מציאות שונה

שש בבוקר. דפיקה על הדלת. "איזה בן אדם נורמלי דופק על דלתות של אחרים בשעה כזו?" רטנה והושיטה יד מגששת.

"דן, קום," אמרה מתוך שינה ומתחה ידה, ורק אז קלטה שלא חזר הלילה הביתה. איפה הוא? נחרדה כשאצבעותיה פגשו את קצה המזרן בצד שלו והוא לא היה שם. הושיטה ידה לצד שלה וגם שם לא מצאה אותו.

כשהייתה נרדמת בצד שלו, מחבקת את הכרית שלו, היה מתארגן בשקט וישן בצד שלה. ידע שאם תתעורר, כבר לא תחזור לישון. מצטנף בקצה המיטה, ישן ברווח שהותירה לו, משתדל לא לגעת בה, לא להרעיד את המזרן.

היא הזדקפה במיטה, חרדה עלתה בה. הדפיקות חזרו על עצמן בעקשנות. "נועה, תפתחי את הדלת בבקשה." הקול העמום מעבר לדלת לא ויתר.

"רגע," ענתה ושמעה תכונה מעבר לדלת. "אני כבר באה." דופק ליבה האיץ משישים למאה ועשרים. דפיקה על הדלת בשעה כזו לא מבשרת טובות. היא לא טרחה לכסות עצמה בחלוק וניגשה לדלת בהיסוס. "מי שם?" חזרה ושאלה, דמה הלם ברקותיה ועִרפל את ראייתה.

"נועה, זה אנחנו, ליאת וליהי." שמעה את קול חברתה מעבר לדלת. היא פתחה את הדלת, אור בוקרו של יום חדר לעיניה ובלבל אותה עוד יותר.

"מה זה בשעה כזו? מה קרה?" בזווית עינה קלטה את כל הפמליה. את צביקה מפקד הטייסת, את גיורא מפקד הבסיס, שני אנשים נוספים במדים שלא קלטה את צבעם, ואת התיק האדום. "מה קרה?" גמגמה. "מה קרה לדן?" כל שחשבה עליו באותו רגע היה דן. "קרה לו משהו, אחרת לא הייתם פה," גמגמה אל פניה האפורות והדומעות של ליאת.

"זה לא דן," אמרה לה ליאת. "בואי ניכנס הביתה." סחרחורת הופיעה משום מקום, ערפלה אותה והיא קרסה אל הרצפה. גיורא הגיע אליה, תמך בה והושיבה על הספה בסלון.

"נועה, עמי נהרג היום לפנות בוקר בפעילות מבצעית," אמר גיורא ברכות. ליהי התיישבה לצידה, חיבקה אותה וליטפה את ידיה. ליאת נכנסה לחדר השינה, לקחה שמיכה קלה וחזרה וכיסתה את כתפיה, את רגליה שאספה תחתיה, את גופה החשוף, שעדיין היה נתון בכותונת דקה.

היא לא הבינה את זה, איך גופה ומוחה לא אותתו לה שמשהו קרה לו, לאחיה התאום. אומרים שיש משהו, תת־מודע שמתרחש כשקורה דבר מה למי שהיית איתו ברחם תשעה חודשים. שהמוח קולט שמשהו קרה לנפש שהייתה חלק ממך פעם, כשהתחלתם באותה ביצית שנחלקה לשני אנשים שונים. שקיים איזה מנגנון עלום הקולט אם קרה משהו לחלק ממך שהתפצל והפך לאדם אחר. אבל שום איתות לא הגיע, גם לא חלמה עליו הלילה, היא לא ציפתה לזה. לא שחשה הקלה שזה לא דן, זה פשוט לא היה במחשבות שלה. שמשהו יקרה לעמי החזק והבלתי מנוצח? לא יכול להיות שיקרה לו משהו. גופה נע כמו בטרַנס קדימה ואחורה, עיניה התרוצצו בין האנשים, והצרחה לא איחרה לצאת מגרונה, כמו חיה פצועה, בלי שליטה.

"לא!" צרחה. זה כל מה שהצליח המוח שלה לשדר באותו רגע למיתרי הקול שלה. "לא," חזרה וייבבה, לא חשה את חודה של המחט שהחדיר הרופא לזרועה. דקות ארוכות ישבה שם ורק קולותיהן של ליהי וליאת מלטפים את מוחה שהתערפל, תגובותיה ארוכות, מרחפות. כך ישבה דקות ארוכות בלי מילים, בתנועות הטרנס שלה קדימה ואחורה, אחר נעצרה ובהתה באנשים סביבה בלי לראותם. ליאת פינתה את כולם מדרכה והכניסה אותה למקלחת, רחצה את פניה בחמלה וניגבה את פניה. אחרי שעברה דרך חדר השינה והתלבשה בבגדים שליהי כבר הניחה על המיטה, יצאה לחדר האורחים שהיה עמוס באורחים לא קרואים. "שיעופו מפה כולם, אני לא רוצה אף אחד פה, אני לא צריכה אף אחד פה, אני צריכה רק אותו," אמרה לליאת. "איפה דן?" שאלה בלאות, זיק של בהירות חזר והבליח במוחה. "איפה הוא? אני זקוקה לו, תגידו לו שיבוא. צביקה, תעשה שהוא יגיע, אני חייבת שיהיה פה," אמרה בשקט שכפתה עליה הזריקה שהוחדרה לגופה.

"הוא יגיע עוד מעט, הוא נחת לפני חצי שעה. הוא בתחקיר כרגע, אני נוסע להביא אותו," אמר ויצא, משאיר אותה עם הפמליה שבאה והתנחלה בבית לא להם.

"אני לא רוצה פה אף אחד, תלכו מפה, תחזרו לאיפה שבאתם," אמרה והתיישבה על הרצפה, כאילו אם תעלים אותם, תיעלם בשורת איוב איתם. גופה כבר מלא בסם משכך תודעה, מאפס זיכרון, משמיד מחשבות.

הדקות חלפו ודן לא לידה. ליהי וליאת חוללו מסביב, הוציאו החוצה את כל מי שאפשר. בפינת האוכל התגודדו גיורא ונציג מהיחידה של עמי ושוחחו עם הרופא.

"אני הולך לתחקיר בטייסת ומביא אותו, תוודאו שהיא שותה משהו ואל תיתנו לה לצאת מכאן עד שדן יגיע." הוא ניגש אליה ואמר לה, "אני הולך להביא אותו."

לרגע התבלבלו המחשבות שלה. להביא את דן או את עמי? את מי הוא הולך להביא לי. "את מי אתה הולך להביא?" שאלה בלאות.

"את דן," אמר גיורא בשקט, ליטף בחמלה את ראשה הזהוב החשוף והביט ברופא שקרב אליה.

הצל, שקראו לו רופא, הופיע לידה ושאל לשלומה, אולי רצה להחדיר לזרועה מנה נוספת של חומרי הרגעה ולהיעלם שוב אל הצללים. "אל תזריק לי יותר כלום." הרימה פניה אל הצל המאלחש. "זה מטשטש אותי, אני כבר לא יודעת מי אני." פרפרו המילים בפיה. הוא התרחק מעט ונעמד שוב בפינת האוכל. ליהי הגישה לה את הכוס הנצחית שלה. "שמת יותר מדי חלב, את יודעת איך אני אוהבת את הקפה שלי, אז למה דווקא עכשיו שמת לי יותר מדי?" הרימה את ראשה אל פניה הנבוכות של ליהי.

"זה בכוונה ככה, שיהיה קצת יותר קר, שתוכלי לשתות. אעשה לך עוד מעט כמו שאת אוהבת." חיבקה אותה והקפה שבידה כמעט נשפך. "סליחה." התרחקה מעט, השאירה אותה לחיבוקה החומל של ליאת שהתיישבה על הרצפה לצידה.

לפתע קמה ללא התראה ורצה לשירותים, כרעה מול האסלה על ברכיה והקיאה עוד ועוד את שרידי ארוחתה מאתמול, את הקפה שלא אהבה. כל התכווצות כזו של הקיבה העלתה בה חמיצות שהתנחלה בגרונה והכאיבה לה. בידיה הרכות על כתפה ומתחת לזרועה הקימה אותה ליאת ממקום קריסתה, הנחתה אותה אל הכיור, אל ההיטהרות מהרפש שדבק לשפתיה. כשיצאו משם הוליכה אותה אל הספה, התיישבה לידה וליטפה אותה להרגיעה.

כשהרימה נועה את עיניה ראתה אותו מולה, קמה לקראתו וחיבקה אותו, קברה את פניה הלחות עמוק בסרבל שלו, מתעלמת מהמגע המכאיב של הרוכסנים בפניה. "פחדתי שאיבדתי אותך," לחשה לו.

"אני פה." חיבק אותה, טמן את עיניו הלחות בשערה הזהוב. "אני פה לצידך."