פרולוג
הרכבל העתיק הזדחל במעלה המדרון המשופע עד סחרחורת, ואדמוֹנד קירש בחן את רכסי ההרים המשוננים שמעליו. מרחוק נדמה כי מנזר האבן האדיר שנבנה על צלע ההר תולה בחלל, כאילו דבק רק בכוח קסם בפני הצוק המאונכים.
המנזר העתיק שבקטלוניה, ספרד, ניצב איתן מול כוחה העיקש של הכבידה מזה ארבע מאות ויותר, ולא הרפה אף לרגע ממטרתו המקורית: להרחיק את יושביו מן העולם המודרני.
כמה אירוני שדווקא הם יהיו הראשונים שישמעו את האמת, חשב קירש ותהה כיצד יגיבו. מבחינה היסטורית, לא היו בעולם אנשים מסוכנים יותר מאנשי האלוהים... בטח ובטח כשמאיימים על האלים שלהם. ואני עומד לנעוץ חנית בוערת ישר בקן צרעות.
כשהגיע הרכבל אל הפסגה זיהה קירש דמות יחידה הממתינה לו על הרציף. גופו השלדי והכמוש של האיש עטה את המלבוש הסגול שמעליו הגלימה הלבנה, כנהוג בקרב הקתולים. על ראשו נחה הכיפה הלבנה. קירש זיהה את תוויו הגרומים של המארח מן התצלומים, ופרץ בלתי צפוי של אדרנלין מילא אותו.
ואלדספינו בעצמו בא לפגוש אותי.
בישוף אנטוניו ואלדספינו היה דמות רבת עוצמה בספרד — חברו ויועצו הקרוב של המלך עצמו, וכן תומך אדוק, שאין שני לו בכוחו ובפרסומו, בשימורם של ערכים קתוליים שמרניים ושל נוהגים פוליטיים מסורתיים.
"אדמונד קירש, אני מניח?" הטעים הבישוף כשקירש יצא מן הרכבל.
"מודה באשמה," אמר קירש והושיט יד ללחוץ את ידו הגרומה של המארח. "בישוף ואלדספינו, תודה שאירגנת את הפגישה הזאת."
"תודה שביקשת אותה." קולו של הבישוף היה רם מכפי שציפה קירש — צלול וחודר כפעמון. "רק לעתים נדירות פונים אלינו אנשי מדע, קל וחומר אנשי מדע בעלי שם כמוך. מכאן, בבקשה."
ואלדספינו ליווה את קירש לאורך הרציף ואוויר ההרים הקר הכה בכיפה שעל ראשו.
"אני חייב להודות," אמר ואלדספינו, "שדמיינתי אותך אחרת. ציפיתי לפגוש מדען, אבל אתה די..." הוא בחן בלא אהדה את חליפתו של האורח, קֵי־50 מתוצרת קיטון, ואת נעלי עור היען שלו, שהיו מתוצרת ברקר, "מפונפן? כך אומרים?"
קירש חייך בנימוס. אף אחד לא אומר "מפונפן" כבר שנים.
"עיינתי ברשימת ההישגים שלך," אמר הבישוף, "ועדיין לא בדיוק ברור לי במה אתה עוסק."
"אני מתמחה בתורת המשחקים ובמידול ממוחשב."
"אז אתה מייצר משחקי מחשב כאלה? מהסוג שילדים משחקים בו?"
קירש הרגיש שהבישוף מעמיד פני בור בניסיון מכוון להיראות בלתי מעודכן. קירש ידע כי למעשה ואלדספינו בקי בטכנולוגיה עד להבהיל, ולא פעם הזהיר מפני הסכנות הכרוכות בה. "לא, אדוני. תורת המשחקים היא ענף של המתמטיקה, שחוקר תבניות כדי לספק תחזיות לעתיד."
"אה, כן. יכול להיות שקראתי שלפני כמה שנים חזית משבר מטבע באירופה? ואחרי שלא הקשיבו לך, נחלצת לעזרה והמצאת תוכנת מחשב שהחזירה את האיחוד האירופי מפי המוות. איך אמרת אז? 'אני בן שלושים ושלוש, אותו גיל שבו היה ישו כשהוא החיה מתים'."
קירש העווה את פניו. "השוואה לא מוצלחת, כבודו. הייתי צעיר."
"צעיר?" הבישוף ציחקק. "ובן כמה אתה עכשיו... ארבעים, נגיד?"
"בדיוק."
הזקן חייך והרוח העזה התפיחה את גלימתו. "טוב, הענווים היו אמורים לרשת את הארץ, אבל את מקומם תפסו הצעירים — אנשים בקיאים טכנולוגית, כאלה שמתעמקים במסכי מחשב ולא בנשמה שלהם. אני חייב להודות שמעולם לא שיערתי שתהיה לי סיבה לפגוש את האיש הצעיר שניצב בראש הכוח. אתה הרי יודע שאנשים קוראים לך נביא."
"לא נביא כל כך מוצלח במקרה הזה, כבודו," השיב קירש. "כששאלתי אם אפשר להיפגש בפרטיות איתך ועם חבריך, הנחתי שהסיכוי לתשובה חיובית יהיה רק עשרים אחוז."
"וכמו שאמרתי להם בעצמי, לאדם מאמין תמיד כדאי להקשיב לאלה שלא מאמינים. כשאנחנו שומעים את קולו של השטן, אנחנו מעריכים ביתר שאת את קולו של אלוהים." הזקן חייך. "אני צוחק, כמובן. סלח לי על חוש ההומור ההולך ומזדקן שלי. היכולת שלי לסנן כבר לא מה שהיתה."
בישוף ואלדספינו החווה לפנים. "האחרים מחכים. מכאן, בבקשה."
קירש שלח מבט אל יעדם: מבצר כביר, עשוי אבן אפורה, שניצב על שפת מתלול חד, מרחק מאות מטרים מעל מרבד היער הסמיך שנפרש הרחק למטה. קירש, שהגובה מרט מעט את עצביו, הסיט את מבטו מן התהום, פסע בעקבות הבישוף לאורך המשעול המשובש שנמתח לאורך הצוק, והפנה את מחשבותיו לפגישה הצפויה.
קירש ביקש להיפגש עם שלושה מנהיגים דתיים חשובים, שזה עתה השתתפו בכנס שהתקיים במקום.
פרלמנט הדתות העולמי.
מאז שנת 1893, מאות מנהיגים רוחניים, מכמעט שלושים דתות שונות, התקבצו מדי כמה שנים, בכל פעם במקום אחר, לשבוע של דיאלוג בין־דתי. עם המשתתפים נמנו כמרים נוצרים, רבנים יהודים ומולות מוסלמים בעלי השפעה מרחבי העולם, ולצדם פוג'רים הינדים, ביקו בודהיסטים, ג'ייניסטים, סיקים ואחרים.
תכליתו המוצהרת של הפרלמנט היתה "לקדם הרמוניה בין דתות העולם, למתוח גשרים בין תפישות רוחניות שונות ולהעלות על נס את נקודות המפגש בין האמונות".
מטרה נאצלת, חשב קירש, אף שסבר שמדובר במפעל ריק מתוכן — חיפוש עקר אחר נקודות דמיון אקראיות בבליל עתיק של כתות, משלים ומיתוסים.
בשעה שהוביל אותו הבישוף לאורך השביל, קירש הציץ במורד ההר ובמוחו עלתה מחשבה אירונית. משה טיפס על הר כדי לקבל את דבר האלוהים... ואני טיפסתי על הר כדי לעשות את ההפך.
קירש אמר לעצמו שהדבר שהניע אותו להעפיל במעלה ההר היה מחויבות מוסרית, אבל ידע שמאחורי הביקור עמדה גם מנה יפה של היבריס — הוא רצה להתענג על המפגש פנים אל פנים עם כוהני הדת ועל הרגע שבו יבשר להם על חורבנם ההולך ומתקרב.
זהו, אתם גמרתם להגדיר את האמת שלנו.
"בחנתי את קורות החיים שלך," אמר הבישוף פתאום ונתן בקירש מבט חטוף. "אני מבין שאתה תוצר של אוניברסיטת הארוורד?"
"תואר ראשון. כן."
"אני מבין. בדיוק קראתי שלראשונה בהיסטוריה של הארוורד, באוכלוסיית הסטודנטים שנכנסים למוסד יש יותר אתאיסטים ואגנוסטים מאשר כאלה שמזדהים כבעלי דת מסוימת. נתון מעניין מאוד, מר קירש."
מה יש לומר, ביקש קירש להשיב, הסטודנטים שלנו הולכים ומחכימים.
הרוח הצליפה ביתר עוז בשעה שהגיעו אל מבנה האבן העתיק. הכניסה היתה אפלולית ובאוויר עמד ניחוחה הכבד של קטורת לבונה. השניים עשו את דרכם במבוך המסדרונות האפלוליים, ועיניו של קירש התאמצו להתרגל לחשכה בשעה שצעד בעקבות מארחו עוטה הגלימה. לבסוף הגיעו אל דלת עץ קטנה להפתיע. הבישוף נקש בה, התכופף ונכנס, ואז החווה לאורחו לבוא בעקבותיו.
קירש חצה את הסף בצעד לא בטוח.
הוא מצא את עצמו בחדר מלבני, שאת קירותיו הגבוהים כיסו כתבים עתיקים בכריכות עור. מדפי ספרים נוספים הזדקרו מן הקירות כמעין צלעות, וביניהם רדיאטורים עשויים ברזל יצוק שקירקשו וליחששו, וכמו שיוו חיים משונים לחדר כולו. קירש הרים את מבטו אל המעקה עתיר הפיתוחים שתחם את שפת הקומה השנייה סביב־סביב ומיד ידע היכן הוא.
ספריית מונְטְסֵראט המפורסמת, הבין. הוא נדהם לגלות שהניחו לו לבקר בה. נטען כי בחדר המקודש נשמרו כתבים נדירים מאין כמוהם, וכי היחידים שזכו לגשת אליהם היו נזירים שהקדישו את חייהם לאל והעבירו את ימיהם בדד על ההר.
"ביקשת דיסקרטיות," אמר הבישוף. "אין לנו מקום פרטי מזה. מעטים הזרים שנכנסו לכאן אי־פעם."
"זו זכות גדולה. תודה."
קירש בא בעקבות הבישוף אל שולחן עץ גדול, ששני גברים קשישים ישבו לצדו והמתינו. הגבר שמשמאל נראה עתיק יומין. עיניו היו עייפות וזקנו מדובלל. הוא לבש חליפה שחורה מקומטת, חולצה לבנה ומגבעת.
"רבי יהודה קוֹבֶש," אמר הבישוף, "הוא פילוסוף יהודי בעל שם, שעוסק הרבה בנושא הקוסמולוגיה לפי הקבלה."
קירש הושיט את ידו לרוחב השולחן ולחץ בנימוס את ידו של רבי קובש. "אני שמח לפגוש אותך, אדוני," אמר קירש. "קראתי את הספרים שלך על הקבלה. אני לא יכול לומר שהבנתי, אבל בהחלט קראתי."
קובש נד בראשו בחביבות ומחה את עיניו הלחות בממחטה.
"וזה," המשיך הבישוף והחווה אל האיש האחר, "הוא העלאמה הנכבד סייד אלפאדל."
המלומד המוסלמי נשוא הפנים קם על רגליו וחייך חיוך רחב. הוא היה נמוך ומוצק, ופניו היו עליזות במידה שנדמה כי לא עלתה בקנה אחד עם עיניו הכהות והחודרות. הוא לבש גלבייה לבנה ופשוטה למראה. "ואני, מר קירש, קראתי את התחזיות שלך באשר לעתיד המין האנושי. אני לא יכול לומר שהסכמתי, אבל בהחלט קראתי."
קירש חייך בנעימות ולחץ את ידו של האיש.
"וזה האורח שלנו, אדמונד קירש," פנה הבישוף אל שני עמיתיו. "כידוע לכם," סיכם, "הוא מדען מחשבים בעל שם, מומחה לתורת המשחקים, ממציא ומעין נביא של העולם הטכנולוגי. בהתחשב ברקע שלו, הופתעתי שביקש לפגוש את שלושתנו. ולכן אניח לו להסביר לנו מדוע הוא כאן."
הבישוף ואלדספינו סיים והתיישב בין שני עמיתיו, שיכל את זרועותיו ותלה בקירש מבט שכולו ציפייה. שלושתם ניצבו מולו כחבר של שופטים. על צד האווירה, נדמה היה כי מדובר באינקוויזיציה ולא בפגישת מלומדים ידידותית. הבישוף, הבין קירש, אפילו לא הכין לו כיסא.
קירש הרגיש יותר משועשע מאשר מבוהל כשבחן את שלושת הקשישים שמולו. אז זה השילוש הקדוש שביקשתי. שלושת החכמים.
הוא השתהה לרגע כדי להדגיש את עמדת הכוח שלו, ניגש אל החלון ובחן את הנוף רחב הידיים ועוצר הנשימה שנפרש תחתיו. הקרקע טבלה באור השמש כמלאכת טלאים פסטורלית שהשתרעה לאורך העמק העמוק, עד לפסגות המשוננות של רכס הרי קולסרולה. במרחק קילומטרים משם, אי־שם מעל הים הבלארי, התחשרו ענני סערה מעל האופק.
כמה הולם, חשב קירש, שכבר חש את הסערה שהוא עומד לעורר בחדר ובעולם שמחוצה לו.
"רבותי," פתח והסתובב אליהם באחת. "אני מאמין שהבישוף ואלדספינו כבר ציין בפניכם שביקשתי לשמור על חשאיות. לפני שנמשיך, אני רוצה להבהיר שאת הדברים שאני עומד לחלוק איתכם יש לשמור בסוד מוחלט. בפשטות, אני מבקש מכולכם להישבע לסודיות. זה מקובל עליכם?"
השלושה נדו לאות הסכמה דמומה. קירש ידע שגם בכך אין צורך. את המידע הזה הם ירצו לקבור, לא לפרסם.
"באתי לכאן היום," פתח קירש, "כי הגעתי לתגלית מדעית שוודאי תזעזע אתכם. מדובר בעניין שעבדתי עליו במשך הרבה שנים, בתקווה להשיב על שתיים מן השאלות המהותיות ביותר לחוויית הקיום האנושית. ועכשיו, כשהצלחתי, אני בא דווקא אליכם משום שאני מאמין שמדובר במידע שתהיה לו השפעה מרחיקת לכת על המאמינים ברחבי העולם. ייתכן מאוד שהוא יביא לשינוי שיהיה, אפשר לומר... מערער. נכון לרגע זה, אני האדם היחיד שמחזיק במידע שאני עומד לחשוף בפניכם."
קירש הושיט יד לכיס החליפה שלו ושלף סמארטפון גדל מידות — מכשיר שהוא עצמו תיכנן וייצר כדי לענות על צרכיו הייחודיים. המכשיר היה נתון במארז ססגוני להפליא, וקירש הציב אותו בפני השלושה כמו טלוויזיה. בתוך רגע ישתמש בו כדי להתחבר אל שרת מאובטח להפליא, להזין את הסיסמה בת שלושים ושניים התווים ולהזרים עבורם מצגת.
"מה שאתם עומדים לראות," אמר קירש, "הוא טיוטה ראשונה של מה שאני מקווה לחלוק עם העולם — אולי בעוד חודש, פחות או יותר. אבל קודם לכן אני רוצה להתייעץ עם כמה מן ההוגים הדתיים המשפיעים ביותר בעולם, וזאת, כדי להבין כיצד יקבלו את החדשות האלה האנשים שעליהם הן ישפיעו יותר מכול."
הבישוף נאנח בקול. הוא נשמע משועמם יותר מאשר מוטרד. "הקדמה מרתקת, מר קירש. אתה מדבר כאילו מה שאתה מתכונן להראות לנו יזעזע את יסודותיהן של הדתות בעולם."
קירש העביר את מבטו על אוצר הכתבים המקודשים. זה לא יזעזע את היסודות שלכם. זה ימוטט אותם.
הוא אמד את היושבים לפניו. הם לא ידעו שבעוד שלושה ימים התעתד קירש לתת פומבי לפרזנטציה שהכין, ולעשות זאת באירוע מרהיב ומתוכנן למופת. ואז יבינו כולם, בכל העולם, שלכל הדתות אכן יש דבר אחד במשותף.
כולן שגויות בתכלית.
עידן –
מקור
עוד ספר מתח מעולה של דן בראון.
הספר כרגיל מותח מאוד, בקצב גבוה וגורם לקוראים לחשוב.
למרות שהספר טוב מאוד לטעמי, הוא קצת פחות טוב מהספרים הקודמים של דן בראון, אבל אני עדיין ממליץ עליו.
שלומית –
מקור
ספר מתח מעולה של דן בראון. לדעתי טוב מרבים מספריו הקודמים בעיקר בשל הראיה העתידנית וסימני השאלה שמותיר. מומלץ מאד
לימור –
מקור
וואו איזה ספר מתח מעולה, כתיבה טובה וסוחפת עלילה טובה נהנתי מכל רגע של קריאה וממליצה.
אבירן –
מקור
כמו כל הספרים האחרים של דן בראון, הסיפור הזה הוא אחד הריקודים העדינים בין מדע לדת. וכאן רואים את פרופסור לנגדון שוב נסחף באותו ריקוד – דרמטי, לפעמים אלים, תמיד עמוק
אנסטסיה –
המקור
ספר מדהים, קראתי אותו בנשימה אחד. מעניין עד עמוד האחרון.
ספר ממש מומלץ לקריאה נהניתי כל רגע
קריאה מהנה
יהודה –
מקור
העלילה מותחת, מעניינת ומפתיעה. מי שמכיר את הסגנון של בראון יזהה אותו גם בספר הזה, לכל אורכו.
דוקא הפן המדעי שמחכה לחשיפה שלו לאורך רוב הספר הוא לא משהו כזה מיוחד, למי שקצת קורא ומתעניין במדע. אבל זה לא מוריד מערך הספר כספר מתח