א. תקראי לו מרדכי!
הפעם היחידה בחיי שהייתי ממש בתוך בית־כנסת הייתה בגיל שלוש־עשרה. אבא, חילוני בן חילונים, שבעצמו לא חגג בר־מצווה, רצה משום מה שאעלה לתורה "כמו שצריך". למדתי אצל דוב, סייד שומר מצוות שגר בשכנותנו ולצורך השלמת פרנסה הכין נערים לקריאה בתורה. ארבע פעמים בשבוע הייתי מגיע לביתו לעת ערב, הוא כבר ישב מקולח ונקי אחר העבודה, כוס קפה קר בידו, וחזרתי אחריו על נעימת ההפטרה שלי: "ואשה אחת מנשי בני הנביאים...". תוך כמה שבועות ידעתי את כל ההפטרה, ולמועד הייתי מוכן. ערב בר־המצווה איבדתי את קולי מרוב מאמץ והתרגשות. סבתא הוזעקה מקריית־חיים להציע פתרון, ומצאתי את עצמי שואף את אדיו של סיר מלא מים רותחים בהם מושרים עלי אקליפטוס. אחר־כך שתיתי "גוגל־מוגל" – אותה תערובת בלתי־אפשרית של חלב־דבש־ביצה־סוכר – ואיכשהו הייתי מוכן למשימה.
למחרת בבוקר הוּבלתי לבית־הכנסת, דוב לימיני ואבא לשמאלי, והוּשבתי בקדמת האולם קרוב אל הבימה. התפילה כבר הייתה בעיצומה וריח קל של זיעת גברים וזקנה עמד באוויר. ניסיתי בכל כוחי להבין את מלמולו חסר הפשר של שכני לספסל, כדי למצוא את העמוד הנכון בסידור התפילה. לא הצלחתי, והוא, עיניו עצומות למחצה כדָבֵק בתפילתו, היטה אלי את ראשו ובאדנות מוסווית היטב דפדף בסידור שלפני. לפתע הזדקפו כולם, ואבא ואני קפצנו בעקבותיהם בבהלה. אחר־כך, בלא הכנה מוקדמת, התיישבו, ואנו נותרנו עומדים כשני גלמים. פה ושם נדמה היה לי שזיהיתי מילה מוכרת, ועוד אחת, כמעט משפט שלם, אך מיד הן אבדו באשד המילים הזר והמוזר.
הדקות נקפו, ופתאום הרגשתי את מרפקו של דוב במותני ונראה כי הגיעה העת. ליבי דפק בעוז וברגע הנכון עליתי על הבימה, שוררתי בקול מתחלף של נער מתבגר את ההפטרה, חציתי את קו הגמר מבלי לעשות אפילו שגיאה אחת, וזכיתי למטר סוכריות מכיוון עזרת הנשים שם ישבו אימי וסבתותי הנרגשות.
אחר־כך הוציאה אמא כמה עוגות פשוטות, חילקה ופלים ובייגלך לצלוחיות, אבא מזג יין מתוק לכוסיות פלסטיק, הכול על־פי הנחייתו המדוקדקת של שמש בית־הכנסת מבעוד יום. מסביב התגודדו בערבוביה המתפללים הקבועים, מלמלו "קידוש" חפוז, שלחו ידיהם בבהילות מנומסת אל התקרובת, הפטירו "מזל טוב" כממלאים חובה בלתי־נעימה, ונעלמו. יצאתי מבית־הכנסת והפעם הבאה שנכנסתי אליו הייתה בגיל שלושים וחמש.
כל המרכיבים המסמלים את "בעיית הזהות היהודית" – שלי ושל דורי – היו באירוע הזה: טקס מרכזי במחזור החיים של אדם, הנעשה בסביבה שאיננה המרחב הטבעי שלו (בית־כנסת); מנוהל במסכת כללים זרה ובלתי־מובנת לו (סידור התפילה); מובל על־ידי דמויות שאינן מעולמו ושאין להן כל נגיעה אל חייו (רב, חזן, מלמד); אירוע חד־פעמי שאינו חלק ממסכת חיים שלמה. והכול מעביר מסר – סמוי, אך חד־משמעי: זו אינה הטריטוריה הטבעית שלך, היזהר שמא תעשה שגיאות! אנחנו היודעים יהדות מהי ואתה לא, בוא ונלמדך את הכללים. "יש יהודי עם כיפה שחורה, יש יהודי עם כיפה סרוגה, יש יהודי עם כיפה מקרטון..." – קרא לזה ארי אלון במסתו הנוקבת "הגיעו שמיים עד נפש", לפני שלושים שנה. נידפותה ברוח של הזהות מקרטון תעסיק אותי בחיי הבוגרים, והמסע שייפרש בדפים הבאים הינו חלק מהניסיון להבין את אופן היווצרותה ושורשי יניקתה של קרטוניות זו.
כשחזרנו הביתה מבית־הכנסת פתחתי בהתרגשות את נייר העטיפה החום בה נעטפה המתנה שהעניק לי בן־צבי הזקן, אחד מוותיקי המתפללים, בשם כל קהילת הקודש של בית־הכנסת רמב"ם. היה זה ספר "מִשנֵה תורה – שופטים" של הרמב"ם, ובו הקדשה: "לחבר מרדכי בן יעקב זעירא נרו יאיר וינון לעד, ליום היכנסו למצוות".
מרדכי. עוד פעם השם הזה.
בין בני גילי, ילידי אמצע שנות החמישים, כבר רווחו שמות אחרים, ישראליים כגון: אלון, נמרוד, אייל, רם, ואפילו – תמיר. אך במשפחתנו ההתלבטות על בחירת השם הייתה קצרה ביותר. סבא ירוחם, אביה של אמא, בא למחרת הלידה אל בית־החולים והודיע לה: "את רוצה לעשות נחת לאמא שלך? תקראי לו מרדכי!" – ובזאת הסתיים הדיון.
רֶבּ מורדכֶע אפלבוים היה אביה של סבתא חנה, אימהּ של אימי. בתולדות משפחתנו, אותן חקרתי בלהיטות יתרה, בולטת דמותו מעל כולם, ולא פעם בחושבי עליו עובר בי שביב של גאווה לידיעה כי אני נושא את שמו. הוא נולד בשנות השישים של המאה התשע־עשרה ביאנובה, עיירה קטנה שלא תואר לה ולא הדר, בתחום היהודי של ביילורוסיה, ארבעים קילומטר מפינסק, עיר המחוז הידועה. כל חשיבותה ההיסטורית בהיותה בית הגידול של משפחתנו הן מצד סבא והן מצד סבתא.
עיירה קטנה הייתה יאנובה, אך שוקקת חיים. אלפיים יהודים היו בה, ולהם שישה בתי־כנסת: שלושה של חסידים ושלושה של מתנגדים; שני בתי־עלמין: "הישן" מימי חמלניצקי, ו"החדש" ששימש את בני העיר; ועוד אין־ספור "חברות": חברת תהילים, חברת ש"ס, חברת משניות, חברת גמילות חסדים, חברת ביקור חולים, חברה קדישא. הראשונות עסקו בלימוד תורה והאחרונות בעזרה הדדית ובצדקה. במידה רבה היה זה המבנה האופייני של קהילה יהודית בגולה, אורח חיים מסורתי שעוד מעט קט יעבור טלטלות היסטוריות בדמותן של הציונות החילונית, המהפכה הקומוניסטית, מלחמת העולם הראשונה, ומה לא – שלאחריהן ישתנו פניו עד לבלי הכר.
בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה עוד שרר מתח רב בין חסידים ומתנגדים בעיירה: סיפורים על עגלתו של הרֶבֶּה החסידי שהושחתה על־ידי מתנגדים, ותפילה גדולה בבית־הכנסת המתנגדי שפוצצה בידי חסידים. ראשיתה של המאה העשרים מצאה אותם חיים בשלום זה לצד זה, מנהלים את שגרת חייהם בנחת. משפחת אפלבוים הייתה באופן בסיסי מן המתנגדים. אלה שהתחתנו עימה באו, לעתים, מן החסידים. קשה לומר שבתקופה בה עומד סיפורנו עתה, הדבר גרם לשבר רעיוני או משפחתי עמוק מדי.
שלוש־עשרה שנים הפרידו בין מרדכי ורעייתו הצעירה פרייצ'ה, ושנה אחר חתונתם נולדה בתם הבכורה חנה, הלוא היא סבתא שלי. התאריך המדויק אינו ידוע, וסבתא נהגה לתארך אותו מתישהו "בין הקציר לבציר" (של שנת 1905). סבתא לא ידעה כמובן באיזה רגע היסטורי נולדה. כמה קילומטרים דרומה ממנה, באותו החודש ובאותה השנה ממש (14 ביוני 1905), אירע המרד על אוניית הקרב פוטיומקין, כחלק ממהפכת 1905. זו המהפכה שבישרה את המהפכה הקומוניסטית של שנת 1917 מחד גיסא, והחישה את בוא העלייה השנייה לארץ־ישראל מאידך גיסא.
שונים מאוד זה מזה היו מרדכי ופרייצ'ה. הוא טוב לב, רגיש למצוקות הזולת, נדיב ללא שיעור. היא מתוכננת, נותנת במידה, חסכנית, שלא לומר קמצנית. אחד הסיפורים המתוקים העוברים במשפחתנו מתאר כיצד מרדכי היה הולך למקווה מדי יום חמישי בערב, להתרחץ לקראת שבת. פרייצ'ה הייתה מציידת אותו בלבנים חדשים ונקיים, והוא היה חוזר ולגופו מכנסיים בלבד. את הלבנים, המלוכלכים והנקיים, היה נותן צדקה לעניים שצבאו על פתח בית־המרחץ. פרייצ'ה הייתה דעתנית ומשכילה, אשת העולם הגדול: קראה רק ספרות כללית ("ספרים חיצוניים" קראה להם סבתא) ברוסית וביידיש – רומאנים ועיתונים וספרות יפה. מרדכי קרא רק ספרות קודש, ואת מעט הזמן הפנוי מעבודה היה משקיע בלימוד גמרא אצל הרב יוסף קוסובסקי בבית־המדרש הגדול.
מרדכי היה, כמו אביו וסבו, סוחר עצים. קונה, מוכר, מתווך, סובב בכל האזור, ועד פנים רוסיה הגיע. אדם מכובד, ישר מאוד, בעל חוש הומור, יכולת טבעית ליצור קשר חם עם בני־אדם, ומקובל ביותר על יהודים ועל גויים כאחד, ביניהם אנטישמים "שונאי ישרוּאֶל" ממש. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, נמצאה העיירה הקטנה כמעט בקו החזית בין גרמניה ורוסיה, ולאורך כל שנות המלחמה עברה מיד ליד – ולקתה מכולם. לא ייפלא אפוא כי משנצרכו למנות "ראש כפר", שייצג את העיירה ויבוא בדברים עם השליטים המתחלפים, נמלכו פרנסי העיירה ביניהם ופנו אליו. מרדכי לקח, אחר שכנועים מרובים, את המשימה הכבדה על כתפיו ועשה זאת במסירות נפש של ממש. הוא הקים לצידו ועד בן שלושה אנשים, אסף מכל תושבי העיירה כלי כסף, תכשיטים וזהב, שיהוו מעין "קופה משותפת", ממנה ישלמו את הכופר שדרשו הכובשים השונים.
סכנת חיים נשקפה לו בכל רגע. באחת הפעמים פשטו על העיירה אנשיו של גנרל בלאחוביץ', כנופיות חצי־מאורגנות של רוסים לבנים ממתנגדי המהפכה הבולשביקית. הם הגיעו לביתו של הרב יוסף קוסובסקי, הוציאוהו מביתו, קשרו את זקנו לזנב הסוס והדהירו אותו לאורך רחובה הראשי של העיירה כשהרב נגרר אחריו, פצוע וזב דם. הביאו את הרב ואת משפחתו אל הנהר שזרם סמוך לעיירה, טבלו את ראשו במים עד שכמעט ונחנק, ושלחו להודיע למרדכי ראש הכפר שיביא מיד את דמי הכופר – אחרת יוטבעו למוות הרב ובני משפחתו. העיסוק בצורכי הציבור והמשא ומתן היומיומי עם ה"שונאי ישרואל" סחטו אותו גופנית ונפשית, אך הוא נשא בכך עד יומה האחרון של המלחמה.
תמונה מצמררת של מנהיגותו הטבעית תחזור על עצמה גם במלחמת העולם השנייה. באפריל 1942, ערב פסח תש"ב, קוּבצו כל יהודי יאנובה בשני רחובות קטנים שהפכו בן־לילה לגטו, וחצי שנה לאחר־מכן הגיעו אנשי הס"ס לעיירה, והחלו בהכנות לקראת החיסול הסופי. בערב יום הכיפורים תש"ג, 20 בספטמבר 1942, התכנסו יהודי הגטו לתפילת "כל נדרי". מרדכי אפלבוים, שהזדקן באחת, עמד עטוף כולו לבן לפני הציבור השבור, וקולו רווי הצער נשמע בכל הסביבה. במהלך התפילה, בעוד נפשו מתעטפת עליו בתחנונים ובהתרגשות, אבד לו מאור עיניו, ואת התפילה המשיך מבלי לראות את הכתוב, היישר מליבו הרותח. כל הקהל, מגדול עד קטן, התפללו עמו ובכו, ואט אט הפך ה"כל נדרי" ל"וידוי" נורא – תפילתם של יהודים, המרגישים את מותם מתקרב ובא. בארבעת ימי החול המפרידים בין יום הכיפורים וחג סוכות חוסלה בשיטתיות כל העיירה, וביום החמישי, בחג סוכות תש"ג, הוצאו גם מרדכי ופרייצ'ה ממחבואם, ונורו באחת החצרות שבלב העיירה.
מה יש בו במרדכי אפלבוים, הסבא רבא שלי שאני קרוי על שמו, שכל־כך מדבר אלי מתוך הסיפורים המשפחתיים שלנו? קודם כול אני מזהה בו תווי היכר מוכרים: חום שופע, בלתי־אמצעיות במגע עם הבריות, תמימות המתנהלת יד ביד עם איזה חוש מציאות חד, מעשיות בריאה, חוש הומור. (באחד הסיפורים היותר מלבבים עליו מסופר כיצד הגיע לביתו אחד הפריצים הגויים מזרי האימה עימם עמד בקשרי מסחר. הלה התלונן בפניו כי גבו דואב ומרדכי סיפר לו על תרופת סבתא יהודית עתיקה: משכיבים את האדם על הרצפה, והבכור במשפחה עובר עליו שבע פעמים. הפריץ המפחיד הזה לא היסס לרגע, נשכב על הרצפה, וביקש ממרדכי לעבור מעליו. סבתא חנה הקטנה, שהציצה דרך הדלת, זכרה כל השנים בתימהון מהול באימה ובחיוך, את המחזה המוזר הזה). מעבר לכך הייתי רוצה לקוות שגם משהו מן המנהיגות הטבעית שלו, יושרו, נדיבות לבו, חלחל איכשהו במהלך הדורות – וטיפות אחדות ממנו זלגו והגיעו עד אלי.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.