מקהלה הונגרית

א. הסיפור בכלל עוד לא מתחיל

לפני שלושים שנה, כמעט, בחורף של 1985, פגשתי לראשונה את רות אלמוג. באותם ימים התחלתי לשמש כעורך הסיפורת העברית של הוצאת הספרים "כתר", ואחת המשימות הראשונות שהצבתי לעצמי היתה לקבל לידי כתב יד של הסופרת, שנתפסה בעיני, כבר אז, כסופרת הישראלית החשובה ביותר. תחילה היה לי העונג לשמש כעורך של הקובץ נשים (1986), ובמהלך שנתיים מרתקות, גם של הרומן המונומנטלי שורשי אוויר (1987).

רות ואני נעשינו במהירות ידידי נפש. בפגישות שלנו דיברנו הרבה על עניינים ספרותיים, חשובים ופחות חשובים, אבל גם, ולא פחות מכך, על עניינים אישיים. כך קרה שסיפרתי לה פרקים מימי ילדותי, שעליהם לא הרביתי לדבר עם אנשים אחרים, לרבות הקרובים לי ביותר. בשלב כלשהו רות ביקשה את רשותי לחבר סיפור שיתבסס על קטעי הזיכרונות האלה, ואני, גאה ונרגש, הסכמתי מיד. התוצאה היתה הסיפור המטלטל "גמדים על הפיז'מה" שנכלל בקובץ תיקון אמנותי (1993), שאף אותו היתה לי הזכות לערוך.

אחת לכמה חודשים, במהלך כל השנים שעברו מאז שהסיפור ההוא ראה אור עולם, עלה בי החשק להתיישב מולו ו"לפתוח" אותו. לפרש אותו, ובה בעת לספר את סיפורו של הילד ההוא, שהייתי אני.

הסיפור הזה התבשל בי אט־אט, עד שבקיץ האחרון החלטתי לעשות מעשה. נסעתי לבודפשט, עיר ילדותה ונעוריה המוקדמים של אמי, ושם, במשך חודשיים, ואחר כך במהלך חודשיים נוספים בארץ, כתבתי, בשטף מטורף, לפעמים עשר ואפילו שתים־עשרה שעות ביום, את הגרסה שלי לגרסה של אלמוג לסיפור שלי, ובתוכה שיבצתי גם רסיסים מ"גרסאותיהם" של אבי, אמי ואחותי, שאמנם נמצאים משכבר בעולם אחר, שלשוכנים בו שמורה זכות השתיקה, אך, כפי שתראו, אֵי־פה אֵי־שם, הם "מוותרים" על הזכות הזאת ומתפרצים לסיפור דרך קולו של המספר, קולי, ולא תמיד, אומר מיד, לשביעות רצוני.