מר מרצדס

9-10 באפריל, 2009

לאוֹגי אוֹדֶנקֶרק היתה דאטסוּן שנת 97׳ שעדיין נסעה חלק למרות הקילומטרז׳ הגבוה, אבל דלק היה מצרך יקר, בייחוד לגבר מובטל, ואולם הסיטי־סנטר נמצא בכלל בקצה השני של העיר, ולכן הוא החליט לנסוע בקו האחרון של אותו לילה. הוא ירד מהאוטובוס באחת־עשרה ועשרים, עם תיק על הגב ושק שינה מגולגל מתחת לזרועו. הוא חשב שבשלוש לפנות בוקר הוא עוד יודה לעצמו על שק השינה הזה. הלילה היה ערפילי וקריר.

״בהצלחה, אחי,״ אמר לו הנהג כשירד במדרגות. ״מגיע לך משהו רק בזכות זה שהגעת ראשון.״

אבל הוא לא הגיע ראשון. כשצעד אל שביל הגישה הרחב והתלול שהוביל לאולם, הבחין אוגי בקבוצה של עשרים איש לפחות שכבר המתינו מחוץ לשורת הדלתות, כמה מהם בעמידה, רובם בישיבה. סרטים צהובים עם הכיתוב אין מעבר כבר נתלו בין שורות של עמודים, ויצרו מין מבוך סבוך שהתפתל סביב עצמו. אוגי הכיר את המבוך הזה מבתי־הקולנוע ומהתור לבנק, שם היה כעת במשיכת יתר, והוא הבין היטב את מטרתו: לדחוס אנשים רבים ככל האפשר לתוך חלל קטן ככל האפשר.

כשקרב אל מה שנראה כמו שורת קוֹנגה של דורשי עבודה, אוגי נדהם ונחרד לגלות שהבחורה בסוף התור החזיקה תינוקת ישנה בתוך מנשא. לחייה של התינוקת היו סמוקות מקור, וכל נשיפה שלה לוותה בחרחור קלוש.

הבחורה שמעה את אוגי מתקרב בקוצר נשימה, ומייד הסתובבה. היא היתה צעירה ויפה למדי, למרות העיגולים השחורים מתחת לעיניה. לרגליה נח תיק נשיאה עשוי טלאים־טלאים. אוגי ניחש שמדובר במערך התמיכה הלוגיסטי של התינוקת.

״הַיי,״ אמרה הבחורה. ״ברוך הבא למועדון המשכימים.״

״את יודעת מה אומרים: המשכים קום – המאושר ביקום.״ לרגע היסס, ואז חשב לעצמו, נו, לכל הרוחות, והושיט לה את ידו.

״אוגוסט אוֹדֶנקֶרק. אוגי. קיצצו אותי. ככה קוראים לזה היום, אבל למעשה פוטרתי.״

היא לחצה את ידו. היתה לה אחיזה טובה, מוצקה כזאת ובכלל לא מבוישת.

״אני ג׳ניס קרֵיי, ולבונבוניירה הזאת קוראים פּטי. כנראה שגם אני קוצצתי. עבדתי כסוכנת בית אצל משפחה נחמדה בשוּגֶר הַייטס. בעלים של סוכנות רכב.״

אוגי עיווה את פניו.

ג׳ניס הינהנה. ״אני יודעת. הוא אמר שהוא נורא מצטער, אבל זה הזמן להדק את החגורה.״

״זה מה שכולם אומרים,״ אמר אוגי, וחשב לעצמו: לא יכולת למצוא שמרטף? אין אף אחד פנוי?

״לא היתה לי ברירה, הייתי חייבת להביא אותה.״ מסתבר שג׳ניס קריי לא נזקקה לחוש שישי כדי לקרוא את מחשבותיו. ״לא מצאתי שמרטף. בחיי, אין אף אחד. הבת של השכנים לא יכלה לשמור עליה כל הלילה, גם אם הייתי מציעה לשלם לה, ואני לא יכולה להרשות לעצמי דבר כזה. אם אני לא אמצא עבודה, אין לי מושג ממה נחיה.״

״וההורים שלך לא יכלו לשמור עליה?״ שאל אוגי.

״הם גרים בוורמונט. אם היה לי קצת שכל, הייתי לוקחת את פּטי וחוזרת לשם. מקום יפה. אבל יש להם בעיות משלהם. אבא שלי אומר שהבית שלהם הולך לעזאזל. כאילו, לא באמת, זה לא שהוא נהרס או משהו, זה עניין כלכלי.״

אוגי הינהן בהבנה. גם את זה כולם אומרים.

כמה מכוניות טיפסו בכביש התלול מרחוב מרלבורו, שם ירד אוגי מהאוטובוס. הם פנו שמאלה, לתוך מגרש החניה העצום והריק שיהיה עמוס לעייפה מחר בצהריים... נותרו עוד שעות ארוכות לפני שייפתחו השערים ויחל רשמית יריד התעסוקה השנתי הראשון של העיר. אף אחת מהמכוניות לא נראתה חדשה. נהגיהן חנו, ומרובן יצאו שלושה או ארבעה דורשי עבודה שפנו כולם כאיש אחד אל דלתות האולם. אוגי כבר לא עמד בסוף התור, שהגיע כמעט לפיתול הראשון במבוך.

״אם אמצא עבודה, אמצא גם שמרטף,״ אמרה הבחורה. ״אבל הלילה, אני ופּטי פשוט צריכות להתמודד עם זה.״

התינוקת פלטה שיעול חולני שלא מצא חן בעיני אוגי, זעה קלות במנשא ושוב נרדמה. לפחות היא היתה מכורבלת היטב; אפילו ידיה כוסו כפפות זעירות.

ילדים שורדים גם במצבים גרועים מזה, חשב לעצמו אוגי באי־נוחות. הוא הירהר בקערת האבק ובשפל הגדול. נו, גם השפל הזה היה מספיק גדול בשבילו. עד לפני שנתיים, הכול היה ורוד. לא שהוא היה אמיד או משהו כזה, אבל הוא כן גמר את החודש, ורוב החודשים אפילו שם קצת כסף בצד. עכשיו המצב חרא. הם עשו משהו לכסף שלו. הוא לא ממש הבין את זה. הוא היה עובד משרד במחלקת השילוח של ׳תחבורת האגמים הגדולים׳, והתמצא בעיקר בחשבוניות ובשימוש במחשב כדי לשנע דברים באוויר, בים או ברכבת.

״אנשים יראו אותי עם התינוקת ויחשבו מייד שאני לא אחראית,״ התאוננה ג׳ניס קריי. ״זה ברור לי, אני רואה את זה בפנים שלהם, ראיתי את זה גם בפנים שלך. אבל מה יכולתי לעשות? גם אם הבת של השכנים היתה נשארת כל הלילה, זה היה עולה לי שמונים וארבעה דולר. שמונים וארבעה! שמתי בצד את שכר הדירה של החודש הבא, אבל מעבר לזה אני מרוששת.״ היא חייכה, ולאורם של פנסי הרחוב הגבוהים שבמגרש החניה, הבחין אוגי בדמעות שנתלו על ריסיה.

״אני סתם מקשקשת.״

״אין לך על מה להתנצל, אם זה מה שניסית לעשות.״ התור הקיף כעת את העיקול הראשון במבוך, וחזר אל המקום שאוגי עמד בו. והיא צדקה. רבים מהאנשים בתור בהו בתינוקת הישנה שבמנשא.

״קלעת בול. אני אמא יחידנית, בלי בעל ובלי עבודה. אני רק רוצה להתנצל בפני כולם, על כל דבר.״ היא הסתובבה והביטה בכרזה שנתלתה מעל שורת הדלתות. 1000 משרות מובטחות! נכתב בה. ומתחת: אנחנו עומדים לצד תושבי עירנו! – ראש העיר ראלף קינסלר.

״לפעמים מתחשק לי להתנצל על קולומביין, על 11 בספטמבר, על בארי בּוֹנדס והסטרואידים שלו.״ היא פלטה צחקוק חצי היסטרי. ״אפילו על מעבורת החלל שהתפוצצה, וכשזה קרה עדיין לא למדתי ללכת.״

״אל דאגה,״ אמר לה אוגי. ״את תהיי בסדר.״ זה היה סתם משהו שנהוג לומר.

״הלוואי שלא היתה כזאת לחות הלילה, זה הכול. הלבשתי אותה היטב למקרה שיהיה ממש קר, אבל הלחות הזאת...״ היא נדה בראשה. ״אבל אנחנו נעבור גם את זה, נכון, פּטי?״ היא חייכה אל אוגי חיוך קלוש וחסר תקווה. ״רק שלא יירד גשם.״

הוא לא ירד, אך הלחות גברה עד שיכלו כמעט לראות טיפות קטנות באלומות האור שהטילו פנסי הרחוב. בשלב מסוים גילה אוגי שג׳ניס קריי ישנה בעמידה. היא נטתה קלות על צידה, כתפיה שחו, שערה נתלה סביב פניה קווצות־קווצות וסנטרה כמעט נח על עצם החזה שלה. הוא הציץ בשעונו וגילה שהשעה כמעט רבע לשלוש.

פּטי קריי ניעורה משנתה כעבור עשר דקות ופרצה מייד בבכי. אמא שלה (ילדונת בעצמה, חשב אוגי) קפצה במקומה כנשוכת נחש, פלטה מין נחרה סוסית, הרימה את ראשה וניסתה לשלוף את התינוקת מתוך המנשא. לרגע סירבה התינוקת לצאת; כפות רגליה היו תקועות. אוגי מיהר לעזור, והחזיק במנשא משני צדדיו. פּטי נחלצה מתוכו כשהיא מייללת בקולי קולות, והוא ראה את טיפות המים שנצצו על מעילה הקטנטן הוורוד ועל כובעה התואם.

״היא רעבה,״ אמרה ג׳ניס. ״אני יכולה להציע לה ציצי, אבל היא גם רטובה. אני מרגישה את זה אפילו דרך המכנסיים שלה. אוי, אלוהים, אני לא יכולה להחליף לה כאן בחוץ – תראה את הערפל הזה!״

אוגי תהה מיהו האֵל עם חוש ההומור שדאג להעמיד אותו בתור דווקא מאחוריה. הוא גם תהה איך לעזאזל תצלח הבחורה הזאת את שארית חייה – עד הסוף, לא רק את שמונה־עשרה השנים הבאות של אחריות מלאה על בתה. לצאת מהבית בלילה כזה, בלי שום דבר פרט לתיק עם חיתולים! להיות מיואשת עד כדי כך!

שק השינה שלו נח ליד תיק החיתולים של פּטי. כעת התכופף, פרם את השרוכים, פרש את השק ופתח את הרוכסן. ״תחליקי פנימה. תתחממי קצת, וחממי גם אותה. ואז אני אמסור לך את כל הציוד שאת צריכה.״

היא נעצה בו מבט, וחיבקה אליה את התינוקת המתפתלת והמייבבת. ״אתה נשוי, אוגי?״

״גרוש.״

״ילדים?״

הוא הניד את ראשו.

״למה אתה כל כך נחמד אלינו?״

״כי אנחנו פה ביחד,״ אמר לה, ומשך בכתפיו.

היא הביטה בו עוד רגע ארוך, ולבסוף גמלה ההחלטה בליבה והיא מסרה לו את התינוקת. אוגי החזיק אותה במרחק אַמָּה, מרותק לפנים האדומות והזועמות, לאגל הנזלת שנתלה על האף הקטן, לרגליים הזעירות שבעטו באוויר בתוך אוברול פלנל. ג׳ניס הזדחלה לתוך שק השינה, ואז הושיטה את ידיה. ״תן לי אותה, בבקשה.״

אוגי ציית, והאישה התחפרה עמוק בתוך השק. לידם, במקום שבו התור התעקל לראשונה וחזר לכיוון נקודת המוצא, עמדו שני צעירים ובהו בהם.

״תתעסקו בעניינים שלכם, חברים,״ סינן אוגי, והשניים הפנו את מבטיהם.

״אתה יכול לתת לי חיתול?״ שאלה ג׳ניס. ״עדיף שאחליף לה לפני שאני מאכילה אותה.״

הוא כרע ברך על המדרכה הרטובה ופתח את הרוכסן של תיק הטלאים. לרגע הופתע לגלות חיתולי בד במקום טיטולים, אבל הבין מייד. חיתולי הבד מתאימים לשימוש חוזר. אולי הבחורה לא לגמרי אבודה, ככלות הכול.

״יש פה גם משחה. את רוצה אותה?״

מתוככי שק השינה, שם ביצבצה כעת רק קווצה משערה החום: ״כן, בבקשה.״

הוא מסר לה חיתול ואת שפופרת המשחה. שק השינה החל לקפץ ולהתנועע מצד לצד. לרגע גברו קולות הבכי. מישהו צעק מאחד העיקולים הרחוקים, שאבדו בתוך הערפל הסמיך: ״אתם לא יכולים להשתיק את התינוק הזה?״ וקול אחר הוסיף: ״מישהו צריך להתקשר לשירותי הרווחה.״

אוגי חיכה, והתבונן בשק השינה. לבסוף פסקו הטלטלות, ויד הגיחה מתוך השק כשהיא אוחזת בחיתול. ״אתה יכול לשים את זה בתוך התיק? יש שם שקית למלוכלכים.״ היא הציצה לעברו כמו חפרפרת מתוך המחילה שלה. ״אל תדאג, זה לא קקי, זה רק רטוב.״

אוגי נטל את החיתול מידה, השליך אותו לתוך שקית הניילון (עם הלוגו של קוֹסטְקוֹ שהודפס על צידה), ורכס שוב את התיק. קולות הבכי שעלו מתוך שק השינה נמשכו עוד דקה לערך, ואז פסקו באחת כשפּטי החלה לינוק במגרש החניה של סיטי־סנטר. מעל לשורת הדלתות שייפתחו רק בעוד שש שעות, התנופפה לה הכרזה במין עצלות חסרת חיים. 1000 משרות מובטחות!

בטח, חשב אוגי לעצמו. כמו שוויטמין סי מחסן אותך מאיידס. עוד עשרים דקות חלפו. מכוניות נוספות טיפסו במעלה הגבעה מרחוב מרלבורו. אנשים הצטרפו לתור. אוגי העריך שמספרם מגיע כמעט לארבע־מאות. על כל פנים, עד שייפתחו הדלתות בתשע יהיו שם כבר אלפיים, וגם זה באומדן זהיר מאוד.

ואם יציעו לי עבודה במטבח של מקדונלדס, אני אסכים?

סביר להניח שכן.

ומה עם עבודה בוולמארט?

אה, בלי שום ספק. חיוך גדול ומה שלומך היום, גברתי? אוגי חשב שזה תפור עליו, תפקיד של מקבל פני לקוחות בוולמארט.

אני אדם חברותי, חשב בינו לבינו. וצחק.

מתוך השק: ״מה כל כך מצחיק?״

״שום דבר,״ אמר. ״תכרבלי את הקטנטנות.״

״זה מה שאני עושה.״ הוא שמע חיוך בקולה.

בשלוש וחצי הוא כרע ברך, הרים את דש השק והציץ פנימה. ג׳ניס קריי שכבה מכורבלת וישנה שנת ישרים, כשהתינוקת צמודה אל שדה. זה הזכיר לו את ׳ענבי זעם׳. איך קראו לדמות ההיא? זו שמציעה להיניק את האיש ההוא? הוא חשב שהיה לה שם של פרח. לילך? לא. איריס? ממש לא. לרגע חשב לחפון את ידיו סביב פיו, להרים את קולו ולשאול את הקהל: מי פה קרא את ׳ענבי זעם׳?

אבל עוד הוא מתרומם (ומחייך מעצם המחשבה המגוחכת), ופתאום הוא נזכר. חבצלת. זה היה שמה של הדמות ההיא מ׳ענבי זעם׳. אבל לא סתם חבצלת: חבצלת השרון. זה נשמע לו תנ״כי, אבל הוא לא היה בטוח במאת האחוזים; הוא לא היה מאלה שקוראים בתנ״ך.

הוא השפיל את מבטו אל שק השינה, שם ציפה להעביר את השעות הקטנות של הלילה, והירהר בדבריה של ג׳ניס קריי, שהרגישה צורך להתנצל על קולומביין, על 11 בספטמבר ועל בארי בונדס. היא בטח היתה לוקחת אחריות גם על התחממות כדור הארץ. אולי כשכל זה ייגמר ושניהם ימצאו עבודה חדשה – ואולי לא, גם זו אפשרות מתקבלת על הדעת – הוא יזמין אותה לארוחת בוקר. לא בתור דייט, ממש לא, סתם כדי לאכול מקושקשת עם בייקון. גם ככה אחרי זה הם כבר לא יתראו שוב לעולם.

עוד אנשים הצטרפו לתור. הם גדשו את עיקולי המבוך עד סופו, ועמדו בין שני הסרטים עם הכיתוב המלא בחשיבות עצמית אין מעבר. משם נמשך התור והתארך עמוק אל תוך מגרש החניה. יותר מכול הפתיעה את אוגי – ועוררה בו אי־נוחות – הדממה ששררה סביבו. כאילו ידעו כולם מראש שהמשימה תנחל כישלון חרוץ, ורק חיכו לקבל על עצמם את הדין.

הכרזה שבה והתנופפה בעצלתיים.

הערפל נעשה סמיך עוד יותר.

זמן קצר לפני חמש בבוקר ניעור אוגי משנתו הטרופה, רקע ברגליו כדי להעיר אותן מתרדמתן וגילה גוון לא נעים של אור מתכתי שהתגנב לתוך אוויר הלילה. זה היה הדבר הכי רחוק שיש מאותה איילת שחר ורודת אצבעות שמתוארת אצל הומרוס או בסרטי הטכניקולור הישנים. זו היתה אנטי־זריחה לחה וחיוורת כמו לֶחְיָהּ של גווייה בת יום.

הוא ראה את אולם הסיטי־סנטר חושף את פניו במלוא כיעורו האדריכלי משנות השבעים. הוא ראה את עשרים העיקולים של מבוך דורשי העבודה הסבלניים מתפתל סביב עצמו, עד שלבסוף נמוג ונעלם לתוך הערפל. כעת נשמעו פה ושם קולות שיחה, וכשאיש תחזוקה במדים אפורים חצה את הלובי מצידן האחר של דלתות הזכוכית, עבר בקהל רחש עוקצני של תרועת עידוד.

״נתגלו סימני חיים בכוכבים אחרים!״ צעק אחד משני הצעירים שבהו בג׳ניס קריי – היה זה קית׳ פְריאס, שזרועו השמאלית תיקרע בקרוב מגופו.

היו כמה שצחקו למשמע הדברים, וקולות השיחה גברו. הלילה נגמר. האור המחלחל אל תוך היום החדש לא נראה מעודד במיוחד, אבל היה עדיף ולו במעט על פני השעות הקטנות שחלפו באיטיות מחרידה.

אוגי כרע שוב ברך לצד שק השינה שלו, וכרה את אוזנו. הנחרות הקלושות והקצובות ששמע העלו חיוך על פניו. אולי הוא סתם חשש לגורלה. כנראה אנשים מסוימים חיים את חייהם – ואפילו משגשגים –רק בזכות טוב ליבם של זרים. ואולי אחת מהם היא אותה בחורה שנחרה כעת עם התינוקת שלה בשק השינה שלו.

פתאום עלה בדעתו שהוא וג׳ניס קריי יכולים להציג את עצמם בדוכני התעסוקה השונים כבני־זוג. אם כך ינהגו, נוכחותה של התינוקת לא תיראה כמו סימן לחוסר אחריות, אלא דווקא לדבקות משותפת במטרה. הוא לא ידע אם זה אכן יעזור, טבע האדם היה מבחינתו בגדר מסתורין, אבל חשב לעצמו שזה יכול לעבוד. הוא החליט להציע את הרעיון לג׳ניס, כשזו תתעורר. לשאול לדעתה. הם לא יכלו לטעון שהם נשואים. היא לא ענדה טבעת נישואים, וגם הוא הסיר את שלו לפני שלוש שנים ויותר, אבל הם יכולים לומר שהם... איך קוראים לזה היום? שותפים לחיים.

מכוניות נוספות טיפסו בגבעה התלולה מרחוב מרלבורו במרווחי זמן קצובים, כמו תקתוק של שעון. בקרוב יגיעו אנשים גם ברגל, לאחר שיירדו מהקו הראשון של הבוקר. אוגי היה כמעט משוכנע שהאוטובוסים מתחילים לנסוע בשש. בשל הערפל הכבד, נראו המכוניות הקרבות כמו צמד פנסים עם צלליות כהות שארבו מאחורי השמשה הקדמית. כמה מהנהגים ראו את הקהל העצום שכבר חיכה בחוץ, ומייד נרתעו וסובבו את ההגה, אבל רובם המשיכו להתקרב ופנו אל מקומות החניה המעטים שעוד נותרו פנויים, כשאורות פנסיהם האחוריים נמוגים.

רק אז הבחין אוגי בצלליתה של מכונית שלא הסתובבה וחזרה על עקבותיה, אבל גם לא פנתה אל ירכתי מגרש החניה. לאורות הפנסים הגבוהים והמסמאים נוספו גם פנסי ערפל צהובים.

פנסים איכותיים, חשב אוגי. זו מרצדס בנץ. אבל מה עושה מרצדס ביריד תעסוקה?

הוא ניחש שזה ראש העיר קינסלר, שבא לשאת נאום למועדון המשכימים. אולי לברך אותם על התושייה, על הפגנת ערכים אמריקניים מוכרים ואהובים כמו אם־אין־אני־לי־מי־לי. אם כן, חשב אוגי בינו לבינו, להגיע במרצדס – אפילו ישנה – מעיד על חוסר טעם.

גבר מזדקן שעמד בתור לפני אוגי (שמו וֵיין וִילנד, והוא נשם כעת את נשימותיו האחרונות עלי אדמות) שאל: ״זו מרצדס בנץ? נדמה לי שזו בנץ.״

אוגי פצה את פיו כדי לומר בטח שזו מרצדס, אי אפשר לטעות בפנסים שלה, אלא שבאותו רגע צפר נהג המכונית שמאחורי צללית המרצדס הכהה – צפירה ארוכה וקצרת רוח. פנסי המרצדס נצצו עוד יותר מתמיד, וחתכו חרוטים מסמאים של אור בתוך הערפל הכבד מטיפות של לחות. ולפתע פתאום המכונית זינקה קדימה כאילו הצפירה קצרת הרוח העירה אותה משנתה.

״היי!״ קרא ויין וילנד המופתע. זו היתה המילה האחרונה שבקעה מגרונו.

המכונית שעטה היישר אל תוך האזור הדחוס ביותר בקהל דורשי העבודה, בין שני הסרטים עם הכיתוב אין מעבר. היו שניסו להימלט, אבל רק אלו שעמדו בקצה התור יכלו להשתחרר ולנוס על נפשם. לאלו שהיו קרובים לדלתות – למשכימים האמיתיים – לא היה שום סיכוי לברוח. הם הפילו את העמודים, הסתבכו בסרטים הצהובים ונתקלו זה בזה בניסיון נואש להימלט. הקהל התנודד מצד אל צד בסדרה של גלים מיוסרים. הזקנים והקטנים נפלו ונרמסו תחת רגליהם של כל השאר.

אוגי נדחף בכוח שמאלה, מעד, מצא את שיווי משקלו ונדחף קדימה. מרפק מעופף פגע בעצם הלחי שלו ממש מתחת לעינו הימנית, וצד אחד של שדה ראייתו נמלא זיקוקים של חגיגות הארבעה ביולי. בעינו השמאלית ראה את המרצדס לא סתם מגיחה מתוך הערפל, אלא כמו נוצרת יש מאין. זו היתה מכונית גדולה ואפורה, אולי מדגם SL500, כנראה עם מנוע של שנים־עשר צילינדרים שנהמו כעת במלוא עוצמתם.

אוגי צנח על ברכיו ליד שק השינה שלו, וכשניסה להתרומם ספג בעיטות מכל כיוון: בזרוע, בכתף, בצוואר. אנשים סביבו צווחו. הוא שמע אישה צורחת, ״זהירות, זהירות, הוא לא עוצר!״

הוא ראה את ג׳ניס קריי משרבבת את ראשה אל מחוץ לשק השינה, ומביטה סביבה מבולבלת. שוב עלתה במוחו תמונה של חפרפרת ביישנית שמציצה מתוך המחילה שלה. חפרפרת עם שיער פרוע משינה.

הוא זחל קדימה על ארבע, ונשכב על השק ועל הבחורה ועל התינוקת שבפנים, כאילו חשב שבגופו יצליח לגונן עליהן משתי טונות של מתכת והנדסה גרמנית. הוא שמע אנשים צורחים, אך הקולות כמעט נבלעו בשאגת המנוע של המכונית המתקרבת. מישהו הנחית מהלומה אדירה על עורפו, אך הוא כמעט לא הרגיש דבר.

הוא הספיק לחשוב: התכוונתי להזמין את חבצלת השרון לארוחת בוקר.

הוא הספיק לחשוב: אולי היא תסטה הצידה.

נדמה היה שזה הסיכוי הטוב ביותר שלהם, כנראה הסיכוי היחיד שלהם. הוא ניסה להרים את ראשו כדי לראות מה קורה, וצמיג שחור וענקי חסם את שדה ראייתו. הוא חש בידה של הבחורה מתהדקת סביב זרועו. הוא הספיק לקוות שהתינוקת עדיין ישנה. ואז נגמר הזמן.