ממלאים את בתי הקפה של דיזנגוף?" הוא שאל אותי ויעץ לי להצטרף למשפחתי באיטליה. "במקומך," אמר, "הייתי עוזב היום אחר הצהריים ונוסע לרומא. ניפגש כאשר תשוב לכאן, בנובמבר. זה מגוחך לסכן את כרטיס הטיסה היקר שלך. ואגב, אל תשכח לומר שלום לאפיפיור."

אמא ומרקושה ליוו אותי לשדה התעופה. "תודה לאל שהמשבר הסתיים! במדינה המטורפת שלנו לא נדע לעולם רגע דל," אמרה. "הסינים צודקים כנראה. כשהם רוצים לקלל מישהו הם מאחלים לו חיים מעניינים."

הפוגה קצרה

בפגישה המחודשת עם אנה והבנות בבית הכפר הנוח מצפון לרומא הרהרתי בדחף הנואש שגרם לי לשלוח אותן לכאן. חשבתי על אבי שנשא אותי בשק על גבו, וכך הרחיק אותי מהאזור הרצחני של מחנה העבודה. בשם אלוהים! זו הייתה השוואה מגוחכת.

האם אני מאבד את הפרספקטיבה?

קניתי ערימת בדים חדשים. הציור היה המרפא הטוב ביותר לייסוריי. ב־5 ביוני עמדתי מול הכן וכיסיתי בשמחה את הרקע הלבן בשלל צבעי שמן. כל חיי התענגתי על מראה הבדים המושלמים. ראיתי בהם מטפורה מושלמת לתקווה המושלמת, הלא פגומה. חוויתי לידה מחדש! מזג האוויר היה נפלא. עצי האורן העתיקים סביב הבית הדיפו ניחוח מתוק של שרף שהתערבב היטב בריח הטרפנטין שאפיין את הסטודיו שלי. צלילים רחוקים של ויוואלדי זרמו ממקלט הרדיו. הגיעה שעת צהריים עם הפרומאג'י והווינו הבשומים. צלצולי פעמוני הכבשים הרועות סביב הבית משכו אותי אל חיק שנת צהריים עמוקה, ממושכת.

למחרת נקטעה המוזיקה שנוגנה ברדיו בידי מבזק חדשות מיוחד.

בלעתי את הרוק, הנחתי את המכחולים והתיישבתי. ברדיו נשמע קולו של מומחה בטוח בעצמו לפוליטיקה של האזור, מדווח את החדשות האחרונות. מלחמה פרצה במזרח התיכון. תל אביב בוערת. רעד שאינו בר שליטה תקף אותי. בטני התהפכה בעווית אדירה של כאב. אמא, מרקושה, כל חבריי הקרובים בתל אביב הבוערת! ואני כאן, שוטה, בלי דעת, בבית איטלקי מקסים מוגן בשדרה ענקית של אורנים רומאיים, מעביר בלי תכלית גושי צבע אילמים משפופרות מטומטמות לקווים מטופשים על משטחים אידיוטיים.

למעשה, תל אביב לא בערה. לימים נודע לנו, שהגנרלים הישראלים ביקשו לבלבל את האויב על ידי הפצת מידע כוזב ומטעה. מי יכול היה להעלות בדעתו, ששחרור המילואים לא היה אלא תכסיס להסתיר את מתקפת הפתע של שישה ביוני? ההיסטוריה עדיין לומדת את לקחי היום ההוא והשלכותיו.

ישראל ואני

התוצאה חסרת התקדים של מלחמת ששת הימים, שהציעה פתרון זמני ועיצבה לשנים רבות את המבוי הסתום הטרגי באזור, לא הצליחה להרגיע אותי אלא לזמן מה בלבד. היו שצללו היישר לאשליה שישראל המנצחת תיהנה עתה משלום ופריחה לעוד אלף שנה. אחרים הבינו שנכונו לנו צרות. אך אפילו אליהם הגיעה האכזבה רק כעבור זמן רב.

מיהרנו לחזור מרומא באחד המטוסים הראשונים שנחתו בישראל שלאחר ששת הימים, בתקווה שלעולם לא יהיה עלינו לעזוב אותה שוב. המדינה חוותה את "נס ההישרדות" וידעה ימים של אופוריה. באותה שנה החלה קריירת הציור שלי לזכות בהצלחה רבה, ובשנת 1969 בניתי בית ובו סטודיו גדול. במשך שנים אחדות ניסינו להפוך את ישראל לביתנו, אך המתח הבלתי פוסק שאפף את המדינה פגע בעבודתי. ישראל הייתה קורבן לשנאה מכל עבר. שנאות מבית החריפו את השנאות מבחוץ. האוכלוסייה נקרעה בתפיסות סותרות וקיצוניות של זהות. עצם ההצלחה שלי בחוץ לארץ גבתה מחיר בדמות קנאות וטינות מקצועיות, תופעה שהיה עליי לצפות לה, אך בכל זאת העיקה עליי. לנוכח הסימנים לכך שהמריבות הבלתי פוסקות עתידות להיות מחיר החיים בישראל, נכנעתי לאדישות וללאות הולכות וגוברות. המדינה שנוסדה כדי להבטיח ליהודים שלעולם לא יוכל עוד אויב להרים יד כנגדם, הטילה אותי לתוך גטו חדש.

העבודה שלי הייתה חזותית, ולפיכך משוחררת ממיני גבולות גיאוגרפיים ולשוניים. היא זכתה להצלחה רבה מחוץ למדינה. תערוכות גדולות באירופה ובאמריקה הרחיקו אותי לפרקי זמן ממושכים מהמצוקה המייסרת שבה הייתה נתונה ישראל. כאשר התחלתי לראות בעיני רוחי את האפשרות לעזוב לחלוטין, אירעו שני אירועים טרגיים שסייעו לי לקבל החלטה: מותה בטרם עת של אימי, וכעבור זמן קצר — פטירתו של מרקושה. היעלמותם הותירה אותי בהלם. אך האבל הביא איתו גם מחשבות חדשות והערכות חדשות. בלי הצורך הטבעי לטפל בהם היה מצבי פשוט הרבה יותר. עתה יכולתי לחפש אחר מקום שקט יותר, ולהעניק לעצמי את ההזדמנות לחיות וליצור בתחושה גדולה יותר של שלווה מבחוץ וחירות מבפנים.

רציתי להעניק את הזכות הזאת גם לבנותיי. האם הן תדענה כיצד לנצל אותה?

חיסול הגטו

ב־1943, השנה שבה גטו וילנה ניצב על סף השמדה, יכולנו, אבא, אמא ואני, להיחשב למשפחה מיוחסת.

אבא נשלח ליחידת עבודה בשירותים הטכניים של צבא גרמניה. היה עליו לעבוד עם שלוש מאות המכונאים, הרתכים והמומחים לאוטומציה המיומנים ביותר בגטו, על הפיכת מנועים מונעים בדלק למנועים המסוגלים לפעול על גזים הנפלטים מעץ בוער. זו הייתה עבודת פרך של עבדים שבוצעה בתנאים קשים, אך היא דחתה לזמן מה את גזר דין המוות שלהם.

מכונת המלחמה הגרמנית האדירה, שנשלחה לכבוש את העולם, החלה להתערער. ניסיונה לכבוש את ברית המועצות נתקל בתבוסה מוחצת בסטלינגרד. המחסור במוצרים בסיסיים כמו מזון ודלק הגיע לממדים מבהילים, וכל תוכנית שאפשרה יצירה או חיסכון במוצרים הללו נוצלה עד תום. אך למרות זאת, מלחמתם של הנאצים ביהודים נמשכה ואף הואצה. דבר לא עצר את הטירוף המוחלט. מאגרים יקרי ערך של כוח אדם שאפשר היה לנצלם לטובת מאמץ המלחמה הגרמני, הושמדו באורח שיטתי בידי דיבוק ההתאבדות של היטלר. בכמה כיסים נדירים של רציונליות מעשית, היו "בוסים" כמו אוסקר שינדלר שהצליחו לשכנע את הצמרת הנאצית כי היחידות שלהם תורמות תרומה חשובה למנגנון המלחמה. "בוסים" רבים שכאלה, גברים בגיל העמידה במשרות צבאיות־למחצה, תרמו כאנשי מִנהל יותר מאשר כחיילים, ופעלו ממניעים אישיים. הם לא היו אדישים לכסף, לזהב ולתכשיטים שהאסטרטגיה הזאת אפשרה להם לשים בצד למען עתיד לא ידוע, ואף קיוו להישאר במקומם, הרחק מהחפירות ומחזיתות ההרג.

רובם של תשעה־עשר אלף התושבים שנותרו בגטו נשלחו למחנות ההשמדה, ואילו הוריי ואני היינו בין אלפיים האסירים שהוחזקו בשני מחנות עבודה בווילנה, מחנה קייליס ומחנה HKP. ניצלנו ולו לזמן מה, וחבנו את קיומנו הממושך והלא יציב לאותם טכנוקרטים בעלי חוש מעשי. מחנה העבודה HKP הוקם ערב חיסול הגטו והיה עתיד להחזיק בי עד מרס 1944.

היציאה ל־HKP

עד היום אני רואה לנגד עיניי את הרגע בו עזבנו את הגטו המיוסר. משאיות צבאיות עלובות נכנסות מבעד לשער הראשי. הגב שלהן, המכוסה בדרך כלל בדים כבדים, נותר פתוח. חיילים בגיל העמידה ובמדים בלויים ולא מתאימים שומרים עלינו עם רוביהם בידיהם. הגברים של הגטו עבדו, ואילו הקבוצה הגדולה שלנו כללה את בני משפחותיהם הקרובים, בעיקר נשים וילדים. קצין גבה קומה במשקפיים מעיין ברשימת השמות ומשווה אותה לאישורי המעבר שאנחנו מצטווים להציג. סופרים אותנו שוב ושוב. אני מאבד תחושה בידי האוחזת בחוזקה בכרטיס הקטן שלי. לפיסות הנייר הללו יש כוח להעניק או להאריך חיי אדם. עד מתי?

אני משפיל את מבטי. נאמר לי שלא להישיר מבט אל פניהם של הגרמנים השולטים בנו בלי מצרים. מוטב שלא להתגרות בגורל שלא לצורך. בידי האחרת אני מצמיד אל חזי את ה"פנקס" הישן. הייתי שמח לו הוא היה קטן יותר. הוא עטוף במגבת מטבח, תחוב מתחת למעיל החורף שלי שנותר לא רכוס. ה"פנקס" מכיל כמה מהרישומים הישנים ורישומים חדשים לא גמורים שלי, והוא יקר לליבי לאו דווקא בשל מה שהכנסתי לתוכו, אלא בשל משטחי הציור שהוא מספק לי. כתפיי כואבות מכובד תיק הגב הקטן ובו חולצה או שתיים, סוודר, תחתונים, נעליים גדולות מכפי מידותיי וקופסה קטנה של עפרונות צבעוניים.

מנועי המשאיות נוהמים וממלאים את האוויר באדים כבדים. לבסוף ניתנת הפקודה. עלינו לטפס על המשאיות. רצפת המשאיות זרועה שקי בד גסים ריקים. אנחנו מתיישבים עליהם ומחכים. רעד המנועים עובר בעצמותינו. אדי מפלט שחורים נפלטים מהצינור האנכי של גליל דמוי תנור שבו בוער העץ בלי הרף. האדים מדיפים ריח חריף וצורבים את עיניי. רבים מאיתנו נתקפים התקפי שיעול. יש המתלחשים, אך הקולות היחידים הנשמעים הם הפקודות היבשות והמגדפות בגרמנית. נדמה שהשומרים כועסים על עשן המפלט. ממרחק צופים בנו הגברים והנשים של הגטו ועושים תנועות בידיהם. אני לא מצליח לפענח את הבעות פניהם, אך לא קשה לנחש את כוונותיהם. עוד מעט הם יועברו למקום אחר. כולם יודעים שהגטו חייב להיעלם. יש המזהים חבר או קרוב משפחה ומנסים להיפרד בתנועות ידיים.

דבר אחד ברור. אנחנו במשאית הנבחרים.

אני משתופף מעט ומניח את ה"פנקס" בחיקי. נעל מטונפת של נער אחר דורכת על מעילי במקום שבו הוא נוגע ברצפת המשאית. מחשבה חולפת מזכירה לי שהמעיל הזה היה שייך פעם לנער שמת זה מכבר. אני מביט בפניו של שכני. הוא נראה בן גילי. עיניו פוזלות והוא מכוער ועצוב נורא. אני לא אומר מילה. מנסה לחשוב על משהו אחר.

משה

החבורה שלנו מזכירה את יציאת מצרים. אם היטלר הוא פרעה רשע מרושע, והגטו הוא מצרים שלנו, ואם עזיבת הגטו מעבירה אותנו דרך המדבר המכונה HKP למקום שבו נינצל, היכן הוא משה? מחשבותיי נודדות לפסל החֵמר של משה שעליו עבדתי חודשים. אינני זוכר את שמות האנשים שסיפקו לי את החֵמר, אך אני זוכר את שמו של הפַּסָּל שיצירתו שימשה לי מודל. מיכלאנג'לו.

מצאתי את משה המקורנן של מיכלאנג'לו על גבי גלויה ישנה שהגיעה מרומא ועתה תחובה בתיק הגב שלי עם הבול המשונה שלה, בו נראה ראש חבוש קסדה, קוראים לו מוסוליני. גיליתי את הגלויה מתחת לשידה בדירה זעירה בה בילינו חודשים אחדים (לאחר הבריחה המוצלחת שלנו ממנזר שהשתלטו עליו ושובנו לגטו), דחוסים עם עוד תריסר אנשים. רובם היו חייבים לצאת בבוקר לעבודה; כך בשעות היום שררו בדירה שקט ושלווה, אך הלילות היו צפופים ומעיקים. סבלתי מחום גבוה ולא יכולתי לישון. התהפכתי על המזרן הפרוש על הרצפה והבחנתי בגלויה הקטנה ועליה ראשו של משה. התרשמתי מעיני האבן המפחידות ומהתנועות הגליות של הזקן המחוטב, והחלטתי לקחת אותה ולהסתיר אותה בכיס מכנסיי יחד עם התמונה הסודית של ליבו שותת הדם של ישו.

ידעתי שמשה היה המשחרר הגדול של היהודים המשועבדים והמדוכאים. הוא היה זה שהוציא אותם ממצרים, וחשבתי, שאם אפסל לגטו פסל לכבודו, זה יהיה סימן מבשר טובות. הייתי רוצה שהוא יהיה גדול, אבל התנאים שבהם חיינו כפו עליי להסתפק בקנה מידה צנוע הרבה יותר. היוזמה הייתה קשה מכפי שציפיתי. ידידים של הוריי, שעזבו את הגטו מדי יום לעבוד באחת היחידות הגרמניות, הביאו לי חֵמר שאותו הבריחו לגטו בכיסיהם הגדולים. "חֵמר לפסל במקום כיכרות לחם או תפוחי אדמה," אמרה אמא כאשר מסרה לי את הדלי הכבד. זו הייתה מתנה יקרת ערך, והחֵמר נראה כחומר קדוש. המודעות לכך לא זו בלבד שלא סייעה לי, אלא אף הכבידה עליי ועל היצירה היומרנית שלי. לבסוף הענקתי את משה במתנה ליעקב גנס, ראש הגטו היהודי. הוריי האמינו שגנס הוא אדם הגון, וכי הוא ראוי למתנה שכזו. אולי אבא רצה לטפח אדם רב־השפעה וכוח. והרי גם מיכלאנג'לו העניק מתנות לאפיפיור, לא?

כמה חבל שהיה פער של מאות שנים, מיקום גיאוגרפי ושפה שמנעו ממני לפגוש את מר מיכלאנג'לו. הייתי שמח לשוחח איתו על כל אלה! ואף יותר מכך על הבעיות של פיסול בחֵמר. אך למיכלאנג'לו היה כנראה הרבה יותר קל. הוא לא פיסל בחֵמר הדביק והדוקרני הזה, הוא פיסל באבן! מה חבל שמעולם גם לא פגשתי את מיכלאנג'לו היהודי, מרק אנטוקולסקי. מרק אנטוקולסקי היה פסל מפורסם וגאוות וילנה היהודית. הוא הרעיף על הצאר, שונא יהודים גדול, מתנות יקרות מפז כדי להבטיח להם אישור להתגורר בבירה. יכולתי ללמוד המון מניסיונו, כיצד לשרוד וכיצד לעבוד בחֵמר. אמא סיפרה לי שאנטוקולסקי היה מומחה בפיסול בחֵמר ואילו משה החֵמר המסכן שלי נסדק בלי סוף. תהליך הייבוש שלו היה בעיה גדולה הרבה יותר משציפיתי. נדמה היה לי שכל מה שהוא זקוק לו הוא להיות מוסתר היטב בבד רטוב כדי לשמור על הלחות שלו, או לעזוב את חדרנו בגטו, מקום בריאתו העלוב, ולחזור לאדמה שממנה הופק החֵמר שלו.

משה שלי אכן לא שיתף פעולה יתר על המידה. רק לאחר ששלפתי מעט חֵמר מתוך קרביו הוא הסכים להתייבש, להיראות ייצוגי ולמצוא את עצמו, מוקף בחומות של צבע כתום מוזר, על הפסנתר הזקוף של גנס. מה יעלה בגורלו של משה שלי?

אולי במקום ליצור את משה היה עליי להשתמש בחֵמר כדי ליצור גולם? אמא סיפרה לי את סיפור הרבי מפראג שהפיח רוח חיים בדמות החֵמר שיצר. הוא קרא לו גולם והורה לו להעניש את כל אויבי היהודים. בתיבת קולנוע ראיתי פעם בין תמונות סטילס תמונה של הגולם. לעומת יופיו של משה (לבד מהקרניים המוזרות), הגולם היה מכוער להפליא. במחשבה שנייה, אולי מוטב לי שהתמקדתי במשה.

משה, גולם. האויב שלנו חזק מדי עבורם! אפילו אבא, שבימיו המאושרים היה מכה אנטישמים נתעבים על כל התגרות קלה שבקלות ומותיר אותם עם פנסים בעיניים, היה עכשיו חסר אונים. אך התושייה והכישרון שלו אפשרו לשלושתנו להיות כעת בין הנבחרים: אנשים שנבחרו להעברה למחנה HKP. אנחנו יושבים על רצפת המשאית וממתינים. נעליו המלוכלכות של שכני מטנפות את המעיל שלי. ההמתנה בשעות של מתח היא עתה חלק בלתי נפרד מחיינו. ה"פנקס" שמור ומוגן היטב בחיקי. המשאית מתמלאת ונדחסת. אני נצמד אל אמא ומוצא עצמי בחיקה. היא יושבת על תיק קטן ונשענת על אישה אחרת. עוד ועוד נשים וילדים מצטווים לטפס למשאית, הלחץ גובר. דמעות ממלאות את עיניי. העשן השחור הנפלט מהמשאית צובע אותנו באפור מלוכלך.

כאשר אנחנו מצטופפים עד מלוא היכולת, נערמים זה על גבי זה, אנחנו נראים כערימה דחוסה של חלפים אנושיים. כמה ילדים מנסים לנחש למי שייכים רגל או יד, משתעשעים מהמשחק ומצחקקים. החיילים סופרים אותנו ומורידים בדים כבדים המטילים אותנו לתוך אפלולית. רק זנב המכונית נשאר פתוח. שני חיילים נכנסים ומתיישבים סמוך לפתח. הבד מונע מאיתנו אוויר, אך מגן עלינו מאדי המפלט. קולו של המנוע גובר. הרעידות הקולקטיביות שלנו מתעצמות. המשאית דוהרת קדימה.

הדרך למחנה

השיירה כולה בתנועה. אני חושב על אבא ביחידת הרתכות החדשה שלו. היחידה הועברה לקרבת שטח המגורים במחנה שאליו אנחנו נלקחים עכשיו. הנסיעה אורכת לא יותר מעשרים דקות. בדמיוני אני רואה את פניו המאושרים של אבא ברגע המפגש איתנו בשער. אני מנסה לשוות בדמיוני את מחנה העבודה החדש. האם תהיה שם צמחייה כלשהי? בגטו היה רק עץ אחד. עכשיו, מי יודע, אולי אראה עצים, שיחים ועשב, ואוכל לגעת בהם. המחשבה ממלאת אותי ציפייה. לאחר שהייתי לכוד זמן רב כל כך ברחובות הצפופים והמצחינים של הגטו, אני להוט לגלות שטח לא מוכר. כנראה שכחתי עד כמה רכב נוסע רועד. בדרכים הרעועות אנחנו סופגים טלטולים בלתי צפויים. שכנים קרובים מחליפים בעיטות שלא מרצון. אנחנו שקים. אינני יודע מה עובר במוחם של אחרים, אך אני חש את המתח גואה בכולנו. מעבר לצלליות הכהות של שני השומרים נראה רקע של תמונות חולפות — גגות וענפי עצים באים ונעלמים.

לפתע מישהו לידי לוחש, שאולי זו הדרך לפונאר, הידוע כבר כשדה קטל של יהודים. כמה ניסיונות לצחוק גוועים חיש מהר. האם זו הייתה בדיחה? אדרבה, האומנם אנחנו בטוחים כל כך שאנחנו אכן נלקחים למחנה HKP? נשמע רעש; אישה במצב של חרדה גואה ממלמלת משפטים לא ברורים. היא גורמת התרגשות.

אמא צועקת לעברה: "שתקי!"

החיילים מגדפים, ורעש המנוע משתיק את הקולות. אני אוחז ב"פנקס" בשתי ידיי ומצמיד אותו אל חזי. הוא הופך לחלק ממני. מחשבה חולפת. רוחל׳ה, מורתי האהובה שהציגה לפניי את שני המשוררים הידועים שהעניקו לי את ה"פנקס", סיפרה לי שאנחנו, היהודים, עַם הספר. ואנחנו מכבדים ספרים.

רוחל׳ה, מי יודע מה עלה בגורלה?

הבורות בכביש קשים למעבר. אני מאבד את האחיזה ב"פנקס" ומוותר על הרעיון של מגע הדוק מדי. משהו אחר מושך את שימת ליבי. בימים ההם, לפני שכל עולמי התהפך על פיו, סבלתי מבחילות בנסיעה. עכשיו לא נותר להן זכר. ואולי הן נשארו? המחשבה שאני חש בטוב גורמת לי בחילה קלה. אבל אני נחוש שלא להקיא. לא אדבר על כך, לא אתלונן ולא אמחה. אינני תינוק בכיין. דמעות ממלאות את עיניי.

שני המשוררים

אני נשמע לעצתה של אימי במצב מורכב: "חשוב על משהו אחר." אני נאחז ב"פנקס".

ה"פנקס" וזיכרונותיי מרוחל׳ה מעוררים בי מחשבות על אברום ושמרקה (המשוררים סוצקבר וקצ'רגינסקי), שהעניקו לי אותו. שמעתי שלפני שבועות אחדים הם נמלטו מהגטו. האם הם הצטרפו לפרטיזנים ביערות סביב? לא מעט קבוצות של לוחמים מסתתרים ביערות וילנה. האם אברום ושמרקה, הלוחמים במילים, עומדים להרוג גרמנים ולהפוך לגיבורים אמיתיים? כל הפרטיזנים אמורים להילחם בגרמנים, אבל יש הנלחמים גם זה בזה. ידוע היטב, שפרטיזנים פולנים רבים שונאים את הפרטיזנים היהודים ומנסים לחסל כל יהודי שהגרמנים החמיצו.

אני חושב על שמרקה שעינו האחת מביטה תמיד אל קצה אפו. הוא נראה טוב הרבה יותר בפרופיל. הנער בעל הנעל המלוכלכת על מעילי מזכיר לי אותו. כיצד יצליח שמרקה הפוזל לכוון את הרובה שלו אל גרמני? אולי יהיה עליו להשתמש ברימוני יד! בדמיוני אני רואה פיצוץ: רימון יד מחסל את שני הגרמנים במשאית שלנו. אך מה יקרה אם הוא יחסל גם אותנו אגב כך? איזו מחשבה איומה! יהיה עליי להשאיר את רימוני היד של שמרקה לשעה מאוחרת יותר. עוד מחשבה. פעם הבטחתי לשמרקה, שלאחר שהרישומים שלי ימלאו את ה"פנקס" כולו, אחזיר לו אותו. אברום אמר, שמוטב שאשמור אותו לעצמי, ואחר כך, כשכל זה ייגמר ואני אהיה מבוגר, הספר יהיה מסמך יקר ויוצא דופן. מי יודע מתי אראה את השניים הללו שוב? עדיין לא קראתי את כתביהם של שני המשוררים הנודעים. אעשה זאת כשאגדל מעט. אברום הראה לי כמה מספריו שראו אור.

אמא מעריצה שירה יידית ומעריצה גדולה של צמד המשוררים. פעם היא סיפרה לי שאברום סוצקבר היה מפורסם גם מעבר לגבולות פולין. אבא שמע את דבריה והוסיף, שאכן המשורר כבש לבבות רבים, בייחוד לבבות של נשים. הדבר היה קשור יותר למראהו וללהט שלו מאשר לשיריו. אבא ספג ממנה מבט חמור. אך לאחר מכן היא חייכה בכוונה גדולה ואמרה, שאבא צריך להיות האדם האחרון שייתן לעצמו את החירות לדבר בחוסר כבוד שכזה על אחד מגדולי המשוררים היהודים החיים כיום, לנוכח הכפייתיות המחפירה שלו עצמו שנמשכה אפילו עכשיו, כאשר העולם מתמוטט סביב. בנימה אחרת ובעצב רב העיר אבא, שבעוד זמן קצר לא יישארו קוראים, תישאר רק השירה.

יותר מעשור לאחר אותו ויכוח בין הוריי כתב סוצקבר שיר שהוקדש לאמא. הוא שיבח אותה על עוז ליבה כאשר הצילה את חיי "הבן המופלא" שלה ותיאר כיצד בנסיבות קשות מאוד של הסתתרות וייאוש יצר הנער את הפסל של משה המשחרר. "היכן הוא מצא את החֵמר?" שאל המשורר־המספר. ואמא השיבה לו: "בקברי היהודים הרבים." ההבחנה שלו הייתה נבואית. ניסיון השנים ההן אכן קבע את הכיוון שאליו תלך האמנות שלי. המשורר, המודע למורכבות של דרכי הבריאה, ניחש היטב.

"הבן המופלא" הוא גם שמו של אחד הפרקים בספרו של סוצקבר על טבח יהודי וילנה. הספר, שנכתב ביידיש, ראה אור במוסקבה ב־1946, ובו מוקדש פרק לאמן הצעיר של הגטו. הוא נכתב בחיבה רבה והוא אף מרשה לעצמו מידה של חירות פואטית. סאמק, קיצור שמי, הוחלף בזלמן, שנשמע מעט יהודי יותר. אך במקרה ששינוי השם עשה אותי ליהודי טיפוסי מדי, תחת עטו רב־ההשראה של המשורר הפכו עיניי החומות־ירקרקות לתכולות. ופסל משה מחמר האומלל לא מקבל בעיטה פשוטה ממגף צבאי כבד, אלא חוטף כדור גרמני בראשו. סוצקבר מזכיר פרס גדול שוועדת שיפוט מטעם האמנים מעניקה לילד הפלא של הגטו. אינני זוכר אירוע שכזה. אך היטב זכור לי הפרס שקיבלתי משני המשוררים: ה"פנקס" הישן. זו הייתה ההכרה הרשמית שלהם בכישרוני. אברום מצא את הספר העתיק הזה במהלך עבודת הפרך שלו, שכללה מיון מסמכים וספרים יקרי ערך שנבזזו בידי השלטונות הגרמניים. הוא גנב אותו מהבוזזים והבריח אותו לגטו, ובעזרת שמרקה הפקיד אותו בידיי.

הייתי קטן מדי מכדי שאקלוט את מלוא הפאתוס שבתשוקה הרומנטית שלהם: ליצור מסמך שבלב הנסיבות הקשות מנשוא הללו יעיד על עוצמתה הניצחת של היצירה האנושית. נסיבות פתטיות מולידות קלישאות פתטיות.

התערוכה בגטו

המושג "תערוכת אמנות" נשמע סותר את עצם רעיון הגטו. חדר המתנה לזוועות של מחנות המוות לא מצטייר כסביבה סבירה לאירוע שכל כוונתו לשחרר את הרוח ולהביא שמחה. אך זה אינו צירוף חריג, כפי שאנחנו יודעים מספרים רבים על אודות השואה. אמנים אמיתיים ניסו להבטיח לעצמם את אנושיותם ולהעניק ערך לקיומם אפילו בימים הקודרים ביותר. כך יכלה האמנות להעניק מפלט לרוח, שכֶּלֶא הגוף אסר בלי שמץ של היסוס. "לא משַחקים בתיאטרון בבית קברות", זו הייתה הסיסמה שצעקו כנגד מי שברגעים של שלווה יחסית ניסו לשחזר את התסיסה התרבותית שציינה את וילנה מאז ומתמיד.

תקופה כזו של רגיעה החלה בגטו לאחר ינואר 1942. מספר תושביו כבר צומצם מאוד. באקציות פחתה האוכלוסייה לכעשרים אלף, פחות ממחצית המניין הקודם. ב־23 בספטמבר 1942 עתיד הגטו להתחסל סופית.

בפרק הביניים הזה החלו הופעות של תיאטרון, מוזיקה, שירת כוראלים וקריאת שירה למשוך קהל רב. על הפרק עמדה גם תערוכת ציורים של האמנים הבולטים ששרדו עדיין. שני ידידיי המבוגרים החדשים, אברום ושמרקה, היו בין המעורבים בהכנות. הם החליטו שהרישומים שלי יתפסו מקום חשוב בתצוגה.

רוחל׳ה סרובסקי

שני המשוררים התגוררו בחדר קטן יחד עם אשתו של אברום, ושני אנשים נוספים. החדר היה מלא מיטות, ארגזים וערימות ספרים. זכיתי להכיר אותם הודות למורה שלי, רוחל׳ה סרובסקי.

רוחל׳ה הייתה אישה נעימה וטובת לב, בעלת עיניים נוצצות. היה לה צל של שפם ושיער כהה ומתולתל מאוד. גומות החן שלה שיוו לפניה מראה עליז תמיד. היום אני יכול לנחש שהיא הייתה מאוהבת בצמד המשוררים, לנוכח הקרירות שבה נהגה בה אשתו של אברום. המזל הטוב הוא שהכניס אותה לחיי. רוחל׳ה הייתה מורה ידועה, אך לא נמנתה עם הקבוצה הקטנה של מי שדאגו לילדי הגטו. היא נשלחה ליחידת עבודה מחוצה לו. לאחר שהוריי ואני נמלטנו מהמנזר הכבוש וחזרנו לגטו, ביקשה אמא את עצתה של רוחל׳ה באשר לחינוך שלי. היא מיד נטלה על עצמה לתת לי שיעורים פרטיים. כך בורכתי בזכות יוצאת מגדר הרגיל, בייחוד לנוכח התנאים הקשים והמגבלות שהוטלו עלינו.

הגטו השתרע על פני כמה רחובות צרים של בניינים ישנים ומטים לנפול. הם חוברו זה לזה במבוך מוזר, ובין קירותיהם נדחסו תושבים במספר גדול פי עשרה מימים כתיקונם. חמש ולפעמים שש פעמים בשבוע טיפסתי במדרגות לעליית הגג של הבניין שלנו ברחוב שפיטלנה 7, משם עברתי לעליית גג אחרת, ירדתי שתי קומות והקשתי על דלת חדר שרוחל׳ה חלקה עם אחרים. היא הקדישה לי את הערבים שלה, ואני ביליתי איתה שעה או שעתיים, לפעמים שלוש. לא התחלנו לפני השעה שמונה בערב. היא לימדה אותי כתיב ביידיש ובפולנית, חשבון ועוד המון נושאים אחרים. בייחוד אהבתי את שיעורי הגיאוגרפיה, משום שהם אפשרו לי לנסוע מעבר לגבולות הצרים של הגטו. היא דחתה כל הצעה לתשלום על זמנה ומסירותה.

רוחל׳ה הייתה בעיניי מתנה משמיים. היא שחררה אותי מהחובה להשתתף בשיעורים הצפופים להחריד בבית הספר של הגטו, שם ישבו הילדים על הרצפה, וארבעה או חמישה חלקו ספר אחד. החיפוש אחר כינים נטל חלק גדול מהזמן של בית הספר, וכולם נדרשו לגלח את ראשיהם. "לעולם לא תהיה חלק מהמחזה הזה," אמרה אמא בביטחון המוכר והרגיל שלה. עמדנו על סף בית הספר, והיא סגרה את הדלת חרש, כפי שפתחה אותה. מאז הוקדש כל זמני לציור ולקריאת ספרים שרוחל׳ה המליצה לי לשאול מספריית הגטו. בהזדמנויות נדירות היא אף ליוותה אותי לשם.

אני זוכר היטב את יום ראשון בו היא הביאה אותי אל החדר שבו התגוררו שני המשוררים. לפני שהצטרפנו אליהם בחדרם היא באה למגורים הצפופים שלנו, משכה מתחת למיטה שלי מספר רב של שרטוטים ורישומים, בחרה כמה מהם וגלגלה אותם בזהירות רבה. אז הציגה אותם בגאווה לא מוסתרת לפני שני ידידיה והמתינה בשקט לתגובתם. בתחילה הם סירבו להאמין שהעבודות הללו הן באמת עבודותיי שלי. הם חשבו שרוחל'ה מהתלת בהם. אבל תגובתה של רוחל׳ה לא הותירה מקום לספק. הם היו חייבים להאמין לנו. מאותו הרגע הם נהגו בי ברוב כבוד והערצה, הציעו לי את ידידותם וגרמו לי תחושת ביטחון כמו זו שחשתי עם בני משפחתי הקרובים. הם גם היו משוכנעים שחייבים להציג את האמנות שלי בפני אחרים.

הם נטלו על עצמם את המשימה לקדם את ה"בכורה" שלי. ההזדמנות הייתה אמורה לבוא בתערוכה של ציירי הגטו. רוחל׳ה, אמרו, צריכה להציג אותי לפני אחד ממארגני התערוכה, צייר צעיר ומוכר שרצה המקרה והיה קרוב משפחה שלה. הוא היה האדם הנכון להיות המורה שלי ולייעץ לי את כל מה שאני צריך לדעת. אלא שפגישתי המתוכננת עם אותו צייר מעולם לא התקיימה.

האמן האלמוני

הוא התגורר בחדר זעיר בקצה גרם מדרגות צר ואפל. החלון היחיד בגרם המדרגות המוביל לצד הנוצרי היה אטום. כמו כל החלונות האחרים שנפתחו אל העולם האסור, הוא הוקף קירות אבן ישנים בשלל צבעים וצורות. רק לחלונות שנשקפו אל תוך הגטו הייתה זכות קיום. ככל שטיפסנו, הייתה החשכה כבדה יותר. הצייר חלק חדר קטן עם דודה זקנה. תהינו אם הוא שם. שני ניסיונות קודמים לאתר אותו עלו בתוהו. במענה לנקישות העקשניות שלנו פתחה אישה קשישה את הדלת. בהיסוס, גם לאחר שזיהתה את האורחת שלה, הכניסה אותנו לחדר. אור קלוש הסתנן מבעד לחלון זכוכית. בקושי אפשר היה להבחין בה.

היא שוחחה עם רוחל׳ה כפופה ובוכייה. כמעט שבוע קודם לכן נלקח אחיינה לכלא לוקישקי; זה המקום שממנו מעטים מאוד חזרו. היא הושיטה יד אל מתג החשמל, ואור צהבהב עכור מילא את החדר. הבחנתי בתווי פניה שהזכירו לי את סבתא רחל. היא הצביעה על לוח גדול הנשען על הקיר. "המשטרה באה ולקחה אותו כשהוא עבד על זה." בלוח נראה רישום בשחור ולבן המורכב משני גיליונות נייר או יותר. הם הוצמדו למשטח בנעצים.

זה היה רישום של ילד יושב ליד שולחן. הוא הביט בעיני דודתו הזקנה. ידו ניסתה לגעת בפירור לחם, ואולי באבן קטנטנה שהונחה ליד ספל לבן. הספל היה מונח על גבי צלוחית. מאחורי שולי הספל נראתה ידית זקופה של כפית. הילד חבש כובע גדול מכפי מידותיו. הוא התנפח מעל ראשו כאילו ביקש לעוף הרחק משם, ואולי לקחת אותו איתו. המצחייה של הכובע הטילה צל שהדגיש את הלובן בעיניו. הבעתן העצובה הייתה מבולבלת וחקרנית. המעיל הקטן, סערה של צורות שחורות, נראה מרופט ומקומט. הסערה נמשכה גם על גבי הקיר המתקלף והסדוק, הדבר היחיד שנראה מאחורי דמות הילד. זה היה משטח טורד מנוחה. רק הספל הצחור המושלם תפס את מקומו בנינוחות באמצע הצלוחית, וזרוע הכפית הזקופה הקרינה מעין ביטחון שקט, משל היו אלה סימני רפאים של חלום בלתי אפשרי.

"אני חושבת שאנחנו חייבים ללכת," אמרה רוחל׳ה והניחה יד עדינה על גבי.

"האם נזכה לפגוש את האמן?"

"מי יודע?"

"מי יודע?" הוא ביטוי שאני שומע עשרות פעמים ביום. מי יודע איזה קיום מצפה לנו במחנה HKP? מאחורי הצלליות של החיילים השומרים עלינו במשאית השמיים אפורים כהים. מפעם לפעם מאירה קרן שמש רפה רסיסים ירוקים של נוף חולף. לפעמים ענפי עץ מלטפים את גג הרכב. הבתים נראים נמוכים יותר, ואני רואה יותר גגות.

הילד שבציור

לצד ה"פנקס" אני לוקח עמי למחנה גם שלל זיכרונות. הרישום הגדול של הילד בכובע הלבן הוא אחד מהם. אישיותי הצעירה הממורטטת והמיוסרת, הנוסעת על גב משאית גרמנית, עדיין אינה יכולה לדעת שבתמונות רבות שאני עתיד לצייר יתפוס הילד הזה מקום בולט. הילד שברישום, אולי זה דיוקן עצמי מדומה של אמן אחר, יתמזג בדמות הילד הקטן בגטו ורשה, זה המרים את ידיו בכניעה. הדמות הטורדת ביותר בכל יצירתי קלטה את דמותי הקטנה, וכך אנו ניצבים שלושתנו ומהדהדים כאיש אחד. והספל, סמל הבית חסר היומרות, יופיע גם הוא על גבי בדים רבים. הילד בעל העיניים החוקרות התכוון לגעת בפירור הלחם שהפך לאבן. זרועו הקפואה בדממת הציור לא הגיעה אל הספל. אולי זו הסיבה שהספל והכפית, בביטחון השקט שהם מקרינים, נראו לי כשייכים לחלום אחר. המחשבות שחלפו במוחי במשאית החזירו אותי לגטו, שם ירדנו רוחל׳ה ואני במדרגות האפלות. היא מנסה לומר דבר מה, ואני שומע רק יבבות חנוקות. משהו רע אירע לאמן הצעיר.

היום אינני זוכר את שמו. בשעה שהבטתי ביראה בעבודה הלא גמורה שלו, הוא היה כנראה בין המתים. האם ציור אמנות מהסוג הזה עומד במבחן הזמן? אינני יודע וזה לא משנה. זו הייתה אמנות שהצליחה לחלץ עצמה מציפורני השכחה על ידי יצירת דימויים במחשבתו ויצירתו של אמן אחר. אני אסיר תודה למה שהוא העביר אליי, ואינני מצטער על שאינני זוכר את שמו. הצייר היהודי האלמוני הפך בעיניי למעין חייל אלמוני, שאת קברו הלא־קיים אני פוקד מדי יום ביומו בניסיון להמשיך חזון שהוא, דומני, החזון שלו.

אלמלא חששתי להישמע יומרני, הייתי אומר שבעבודתי היום יומית עם המכחולים והצבעים מהבהבת שלהבת קטנה לכבודו.

מגיעים ל־HKP

המשאית מאיטה את נסיעתה ועוצרת. האוויר מתחת לגג לא נע, אך ריח צורב של עשן חודר לחלל שלנו. שני החיילים יורדים. אז גווע רעש המנוע. נראה שגם המשאיות האחרות נעצרו. אני שומע פקודה רמה לרדת. הראשון, נער בן גילי, מזנק בעוז, מחליק על האדמה החלקלקה וטובל בבוץ. הוא קם על רגליו בזהירות. ראשו מורכן, כאילו הוא חושש לחטוף סטירת לחי. אנשים יורדים בזהירות. קצינים וחיילים צוחקים ומקללים. בכמה מהשלוליות הרבות המכסות את המשטח הרטוב מרצדים כתמי אור.

אנחנו מגיעים לשער המחבר שני צריפים מוארכים. בסמוך נראות סדנאות, ובהן מבנים נמוכים של עץ ופח. גדרות תיל גבוהות מקיפות את המתחם כולו. שני בנייני אבן כהים מהווים את מרכז המתחם. בעבר הם נועדו למגורי חסרי בית ועניים; היום הם ישכנו אותנו. עם השורות הסימטריות של החלונות הקטנים, הם נראים כבית כלא. בין שני הבניינים פתוחה חצר גדולה.

אני מנסה לנער ממעילי את הבוץ מהנעל של שכני. אמא מייצבת אותי בידה על תיק הגב שלי. אני חייב להגן על ה"פנקס" מפני כל כתם.

"ראה מה עשית למעיל שלך. איך אני אנקה אותו?"

אני לא עונה. מבטי עובר מהנער הפוזל אל הצלליות הרחוקות של הגברים. מאחורי הגדר אני מחפש את דמותו של אבא. אני מבחין ביד מנופפת ורואה את פניו המחייכים. הוא בקבוצת גברים אשר למראה הסימן הראשון לבואנו החלו להתקרב אל השער. החיילים פוקדים עלינו להיכנס. לפני הפגישה עם הגברים יש לספור אותנו שוב, ועלינו להקשיב לפקודות החדשות. עד אשר לבסוף שלושתנו נפגשים ויכולים להתחבק. איזה רגע של אושר!

אין זמן לשמוח. אנחנו מצוּוים להתקדם ולעמוד במבנים סדורים. קצין גרמני סופר אותנו בקפדנות וקורא שורה ארוכה של חוקים ותקנות. כל הפרה של החוק תיענה בחומרה. הקצין נובח את הטקסט שלו במכניות, בלי לטרוח לברר אם אנחנו מבינים או לא. שפתו, האמורה לכאורה להיות דומה ליידיש, נשמעת זרה עד שאני מתקשה לעקוב אחר דבריו. המבוגרים מקשיבים רוב קשב.

אנחנו מקבלים תגיות מתכת עגולות לענוד סביב הצוואר. כל אחת נושאת מספר חקוק. המספר בא במקום שמנו, ואנחנו חייבים לחקוק אותו בזיכרוננו. תגיות המתכת, כמו גם הטלאי הצהוב בחזית ועל גב בגדינו, חייבים להיראות לעין כול בכל עת. אמא רוכנת ולוחשת לאוזני את תרגום הפקודות. היא מדלגת על אלה הנוגעות למבוגרים או למתבגרים המיועדים להישלח לסדנאות השונות. פתאום אני מבין שיש יתרון בלהיות ילד.

המסדר נמשך ונמשך לאין קץ. גשם קל מרטיב את בגדינו ומצנן את גופי. אך הוא גם מאיץ את קצב דיבורו של הקצין. לבסוף אנחנו מורשים להיכנס למבנים ולמצוא את התאים שלנו. אבא מביא פיסת נייר ועליה מספר. אנחנו הולכים אל עבר הבניין שמימין, שם נאסף קהל וחוסם את הדלת הראשית. גבר קשיש האחראי על הניקיון מבקש מכולם לנגב את הבוץ מנעליהם. אנחנו מנסים להיענות, והקהל גדל. שומרים קרבים אלינו, מחליקים בזהירות במגפיהם על האדמה הרטובה. פקודה בגרמנית גוררת דהירה פנימה.

שני גרמי מדרגות מוליכים אל מסדרון ארוך. אור קלוש מסתנן מבעד לחלונות בשני קצות המבנה. קירות מעיקים ובהם דלתות חומות כהות מסומנות במספרים בגיר לבן. אני דוחף כמה דלתות ומגלה שהן מובילות לבתי שימוש מטונפים.

ה"חדר" שלנו

אנחנו מוצאים את המספר שלנו ונכנסים לחדר. תא מלבני קטן ובו שני דרגשים דו־קומתיים וביניהם מעבר צר. גומחה קטנה בקיר מיועדת לאחסון כלים חיוניים או בגדים. ליד החלון נראים שני דרגשים בסיסיים ושולחן קטן. הם משלימים את הריהוט. יהיה עלינו לחלוק את החדר שלנו עם עוד שלושה בני אדם. אני מביט סביב, ניגש לחלון ומעיף מבט בבניין הסמוך. עם החלונות הזהים הרבים שלו הוא נראה כתמונת מראָה של הבניין שלנו. אני מבין שהיה לי טוב יותר בגטו, אך כאשר אני מנסה לומר זאת לאמא, היא אינה מנסה להסתיר את כעסה. "הגטו גמור. כאן יש לנו עדיין זכות להתקיים, ואנחנו צריכים לחשוב את עצמנו לבני מזל ממש."

כעבור זמן קצר מגיעים האחרים. כמונו גם הם בין המאושרים שזכו לעבור לכאן מגטו כלשהו שחוסל זה עתה. הוריי מעולם לא פגשו אותם. השלושה הם זוג נשוי ואישה רווקה. הם נראים מעודנים, בני תרבות, דוברים רק פולנית ומתעקשים שאינם יודעים יידיש, שאותה הם מכנים "ז'רגון". הצעירה יפה מאוד, קולנית ועצבנית. הגבר גבה קומה, צנום ומקריח, בעל אף גדול, סנטר בולט ואוזניים מחודדות להפתיע. מתחת לשפם שלו נוצצים שני ניבי זהב. לי הוא נראה מבוגר מהאישה קטנת הקומה בת גיל העמידה, עם תווי פניה הסתמיים, המוצגת כחמותו. אמא מקבלת אותם בנימוס, אך חילופי הברכות קופאים אט אט ומותירים שתיקה לא נעימה. השלושה מביטים בנו בשמץ של אהדה ונדמה שהם מתעניינים במיוחד בנוכחותי. אמא לוחשת לאבא ביידיש, שאולי אנחנו בצרות. דבריה נשמעים, ולמרבה הפלא גם מובנים. שכנינו לתא מחליפים ביניהם מבטים טעונים.

כך אנחנו יוצאים לדרך. בעתיד ישתפרו יחסינו, אך לא יגיעו לכלל חמימות של ממש. ועם זאת, בעקבות המפגש הצונן הראשוני, שותפינו מוותרים על מעט מהעמדת הפנים האליטיסטית. עוד כמה ימים יתגלה שהם שולטים ביידיש אחרי הכול.

צד ימין של החדר שייך לנו. הוריי מציבים אותי בדרגש העליון ושומרים את התחתון לעצמם. אבא מנסה לשמור על נימה קלילה: "הדרגשים האלה נועדו בוודאי להחזיר זוגות לקרבה גדולה יותר. כדי להיכנס לחלל הצר הזה יהיה עלינו ללמוד לישון על הצד. המון דברים אדם יכול לעשות על צידו. איזו התחשבות מצד היטלר!"

אבא ניסה לגלות עליצות, אבל הצחקוק החלוש שלו לא נתקל בהסכמה רבה. אמא מסמיקה קלות. היא זועמת על מידת האינטימיות שהוא מרשה לעצמו עם הזרים וממלמלת לעברו: "היזהר מהאוזניים המחודדות!"

האם אמא מדברת על העניין שלי בשיחה, או מרמזת לאוזניו של הגבר? ניד ראש קל לעברי מבהיר למה כוונתה. אני אמור להתרחק ממיני שיחות שכאלה. אינני מבין את יחסה של אמא, אך אני שומר את המחשבות שלי לעצמי. אבא צודק. ישנם דברים הנעשים בצורה חזיתית, ואחרים הנעשים מן הצד. כמו בדיקת קו המִסְדָּר על ידי הטיית הראש הצידה, ירי חיצים, הליכה כמו המצרים הקדמונים, או כניסה למקומות צרים, ועוד כיוצא באלה. יש טעם בדבריו של אבא: יש דברים שבני אדם עושים הצידה טוב הרבה יותר מאשר חזיתית.

שכנינו החדשים לתא, סלומון וקטיה, נותרים אדישים לדבריו של אבא, אך האישה המבוגרת יותר, זו הנקראת "מאמא", שולחת אליו מבט של סלידה. הזוג יתפוס את הדרגש העליון, המצוי מטחווי זרוע מהדרגש שלי. האמא שוכבת על הדרגש התחתון במצב רוח קודר. אשתו של סלומון אומרת לה, "מאמא, את תישני עליו כמו מלכה."

"כמו מלכת שבא," מוסיפה אמא. אבא מצחקק שוב, אך איש לא מעריך את מצב רוחו הטוב, ומשתררת עוד שתיקה ארוכה.

למחרת, בעוד רגליי משתלשלות מהדרגש העליון, וה"פנקס" שוכן בבטחה בחיקי, אני מעמיד פנים שאני שקוע בעבודה. אך אני משרטט שרטוט בהיסח הדעת, משום שאני משתדל לא להחמיץ ולו מילה שאבא, הנהנה מהיעדרם של שכנינו, אומר במהירות לאמא. ככל הנראה, מישהו מיחידת הרתכות של אבא בא מהגטו הקטן של סלומון. מתברר שאימה של קטיה היא למעשה חברה ותיקה של אשתו של סלומון, וקטיה היא חברה לספסל הלימודים של בתו של סלומון. איש לא יודע מה עלה בגורלן של אשתו ובתו האמיתיות. אולי הן נתפסו ונשלחו למחנה אחר. אולי הוא מצא להן מקום מסתור טוב וניצל את שני אישורי המעבר שלהן כדי להציל את שתי הידידות הללו שלהם. ואולי הוא פשוט נטש את משפחתו והביא את שתי הנשים הללו במקומן? קשה לדעת. אבא חושב שסלומון זכאי ליהנות מהספק. בני אדם נהנים לומר דברים רעים. לשם מה לעסוק בחשדות של רכילות?

"ולמרות הכול, זה עסק מסריח. למה הם לא יכולים לומר לנו את האמת?" אומרת אמא.

אני מבין שהוריי, ובייחוד אימי, נוהגים בסלומון ובמשפחתו בחומרה רבה. אנחנו חיים בזמנים המפוררים ומחברים מחדש משפחות בלי הרף. חברתה הטובה של אמא, מניה, שבעלה נלקח ואיבדה את בנה, סאמק, חיה בגטו עם ארקדי, שאותו נהגה להציג כבעלה. בעיניי, השכנים שלנו לא רעים כל כך. הוא נוהג בי כבר בידידות, ומטפל באהבה רבה בבתו או באשתו הנוכחית, יהא מעמדה אשר יהיה. נחמד להעמיד פני ישן ולצפות בדרגש שלהם מבעד לפתח בשמיכה שלי. לפעמים, כדי להבטיח שקטיה אכן ישנה, סלומון נשכב מעליה בתנוחות בלתי אפשריות. אני חושב שהוא כנראה מתגרד. תנוחות מאומצות כאלה שולחות בגופו עוויתות מוזרות עד שהוא עלול ליפול אפיים ארצה. כדי למנוע נפילה שכזו הוא פורש מעת לעת את ידיו ונאחז בעמוד הדרגש שלי, וכך הוא מעביר אלינו מעט מהרעידות הקלות שלו. אני בטוח שהוא לא עושה זאת בכוונה, כי הוא מעיר את הוריי וגורם לאמא להשתעל שיעולים עזים. השיעול שלה מעיר את כולם. אבא אומר, "שיהיה לו לבריאות," וסלומון וקטיה מסדרים את השמיכה שבעזרתה הם מנסים לחסום את שאר העולם סביבם.

חיש מהר כולנו רועדים ורוטטים, ולא רק לרגע. אנחנו שרועים על הדרגשים, מתגרדים ומתהפכים כל הלילה. נחילי פשפשים רעבתניים תוקפים אותנו.

מאמא, אימה של קטיה, ממעטת לדבר. רוב הזמן היא נראית כועסת על הכול ועל כולם. לפתע היא מעירה: "אלוהים החליט שלא די לנו בגרמנים על גבנו." אמא משיבה: "הרשי לי לצטט את חוכמתה של אימי: 'אלוהים אדירים, אנא אל תעמיד אותנו במבחן כדי לגלות כמה אנחנו יכולים לסבול'." אמא אוהבת להזכיר את חוכמתה הגדולה של סבתא שפרה. היא לא אומרת זאת, אבל אני יודע שהיא נואשה מכל תקווה לראות אותה אי־פעם שוב. אולי זו הסיבה שהיא מרבה לצטט אותה, כאילו אזכור תכוף של שמה יחזיק אותה בחיים.

"כן," אומרת הקשישה. "לסבל אין גבולות."

מה הם גבולות הסבל? כיצד אפשר לשפוט התנהגות של אדם בתנאים קיצוניים של סבל? היום, ממרחק יותר מחצי מאה, אני שומע עדיין את שיחת הנשים. הייתי שמח להוסיף מילה או שתיים, אבל אני נשאר נטול תשובות, ממש כמו אז, ואולי אף יותר.

הרהורים על חוויית השואה

התהום הפעורה בין הקצוות האנושיים אדירה. היא גורמת לנו לראות הכול במונחים של קדושה מוחלטת ושחיתות גמורה: עולמות הנוצרים בידי תליינים וקורבנות. קל יותר לייחס את הרוע, אפילו הרוע הקולקטיבי, ל"צד האחר". האירועים שהתרחשו בחיי, הזיכרונות המתנודדים במוחי, לא צבועים שחור או לבן; הם שייכים למה שפרימו לוי כינה, השטח האפור.

זה המרחב שבו פועלים מרבית המנהיגים, הפוליטיקאים והאישים המצליחים ורבי־ההשפעה ביותר, אנשים המבינים את מה שנדרש כדי להצליח בחברה תחרותית, ונוטים מטבעם למיני פשרות מוסריות ושחיתות תרבותית מהסוג העדין והמרומז. כדי להשתלט על כוח ולנצח, עליהם לנהוג בתוקפנות כמידת האפשר, ליטול סיכונים ולהערים על אחרים. הם זוכים להערצה מכל עבר. אך כאשר אנשים שכאלה מוצאים עצמם בימים של כאב, ימים של שואה, הם סופגים גינויים ודחיות. הקהל הרחב, בעל הכוונות הטובות, מעדיף את האידיאליזציה של סיפורי הגטו. קשה לשמוע על גברים ונשים שקיבלו על עצמם מטלות שהיו כרוכות באי־ודאות קשה ובבחירות כואבות, שבהן פעולה מוסרית לא באה בחשבון, ואי־עשייה הינה פשוט חסרת משמעות. אנחנו שונאים להכתים את זכרם של ששת מיליוני הקורבנות בזיכרונות של שיתוף פעולה ופשרות, אף שהיו בלתי נמנעים.

מרבית השוטרים וראשי מִנהל הגטו הבטיחו לעצמם, לבני משפחותיהם ולידידיהם תנאים משופרים, אוכל משופר ותעסוקה משופרת, ומעל לכול — את אישורי המעבר המעטים שהציעו סיכוי לחיות מעט יותר. הייתי חושב שדעת הקהל המודרנית תזדהה איתם, עם החכמים, ולא עם הקורבנות האלמונים הדוממים, הגונים ככל שהיו. המוסר הכפול שלנו מעציב אותי. אני יודע שהקאפואים (אסירים ששלטו ביחידות של עבודת פרך בשם הסמכות העליונה של הנאצים) לא היו מרושעים יותר מבעלי סמכות בימינו, הזוכים להערצה רבה מצד החברה. האם המאבק להישרדות בתנאים הקשים ביותר לא ראוי להבנה נדיבה יותר? הם לא היו גיבורים רומנטיים ולא קורבנות גמורים. שכני לתא, בעל האוזניים הגדולות וניבי הזהב, היה אולי אחד הטובים שבהם: אדם שהציל לא רק את אשתו ובתו האמיתיות, אלא עוד שתי נשים, יהיה המטבע שבו שילמו לו על שירותיו אשר יהיה. מי יודע? ומי יכול לשפוט?

דבריה של סבתא שפרה מהדהדים במוחי: "אלוהים אדירים, אנא אל תעמיד אותנו במבחן יותר מדי." ואני הייתי מוסיף: "תהיה־מי־שתהיה יקר, אנא אל תיתן לי הוכחה לחולשה המקננת בכל אדם הגון; אנא אל תעמיד אותי במבחן."

החייל המת ומותו של שוטר

הרשו לי לדלג לרגע קדימה ליום הראשון של שחרור וילנה בידי הצבא האדום. אנחנו באמצע יולי 1944.

הקרב על כל גשר, רחוב ובניין ארך יותר משבוע. הצבא הגרמני, הוורמאכט, היה נחוש בדעתו להחזיק בעיר ככל האפשר, לגרום את מרב ההרס, והותיר יותר משמונת אלפים חיילים הרוגים בעיר שלנו. פעם חשבתי, שיציאתם של הגרמנים תכסה על הטרגדיה הנוראה של וילנה. האמנתי, שהעבר ישוב על כנו. אך זה היה חלום של ילד.

אמא ואני עוזבים את מקום המסתור האחרון שלנו המופצץ וההרוס למחצה במה ששימש בעבר מנזר, ויוצאים אל החופש. החורבן במרכז העיר נורא. לכל אשר אני פונה אני רואה את פצעי הארטילריה הכבדה, ההפגזות וההפצצות מן האוויר. ריח חריף של עשן ממלא את האוויר. בני אדם מתחילים לצאת ממרתפים וממקלטים. הם נעים לאיטם בינות לעיי החורבות, מחליפים מילים, ופה ושם מתחבקים ויוצרים קבוצות קטנות. אמא אוחזת בידי. אנחנו מנסים לפענח את הבעות פניהם, לנחש את זהותם. אולי בצירוף מקרים בלתי אפשרי ניפגש עם יהודים — השורדים בני המזל המופלא כמונו שיצאו ממקומות המחבוא שלהם. ידה של אימי אוחזת בי בכוח. תנאי הדרך מאיטים את קצב ההתקדמות שלנו. חיילים רוסים עוברים ברחובות זרועי ההריסות ומזהירים אותנו בידיים מורמות. אמא מודה להם ברוסית. הם מורים לנו להיזהר מפני מוקשים, לדרוך רק בדרכים שכבר הלכו בהן. אנחנו הולכים ברחוב גדול הנראה לפתע מוכר. חולפים על פני הבניין שבו שכנה לפני המלחמה הדירה שלנו. על הקירות נראים סימני מאות קליעים. גושי בטון גדולים מפוצצים, אך חזית הבניין ניצבת על עומדה. אני מסב את עיניי. בין הדברים שהגרמנים אסרו את השימוש בהם, ועכשיו אנחנו מורשים להשתמש בהם שוב, נמצאות המדרכות. אך רק מרכז הכביש מציע מעבר חופשי בין ההריסות.

אנחנו מקווים למצוא את בית דודתה של אמא, יאנינה, מהר ככל האפשר. חשוב למצוא דרך נקייה ממוקשים אליה. האם היא עדיין בחיים? ושני בניה? אנחנו מתקדמים מהר ככל יכולתנו. מעל לכול אנחנו מקווים שאבא שרד את המחנה ויצטרף אלינו שם. המתקפה הרוסית הגדולה לכיבוש מחדש של וילנה החלה ביום הולדתו, 7 ביולי. יללת האזעקות בישרה את מתקפת חיל האוויר הסובייטי. הסתתרנו מתחת לקשת עבה של בניין עתיק. ידעתי שהמתקפה היא מתנת יום הולדת מיוחדת עבורו. אני הולך בצעדים זהירים בעקבות אמא וחולם על הפגישה המחודשת הקרובה. אני חושב על המבט החטוף האחרון בפניו של אבא. אמא ואני עדיין לא יודעים, שלפני עשרה ימים בלבד, ימים ספורים לפני יום ההולדת הזה שבו ימלאו לו שלושים ושבע, אבא נהרג מקליעי מקלע גרמני.

פה ושם נשמעים פיצוצים של מוקשים שאותרו, ויחד עם רעם כלי הרכב הכבדים הם משתלבים בשאגת הטנקים ומטוסי הקרב. פה ושם העשן מסתיר את הנוף. רכב כבד, ולצידו חיילים ואזרחים שאולצו "להתנדב" מנסים לפתוח מעברים חיוניים. מסוחררים מתחושת החופש הפתאומית איננו מתייחסים כמעט לסכנות האורבות בדרך. אנחנו מהלכים בעיר רפאים. רוב האוכלוסייה פוחדת כנראה לצאת מהבתים. פצצות שלא התפוצצו, קירות המוּעדים לקריסה, צלפים מבודדים, פרטיזנים תאבי נקם וחיילי הצבא האדום הלא מוכרים מפחידים את התושבים, והרחובות נשארים ריקים. רק פה ושם דמויות פרועות מהלכות כצללים, מקומטות ומכוסות אבק, צמאות כמונו לטעם הנשכח של החירות, ביחידים או בקבוצות קטנות מאוד, רודפות את רחובות וילנה כרוחות רפאים. הם רואים אותנו, אם ובנה, ויודעים בחוש שאנחנו השרידים הנבחרים של העם הנבחר. בהיסוס שואלים אותנו: "עמך?" אני יודע שזו מילה עברית. אנחנו עוצרים והם מתעניינים, מקשיבים ונותנים מידע. אמא מדברת איתם, ואני מעיף מבט סביב. ההרס הנורא חושף דמויות, צורות, צבעים. מסגרת חלון בודדה נראית כפצע פעור שותת דם שחור בכתמים גואים ועולים. הם מספרים על אש ועשן שפרצו זה מקרוב. אנחנו עוברים על פני מצעד של ארובות גבוהות. אז לא ידעתי את מה שאני יודע היום על מחנות המוות, ועדיין אינני רואה בהם סימנים שיעידו ביצירותיי בעתיד על זוועות המשרפות. אני מקבל אותן כפשוטן, ארובות ביתיות שבעבר העלו עשן רגיל שברגילים, עשן של אחים ותנורי בישול. עתה הן נישאות מעל להררי אפר בוער עדיין ושברים שחורים. הריח המתוק משום מה של הגוויות המתפוררות מתערבב בגזים הזורמים מבניינים בוערים רבים. עשן מרחף מעדנות לתוך כתמים בשמיים הכחולים ומוסיף שכבת אפור לגוון האדמדם שלהם. אמא חוזרת ואומרת: "היזהר היכן אתה מניח את הרגל, אל תלך עם האף פונה לשמיים." אינני יכול להסיר את עיניי מהתמונות הסבוכות של האתרים המופגזים. כמה בניינים איבדו את חזיתותיהם ונראים כבתי בובות ענקיים. הם מעלים במוחי תמונה של אל מפלצתי, פרחח ענק סורר שהשתעשע בקריעתם לגזרים. מעט נותר כפי שהיה בלי פגע. פה ושם קירות, שרידי חדרים ששימשו את הדרמות של החיים ניצבים עתה יחידים מול השמיים. הם מזכירים קלעים גדולים של תיאטרון, והם מספרים לי סיפורים. אני מביט בשכבות של ציפויי הקירות הקרועים ורואה בהם דפים מספר של חיים שהיו ואינם עוד. בקומה השלישית נראה שבר בולט של רצפה ועליו מיטת ילד. המיטה הזעירה תלויה בחלקה בחלל. אני רואה בעיני רוחי דובון צעצוע עשוי קטיפה ממשיך לישון מתחת לשמיכות. רגלי דורכת על משהו רך. אני נבהל. מגף של חייל רוסי. במבט ראשון הוא נראה לי שלם ובלי פגע. הכובע, החגורה והאקדח חסרים. אמא קצרת הרוח מנסה להרחיק אותי משם, אבל הנוכחות המרתקת של האיש הדומם במדים משתקת אותי. אני יודע שאני חייב להתבונן בו ברוב קשב. הוא בא לעזרי. הוא בא מרחוק, רחוק מאוד מכאן, ושילם בחייו. אבל הוא לא ידע על קיומי. עיניו הפקוחות נעוצות בשמיים. נדמה שפני המונגולי התפוחים, הכהים והמבריקים שלו לא מוטרדים מענני הזבובים הזוחלים סביבו. ראשו המגולח מכוסה זיפים שחורים. הצווארון המכופתר מחניק אותו. הגוף הנפוח ממלא את המדים המוכתמים ומחליק אותם, על שלושת העיטורים הנעוצים ברוב גאווה בכיס החזה הימני. אני מבחין בכתם כהה גדול של דם יבש שהתפשט מתחת לעיטורים והכתים את הקרקע. החייל נח בשלווה כאילו מתאושש ממשימה מתישה כלשהי וממתין באורך רוח להוראות נוספות.

עוד חיילים, ופה ושם גם אזרחים. מתים רבים פזורים לאורך הדרך, מהווים משמר כבוד מקאברי המצדיע לאמא ולי ביום השחרור שלנו. כאשר רואים אותם בהמוניהם, המתים מרתקים פחות. מת יחיד תובע את מלוא תשומת הלב, אך במספרים גדולים נדמה שהם דואגים זה לזה.

כדי להגיע לביתה של דודה יאנינה עלינו לחצות את הנהר. על שפת הנהר אנחנו מגלים גוש מעוקם של ברזל צבוע ירוק. בעבר זה היה הגשר אך כעת ידו הענקית של טיטאן הרימה אותו והפילה אותו ארצה. זרם שופע של מים ירקרקים חוצה את זרועות המתכת שלו. כמה מהן עוצרות שברים נסחפים במים, אחרות נאחזות בדגים מתים. אני חושב על השיעורים של רוחל׳ה בגטו, בהם דיברנו על המראות שנלקחו ממני. "יום יבוא ושוב תטייל על גדות הווילניה," אמרה. "שים לב לזרם." היום אני יודע, שהמים עתידים למצוא את דרכם אל הים הבלטי. הם יתאדו, ייצרו עננים כבדים, יזרמו וישובו לאזורים הלא מיושבים של היערות והאגמים הנפלאים של ליטא, שם יֵרדו כגשם. וחוזר חלילה, באותה אדישות מתנשאת למאבקיו ולמכאוביו של האדם.

הנהר זורם בזרם יציב, איטי. מראה הגשר ההרוס נוגע כנראה לליבה של אמא; היא מהדקת את אחיזתה בידי. אלפי דגים מתים צפים על פני הנהר ומעלים צחנה מחליאה. סמוך למקום עומדנו הזרם מלטף בעדינות גופות של חיילים לבושים מדי וורמאכט. הם הושלכו כנראה מכלי רכב גדול. נזרקו בערימות זה על גבי זה, כמה מהם על גדת הנהר, רבים שקעו במים. לי הם נראים כמריונטות שהושלכו ככלי שאין בו חפץ. אי אפשר להעלות על הדעת שזמן קצר קודם לכן הם היו אולי בחיים, וחייהם איימו על חיי. זרועו של אחד החיילים השקועים למחצה נעה בזרם. הגוף נותר תקוע במקומו, אך נדמה שהוא מאותת לנו לשלום. בדחף של נקמה מתוקה אני חורץ לעברו לשון.

כן, אני שונא אותם! אני בז להם! אני מתעב אותם!

איש זקן מכניס אותנו לסירתו ומעביר אותנו לגדה השנייה. בפה נטול שיניים הוא מודה לאמא על מעט המטבעות של כסף רוסי ששרדו באחד מכיסי מעילה וצצו באורח פלא בכף ידה. אנחנו מטפסים במדרון התלול המביא אותנו לקרחת שהייתה בעבר גן ציבורי. עתה רבים מהעצים היפים של הגן נכרתו כדי לשמש את תנורי השכונה. נוהג מקובל בימים של מחסור גדול.

איכרה בלונדית כורעת מול שרידי קיר קטן. ילדה בת גילי, המזכירה לי במעורפל מישהי שהכרתי בגטו, מנסה ללטף את שערה של האישה. האישה כורכת את זרועותיה סביב צווארה של הילדה ומושכת אותה אל פניה. אנחנו ניגשים אליהם.

"נדיה?"

"מיציה?"

פניה הלבנים ועיניה התפוחות של האישה נראים מוכרים. כשאני מבין שבגטו שערה הבלונדי היה שחור, אני יודע מי היא. בתה נהגה להפחיד נערים שניסו למשוך בצמותיה בצעקות שהם ישלמו מחיר כבד, שאביה הוא שוטר. אביה זכור לי היטב, איש חביב ביותר. הוא סייע לנו בגטו. מילה טובה מפיו השיגה לנו את המגורים ברחוב שפיטלנה 7, מחסן קטן ששימש בעבר חנות מכולת. השוטר שפע תמיד בדיחות "גסות", שאת מרביתן לא הבנתי. אנשים חיבבו אותו. ואולי לא: אחרי ככלות הכול, הוא ייצג את שלטונות הגטו. לנו הוא היה חבר מסור. שמעתי שזמן קצר לפני חיסול הגטו נעלמו שלושתם. במקרים שכאלה אנשים העדיפו לא לשאול שאלות. אך אני לא יכולתי שלא לשמוע את הוריי משוחחים. התנאים המיוחסים של תפקיד השוטר אפשרו לידידנו להסתובב בעזרת אישור מיוחד. כך הוא יכול היה ליצור מקום מסתור למשפחתו בחודשים האחרונים המכריעים של הכיבוש. האם היו לנו ידידים נוצרים מלפני המלחמה? מעטים הסתירו יהודים חינם אין כסף. רובם עשו זאת תמורת כסף. "זה עסק מסובך," נהג אבא לומר, "כי החשד שיהודי מחזיק ברשותו כסף עלול להפוך מצילים אפשריים לרודפים חמדנים."

למראה השתיים נזכרתי שיכולתו של ידידנו להיכנס ולצאת מן הגטו כאוות נפשו אפשרה לו לעסוק בעסקי השוק השחור. כסף משכנע בני אדם לעזור. זה כנראה מסביר את ההישרדות שלהן. אך היכן הוא? אמא, מופתעת לחלוטין מהמפגש המשמח עם נדיה ובתה, דוחפת אותי לעברן. האישה מחבקת את הילדה. המצוקה ניכרת בהן.

"מה קרה?"

דמעות ניגרות על לחייה של נדיה. היא בולעת את רוקה אך לא מסוגלת להוציא הגה. אמא, חייכנית, נראית לפתע מודאגת. נדיה, בקושי מסוגלת לדבר, מספרת לנו שלפני שעתיים כשהיו בדרכם מאחד הכפרים למרכז וילנה, בעלה נורה ונהרג. נרצח בדם קר מטווח קרוב. אמא המומה: "הרוצחים, חיות הטרף, אפילו כשהיה ברור שהם הפסידו במלחמה..."

"לא גרמנים," לוחשת נדיה. "יהודים... אחינו..."

היבבות של נדיה מנסות להסביר לנו את מה שאמא מסרבת להאמין. קריאות אי־האמון של אמא מלוות את סיפור הדמעות של נדיה. הם עזבו את המרתף של האיכר אצלו הסתתרו, היא מספרת, ועלו על הדרך העירה. לפתע משאית קטנה ועליה חבורת פרטיזנים יהודים חלפה על פניהם. היא עצרה והגברים שעליה הורו למשפחה לעצור. אחד הפרטיזנים זיהה את בעלה כשוטר לשעבר בגטו וירה בו.

"בלי כל אזהרה?"

בלי כל סימן. לעיני אשתו ובתו. ברגע הרה גורל אחד. הפרטיזנים השליכו את גופתו על המשאית והסתלקו, מותירים אחריהם את נדיה ובתה בהלם.

"למה, למה הם לא הרגו גם אותנו? לפחות היינו הולכים יחד..."

הפגישה עם נדיה סמוך לשער החרב של המקום שבעבר היה גן יפה הצטרפה עתה לגלריית התמונות של עברי, ומפנה מקום לנרטיב מבולבל פחות. אי אפשר להשוות זוועות של מנגנון ממלכתי שכל תכליתו להשמיד עם שלם לסיפור טרגי של הוצאה להורג אימפולסיבית וחפוזה, המבוצעת בדחף של רגע. הנסיבות חסרות התקדים של הימים ההם אפשרו לאדם, שלטעמו הייתה לו הזכות ליטול את החוק לידיו, להרוג בלי חשש מעונש. זה היה מקום מפגש בין שני שטחים אפורים כמו אלה שממלאים את כל המלחמות בכל הזמנים בסיפורים דומים. אולי הוא מכתים בצורה לא נעימה את מעמדם ההרואי של פרטיזנים יהודים ומשמש תזכורת מיותרת לכך שכמה מהשוטרים שהפיקו תועלת ממעמדם היו גם חברים טובים, בעלים אוהבים ואבות מסורים.

המלחמה בפשפשים

ההרהורים הללו מרחיקים אותי מהמחנה שלנו, מאמא וממאמא, חמותו של סלומון, שם השתיים מנהלות את שיחותיהן על מידות הסבל. הן עושות זאת בעודן גוררות את מזרני הקש והשמיכות שלנו לאוורור ולסילוק פשפשים. בו בזמן אבא וסלומון עוברים בחריצות על התא שלנו בעזרת מבער קטן. למעשה, זה אבא שעושה את מרבית העבודה, וסלומון מואיל לעזור לו ברוב אדיבותו. עובדה זו מסבה לי גאווה גדולה. חיסול עננים של אויב פולש מוצץ דם. הגברים עושים זאת, כך הם אומרים, בעזרתו החיונית של הכישרון החדש שלי, שהתגלה עתה, לגייס מודיעין פשפשים. הוא כמעט גובר על כישרון הציור שלי. אני בטוח שהם מתלוצצים. מוזר אך הפשפשים תורמים לשיפור היחסים הרעועים עם שכנינו לתא.

הריח המחליא של הפשפשים השרופים מלווה צחנה של שמן שרוף מהצבע המכסה את הקירות. ריח שכזה ממלא דרך קבע את האוויר, תזכורת למלחמה שאין לה סוף. המבער מכסה את קירות התא באין־ספור הבזקים ושכבות של קילופים מעניינים. הכתמים יוצרים יבשות מדומות. נופים ומרחבים של צבעים שונים שלתוכם אני משליך את תשוקת הבריחה שלי. הנופים המרומזים הללו מעוררים בי מחשבה על אלה שראיתי ב"שיש" המזויף שצויר על מדרגות ביתם של סבי וסבתי.

נוסף על משימת מודיעין הפשפשים אני משמש גם מפקד כיבוי האש של התא שלנו. אני עומד על המשמר כל העת לצד דלי מים, מוכן להשתלט על כל נזק שייגרם משרפת פשפשים נלהבת יתר על המידה. הצתת אש, תוך כדי פגיעה קשה במגורים שלנו, היא עניין שעלול לגרור עונש חמור עד שמוטב לא לחשוב על התוצאות שלו. המלחמה בין יהודים לפשפשים היא עניין אחד, והמלחמה של הגרמנים ביהודים — עניין אחר לגמרי. זו גם זו מאפיינות את חיי המחנה. אולי מעת לעת משתררת הפוגה קלה, אך היא לא אורכת זמן רב.

אני מראה לאבא את העור על זרועותיי ובטני, הנושא סימנים חדשים של מתקפת־נגד של האויב: "כל כך מהר לאחר העבודה היסודית שלנו?" הוא מושך בכתפיו ושולח אליי חיוך עצוב. "זה היה צפוי. אנחנו הרגנו את קרובי המשפחה של הפשפשים. הם באו להלוויה בציפייה למסיבה."

סדנאות

אהבתי לבקר בסדנה שבה עבדו בלי הפוגה אבא וגברים רבים אחרים בפנים מפויחים וידיים מלוכלכות, לבושים סרבלים מטולאים ומוכתמים בכתמי שמן ישנים. הם חתכו יריעות מתכת, כופפו אותן והתיכו אותן יחד עד שהפכו למבערי עץ. הם גם ייצרו מכלים לגז שמבערים כאלה מפיקים. הגברים התקינו אותם יחד עם ערימות של צינורות על משאיות שבאו ממחסן של סחורות מופקעות. המשאיות הממוחזרות הותאמו לצרכים השונים, נצבעו וצוידו בפריטים שהוורמאכט התקין. כך הסבו את כלי רכב הללו לשימוש צבאי.

הזמן הטוב ביותר לבקר בסדנאות היה בצהריים, כאשר המפקחים הגרמנים יצאו לארוחה. מאז התקרית שבה אחד מהם דחף אותי "שלא בכוונה" אל מול תנור ברזל זוהר וגרם לי כווייה בכף היד, הקפדתי להימנע מלבקר בכל שעה אחרת. החלל הרעשני בער בזיקים ובלהבות הריתוך, כתצוגה מרהיבה של זיקוקין די נור.

שעת צהריים הייתה השעה שבה המולת העבודה הגיעה לשיאה. אחד הפועלים היהודים עמד על המשמר לקראת שובם של המפקחים הגרמנים, בעוד האחרים חותכים, מפרקים ומשחררים ברגים של חלקי מכונות מורכבות ומדביקים אותם בריתוך שטחי ביותר. העבודה הייתה חייבת לעבור בקרה של פיקוח יסודי, ולהתפרק ימים אחדים לאחר שהמשאית הוקצתה ליחידת צבא. זה היה משחק מסוכן ביותר. אילו התגלה, היה המחיר שנגבה מאוכלוסיית המחנה קשה מנשוא. אינני בטוח שהמעשים הללו השפיעו על תוצאת המלחמה או שינו אותה, אך גם אם התרומה של אנשי HKP למאמץ המלחמתי של בעלות הברית הייתה צנועה, היא הייתה אמיצה ביותר. אני תוהה האם היסטוריונים הביאו אותה בחשבון. אבא הפקיד בידיי סוד חשוב כזה למרות שהייתי בן עשר בלבד, וזה היה לי מעין טקס מעבר לעולם המבוגרים.

עבודתו של אבא כרתך מן השורה הראשונה צומצמה בהדרגה כדי שהוא יעמוד לרשות רופא המחנה, וכטכנאי שיניים יעזור לאסירים שסבלו מכאבי שיניים. בתחילה הוא עקר שיניים בעזרת צבת רגילה מהסדנה. אך לאחר שכנוע של בוס הסדנה, שמעבדה מצוידת ולו רק במעט מכשירים בסיסיים לטיפולי שיניים תגדיל את פריון העבודה של הסדנה, הוא קיבל את הדרוש לו. המכשירים החדשים היו מהסוג הפשוט והבסיסי ביותר, אך הם שינו את חייו. ראיתי אותו פעם בלילה בפינת המעבדה שלו. הוא עבד לאור פנס זעיר, והחלון החסום היטב מנע את הסתננות האור המסגיר. הוא השתמש במכשירים להתיך מתכת וליצור חיקויים סבירים של מטבעות זהב. לדברי אבא, טוב היה להסתיר רובלים שכאלה בכיסי הבגדים, בייחוד בנסיבות של סכנה גדולה. לפעמים מטבע שנראה כמו זהב ונשלף ברגע המתאים מהכיס היה עשוי לחולל נס. ואכן הצדק היה איתו. מטבע של רובל זהב יכול לספק אוכל, לפתוח דלתות שהיו עלולות להישאר סגורות, ולעצום עיניים סקרניות. כל מה שנראה כמו זהב יכול להגדיל את נכונותם של בני אדם ליטול סיכונים. זהב יכול להפוך גויים מן השורה למושיעים לכל דבר. בקיצור, אפילו מטבעות של זהב מזויף, אמר אבא, יכולים לקנות חיים. הוא האמין בכל ליבו במשיכה של אדם אל העושר מאז ומעולם. הוקסמתי להקשיב לו בעוד ידיו החכמות ממציאות את הרובלים המזויפים. הנתך שלו נראה אותנטי ועמד במבחן הבסיסי של נעיצת השיניים. אז מה בכך אם המטבעות הנוצצים היו זיוף חסר כל ערך? הם הצילו חיים.

בקומה העליונה של הבניין שלנו הייתה סדנת תפירה ענקית. שם עבדה אמא עם רוב נשות המחנה. הן תיקנו ציוד צבאי שניזוק, תחתונים, גרביים ומדים. הבגדים שהגיעו קרועים, מוכתמים, מלאים נקבי קליעים, ומצופים בדם "חיילים שהושלכו", זכו לחיים חדשים. ידי הנשים היהודיות מיינו את הפריטים הניתנים למחזור מתוך ערימות של סמרטוטים מטונפים. קרעי הבגדים פורקו, נרחצו, חוטאו ולאחר מכן הוטלאו למדים מתאימים. המלחמה דהרה לקראת תבוסתה של גרמניה, והמדים הללו עתידים לעלות על גופם של נערים מתבגרים מבולבלים וקשישים מבוהלים שגויסו והוקרבו על מזבח החזית הצמאה לדם. היהודיות שאולצו לעשות את המלאכה הלא נעימה הזאת פעלו בהנאה מרושעת, בתקווה שהמדים יחזרו אליהן חיש מהר מנוקבים בנקבים חדשים ובכתמי דם רעננים.

הקזת הדם הנואשת של הפיהרר ניכרה על שולחנות הסדנה. היה ברור שהסוף קרוב. אך לא יכולנו לדעת, סופו של מי יגיע מהר יותר.

כריתת עצים מאחורי הגרדומים

בעורף המתחם הייתה סדנה שלישית. זה היה אגף חיתוך עץ שכלל מבנה אבן ישן וצריף שבו רעמו מסורים מכניים משעת בוקר מוקדמת עמוק אל תוך הלילה. בולי עץ גסים הפכו לקוביות עץ קטנות לשימוש לדלק למכוניות. הסדנה שכנה מאחורי הגרדומים, שנוכחותם המאיימת נועדה לשמש תזכורת בלתי פוסקת למצבנו. זו הייתה בימה מוקפת בצורת האות U מהופכת עשויה עץ ומתכת. כל מי שרקם במוחו תוכנית לבריחה, מוטב היה לו שיחשוב בשנית. כאשר הוקם המחנה אולצו האסירים לצפות בתליית שלושה אסירים — אב, אם ובנם בן־העשרה. זה היה שיעור שלא במהרה יישכח.

השלושה הצליחו להימלט ומצאו מקום מסתור בעיר, שם נחשפו כעבור זמן מה. הם הוחזרו לחדר השומרים של המחנה, נחקרו, הוכו ועונו קשות, ונדונו למוות בתלייה. במסדר מיוחד שבו כל אסירי המחנה אולצו להשתתף, נבחרו כמה אסירים שמספרי הזהות שלהם היו קרובים לאלה של הנמלטים, והם נלקחו להוצאה להורג בירייה. ההוצאה להורג של הבורחים התרחשה שעות אחדות לאחר המסדר. רק ילדים קטנים הורשו להישאר בתאיהם ולא לצפות במחזה. שמחתי על שהוריי הכריזו שאני "קטן".

לעולם לא אשכח את השתיקה המעיקה של האסירים באותו אחר צהריים ארוך של ההוצאה להורג. ראשון המתים היה הבן, אחריו האם ואחרון — האב. החבל שנכרך לצווארו של האב נקרע פעמיים והוא נפל. הוא התחנן שיחוסו על חייו והזכיר מנהג ישן. המפקד קצר הרוח זעם על הקצב האיטי של ההליך, הצמיד את אקדחו לרקתו של הגבר המתחנן והשתיק אותו לעולמים. גופותיהם של הבן והאישה נשארו תלויות שעות מעל לגופה הדוממת ולראש המרוטש.

לבדי בתא השתופפתי על הדרגש של הוריי והצמדתי את אפי ל"פנקס" הקטן ואת אוזניי לכפות ידיי. בעזרת הניחוח הישן של הדבק, העור והנייר המתפורר קיוויתי להעתיק את עצמי למקום אחר. כל שרציתי היה למחוק את המודעות למה שהתרחש מאחורי הקיר. רצח שלושה בני אדם קרוב כל כך למקום שבו הייתי. רציתי לחסום את השתיקה המאיימת שקדמה לזעקותיו של האסיר שגורלו נגזר, לאטום את קולות הירי שזעזעו את אדני החלון הקטן, ולמחוק את העובדה שכל זה היה חלק בלתי נפרד מעולמי.

ה"פנקס" לא הועיל רבות. השלכתי אותו ארצה.

לאחר מכן כל אסיר במחנה התבונן היטב בכל אסיר סביבו. היה ברור שכל מי שיעז להימלט, גוזר אוטומטית למוות את גורלם של בעלי מספרי הזהות הקרובים לשלו. מעטים מאוד היו נוטלים על עצמם לקנות את חירותם תמורת חיי אנשים אחרים. כך גם שום אסיר לא רצה להקריב את חייו תמורת ניסיונו של אחר להימלט. הבחינה ההדדית המתמשכת לא הייתה אות לסולידריות. חשדנות ואי־אמון הדדי, הם היו השגרה. חברויות חדשות נוצקו רק במקרים נדירים, ומעטים מאוד היו קשרי החברות הישנים שהחזיקו מעמד. אלה ששרדו, נעשו יקרים מפז. חיינו בטרור, אך החיים נמשכו.

על גבעה קטנה בפינה העורפית הימנית של המתחם, מאחורי הבימה המאיימת, שלחו קומץ עצים קטנים ענפים דקים ושבריריים מעלה. כאשר הסתיו המאוחר החל לבשר את בואן של חילופי העונות, התעופפו אחרוני העלים שלהם אל מעבר לגדר וצנחו על ערימה גדולה של גלילי תיל מחלידים, מסגרות מיטות שהושלכו וסבך מפחיד של מוטות ברזל ששימשו לבניית גדרות. החורף הממשמש ובא עתיד לכסות הכול בלבן ביופי אחיד, ולהסתיר כל מה שתחתיו. הקטע הפתוח של הגבעה עתיד לשמש מגרש משחקים לילדים הקטנים. מקום להתנסויות בשלל מכשירים מאולתרים לגלישה הקצרה במורד.

משחקי ילדים

מגרש המשחקים נחסם בחלקו בערימות שקים מלאי עץ מעובד הממתינים להיגרר אל השער. הרעם מחריש האוזניים של המסורים הממונעים ומיני רעשים חודרניים הרחיקו את השומרים ואת כלביהם. בין ערימות הפסולת ושרידי הצריפים המטים לנפול והנטושים שיחקו הילדים בשוטרים וגנבים, או בשם החדש שהעניקו למשחק הוותיק — פרטיזנים וגרמנים.

הפרטיזנים היו הגיבורים עזי הנפש שעתידים לנצח בבוא היום. גורלם של הגרמנים המרושעים, הפראיים והאכזרים נגזר למות בייסורים הקשים ביותר. נטילת שבויים, קשירתם, העמדת פנים של חקירה, עינויים והוצאה להורג — אלה הפכו את המשחקים לניסויים קשוחים. אמנם התפקידים היו אמורים להתחלק באורח מקרי, אבל החזרה הצפויה של שחקנים מסוימים לתפקידים הפופולריים יותר הבהירה, שאמנם יש האוהבים להעמיד פני נרדפים, אך יש גם המתעקשים להיות הרודפים.

יותר מכול הפחיד אותי אובדן השליטה ביצרים האכזריים. תנופת המשחק הייתה עלולה לבטל כללים קיימים ומושרשים היטב. הכול יכול לקרות. לכן, יותר משאהבתי לשחק, אהבתי לצפות. תפקיד הצופה או השופט האובייקטיבי הלם יותר את אופיי. מצוקתו של אמן. הבנתי, כי יש נערים שבכוחם להמשיך ולרדוף זה אחרי זה במשך שעות, אך אותי חדלו המשחקים המתמשכים הללו להקסים. נהגתי לחמוק באין רואים מהמגרש ולשוב אל ה"פנקס" הישן שעל הדרגש שלי, עם העפרונות.

הייתי הולך בשביל שעל פני הכניסה לבלוק שלנו, לכיוון השער הראשי. צעדים אין־ספור הטמיעו באדמה הצחיחה שביל של בוץ. בכל שעה היה השביל מלא גברים נושאים שקי עץ כבדים. השקים שברו את גבם, והגברים מלמלו וגידפו. הייתי גאה באבי, במעמדו המיוחס שחסך ממנו את המטלה הזאת. הוא מעולם לא סחב שק בשביל ההוא. לא ידעתי דבר!

על הדרגש שלי, בראש רכון סמוך לתקרת התא, הייתי נוטל עיפרון, פותח את ה"פנקס" וחולם בהקיץ. ביקשתי להתרחק מדפיו המצהיבים. לרשום על גיליונות נייר אחרים. הרצון הזה עתיד להתגשם מהר מכפי שחשבתי.

צייר השלטים של המחנה

פעם ביקשתי לחקור גרם מדרגות תלול שהוביל לעליית גג שלא בשימוש. מצאתי עצמי בחזית דלת שנשארה מעט פתוחה. נראו בה שלטים האוסרים על הכניסה. הסקרנות גברה על הצייתנות. הצצתי פנימה. עליית הגג הקרה הדיפה ריח של אבק, עץ גולמי ועשן מתנור רחוק. ארובה גבוהה עשויה צינורות מתכת עגולים יצאה מהתנור ונתחבה בין רעפי עליית הגג. מבעד לחלון חדר אור נעים, ולצידו עסק גבר בציור סימנים על העץ הלבוד. תנור המתכת הקרין ככל הנראה חום קל שבקלים, שכן הוא עבד צמוד אליו. הכרתי אותו, את האיש שהכין את השלטים שעל פיהם התנהלו חיינו במחנה. פתחתי את הדלת, וזו נענתה בציוץ קל. הוא הבחין בי ואותת לי בידו. נכנסתי.

"אני יודע מי אתה — סאמק הגאון, הבן של יונאס! בוא, היכנס. תתקרב, אני לא אבלע אותך. כאן חם יותר. אני זוכר אותך מהתערוכה בגטו, ועכשיו יש לי הכבוד לראות אותך כאן."

גאון! שנאתי שדיברו כך עליי. האם האיש מלגלג עליי? לאמא היה פתגם רוסי, שעל פיו כל ילד יהודי הוא גאון אמיתי; חוש ההומור שלה רוקן את המילה ממשמעותה. הבנתי היטב, שכדי לומר את המילה כראוי יש להשקיע בה מידה הגונה של אירוניה.

גיליתי שהאיש ליד התנור מכין ציורים. דיוקנאות בגוני אפור, מעטים מהם בצבעים עזים, וכמה נופים שנראו דומים למדי: הר, טחנת רוח עם מפל ועץ אורן יחיד. לאחר מבט חטוף ביצירות התבוננתי היטב באמן. איש קטן קומה, עטוף היטב כדי להתחמם בחלל שלא נועד לשמר חום. הוא עטה סינר מוכתם בצבעים על גבי מעיל ארוך, צעיף לצווארו, וכובע כיסה את עיניו עד לגבות עיניו. הוא נראה כמו דובי קטן. עיניו הקטנות והשקועות הביעו חיוך ידידותי.

"קולגה יקר," אמר, "חבר השופטים בתערוכה בגטו דחה את הציור שלי, ולך הקדיש קיר שלם. קיר שלם כוסה בציורים שלך! כמה היו שם, מאה?"

המילה "קולגה" נאמרה בפולנית ונשמעה מצחיקה. שיניים חסרות רבות הוסיפו לדיבורו לוויית שריקה.

"אולי עשרים לכל היותר. אלה היו רישומים קטנים."

דבריו עוררו בי זיכרון לא נעים. כמה וכמה אמנים מוכרים בין שורדי הגטו זעמו על השופטים על צירופי לתערוכה. הם זעמו על ה"סנסציוניות", כפי שכינו את השתתפותי, ואף יותר מכך זעמו על המרחב הגדול שהוקצה לעבודותיי. הם השתלטו על הרישומים שלי והדביקו אותם זה לזה, כך שיצרו מעין עבודת טלאים גדולה. כך תתפוס האמנות שלי פחות מקום ותותיר יותר מקום לעבודותיהם. שמרקה ואברום, שני המשוררים־הפטרונים הנאמנים שלי, גילו את התוכנית וחמתם בערה. כל הלילה הם פעלו בעזרת עוד שני חברים לפרק את עבודתם של "המתחרים התוקפנים" שלי. הם הפרידו בזהירות את הרישומים והדביקו אותם מחדש על גיליונות נייר בריסטול נפרדים, וכך הם הוצגו.

הפטרונים שלי החליטו שמוטב שלא אגלה לעולם את דבר ההתנהגות המרושעת הזאת. הייתי צעיר מדי מכדי לאבד את אמונתי התמימה בליבו של האדם. אסור להניח לפרץ קנאה מטופש לפגוע באמוני ביחסים הקולגיאליים הידידותיים השוררים בין אמנים. אך תככים קטנוניים ורגשות רעים שענייני האמנות הקולקטיביים מולידים בהכרח אפילו בימים טרגיים שכאלה, חשפו חיש מהר את הפרשה. סאמק בק, הילד־הצייר, נאלץ להוסיף את האירוע הלא נעים הזה לשורה הבלתי נמנעת של "חוויות למידה" פוקחות עיניים. חלק בלתי נפרד מהקריירה של כל אמן.

צייר השלטים המשיך: "רק עשרים? חשבתי שהיו הרבה יותר. כך או כך, למען האמת, הציורים שלי לא שווים הרבה. אני יכול להוציא שלטים טובים שיחזיקו מעמד שנים, אפילו במזג אוויר גרוע, אבל אין לי כישרון טבעי. כדי להיות אמן אתה צריך להיוולד עם הכישרון הזה. אני אוּמן. אני יודע לאחוז במכחול." בעוד הוא מדבר, התבוננתי בעבודתו. "מה אלה הראשים האלה?"

"מפקד המחנה הורה לי להגדיל את הדיוקן של אשתו וילדיו. זה לא היה קשה. אני יודע איך לעשות חומר מסחרי פשוט. לפני המלחמה הייתי עוזר של צייר שלטים גדולים לבתי הקולנוע של וילנה. בוודאי ראית אותם. עבדנו גם עבור השלטונות. הרוסים הכריחו אותנו לצייר דיוקנאות גדולים של מרקס, והמון של לנין. הבוס שלי צייר את הקווים הבסיסיים, ואני הוספתי את הזקנים והשיער. הוא אמר לי שיש לי כישרון גאוני לשפמים." האיש צחק.

"מי האנשים המחייכים האלה? הם נראים שמחים."

"גרמנים, גרמנים, גרמנים. יימח שמם! הבוס הישיר שלי, מפקד המשמר, מכריח אותי לצייר אותם מתצלומים קטנים ולפעמים מקומטים. הם נועדו לחיילים. לפעמים הם שומרים אותם לעצמם, ולפעמים שולחים אותם הביתה. משלמים לו כסף טוב, אבל אני לא רואה לו זכר. ובכל זאת, אני מקבל תוספת אוכל, זכות להשתמש במקום הזה, ומעט שקט ושלווה. היה הרבה יותר טוב לפני שהגיע מזג האוויר הקר. קח ביסקוויט. זה מה שהגרמנים מקבלים במנות הקרב שלהם. אני בטוח שלא טעמת משהו כזה."

"אתה אוהב לצייר את הדיוקנאות האלה?"

"מי מדבר על אהבה או שנאה? סלח לי שאני אומר זאת. אולי אתה גאון גדול, אבל אתה עדיין ילד. המחנה לא צריך תוספת שלטים. אתה מבין, במקום לסחוב שקים כבדים ולנקות רצפות או לעבוד במוסך, כאן יש לי פינה משלי. אני מבלה את ימיי בציור משפחות שאני יכול לקלל ככל רצוני. כשהשמן מתייבש, אני יכול אפילו לירוק בפניהם ולנגב את הרוק." נימת דבריו הייתה שומרת סוד וידידותית. הבנתי שהוא נוהג בי כמו במבוגר. כאשר אדם אומר לאדם אחר שהוא מדבר כמו ילד, פירוש הדבר שהם שווים וידידים. הקשבתי לו בתשומת לב גדלה והולכת.

"לפעמים אני מביט בפרצופים האלה ושואל את עצמי היכן המשפחה שלי היום. הראשים המקוללים האלה בוודאי יודעים איזו עבודה היקירים שלהם עושים הרחק מהבית."

"דוד של אמא שמתגורר בברלין כתב לנו, שכמה מחבריו הטובים ביותר..."

"הנח לי. בימים אחרים, אולי! לפני שהם הזמינו את היטלר, יימח שמו, לשלוט בארץ שלהם. לפעמים אני מרגיש שהייתי רוצה לדקור את כל העיניים שידיי ציירו. אני שונא אותם! כמה שאני שונא אותם! לא פשוט לצייר פרצופים שאתה שונא."

"אז מדוע אתה לא מצייר יותר נופים, כמו אלה?"

"איש לא מתעניין עוד בנופים. הם מתגעגעים לממזרים ולזונות שלהם. נקווה שלפני שהדיוקנאות האלה יגיעו אליהם, המפציצים הרוסיים הטובים ימצאו את הכתובות שלהם. זה המחיר שאני חייב לשלם על הנוחות שלי. טוב, חבר, שאלת אם אני אוהב את מה שאני עושה. שאלת שאלה קצרה וקיבלת תשובה ארוכה."

"אבל נורא קר. האצבעות שלך לא קופאות?"

"זה בסדר כשאתה עומד ליד התנור. בוא, תתקרב."

"תודה. אתה רואה את היד החבושה שלי? שרפתי אותה על תנור כמו זה, ועכשיו היא מסרבת להחלים."

"אל דאגה. עד לחתונה שלך היא תתרפא. בוא לבקר אותי לפעמים. די בודד כאן, כשאתה מוקף רק בפרצופים המכוערים האלה. הרשה לי לומר לך במלוא הכנות, מאוד אהבתי את מה שראיתי מהאמנות שלך בגטו. באמת. אני בטוח שתגיע רחוק. חכה רגע לפני שאתה הולך; יש כאן גיליונות נייר לא משומשים וכמה חלקי קרטון. קח גם עפרונות. ייתנו לי אחרים במקומם. ואז יום אחד תראה לי מה עשית איתם."

"תודה רבה... איך ידעת שאני זקוק להם?"

"ראיתי איך הסתכלת עליהם. השתמש בהם. לבריאות."

התערוכה שלי בגטו

עמוס במתנות הלא צפויות האלה ירדתי לאיטי במדרגות וחזרתי לחדר שלנו. הביקור החזיר לי את זיכרונות התערוכה וה"בכורה" האמנותית שלי.

באותם ימים פחתה אוכלוסיית הגטו כדי מחצית. הטרנספורטים ההמוניים הופסקו לזמן מה. בניין תיאטרון ישן שנכלל במקרה בשטח הגטו הוחזר לחיים. היום אני מתקשה להבין מדוע השלטונות הנאציים התירו יוזמה שכזו, שהעניקה הנאה גדולה לאוכלוסייה הכלואה ברחובות הצרים ההם. היא אפשרה בריחה בלא עונש מהמציאות העגומה למחוזות הדמיון של השעשוע והדרמה. הפורקן הזה הסביר מדוע התיאטרון, המקהלה והקברט נעשו פופולריים כל כך.

תערוכת האמנות התקיימה במבואה של תיאטרון הגטו. ביום הפתיחה ציפו מכל האמנים להיות נוכחים, כל אחד ואחת לפני היצירה שלו או שלה. רוחל׳ה הייתה נרגשת מאוד. אברום היה אמור לקבל את פנינו בכניסה, שהגישה אליה הייתה מחצר היודנראט, מרכז המִנהל של הגטו. אבא קיבל רשות לעזוב את עבודתו לזמן קצר, וגם אמא, שהועסקה במחלקת החשבונות בתוך הגטו, הורשתה ליהנות מרגע של חופש. שניהם ליוו אותי בגאווה.

הגטו אולי רקם תוכניות, אבל המנגנון הנאצי הכתיב את המציאות שלנו. במשך ימים החל משהו חדש ולא מוכר להפריע לשגרת חיינו. גטאות קטנים מחוץ לווילנה חוסלו. בערב פתיחת התערוכה פרקו משאיות גרמניות מאות בני אדם מגטו סמוך שחדל לפעול והשליכו אותם על המרצפות החשופות של חצר היודנראט הגדולה.

כדי להגיע לדלת התיאטרון היה עלינו לפלס את דרכנו בהמון גברים ונשים בני כל הגילאים, בהם צעירים ותינוקות. המפונים, רבים מהם עמוסים חבילות כבדות, כמה מהם עם כלי מטבח ושאר חפצים מוזרים קשורים לחגורות שלהם, השתופפו מעל לחפציהם העלובים. סביב היו זרועים מזוודות ותיקים פתוחים ובהם מצרכי מזון בסיסיים שהרקיבו והעלו צחנה. בסמרטוטים הבלויים, במעילים חסרי הכפתורים וקשורים בחבל, ובצרורות בגדים עטופים סדינים ווילונות ישנים, הם הפיצו ריח של ימים ארוכים בדרכים. טלאים צהובים בשלל צורות היו תפורים לבגדים שלהם, והם שהבדילו בין יצורים חיים לחפצים דוממים. בתוך כל הערימה האנושית הזאת, שהורדה למדרגת אשפה טרגית, נראתה אישה כחושה מנסה להיניק תינוק בוכה. השפלתי את עיניי והאטתי את קצב הליכתי. המאמץ להגיע אל הדלת היה חסר תכלית. המחזה היה מאיים מדי, ואני התביישתי ביעד שלנו בשעה שחצינו במרץ את החצר ההומה. אך ידי הוריי משכו אותי לכיוון התיאטרון. ניסיתי לעצום את עיניי, למחוק ממוחי את הבעות הייאוש על פני ההמון. כולם נראו דומים זה לזה.

האם הם ידעו שבעוד יום או יומיים הם ימשיכו ליעד אחר? לימים למדנו, שהם הגיעו רק לפרבר הידוע לשמצה של וילנה, פונאר, שם נתקלו במקלעים ומצאו את מקום מנוחתם האחרונה, עד היום. אך החפצים העלובים שלהם, מוכתמים בדם וקרועים בקרעי קליעים, נשלחו חזרה לגטו לשימוש נוסף. האם לא היה עליי לשאול את צייר השלטים מה דעתו על כל אלה? אולי לא; היו לו די דאגות משלו.

***

הייתי להוט לנסות את גיליונות הנייר, גם אם הדבר הרחיק אותי מהשליחות הקדושה שלי ל"פנקס". הייתי בטוח שאמא לא תסכים, אך אמרתי לעצמי שאין כל רע במעט חוסר נאמנות שכזה. אחרי ככלות הכול, ה"פנקס" היה חפץ דומם; לא היו לו רגשות שהוא לא יכול לשאת. זכרתי מה שאמר לי אבא: כל אמן חייב לשאוף להיות חופשי. החלטתי לצייר איורים של כמה מהספרים האהובים עליי. הסיפור האהוב עליי ביותר היה סיפורו של הילד־המלך, מתיאס הראשון. מתיאס ידע כיצד להפוך לבלתי נראה. הוא היה מסוגל להתבונן באחרים באין מפריע ולהימלט מכל מצוקה, מסוכנת ככל שתהיה. לצייר את הבלתי נראה — הרי זה אתגר של ממש.

סיפרו לי שהסופר שהמציא את מתיאס כתב בשם בדוי, יאנוש קורצ'ק, וכי למעשה הוא היה יהודי. בעקבות הספר חלמתי את חלום הנקמה שלי:

אני בלתי נראה. אני משוטט לי באין מפריע במתחם. מתקרב לשער שמור היטב, חולף על פניו ועוצר להביט בצריף המלא שקים של קוביות עץ. חבורת אסירים מעמיסה אותם על משאיות.

בדרך סמוכה, מרחק מה מאחורי גדר המחנה, חולפות מכוניות, כרכרות רתומות לסוסים וכמה הולכי רגל. הם לא רואים אותי משום שאני בלתי נראה. אך כדי להקל על מצפונם, גדרות התיל, האסירים, השומרים והגרדומים, גם הם בלתי נראים.

בחסות האי־נראוּת שלי אני מתקרב למשאית צבאית שהגיעה זה עתה אל השער. המנוע עדיין פועל, והנהג המנומנם ממתין שמישהו ילווה אותו אל תוך המחנה. אני עולה על הרכב העמוס מדים מוכתמים בדם מהסוג הממלא את הסדנה של אמא. ארבעה גרמנים במעילים ארוכים, קסדות כבדות מסתירות את עיניהם, הולכים אחריי בלי דעת ומטפסים על המשאית. אני משרבב לשון לעברם, נוגע באפי באגודלי ומנופף באצבעותיי, אך הם לא מגיבים. הם לא רואים אותי.

אני יורק בפרצופיהם.

"אני חושב שעומד לרדת גשם," אומר אחד מהם ומאותת לנהג לעבור בעד השער.

אנחנו נכנסים לתוך המתחם ומגיעים לסדנת הנשים. בעוד החיילים יורדים, אני בועט בעיטה עזה בישבן השמן שלפניי. האיש מזנק וצועק:

"אתה משוגע?"

החייל המבוהל חובט בקת רובהו בראשו של חברו. פורצת תגרה איומה. יריות נורות. ארבעה גרמנים שרועים מתים על הקרקע.

אני מתעורר על הדרגש שלי. פניי צמודים ל"פנקס". אני זז מעט ומגלה על הדף הנקי לחלוטין שלו טיפת רוק, העדות היחידה למעשה הגבורה הנעלה שלי.

אי־נראוּת שלא מרצון

להיות בלתי נראה מרצון, יש בכך הנאה גדולה. באי־רצון — הרי זה עניין אחר! ימים אחדים קודם לכן הייתי בשני מבין צמד הבלוקים, מחפש אחר חבר. חיפשתי לאורך שורות הדלתות עד שמצאתי את מספר התא שלו. הייתה שעת לפנות ערב, והמקום הריק נראה כמעט רדוף רוחות. אנשים עודם בעבודה. קרן שמש קטנה כתומה ריחפה עדיין מעל אדני החלון המאובק בקצה מסדרון ארוך. כתם האור יצר צורות מעורפלות על קיר סמוך והעניק תאורה עכורה לזווית המבט הארוכה.

לצד כתם האור התנשק זוג. ידו של הגבר נחה על גב מעילה של האישה. תלתליה הסתירו את פניו. נבוך להפר את האינטימיות שלהם, נשארתי קפוא מאחורי מסגרת הדלת העבה. הייתי משועשע מהאי־נראוּת שלי ומסוקרן לנוכח המחזה. סומק עלה בפניי. התנועות הגליות של גווה של האישה הקסימו אותי. הגב נע לקצב הזרוע שליטפה אותה.

לפתע היא רחקה, פנתה לעברי, הלכה לאורך קיר המסדרון ונעלמה באחר החדרים. ידעתי מי היא, אימו של ילד בלונדיני מוורשה, זה שאביו היה לכאורה צרפתי אמיתי. הילד היה תינוק בכיין, לא אהוב על איש. אימו הייתה בעבר רקדנית בפריז. היא נתקעה במהלך ביקור בפולין הכבושה ומצאה מקלט בווילנה. מסיבה לא ברורה כלשהי, אמא לא סבלה אותה.

הגבר נע במהירות לעבר החלון הסמוך לדלת המרפאה. המקטורן האפור הקצר, הכובע והצללית שלו נראו מוכרים ביותר. ברגע שהוא חלף על פני אדן החלון המואר זיהיתי את הצדודית של אבא.

פניי הסמוקים להטו. המסדרון היה ריק. ליבי הלם בעוז. הייתי לבדי בעולם. משכתי את כובעי כדי לנגב את ידיי המזיעות. מדוע הייתי מוטרד כל כך? לא היה דבר חדש במחזה שהייתי עד לו שלא מרצון. אך עולם שלם הפריד בין השערה, דמיון, הנחה ועימות לבין עדות אמיתית למה שהייתי מעדיף לא לדעת.

לא היה לי ספק שאבא אהב את אמא והעריץ אותה, והיא קיבלה אותו כמות שהוא. ידעתי שמסיבה כלשהי, נשים אחרות נמשכות אליו והוא פשוט ניסה, כך אמרתי לעצמי, להיות נחמד אליהן. אך הייתי אומלל. מיהרתי לטפס במדרגות. ידידי והנערים האחרים טיפסו עליהן ברוב המולה וצחוק. ירדתי בראש מורכן והעמדתי פנים שאני ממהר מאוד. נופפתי בידי אך לא האטתי את צעדיי. הקטן שבהם, מרוחק מהשאר, התנשם והתנשף, שאף ונשף מבעד לאפו הסתום. זה היה הילד הבלונדיני מוורשה. ידי נשלחה ומשכה באוזנו בכוח שהפתיע אותי הפתעה גמורה. צווחה מחרידה בקעה מגרונו. הכול קרה כהרף עין. הוא החל לייבב, ואני מיהרתי להתרחק כאילו חיי תלויים בכך.

החדר הקטן שלנו היה ריק. כאשר חזרה אמא, שכבתי על הדרגש והעמדתי פני ישן. נטפתי זיעה. אוזניי צלצלו וחשתי בושה, בושה איומה ונוראה.

"קום! אם אתה ישן עכשיו, מה תעשה בלילה? בוא, רד מהדרגש. היזהר, אל תפיל את ה'פנקס'. הבאתי לך מעט אוכל." ידה נגעה במצחי.

"אלוהים אדירים. יש לך חום! זה כל מה שנחוץ לנו!"

לָאחוּדְרֶה? זונה?

כעבור חמישה או שישה חודשים, ימים ספורים לאחר שחרור וילנה והפגישה מחדש עם דודה יאנינה המומרת של אמא, נחתי על המיטה המתקפלת בחדר הקטן שאמא ואני תפסנו בביתה של הדודה. באורח פלא הבית שרד את ההפצצות הכבדות. כמה חלונות מנופצים ונקבי קליעים על הקירות, אך הגג נשאר שלם, והוא גונן עלינו במרחב משפחתי של חום ואהבה. מי גשמים שאספנו ובאר קטנה אפשרו לנו לשמור על הניקיון ולרוות את הצימאון. את הרעב הפגנו בעזרת מעט האוכל שעמד לרשותנו — שעועית שבושלה על מדורה של זרדי גינה. לא היה חשמל, חיינו לאור נרות עשנים והשתמשנו בהם בחסכנות, בכל פעם בנר אחד. יום השחרור נחקק לנצח במוחי בזיכרון הנופים החרבים, העשן המרחף, נדיה האבלה והרגשות העזים של דודה יאנינה.

אני עדיין רואה אותנו קרבים לביתה של יאנינה. הגן הצנוע של עצי האשור והאורן הגבוהים מעבר לרחוב הפך למכתש פצצה ענקי, שאליו השליכה משאית כלאחר יד ערימת גוויות לבושות מדים גרמניים. הן יישארו שם ימים על ימים. בינות למעילים המכוסים בוץ, המגפיים והקסדות נראו פה ושם ידי אדם וראשים מכוסי שיער. ניסיתי להתעלם מהצחנה, למהר אל השער לגן של יאנינה. כאשר ראתה אותנו יאנינה בפתח ביתה נפלטה מגרונה צווחה חדה, אך לא נשמע קול נוסף ופיה נותר פעור. עיניה סיפרו לנו שהיא מתקשה להאמין למראן. היא פרשה את זרועותיה. היא הייתה חייבת לחבק אותנו בכוח כדי לשכנע את עצמה שאנחנו אמיתיים, בשר ודם.

"היכן יאנק?" היא התכוונה לאבי.

השאלה שלה הייתה כחבטה בבטני.

"אלוהים יודע."

"סבלנות. אלוהים ידאג לנו."

שוּכָּנוּ בחדר אורחים קטן, שם זכינו לרוב חיבוקים ותפנוקים. היה קשה לתפוס שהסיוט מאחורינו. נרגשים, חוששים, מבוהלים, בקושי חשנו בעייפות. בחוץ המשיך הצבא האדום לפרוק מוקשים עוד ימים רבים, והרעם הבלתי פוסק של פיצוצים רחוקים הרדים אותי לכדי נמנום מעורפל של הכרה למחצה. בראשי חזרתי שוב ושוב למהלך האירועים האחרונים. אמא הייתה נחושה בדעתה להשיג מידע על גורלו של אבא. היא מיהרה לחזור לאזור הגטו המפורק וניסתה לפגוש יהודים שורדים אחרים. בימים שכאלה עצם ההליכה העירה הייתה הרפתקה מסוכנת. דודה יאנינה עמדה על דעתה שנימנע מכך. אבל אמא חשה שלמרות הסכנות, זו שליחות שהיא חייבת לעצמה. פרץ של אומץ לב מדהים ואופטימיות מוזרה הנחו אותה. היא נהגה לצאת בשעת בוקר מוקדמת ולשוב לפנות ערב.

לאחר ימים אחדים הביאה את הבשורה הטרגית.

אני יושב על המיטה המתקפלת. לפתע אני שומע קול צעדים מכיוון הגן. אמא. קשה לטעות בנקישות סוליות העץ שלה. אני מחכה בחרדה לשובה. דלת הכניסה נפתחת ונסגרת. יאנינה מדברת בקול חרישי. אני קם ומצמיד את אוזני לדלת. היא מספרת לאמא שהייתי מודאג מאוד, אך עתה אני ישן שינה עמוקה. נדמה שאמא בוכה. היא אומרת שבשורות רעות מתפשטות במהירות. יאנינה אומרת מילה אחת בקול:

"לא!"

כן, אין מקום לספק. אמא דיברה עם מי שראה את גופתו. ידיו של אבא היו קשורות מאחורי גבו.

"מתי?"

"בשלושה או בארבעה ביולי..."

שתי הנשים מדברות יחד, אך קולה של יאנינה חרישי, ואני מצליח לשמוע רק את דבריה של אמא. היא ידעה זאת מהרגע הראשון. מעולם לא היו לה תקוות, לא, היא רק העמידה פנים. אלמלא ה"לאחודרה" ההיא, הוא היה מוצא דרך להימלט. כן, כן, כן. היא יודעת היטב שזה היה קשה. אבל אולי הוא היה מצליח, הוא היה חייב להצליח. יאנינה מנסה לפייס אותה. היא מדברת על רצונו של האל. קולה של אמא מתמלא זעם. היא ממש כועסת על אבא. איך היא יכולה לסלוח לו על שהניח לעצמו להיהרג? להיהרג עבור "לאחודרה"? מה פירוש המילה הזאת? אני חושב שהיא מדברת על אימו של הילד הבלונדיני. גל מריר גואה בגרוני. אני מנסה לבלוע אותו.

אחר כך נכנסת אמא לחדרי. אין צורך במילים. היא מחבקת אותי ומצמידה אותי אליה בחיבוק אמיץ.

"רק אתה נשארת לי. אתה הגבר שלי."

גל של רגשות עזים שוטף אותי. אני יודע שהייתי נותן את חיי עבורה. עתה חובתי לתקן את כל מה שקולקל, להחליק את כל הכאב. אני כועס על אבא שהמיט עליה את הזעם הזה. והכול למען כמה נשיקות עם פריזאית אחת, ואולי עם עוד כמה "לאחודרס". אני חושד שזו מילה מכוערת — אולי זונה. ואני יודע שלעולם לא אהגה אותה, לעולם לא. דמעותיה מתערבבות בדמעותיי. אני שואף את ריח הזיעה שדבק בשמלתה. ההליכה ברחובות וילנה הנטושים שעות ארוכות התישה אותה. אני בטוח שנדאג זה לזה כפי שאיש לא דאג לרעהו.

ברגע זה אינני מבין את גודל המשימה. ואת גודל מחירה.

***

באמצע הכתיבה — חלום

25 במרס 1999. חדשות השעה שש בבוקר ברדיו נפתחות בידיעות על המתחולל בקוסובו. דובר בעלות הברית מכריז, כי הפיקוד הצבאי המאוחד נחוש בדעתו שלא לחזור על השגיאות שנעשו לפני חצי מאה ואשר אפשרו להיטלר לשטוף את אירופה כולה במרחץ הדמים הנורא ביותר בזיכרון האנושי. אני מושיט את ידי ומדליק את מנורת הלילה. אני להוט לחזור לכתיבה, אבל אינני יכול להשתחרר מהרגש שאפף אותי בחלום שממנו התעוררתי. הוא כורך מוטיבים מחזוריים רבים מחיי, עד שאני נתקף סחרחורת. אני מכבה את קולו הפולשני של הרדיו, מניח לחלום לחלוף שוב אל מול עיניי, וחושב.

החלום מזכיר לי את היותי נווד שהתגורר ברבות השנים בתל אביב, בפריז, ברומא, בניו יורק, בלוזאן ועתה בבוסטון. אמנם הצלחתי לשמר ידידויות אינדיווידואליות וטיפחתי לשונות ותרבויות רבות, אבל אני נמצא בכל מקום ואינני נמצא בשום מקום. אין לי גיאוגרפיה משלי, והחשש שמא אאבד את זהותי ואת השורשים הקלים להעברה שאני מקפל במזוודה, אינו מרפה. המאמץ להמריא ולפרוש כנפיים הוא מוטיב מוכר בחיי. הוא מזכיר לי את אימי שהלכה לעולמה לפני זמן רב, את הקונפליקטים הנובעים מהרצון שלי להתרחק ממנה, ואת הסערה שהם מחוללים בנפשי. אך ההפתעה שבחלום היא מה שעולה ממנו על יחסי לישראל, המדינה שהעניקה לי שנות אושר רבות וסיפקה לי הצלחה חומרית. הובאתי לשם מכורח המציאות, בכוח הנחישות הציונית של אימי. האומנם ההתפכחות שלי מישראל כה גדולה? האשמתי את המתחים הפוליטיים השוררים בה בחיסול השלווה הנחוצה לי לעבודתי. האם ישראל היא האשמה במתחים הללו? דיברתי על קנאות בין עמיתים, אך נתקלתי בהן גם כילד בגטו.

אלא שעמוק בתוכי מקנן הזעם, בין שהוא מוצדק ובין שלאו, על הממסד התרבותי הישראלי כולו. שלא כמו הציבור הרחב, הוא מעולם לא קיבל את האמנות שלי. הייתכן שזה הגורם לזעם שלי? אולי זה לא הכול. אולי הזעם שנותר בי כלפי אמא מוסיף להכתים את רגשותיי כלפי הארץ המובחרת? אני מבטיח לעצמי לשוחח עם תת־ההכרה שלי ולהגיע לשורש האמת. אך תחילה אני זקוק לקפה. אחר כך אפעיל את המחשב, אפרש את החלום ואבקש מקוראים קצרי רוח לנוכח החיטוט הפנימי המפונק הזה, לדלג עליו.

אני ביבשת רחוקה, אולי אמריקה הלטינית, אך הכול לובש מראה מרכז אירופי מוכר. המלון שבו אני מתאכסן נתון במצור בידי חבורת תיירים רעשנים המצטופפים בתור אל דלפק הקבלה ודלפק פינוי החדרים. אריחי עץ חום מיושנים ומרצדים מכסים בעליבותם את הקירות והתקרה. שטיחי קטיפה אדומים מהוהים מדיפים ריח של משהו דוחה וישן. מאות מזוודות דומות ממלאות את המבואה. אני משאיר את המזוודה שלי באותו אולם, מרוחקת מעט מהשאר. אני חייב לחפש שוער, שוער כלשהו. אני להוט להסתלק. אני חייב להחזיר את המכונית השכורה מחניון המלון לשדה התעופה, אך לפי שעה נדמה שכל השוערים עסוקים עד מעל לראשם.

הסיבה לביקורי הקצר היא תערוכת ציורים שלי. אני מנסה לזכור את התערוכה ואת שמות האנשים שארגנו אותה. עליי להודות להם. אך הזיכרון נאטם לחלוטין. מי הם, מה שמותיהם? אני אומר לעצמי, שמאחר שהם נטשו אותי בשלב האחרון של ביקורי, הם לא ראויים לתודות.

לפתע אני מבין, שאפילו אינני זוכר באיזו עיר אני נמצא. המכונית שלי צצה בחזית המלון וחוסמת את התנועה. עכשיו נאמר לי שאני חייב לעזוב מיד. אני ממהר אל המזוודה אך לא מוצא אותה. היא מכילה את הכרטיסים, הדרכון ושאר מסמכים חשובים. אני נתקף בהלה. אחד השוערים אומר לי שאולי המזוודה נשלחה עם אורחים אחרים שעזבו את המלון באוטובוס גדול לשדה התעופה.

בתקווה קלושה למצוא אותה עדיין במלון אני חולף נואש בחדרי הקבלה השונים. ניסים לא צפויים אכן מתרחשים, ולפתע אני מגלה אותה מוסתרת למחצה מאחורי כיסא ישן. המזוודה שלמה כשהייתה ועדיין מכילה את כל הדרוש לי. הקלה גדולה ממלאת אותי. אך לא לאורך זמן.

הדרך לשדה התעופה הופכת לתרגיל בסבל ובתסכול. לכל אורכה אין ולו שלט אחד שיראה את הכיוון אליו. אני מנסה לפנות ביציאות שונות, בידיעה ברורה שאני מאבד זמן יקר ומסתכן בהחמצת הטיסה. אני עוצר ליד קניון גדול לשאול את תושבי המקום מה היא הדרך לשדה התעופה. אני פונה אליהם באנגלית והם משיבים באנגלית מושלמת שהם מתקשים להבין את השפה הזרה שבפי. אני מפקפק מאוד בכנותם ורותח מזעם על חוסר הנכונות שלהם לעזור. אני חייב למצוא מפה.

מבועת מפחד אני מביט אל חלונות המכוניות החונות עד אשר אני מוצא אחת שצרור מפות נראה מבעד לשמשה האחורית שלה. למרבה המזל, דלת המכונית לא נעולה. אני לוקח את המפות, אך ברגע זה צצים לפניי שני גברים חסונים בעלי תלתלים כהים ושפמים מרשימים. לכאורה, הם בעליה החוקיים של המכונית. הם מקללים אותי בקולי קולות בשפתם, ערבית, שולפים בכוח את חבילת המפות מידי, טורקים את דלת המכונית ומסתלקים בחריקת צמיגים.

אחת המפות נשארת בידי. אני חש שניצלתי. עכשיו אמצא את הדרך לשדה התעופה, וגם אם החמצתי את הטיסה שלי, אוכל להזמין מקום בטיסה אחרת. אני חייב להסתלק מהמקום המסויט הזה. אני פורש את המפה. זו מפת עיר שבה הדרך לשדה התעופה מסומנת בהדגשה. בראשה כתוב: העיר הונג קונג. אני שומט אותה נואש. מביט סביב. אחד המפעלים המסחריים סביב מושך את שימת ליבי. באותיות של כסף על שיש ורוד כתוב שמו של בנק לאומי לישראל. נכתב בו בעברית ובשפות אחרות, שהמשרדים מציעים שירותים אישיים מיוחדים לתיירים יהודים. איזו הקלה! אני חש נחמה ונכנס.

מבואת הבנק היא אולם ורוד גדול בעל תקרה גבוהה. אריחי שיש יקר מכסים את הקירות הענקיים שעליהם חקוקות אלפי אותיות מתכת נוצצות היוצרות משפטים בשפות שונות. ככל הנראה, האותיות לא הודבקו כראוי למשטח האבן, וכמה מהן נפלו ארצה. משפטים רבים בקושי ניתנים לפענוח. אני מביט סביב. אף יצור חי לא נראה באופק. אני מגלה, שהמקום כולו הוא מקדש לזכר קורבנות השואה. אני מבין שההבטחות לשירותי בנקאות ותיירות לא היו אלא מלכודת למשוך את הקהל התמים. זו תגלית מרעישה.

האם עליי למחות?

משהו אומר לי שאני חייב להסתיר את התרעומת שלי. יעדי הנוכחי הוא לעלות למטוס ולהמריא מהר ככל האפשר. זה כורח שלמענו אהיה מוכן לכל פשרה, ואפילו לבלוע את עקרונותיי, את אמונותיי ואת גאוותי. אני הולך לדלת חסינת כדורים שמאחוריה אני מקווה למצוא את עובדי המקום. אני רוצה לשאול אותם, בנימה ידידותית כמידת יכולתי, מה היא הדרך לשדה התעופה. הדלת אוטומטית ובודקת באורח מכני ששום נשק מסוכן לא מוכנס פנימה. גם האולם ריק מאדם. רק מכשירים אוטומטיים מקיפים אותי. אני מבין שהם משמשים אך ורק לקבלת כסף. תרומות למדינת ישראל הנצורה.

זעם בלתי נשלט משתלט עליי, ואני מתעורר לצלילי הרדיו.

אני מרשה לעצמי מעט שלווה. אתמול, כאשר סגרתי את המחשב באמצע הסיפור, חיבקה אותי אימי האבלה בזרועותיה.

סירובו של החלום להניח לי לפרוש כנפיים ולהמריא מזכיר לי שיר יידי ישן מאת איציק מאנגר, המדבר על ציפור קטנה המוכנה לקבל מאימה שיעור ראשון בתעופה. הציפור הקטנה מתלוננת מרה. היא לא מצליחה לפרוש כנפיים. הן נבלמות באפודה הקטנה שהאם האוהבת סרגה כדי שבנה יקירה לא יצטנן חלילה.

שעת בוקר מוקדמת. בידי ספל קפה מהביל ואני מגולל את הדפים שכתבתי אתמול על מסך מעבד התמלילים. קורא את הזיכרונות המחזירים אותי לשבועות האחרונים עם אבי. אינני חושב שהוריי ניחשו מה הרגשתי. למעשה, גם אני עצמי בקושי ידעתי. אני זוכר שהעדפתי להיות עם שניהם יחד מאשר להיות עם מי מהם לחוד; הדבר הגן עליי מפני האפשרות לשאלות. ידעתי שאני יודע מה שאינני אמור לדעת. אך משום שלא ידעתי בדיוק מה הדבר, חשתי אי־נוחות.

היום אני מחייך בעצב לזכר אי־הנוחות ההיא. אמא נישאה ביודעין לגבר אוהב שהיה אהוב מאוד. האם היא לא הבינה ששום מציאות, גם לא הרת האסון ביותר, לא תוכל למנוע ממנו יצר ששלט בו שלטון בלי מצרים? אופיו חרג בהרבה מ"הנורמלי וההגיוני". הציפיות שלה ושל החֶברה ממנו היו חסרות חשיבות. היא הייתה גאה מאוד להיות אשתו, וכעבור שנים — אלמנתו. עד ימיה האחרונים רדפה אותה נוסטלגיה עמוקה לסוג האהבה המיוחד ששרר ביניהם. למעשה, היא מעולם לא חדלה להתאבל עליו. נישואיה למרקושה, עם כל ההערכה והכבוד שרחשה לו, לא שינו כהוא זה את געגועי הנעורים שלה לגבר שעליו הזילה דמעות רבות, רבות. היא בוודאי ידעה וחלקה עם אבא שעות אין־ספור של אושר, והיה לי הרושם שברבות השנים היא זכרה רק אותן, והניחה לזכר הקשיים לגווע במוחה.

אבא הפגין את אהבתו במתנות לרוב. האפשרות שהמתנות הללו היו גם מנחות אשמה לא פגעה בקסמן. היא השתכנעה בכנות החרטה שלו, אם לא בחייו, אזי שנים לאחר מותו. כך הוא הצליח בסופו של דבר לפייס אותה לחלוטין. עד כמה הייתה החרטה הזאת אמיתית — זו שאלה אחרת. לפעמים כאשר דיברנו על השנים שלפני המלחמה בווילנה, נדמה היה לי שהיא מנסה לטהר את המחשבות שלה ממיני פרטים מכאיבים, שאני עצמי זכרתי היטב. אחד הפרטים הללו היו משקפי השמש שהיא נהגה להרכיב כדי להסתיר את תגובתה לניאופים שלו. כאילו היא מעולם לא בכתה חרש מאחורי הדלת הסגורה של חדר השינה. כאילו הרכילות הנמהרת של חבריה לא הכתה בה בלי רחם. ומה בדבר המבטים החקרניים שהיא שלחה אל בנה הקטן, כאשר תהתה עד כמה קלטו עיני הילד שלו את המריבות בין הוריו. גם את אלה היה צריך למחוק מן הזיכרון.

יונאס היה האיש שידע כיצד למלא את חייה במיני אירועים, בנוחות ובהנאות. שאיפתו להצלחה חומרית התיישבה היטב עם תחושת הכבוד העצמי שלה. אבא שם לו למטרה להיחשב לאחד הגברים ההדורים ביותר בעיר, ולשם כך הוא היה זקוק לה לצידו. זו הייתה סימביוזה שבה שניהם פרחו ושגשגו. אפילו המבטים המעריצים שהוא סחט מחברותיה הרבות הוסיף זוהר לגאוותה המוזרה. בכל פעם שהיא נתקלה באחד מגילויי חוסר הזהירות הלא חשאיים כל כך שלו, היא נהגה לחזור על ביטוי שטבעה: "מוטב להיות שותף בעסק פורח מאשר הבעלים היחיד של עסק כושל." אחר כך היא בכתה מאחורי דלת נעולה, בעוד בנה הקטן מצמיד את אוזנו אל הדלת ומחפש במוחו הילדותי אחר דברים שאולי עשה והם שגרמו לה אומללות שכזו.

מישה וסלבה

זוג "מודרני" ראוותני מבין ידידיהם הקרובים שימש לאמא מראָה לבחינת חיי הנישואין שלה עצמה. מישה, רופא נאה ובעל אופי דומה מאוד לזה של אבא. אשתו, סלבה, אישה חכמה במיוחד, יפת תואר וסקסית, ניחנה באופי דומה לבעלה. נדמה שאורח החיים החופשי שלהם לא היווה כל בעיה. אך אמא לא הייתה שותפה לקסם הנינוח, לנון־שלאנטיות ולחירות הפנימית של סלבה; היא לא הייתה מסוגלת לשחק את המשחק ולהחזיר לבעלה באותו מטבע. המראָה הזאת לא הציעה עזרה רבה.

מישה, סלבה ובתם היו איתנו במחנה HKP. הם שרדו את חיסול המחנה, עברו דרך מחנות העקורים בבוואריה, וב־1948 התיישבו בישראל, כמונו. שלוש או ארבע שנים לאחר בואנו לישראל ביקרנו, אמא ואני, בביתם החדש בתל אביב. מישה החזיק במרפאה משגשגת ובמכונית אמריקאית גדולה. אנחנו, לעומת זאת, התגוררנו באחד הפרברים העניים יותר של העיר, מוקפים שורדים ופליטים שהגיעו זה מקרוב ארצה מאירופה ומצפון אפריקה. משכורתו הצנועה של מרקושה לא הבטיחה שיפור מהיר ברמת החיים שלנו. כדי לסייע במימון לימודיי היה עליי לחפש אחר מקורות הכנסה נוספים.

אמא ואני עמדנו בתחנת אוטובוס סמוך לביתו של מישה. "אילו רק אביך היה איתנו. אה, אילו רק אביך היה בחיים, היום כבר היינו יכולים להיות שכנים שלהם."

"בפנטהאוז," הוספתי. "מוטב שלא נקנא בהצלחה שלהם." היא לא נהנתה מהאירוניה שלי: "ילד טיפש, אתה חושב ששכחתי מה אנחנו חייבים להם? בלי סלבה ומישה לא היינו מחכים כאן לאוטובוס הארור הזה. לא היינו מחכים בכלל. אפילו לא היינו."

מישה היה רופא מחנה העבודה. אבא התמקם בפינה של המתחם הרפואי הבסיסי מאוד שלו וסיפק טיפולי שיניים. הוא אף שימש עוזרו של הרופא. מישה וסלבה התגוררו בקומת הקרקע של הבניין שלנו, לצד מסדרון מבודד מלא ערימות פסולת. חומרי בניין ממוחזרים, דיקטים, קורות ישנות, ערימות אריחים וגושי עץ ליד כיסאות שבורים, מזרנים ישנים, מסגרות של מיטות, מגירות שהושלכו ודלתות ארונות — כל אלה שימשו לצורכי תיקונים. זה היה מקום מסוכן למעבר.

שם, לרגלי גרם המדרגות הגדול שהוביל החוצה, ראתה אמא את סלבה ביום 27 במרס 1944. היא עמדה לצד דלת הפרוזדור שלה והחזיקה בידית בכוח כאילו היא נחושה למנוע מכל אדם להיכנס אליו. היא רכנה קדימה, ופניה שהופנו אל החצר, קפאו בארשת של עוצמה משונה. החצר, מוקפת אנשי גסטפו חמושים, התמלאה נשים וילדים.

האקציה של הילדים

עליי לחזור לערב האקציה.

נדמה שהחורף חלף עבר. השלג המפשיר השאיר שכבת רפש ובוץ דביק. הוא דבק במגפי הלבד הדקיקים שלנו ומכסה אותם בסוליות עפר כבדות. גבר ואישה ובידיהם מגפיהם הרטובים נכנסים לתא שלנו. רגליהם עטופות שכבות שונות ומשונות של ניירות עיתונים וגרביים מוטלאים. האור הצהבהב העכור המשתלשל מהתקרה מטיל צללים כבדים על פניהם הגרומות. הם מדברים בקול מבשר רע על שמועה חדשה. בשטחי החנייה סמוך למחנה עומדות משאיות רבות. מה פירוש הדבר? מה מתכננים הגרמנים?

***

בשעה שאני כותב את הדברים, אני מבין שהיום הוא יום השנה לאירוע שאני עומד לתאר. שישים וחמש שנה בדיוק חלפו מאז 27 במרס 1943. צירוף זמנים מוזר ומטריד.

***

מוקדם בבוקר, עם בוא אור הבוקר הקלוש, לאחר לילה מתוח ונטול שינה, אבא יוצא אל הסדנה. גם שכנינו לתא הולכים לדרכם. אמא, שעובדת במשמרת מאוחרת יותר, נשארת איתי. החדר מלא אוויר כבד של שינה. היא פותחת מעט את החלון כדי להכניס פנימה משב אוויר צונן ורענן. קולות של משאיות קרבות חודרים מבחוץ. הם מתערבבים בצעקות ובשריקות חדות. קריאות רמות של הגסטפו מושכות את שימת ליבנו.

"הילדים! הילדים!"

אנחנו מנסים להקשיב רוב קשב. "כל הילדים — החוצה לחצר! חיסונים! הם חייבים ללכת להתחסן! מהר! מהר! לא להתעכב." אמא מביטה בי. פניה נטולי הבעה. ראשה וכתפיה קופאים. טלטלה פנימית אומרת לי שאולי זה הסוף. הסוף? הסוף? איזה מין סוף, אינני יודע. קולות צועקים בגרמנית במסדרון. "החוצה! מהר, שוויינה!"

אמא אוחזת בידי. "אני נשארת איתך. אל תדאג, איש לא יכול להפריד בינינו. נישאר יחד." אנחנו מגיעים לגרם המדרגות ההומה נשים וילדים מבוהלים ואחוזי בעתה, ויורדים במדרגות. המולת השריקות והצעקות גוברת ונקטעת ביללות קינה. אמא אוחזת בידי בכל כוחה. אנחנו נאחזים במעקה ומתקדמים לאט יותר מן האחרים. אבל ההמון דוחף אותנו לעבר הדלתות הגדולות הפתוחות אל הכיכר. החצר מלאה קצינים וחיילים ואיתם נשים וילדים הנדחפים בלחץ מן המדרגות. עדיין קשה להבין מה קורה, אך החיילים המתרוצצים אנה ואנה, הקצינים המנופפים בידיהם והצעקות הנוקבות מקפיאים את הדם בעורקיי.

לפתע אני רואה את סלבה בדלת הפרוזדור שלה. אני מושך בזרועה של אמא.

"סלבה!"

סלבה מבחינה בנו ונעה במהירות לעברנו, חוסמת את היציאה שלנו לחצר, אוחזת בשרוולה של אמא ומושכת אותנו משם: "מה את עושה? השתגעת?"

"אני לא יכולה להמשיך. רק רציתי שהכול ייגמר..."

"תמיד יש זמן לכך!"

סלבה אוחזת בזרועה של אמא ומושכת את שנינו אל הפרוזדור שלה, וממהרת לסגור את הדלת. "בואו אחריי." היא מחווה בידה אל הדלת הרחוקה. לפתע אמא משתנה. דחיפת האומץ הקטנה של סלבה מחזירה אותה לעשתונותיה. אנחנו רצים ופורצים לחדר קטן שחלונו חסום בשקים. אמא דוחפת אותי מתחת למיטה ומכסה אותי בקרעי בדים. אני מרגיש בנוכחותם של עוד שני ילדים. אחת מהם היא בתה של סלבה. אני מזהה את קולה המאנפף והשקט, שבו היא מבהירה לכולם את אי־הנוחות שלה. מישהו לוחש, "שקט בבקשה." קולות מהפרוזדור מרמזים שהדלת שלנו נחסמת בידי הצוות המפוזר בסמוך. שני גברים או יותר מסדרים במהירות חפצים כבדים וקוראים זה לזה. בין קולותיהם אני מזהה את קולו של אבא. הקולות החודרים מהחצר דרך חלון קומת הקרקע הם יללות של בכי וצעקות הנבלעים ברעם מרגמות וירי אקדחים.

צווחת אישה נשמעת, "רוצח! רוצח!" ומושתקת מיד בקול ירי.

אני מתכרבל בתוך עצמי. אני יודע שילדים שאיתם שיחקתי אך אתמול, לא יהיו שם עוד.

יבבות הילדים גוועות עם רעם גלגלי המשאיות המתרחקות, וקולות מגפי הצבא הנסוגים משאירים מאחוריהם את דממת המוות. אך ההפוגה קצרה. הגניחות עולות בקרשצ'נדו והופכות לפורטיסימו של זעקות, כוראל של מאות הורים שכולים.

רעד מוזר חולף בגווי. אני האחרון הזוחל מתחת למיטה החוצה. בתה של סלבה מתמתחת. ילד אחר, קטן ממני, שעיניו דומעות ואפו דולף, מזנק אל חיק אימו. איש לא מסוגל לפלוט הגה. הזמן חולף. נקישה קלה בדלת היא סימן לכך שאל לנו לדאוג. הגברים שלנו חזרו. חפצים כבדים מורחקים מהדלת. אבא, מישה וגבר שלישי נכנסים לחדר. פניהם אפורים. הם נראים מרוסנים וקטנים. אבא לוחש לנו לא לעורר חשד ומספר על האקציה שגזלה את רוב ילדי המחנה מהוריהם. הוא מנסה להיות מעשי ולדבר בנימה עניינית, אבל קולו נשבר מעוצמת הרגשות. אנחנו שואלים והוא מנסה לענות. האם הילדים האחרים ניצלו? כמה? הוא לא יודע בוודאות, "אולי תריסר, אולי..."

נפוצה שמועה שהגסטפו מתכוון לחזור לבניינים לחיפוש נוסף. איש לא יודע כמה זמן נוכל להחזיק מעמד ולהסתתר. אפילו הורים של ילדים שניצלו חייבים להעמיד פנים שהם שכולים. אומרים לי שמעתה יהיה עליי להיות זהיר מאוד. לא זו בלבד שנשקפת לי סכנה שהשומרים יגלו אותי, אלא שאני מסתכן בחשיפה ובהלשנה מצד אנשינו אנו. גברים ונשים שאיבדו את שפיותם משוטטים בפרוזדורים הריקים, במה שהיו עד לא מכבר מגרשי משחקים ובסדנאות הנטושות וקוראים בשמות ילדיהם. הם עלולים לקרוע לגזרים כל ילד חי שאינו שלהם. חייבים להיזהר. הם מכירים את מקומות המסתור במחנה.

במוחי חולף הסיפור על שתי האימהות, התינוק המת והתינוק החי, והמלך שלמה בעל החרב המתהפכת. האם אוכל להיחשף בתא שלנו לעיני סלומון עם קטיה והמאמא שלה?

הילד הנוסף ואני חייבים להישאר מתחת לדרגשים לפחות עד חצות. בתה של סלבה בת השלוש־עשרה חייבת להיראות מבוגרת יותר. הם ינסו לשלב אותה בקבוצת הנשים בעבודה בלי לעורר חשד.

עכשיו מישה הוא שמוסיף לנו פרטים. כמה אימהות שחיבקו את ילדיהן ולא הרפו, נלקחו במשאיות הראשונות. אחרות, שהתנגדו לחיילים, נורו למוות. הן נקברו במהירות בפקודת הגסטפו. הוא ואבא ניסו לעזור לחפור קבר אחים, אבל הגברים שזיהו את גופות הנשים שלהם התעקשו לעשות זאת במו ידיהם. כמה נהרגו? איש לא יודע. לפי שעה מספר האסירות במחנה אינו ברור.

אבא חושב שזו הזדמנות נדירה לאמא לברוח ולהכין לשנינו מקום מסתור בעיר. אנחנו חייבים לנצל את ההזדמנות. עיניה של אמא נפערות: "איך?"

"הניחי זאת לי."

אני זוחל אל מתחת לדרגש, וכמוני גם הילד השני. אני מחכה בסבלנות לשעת חצות. בכל סיפורי האגדות המוכרים לנו יש ראיות לכוח הסודי של שעת חצות להציע פתרונות פלאיים ובלתי צפויים. כעבור שעה קלה אני מסיט את הסמרטוט המסתיר את פניי ורואה את בתו של מישה. היא עברה מטמורפוזה — הפכה לאישה בוגרת. אמא מתקינה את התסרוקת שלה, וסלבה מתאימה לה זוג נעליים בעלות סוליות עץ עבות ועקבים גבוהים מאוד. הנעליים גדולות מכפי מידתה, ויש למלא את הגרביים שלה. מתחת לאפודה שלה תוחבים גוש צמר כדי לשוות לה מראה של חזה בשל. שפתיה נצבעות אדום כהה. סלבה טורחת להפוך את דמותה של הילדה, ודמעות ניגרות על חיוכה הקפוא. הנערה מבולבלת. לי נדמה שהיא הולבשה בתחפושת לפורים. איזה גיחוך! אני רוצה לומר משהו, אך צחקוק מנסה להיפלט מגרוני ואני מתמקד במאמצים להחניק אותו. בתום המשימה הם מתכוננים לעזוב. "היא נראית ממש כמו כלה!" אומרת אמא.

"במזל ובברכה," מוסיפה אימו של הילד.

לילה יורד. אביו של הילד חוזר מוקדם מכפי שציפינו. הוא מושך אותו מתחת לדרגש ומכסה אותו בשמיכה. הוא מחבק את הילד, אשתו הולכת לפניהם, והם נעלמים בחשכת הפרוזדור.

הפרידה מאמא

בשעת ערב מאוחרת אבא מביא מעט לחם ובקבוק מים. הוא מחזיק במעיל של אמא ובצעיף המשובץ אדום־לבן שלה. הצעיף הוא מזכרת מחופשת הסקי האחרונה שלה בזקופנה. לי הוא מזכיר מחזה בתחנת הרכבת של וילנה — מחזה קליל שנחקק בזיכרון — והיום הוא נראה צורם במיוחד.

אבא ואני עומדים על אחד הרציפים ומצפים לשובה של אמא. אני מלא ציפייה עליזה. מביט בידיי האוחזות בזר פרחים ומרגיש את מגע ידו על כתפי. שריקה ממושכת. הצעיף הזה מתנופף מחלון פתוח ברכבת המאיטה את נסיעתה. חיוכה של אמא ופניה השזופים מדגישים את תלתליה הפרועים קלות. הרכבת עוצרת והיא מזנקת מן המדרגות. איזו פגישה של אושר!

עכשיו פניה של אמא מתחדדים בעודה מקשיבה ברוב קשב לתיאורו של אבא את "נס" ההישרדות שלנו: "הגרמנים שבאו לבדוק את הפרוזדור הזה היו מיחידה מקומית. למזלנו הם הכירו אותי רק במעורפל. תחילה בדקו את החדרים שנשארו פתוחים. אחד מהם קרב לערימה שמול הדלת, והיה ברור שהוא עומד למצוא אותנו. מבטנת המעיל שלי שלפתי רובל מוזהב ותחבתי לידו. הוא סגר את האצבעות, תחב את המטבע לכיסו וקרא לחבריו שהכול בסדר. שניהם נעלמו."

"ומה יקרה אם הם יגלו שזה מטבע מזויף?"

"אינני יודע. המבחן המקובל של הנשיכה לא יגלה זאת. הכנתי אותם ממתכת קשה. אותם מטבעות שימשו לתשלום על הנסיעה שלך. את יכולה לעזוב הלילה, כשמספר השומרים הוא הנמוך ביותר. אני אעביר אותך דרך דלת הצריף. אל תשכחי להוריד את הטלאי הצהוב. את חייבת להגיע אל יאנינה. היא חייבת למצוא מישהו שייקח את סאמק. שהאדם הזה יתרחק מהצריף וייתן לנו סימן בעזרת הצעיף המשובץ. אני אעשה את כל השאר. אתם תישארו כאן עוד כמה שעות. בינתיים אני אקח את סאמק למקום מסתור זמני. חכו לי כאן. אל תזוזו."

אבא אוחז בידי. פרידה חפוזה מאמא, מגע קל בזרועה שנראית קפואה כמו עפעפיה העצומים.

אני לוחש, "להתראות מחר..."

במסתור

הולכים במהירות. הפרוזדור חשוך, ואני נצמד לידו של אבא. הוא נראה כמי שמכיר היטב את המכשולים הפזורים על הרצפה המזוהמת. אור קלוש יורד על המדרגות המוליכות לקומה שלנו. אחד מעמיתיו של אבא ממתין לנו במישורת הפרוזדור. הוא שולח מבט לכיוון ההפוך, לוודא שאין נוכחות של גורם לא רצוי, ומסמן לנו שהדרך פנויה.

מול התא שלנו אני נאלץ לטפס במהירות לגומחה שמעל לארון של דליים וסמרטוטים, מקום סודי ששימש למזון לא חוקי. אני שוכב על צידי. שמיכה ישנה שאבא פרש על המדף מרככת מעט את המשטח. התקרה מעל לראשי מגעת עד כתפי, וברכיי חייבות להישאר כפופות. אבא מושיט לי בקבוק ריק קטן, למקרה שלא אוכל להתאפק. ריח חזק של כלור וסבון ירוק ממלא את הגומחה. אני מציין זאת ואבא אומר, שהיתרון שבריח הזה יקר מפז, כי אין להוציא מכלל אפשרות שימוש בכלבים מרחרחים. אני מנשק את ידי ונוגע בה בכובעו של אבא. הוא לוחש: "נסה לישון. אני אחזור מיד לאחר שאמא תגיע לצד השני." לוח סוגר עליי.

מחשבות טורדות חגות במוחי. מה יקרה אם, מה יקרה אם. מה יקרה אם אמא תיתפס, ואבא איתה. שניהם יועלו לגרדום. אני בולע את הגוש שנוצר בגרוני. בלתי אפשרי. הכול יהיה בסדר. אני מקשיב לקולות המגיעים מבחוץ, רכבות רחוקות, כלבים נובחים, מכוניות חולפות. יותר מכול חודרות אל ראשי האנחות של ההורים השכולים, הזעקות הממושכות של קינות שמסתננות מבעד לסדקים. אני מקשיב ומנסה לדמות את עצמי בספר הרפתקאות שקורא דמיוני כלשהו, אדם שאינו מוכר לי, מחזיק בידיו.

הוריי ממלאים את מחשבותיי. יכולתם לעבור בלא פגע את המצבים הקשים ביותר מוכרת ומוכחת. אין ספק, אבא יצליח. אין ספק, אמא... אין ספק! אני מצליח לעורר מחשבות המכחישות את מצבי. רעשים רחוקים מרדימים אותי.

קול בלתי רגיל מעיר אותי. משהו נוגס בעץ של מקום המסתור שלי. האם זה ילד אחר שחופר במקום מסתור? אני מבין שהקרש שמסתיר וכולא אותי במקומי מפורק. באפלולית נראים פניו של אבא, כולו חיוכים. הכול התנהל כשורה. הוא מושיט את ידיו ומרים אותי ממקומי. השעה עדיין מוקדמת, ואור היום מציע רק זוהר מעורפל. עוד מעט קט יישמע קול הצופר לציון תחילתו של יום העבודה. הפרוזדור ריק. הוא מוריד אותי על הרצפה, ואני מתקשה להזדקף. ידיי ורגליי מכווצות ומונעות ממני לזוז. אני לא מוציא הגה. אבא נושא אותי במהירות לתא שלנו ומשכיב אותי על הדרגש הנמוך. שכנינו לתא אינם.

"איפה הם?"

הוא מדבר בקול עצור: "אם היו מגלים את אמא, או אותך... הם פחדו להישאר. הם לא רצו כל חלק בעניין. אי אפשר להאשים אותם. הם הסתלקו."

"מוטב כך."

"בהחלט."

אבא מבין שאי אפשר להחזיר אותי למקום המסתור הקודם. הוא קטן ומחניק, ושהות ממושכת בו עלולה להיות עינוי. "תישאר בחדר." הוא מושיט לי פחית מתכת. "תתפנה לתוכה." הוא מכסה את הרצפה בשמיכה עבה, משכיב אותי עליה ומכסה אותי בשמיכה. אני חבילה מסודרת. הוא לוחש, "אתה ילד האסקימו שלי, הלוואי שיכולתי לקשור אותך על הגב," ודוחף אותי מתחת לדרגש. עליי להישאר כבול כך זמן מה. אני חושש מפני מצב חירום לא צפוי שעלול לאלץ אותי לחזור לקבר הקודם שלי.

שוב אני שומע את קולו החנוק: "אל תדאג. אני בטוח שאימך כבר הגיעה לבית דודתך. יאנינה תמצא דרך לעזור לנו עם הבריחה שלך."

הצעיף המשובץ. אני יודע ששנינו חייבים להמתין בסבלנות לסימן מאמא. עוד המתנה קצרה ואני אוכל להחזיר לעצמי את חופש התנועה. לדברי אבא, זה עניין של יום או יומיים. אני מתמחה במציאת תנוחה נוחה על רצפת התא. לא כל כך נורא. השמיכה העבה העוטפת אותי מעניקה לי ריפוד ומרחיקה מעליי את הקור העולה מרצפת הבטון. אילו רק הייתה השמיכה מעט פחות עוקצנית, וידיי היו משוחררות לגרד את עקיצות הפשפשים, הייתי יכול להישאר במצב הזה שבועות. פניי מופנים אל הקיר. הוא נותר חשוף ואני יכול לנשום בלא קושי. מתחת לרצפת המתכת הנמוכה של מסגרת הדרגש חודרים לנחיריי ריחות לא נעימים. מסגרת המיטה מסריחה מצבע שרוף. מזרן הקש מדיף ריחות מוכרים של רפת מהולים בריחות של חומרי חיטוי. צואת עכברים נראית על גושי אבק קטנים. שורה שלהם מונחת בזווית בין הקיר לרצפה. רעיון העכברים מטריד אותי. אני רואה צמד פשפשים, האחד הגדול והאחר קטן יותר, זוחלים מתוך אחד הסדקים אל פניי. הזוג מתקדם לאיטו, כאילו הוא משוכנע שהוא בלתי נראה. הם דוחים אותי. אני שולף את ידי מתחת לשמיכה, עוצר את נשימתי ומוחץ אותם בציפורן אגודלי. עשיתי זאת בעבר, אך רטט של גועל חולף מחזי לאורך עמוד השדרה שלי.

אחר כך אני מרחם עליהם. הנרדף רודף. אני מחייך!

צידי גופי מתחילים לכאוב. אני מצליח להתהפך ולשכב על צידי האחר. הנוף החדש של רצפת התא מעניין יותר. אני מביט במגפי הלבד של אבא. אז אני רואה את רגליו האמיתיות. הוא גורב גרביים שאמא גנבה מהסדנה שלה ותיקנה כמה וכמה פעמים. חייל גרמני מת בשעה שגרב את הגרביים האלה, אני מקווה!

בדרך כלל אבא נועל את מגפי הלבד כאשר יורד שלג. הם בוודאי איבדו את הסוליות שלהם ואילצו אותו להשאיר אותם אצל הסנדלר, שהוא התקין לו כתר אלומיניום קטן לשיניו. כל עוד הוא בחדר, אני חש ביטחון. הדלת נפתחת וקולו המהסס של סלומון נשמע. הוא מספר שהוא והנשים מצאו מקום מגורים טוב יותר. נעליו, שהוא טורח לטפל בהן היטב, נעות אנה ואנה בעצבנות. הוא לוקח כמה מחפצי המשפחה העלובים. "מיטה גדולה הרבה יותר," הוא מסביר בצחקוק של אי־נוחות. בידיו משקשקים כמה מכלי הבישול הבסיסיים שהוא אסף כנראה. אני שומע אותו לוחש:

"הוא כאן?"

אבא לא עונה.

"אתה צודק, אסור לי לשאול שאלות כאלה. אנחנו מקווים שתסלח לנו על שאנחנו עוזבים. אלוהים יודע. בכל רגע עלולים להתחיל חיפושים נרחבים. אנחנו יודעים שמיציה חסרה. אנחנו מעדיפים לא להיות מעורבים. בהצלחה משלושתנו."

אני רואה את רגליו קרבות לרגליו של אבא. הוא כנראה מחבק אותו חיבוק דומם.

יום שלם חולף מתחת לדרגש. לא היו חיפושים. היללות והגניחות של ההורים השכולים נמשכות, אך דועכות במעט. לקראת הלילה אני מושכב על הדרגש וישן כמו אבן. למחרת אני מוסתר בצורה נוחה יותר. אני על הדרגש של אבא, במרווח שבין הקיר למזרן. סביב פזורים בגדים כדי להסתיר אותי. אבא השאיר לי פתח קטן לנשימה ולתצפית. פעמיים נשמעות חבטות על הדלת וקריאות בשמו של אבא. בפעם השלישית הדלת נפתחת, ונשארת פתוחה. אני חושש שמא מישהו שיעבור בפרוזדור יוכל לראות אותי. אני מנסה לקפוא בתנוחה שבה אני שוכב. בני אדם נחפזים ואיש לא מציץ פנימה. הדלת נשארת פתוחה שעות ארוכות. אני מעמיד פנים שאני תינוק אסקימואי קשור. נמלים מתרוצצות על ידיי ורגליי הדוממות. אסור לי להירדם. שינה עלולה ליטול ממני את השליטה בקיפאון. הקיפאון במקום חיוני.

אך בראשי המחשבות מתרוצצות באין מפריע.

שוב משתלט עליי פחד מפני הלא נודע. ממרחק נשמעים קולות בכי לא נגמרים. כאשר קול אחד משתתק, צץ קול אחר. אני פוחד מפני חשיפה בידי הוריהם של חבריי שנקרעו מידיהם, וחושש מפני היהודים יותר מאשר מפני הגרמנים. אבא אמר שהורים רבים איבדו את שפיותם. אני יודע שאנשים משוגעים הם בלתי צפויים; הם לא יודעים מה הם עושים. האימה הצפויה מידי הגרמנים לא מפתיעה, אך מה עם בני עמי שלי, האנשים שאני אמור לסמוך עליהם?

אני חש רגש אשם על שחמקתי מגורלם של הילדים האחרים. ההורים השכולים בוודאי חושבים, ובצדק, שילדיהם מתו במקומי. הם לא יהססו למסור אותי לידי הגסטפו. משפט המלך שלמה הוא ראיה למה שאם שכולה מסוגלת לעשות, לקרוע לגזרים את תינוקה החי של אישה אחרת. מידה של שליטה בביצוע ההוצאות להורג מקילה זאת מאוד.

השק

תרחישי סיוט מסתחררים בראשי. אור אחר הצהריים מתחיל לגווע. צעדיו הנמרצים של אבא נשמעים קרבים. הוא סוגר את הדלת מאחוריו. שק ריק שהוא נשא נשמט ארצה. הוא מחלץ אותי ממצב של חניטה.

אני מתמתח ומנער את רגליי, והוא מדבר אל אוזני. "סוף סוף! חדשות טובות! אישה באה אליי עם הצעיף של אמא שלך. ברור שהיא האישה שנשלחה לאסוף אותך. חבריי שמסרו את שק גזירי העצים בשער ראו אותה. היא בכביש הראשי, הולכת פה ושם, שומרת מרחק מהגדר. נתנו לה סימן שראינו אותה, ואתה בדרך."

הוא נוגע בטלאי הצהוב שנתפר על גב הסוודר שלי ומתחיל לקרוע אותו. "הסר גם את זה שבחזית." ידיי מנסות לאחוז בקצות החוטים, אך אצבעותיי רדומות. למרות כל מאמציי, אינני מצליח למלא את ההוראה. תנועת יד החלטית של אבא מטפלת בעניין. בלי משים אני מנסה לסגור את קצות חוטי הצמר שהוא קרע בסוודר.

"תפסיק לבלבל את המוח. הקשב לי היטב."

אני מביט בפניו ומשפיל את מבטי. "אל תשכח להוכיח לדודה יאנינה שאתה זוכר את התפילות." ידיו המפויחות של אבא מחזיקות בשק הצמר המוטלא שהביא איתו. ריח עז של עץ מנוסר עולה ממנו. גם ריחות מרקיבים של הסדנה הסמוכה למגרש המשחקים. מגרש המשחקים בוודאי ריק. פניו של אבא מתוחים מאוד. אני יודע שהוא לוחש לאוזניי דברים חשובים, אך כמעט אינני שומע את קולו. ליבי הולם. רחש דמוי מפל מים מהדהד באוזניי. אני מנסה להתמקד בשפתיו הנעות. האם אזכה לראות אותו שוב?

ידיו פותחות את השק. "היכנס פנימה ותתכווץ ככל שתוכל." אני נכנס לשק.

הוא אוסף את שני קצות החבל המוסתר בתפרי השק, ובעודו מהדק אותם דמותו נעלמת מאחורי מסך של שק נסגר. הוא מהדק את החבל ומניף אותי על כתפיו. אני תלוי על גבו וסופג את קצב צעדיו. הוא יורד במדרגות המוליכות החוצה. מגפי הלבד שלו מרככים את צעדיו המטלטלים. מגפיים כאלה בוודאי חמים מדי במזג האוויר המפשיר כמו זה השורר היום, אבל אני אסיר תודה עליהם. מכורבל כמו עובּר אני קולט את החום העולה מגבו ואת תחושת הביטחון הנלווית אליו. חור קטן בשק מאפשר לי הצצה החוצה. אנחנו עומדים בטור של גברים נושאים שקים זהים. האם גם אחד מן השקים האחרים מכיל בתוכו ילד? סיוט ילדות שבו אני נישא בידי שודדים חולף במוחי ונעלם. חלום חוזר ונשנה שרדף אותי לא פעם. אני יודע היטב, עכשיו זה לא חלום.

אני מנסה לשחזר את מראה פניו של אבא. הייתי רוצה לבחור בפנים יפים יותר מאלה שראיתי רגע לפני שסגר את השק, עם הזיפים השחורים והצללים הכהים סביב העיניים האדומות. לא פרצוף אחד שלו אלא רבים צצים מאין־ספור אירועים בעבר ומסתחררים במוחי. הם חולפים במהירות. לבסוף אני נאחז בתמונה שלו מלפני המלחמה. שיער שחור ומשומן היטב וחיוך צחור ולבבי.

רעם מנועים, פקודות בגרמנית ואסירים נקהלים על תלוליות של שקים נכנסים, אומרים לי שהגענו. אבא הולך בעקבות גברים אחרים ונכנס לצריף, זז הצידה, וידיו החסונות מניחות אותי על הרצפה. החבל שעל השק שלי מתרופף מעט. קול לוחש: "אל תזוז." האם זה קולו של אבא? אינני יודע. הוא כמעט אובד בהמולה סביב. היכן הוא עכשיו? הקיפאון גרם לי לאבד את נקב ההצצה הקטן בשק. אני שרוי באפלה.

אני מחכה ומחכה ומחכה.

הזמן עוצר מלכת, ואולי עף במהירות הבזק. קולות מתפרצים. כנראה קטטה בין אסירים. פרץ נזעם של פקודות בגרמנית מנסה להשתיק אותם.

האם הכול אורגן מראש? נדמה שמשהו ברוח זו הוסבר לי. מדוע לא הקשבתי ביתר קשב להוראות של אבא? מדוע אני מבולבל כל כך?

לפתע מישהו אוחז בי, מרים אותי אל החלון ופותח את השק, מניח לי לחמוק מהחלון לקרקע המכוסה בצמחייה רכה. קול אומר משהו, אך אני לא מבין. מפל המים הפנימי שלי הולם.

רק מילה אחת אני שומע: "רוץ!"

מה נאמר, "רוץ, רוץ מהר", או "אל תרוץ, לך לאט"? אינני יודע.

האם זה היה קולו של אבא? אינני בטוח.

דהירה עם הקדושים אל ביתה של יאנינה

משהו גורם לי לקום, לנער את האבק ולהתחיל ללכת. אני מבחין בצללית של אישה ממהרת לעברי. היא אוחזת בידי.

"שמע בקולי," היא אומרת חרש. "אל תמהר. אנחנו יוצאים לטיול נעים. לך בקצב שלי."

אני מתקשה לנשום. מצפה לרעם המקלעים, אך דבר לא קורה. ירי דמוי אקדח מטלטל אותי, אך ידה של האישה אוחזת בי בחוזקה ועוצרת את הדחף שלי לברוח על נפשי. אני מבין שמדובר ככל הנראה בקול פיצוץ המפלט של אחת המשאיות שהאסירים מעמיסים.

אל מול פס צר של אור המשתלשל משורת עצים קודרים מופיעה כרכרה רתומה לסוס. אנחנו נעים לעברה כאילו מדובר בטיול ערבית סתמי. נכנסים לכרכרה, והעגלון נותן סימן עצבני ויוצא לדרך. טלטול, האצה איטית ונדמה שתחושת הנרדפות שלי עוברת אל הסוס הדוהר בכל כוחו. האישה מצטלבת שוב ושוב ופותחת בתפילה נואשת.

אלוהים שבשמיים, מריה, ישו וכל הקדושים דוהרים איתנו לביתה של יאנינה.

ישו, שנוכחותו החלה להתפוגג במחנה, ממלא לפתע את מחשבותיי. אני חש שהייתי שמח להצטרף אל האישה בתפילתה, אך אני מסתכן שלא אובן כהלכה. היא בוודאי תחשוב שנער כפוי טובה, שהיא מסכנת את חייה למענו, לועג לכל מה שיקר וקדוש לה. אני מביט בידיה הגסות. הן שלובות במחוות תחינה לוהטת. שפתיה נעות. אני מנסה לבדוק אם אני עדיין זוכר, "אלוהים אבינו שבשמיים." גם אני מניע את שפתיי, אך היא לא מביטה לעברי. נדמה שלא אכפת לה. ידיה מסדירות את קפלי מעילה. היא מתחילה להירגע. אני תוהה אם המניע שלה הוא כסף. עיניה בוחנות את העננים הכבדים מעל לראשינו. טיפות גשם קל מתחילות לרדת על גג הכרכרה. הסוס ממשיך לדהור בקצב אחיד.

מאחורינו אנחנו משאירים את מראה הבניינים הרחוקים של המחנה. מבט אחרון קולט אותם זוהרים באפלולית ובאור אדום עז. שם אבא כנראה מודה לגורלו הטוב על התוצאה החיובית של משימת היום. אני חושב עליו, וגעגועיי לא יודעים גבול. האם אהיה אי־פעם ראוי להיות בנו? לפתע אני מבין שה"פנקס" נשאר במחנה! הוא נטוש בתא שלנו, לבדו בדרגש העליון שלי. איזו טיפשות מצידי! מה יאמרו שמרקה ואברום?

במשך שעות, בעודי דחוס לצד מזרן הדרגש, מחשבותיי חולפות אנה ואנה, ראיתי בדמיוני אין ספור דרכים להציל את ה"פנקס". חשבתי לתחוב אותו מתחת לחולצתי. אך הוא נוקשה וכבד. אולי יכולתי להכניס אותו לשק, לתחוב אותו בין זרועותיי השלובות. האם אבא היה מרשה זאת?

אני אומר לעצמי, יהיה זה קורבן, כפורה. "כפורה!" זו הייתה קריאת הקסם של סבא חונא שליוותה כל אובדן חומרי. יהיה ה"פנקס" קורבן לאלוהים שיגביר את סיכויינו לשרוד. קולו המאנפף של סבא מהדהד באוזניי. היכן אתה עכשיו, סבא? אני בדרכי לביתה של אחותך האהובה. עוד מעט אראה אותה שוב. אני מביט בשמיים האפורים ומדמה שמישהו מאחורי העננים הכבדים הללו יקבל את מנחתי ויגן עליי.

העגלון אומר שחשוב להגיע ליעד לפני העוצר. אחר כך כל התנועה חייבת להיפסק. החשכה גוברת. שום אור ביתי לא מסתנן אל הרחובות הריקים. תקנות ההפצצות האוויריות מחייבות האפלה מוחלטת של כל החלונות. הבניינים הופכים לצלליות כהות. פה ושם חולפת מכונית שפנסיה מכוסים שכבה עבה של צבע כחול. עוצרים. למרות החשכה אני רואה את דמותה של יאנינה עומדת ליד שער הגינה שלה. אני יורד מהכרכרה. הנהג, שקיבל את שכרו מראש, שורק וממהר להסתלק משם עם המצילה שלי. יאנינה אוחזת בזרועי ומנחה אותי אל תוך הבית פנימה. אמא עומדת מאחורי הדלת; היא תופסת אותי, מחבקת אותי בזרועותיה ומרפה ממני, דמעות משתלטות עליה והיא לא יכולה לעצור אותן.

האבל קצר הימים שלי על ה"פנקס" מתפוגג כלא היה.

החיפוש אחר ה"פנקס"

בין הפגישה המחודשת עם אמא בביתה של יאנינה ויום השחרור שלנו, כעבור שלושה חודשים, אשר הפגיש אותנו שוב במקום הזה, התרחשו דברים רבים. אך הם נוגעים לפרק מאוחר יותר.

כל הזמן הזה ה"פנקס" לא נעלם לחלוטין מחיי. כבר סיפרתי כיצד ב־1944, בווילנה שבשליטת הסובייטים, הייתה לי הזדמנות לעיין בו, אך סירבתי. הפצעים היו עדיין טריים מדי. כעבור שנים רבות, ב־1990, סיפרתי שוב את סיפור ה"פנקס". הייתי בגלריה לאמנות בשדרות מדיסון שהציגה את עבודותיי. צוות הפקה של סרט בא להקליט את עדותי על וילנה. המפיק, במאי הסרט וקבוצת טכנאים מאחורי מצלמה כבדה הקשיבו שעות ארוכות לזיכרונותיי. בין השאר סיפרתי על אובדן ה"פנקס", מציאתו בידי הפרטיזנים והצגתו במוזיאון שואה זמני שהוקם ב־1944. הזכרתי גם ביקור של אוצֵר ליטאי בישראל בשנת 1967, ואת הצעתו הנדיבה להשאיל לי את ה"פנקס". צוות הסרט היה אמור לבקר במוזיאון היהודי שנפתח מחדש בווילנה/וילניוס, עתה בירתה של ליטא העצמאית. קהילה יהודית קטנה שקמה מחדש בעיר העתיקה הזאת חלמה על מוסד תרבותי משלה שיבטיח את שרידי העבר המפואר של וילנה. הנחתי שהקהילה תראה ב"פנקס" חלק בלתי נפרד מהמורשת שלה, והצעתי למפיק לחפש אותו. בחיפוש אחר ה"פנקס" בשורה של מוזיאונים בעיר התגלה במוזיאון היהודי של וילנה ב־1993 צרור רישומי ילדות נשכחים שלי, אך לא ה"פנקס". כאילו האדמה בלעה אותו.

השלמתי בצער עם המחשבה שה"פנקס" אבד. אך בכך לא הסתיים הסיפור! באמצע שנות התשעים פרצה שערוריית לילייקיס. אלכסנדר לילייקיס, מפקד המשטרה הליטאי של וילנה, שיתף פעולה עם הנאצים. לאחר המלחמה הסתיר את זהותו האמיתית ונמלט לארצות הברית. לימים אף קיבל אזרחות אמריקאית. חרף העובדה שידיו של לילייקיס היו מוכתמות בדם יהודים, הוא חי בשקט ובאין מפריע לא הרחק מביתי בווֵסטון, בקהילה בפרבר של נורווד. אך חוקרי השואה ידעו את שמו זה עשרות בשנים, והם היו מי שהצליחו אט אט להפנות את תשומת ליבן של הרשויות הפדרליות לעניינו. הזקן חש עצמו רדוף ונמלט בסיוע השלטונות הליטאיים מארצות הברית לארץ מולדתו. על פי החוק הבינלאומי, היו הליטאים אמורים להעמיד אותו לדין על פשעים נגד האנושות, אך הם מצאו דרכים לגרור רגליים בעניין באין־ספור עיכובים בירוקרטיים.

הפרשה הזאת העלתה את שמה של וילניוס לכותרות ולשידורי החדשות. פעמים רבות רואיינתי אישית על הפרשה העגומה הזאת, עד אשר יום אחד נשמע בטלפון קולה של אישה שסיפרה שהיא מתקשרת אלי מווילניוס. השבתי שאין לי עניין לדבר על פרשת לילייקיס. אך היא מיהרה להסביר שזו לא מטרת הפנייה שלה, והציגה את עצמה כאוצרת המוזיאון ההיסטורי הלאומי של ליטא. היא תהתה האם אוכל להציע מידע כלשהו על מסמך מוזר שהובא זה לא כבר לאוסף שלהם מהארכיונים המפורקים של מה שהיה בעבר מוזיאון המהפכה הסובייטית. המסמך היה כתב יד יהודי ישן כרוך בכריכת עור, והוא כלל רישומים מודרניים. היא ידעה שאני יוצר הרישומים.

***

השיחה שניהלנו הובילה לכתיבת מאמר קטן בכתב עת לתרבות בליטא, שעליו דיברתי בתחילת הסיפור, שבו שני רישומים שלי מה"פנקס" הוצגו בצורה נאה. בראשון נראים שלושה יהודים יושבים ליד שולחן ומרימים כוסית "לחיים!" בשני נראית דמות של ילד בן תשע או עשר משחק בעץ. אלא שהתמונה הראשונה לא מזכירה שמחת "לחיים!" זהו דימוי כאוב של חוסר ביטחון ואף גרוע מכך. גם התמונה השנייה אינה תמימה כפי שהיא נדמית במבט ראשון: הילד נראה מתרומם מענף שהוא נאחז בו בידיו הקפוצות. זרועותיו נמתחות תחת כובד גופו. הענף הדק כה רעוע שהוא עלול להישבר בכל רגע. ראשו שמוט לפנים, כאילו עיניו המושפלות מסרבות להביט בעולם הגדול. הברכיים מכונסות אל חזהו, כאילו הוא מבקש לחזור לצורת עובּר. אך הזרועות הפרושות בצורה אנכית יכולות גם להיות זרועותיו של אסיר נכנע, או צלוב. האם התכוונתי לצייר כאן דיוקן עצמי? אינני יודע. אינני זוכר.

הרפרודוקציה השלישית שהודפסה לצד שני הרישומים שלי היא העמוד הראשון של ה"פנקס", זו שהודפסה במהופך. היא מעלה בצופה המשכיל מחשבה שמעוררת אי־נוחות: האם בין כל אוצרי השרידים העתיקים של העולם היהודי שהושמד, שבידיהם הופקדו השרידים הללו, אין ולו אדם אחד המסוגל לזהות צורת אות עברית ולמנוע רשלנות שכזו?

או שמא נפש שובבה כלשהי הניחה בכוונת מכוון לאירוע שכזה להתרחש כדי לסמל עולם הפוך, עולם שלעולם לא יחזור אל כנו? ירושלים ד'ליטא העצובה והאומללה שלי.

***

ירושלים ד'ליטא — זו וילנה שציירתי בצורה "מופשטת" שכזו ברומא בשנות השישים, עם שמי העופרת, הבניינים שהיו לאפר ושני הכתמים הקטנים הנעים על פני הנוף האפל מעשן — וילנה זו מעוגנת בהיסטוריה. בין שאלה סיפורים של בני עמי, ובין שסיפורים של אבות אבותיי, דמויות שובות לב של משפחתי הקרובה, ותיאורים טורדי מנוחה של מאבק והישרדות. וילנה זו הייתה מקום קסום למאות אלפי יהודים. היא יצרה זרם אין־סופי של זיכרונות והרהורים, תילי תילים של ספרים, ודפים של כתבי קודש וכתבי חולין רבים ככוכבים בשמיים.

החללים הריקים בכתבים האלה הם אשר בחיי כצייר ניסיתי למלא בדמויות חזותיות, להמציא אמנות יהודית "עתיקה" לא קיימת, לחבר את העבר וההווה. בסתירה למסורות הנוקשות של הדת עתיקת הימים שלנו, ציירתי ציורים המתארים את ענייני הזמן ומזמינים את הצופים לשקוע במחשבות משל עצמם. כנציגו של עם הספר ראיתי עצמי לא פעם כספר, ואת מוחי כבליל של סיפורים ודימויים, כ"פנקס" אנושי. בילדותי הוספתי את הדימויים שלי לכתבים העתיקים. היום אני מוסיף כתבים חדשים לאוצר הדימויים הישנים שלי.

הציורים ה"מופשטים" שלי על וילנה של ימי המלחמה משתלשלים מקורת אלון מוצקה המתחברת לחלל הקומה העליונה בביתנו. מאחורי התמונה הזו תליתי עוד תמונה מופשטת־למחצה שנוצרה באותה תקופה, כדי שהדימוי ייראה משני עברי הגלריה. הדימוי השני הזה מייצג בעיניי קטע של נוף שנחרב במבול עולמי כלשהו. עתה ירדו פני המים, ומשיכות מכחול אנכיות, כמו עמודים, מרמזות על תוכניות שיקום. הן מדברות על כוח העמידה של האדם ומרמזות על אפשרות להתחדשות.

מתחת לשני הדימויים הללו העמדתי שולחן ברזל פשוט, ועליו כמו תמיד לוח שחמט קלאסי שגודלו כגודל לוח בתחרות עשוי עץ. הלוח עצמו מסתיר מחשב, המאפשר לי לשחק ולהפסיד שוב ושוב בלא לפגוע בכבודי. משחק שחמט עם מחשב (למעשה, עם עצמי) דומה לעבודה על ציורים. אינני שחקן שחמט מצטיין, ואני מעדיף להקדיש את זמני לאמנות הציור, שגם היא מאבק מתמשך עם עצמי. אך הזמן המוקדש לציור עדיף בעיניי, משום שהוא מותיר אחריו תוצאות מוחשיות. במקרה שלי, התוצאות האלה מבטיחות לי קיום. אלא שהמחשבה המעשית הזאת לא נועדה לפגוע בהערצה שאני רוחש למוחות היצירתיים באמת של אמני השחמט. רצה המקרה, ואחד מאותם אמנים היה אבי החורג, מרקושה.