מר סוואגר

1

מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי רצה לאורך מדרכה, בידי שקית מלאה צואת כלבים מהבילה, ובעקבותי גולדן רטריבר מהיר והבעלים הזועם שלו.

אנשים בשיקגו מתייחסים לקקי ברצינות רבה מדי.

איזה מין בן אדם החליט שאיסוף צואת כלבים טרייה הוא הרגל שכולם צריכים לאמץ? הפארק כאן אפילו מספק שקיות ניילון קטנות, שמוצעות ללא תשלום בתוך מתקן ייעודי ועליו איור של כלב המחזיק בפיו שקית מלאה בגללים של עצמו.

בעיירה הקטנה שגדלתי בה, מאוּנט אוֹליב שבמיסיסיפי, לאף אחד לא אכפת איפה הכלב שלך מחרבן. אם דרכתם בטעות בתוך ערימה, אתם פשוט משפשפים את הרגל על הדשא עד שהרוב יורד. ואם אתם מסתובבים בחנות ורואים שאנשים מרחרחים את האוויר ואומרים, "מסריח פה מקקי של כלב," התגובה הטבעית היא שכולם מסביב בודקים את סוליות הנעליים שלהם. ואז הנימוס מחייב את הקורבן לומר, "זה אני," וכולם מהנהנים בהבנה ומכוונים אותו לחלקת הדשא הקרובה ביותר.

ברגע זה הבית נראה לי במרחק מיליון קילומטר.

אני מצליחה בקושי להתחמק ממדחן ונתקלת באישה עם עגלת תינוק. "סליחה!" אני מרימה את כפות ידי במחוות כניעה, מדלגת לאחור וממשיכה להתנצל בפני האישה. היא נועצת בי מבט זועם, כורעת לצד העגלה ופותחת את הרוכסן של הכיסוי כדי לבדוק מה שלום התינוק. אני מרגישה זוועה בעשר דרכים שונות, עד שצ'יוואווה קטן זוקף מהעגלה את הצוואר הפצפון שלו, העטוף בצעיף.

אוי, אלוהים שישמור.

שיקגו המטומטמת.

כלב מטומטם.

קקי מטומטם.

לוּק דיוּקָנֶן המטומטם.

חלפו שנים מאז שהתנהגתי בטיפשות בטארגֶט ונאלצתי להשתתף בסדנה לניהול כעסים. אבל אני עדיין יכולה לשמוע בראשי את קולו של הקואוצ'ר שלי בכל פעם שאני מתעצבנת.

"טוב, פנלופי, זו אשמתך בלבד, ולא אשמתו של אף אחד אחר, שאת נמצאת במצב הזה. בואי נחשוב על המעשים שהביאו אותך לכאן."

כן, בואו נעשה את זה באמת.

לוק דיוקנן שבה את לבה של החברה הכי טובה שלי כשהיא היתה בהתמחות קיץ כאן בשיקגו. חצי שנה לאחר מכן הוא ריסק לה את הלב כשהיא תפסה אותו עם הזין נעוץ בפי הטבעת של אישה אחרת. היא חזרה למיסיסיפי. עברה לגור איתי. ואני נאלצתי בשבועיים האחרונים לשמוע אותה בוכה ומתייפחת ומושכת באף ולראות איך היא שותה לי את כל האלכוהול.

אז כשהיא אמרה לי שללוק יש חרדה מקקי של כלבים, ידעתי מה אני צריכה לעשות: למשוך את כל הכסף שכרטיס האשראי שלי מאפשר לי. לטוס לשיקגו רגע לפני סופת השלגים הגדולה ביותר שהכתה במדינת אילינוי אי-פעם. להכניס קצת קקי של כלב לשקית, להצית את הערימה על המרפסת הקדמית של לוק ולצלם אותו מכבה את השריפה הקטנה ברקיעות נמרצות.

ואז אני אעלה את הסרטון לרשת. הוא יהפוך לוויראלי. אני אהרוס את חייו של לוק. אגרום לאמילי, החברה שלי, לחייך. נצא יחד לבר. היא תספר את הסיפור לבחור חתיך עוד יותר מלוק. הם יזדיינו במגרש החניה. אמילי תתגבר על שיברון הלב שלה ותתחפף סוף-סוף מהדירה שלי.

פשוט, נכון?

אז זהו, שלא.

למה?

כי צריך להתאמץ מאוד כדי למצוא קקי של כלב בשיקגו, אילינוי.

כשהתבייתּי על היציקה הענקית והושטתי אליה יד עטופה בשש שקיות ניילון מהמתקן, הבעלים של הכלב שאל אותי מה אני עושה. אז הסברתי לו.

"תראה, אדוני, אני פשוט ממש צריכה את צואת הכלבים הזאת, בסדר?" לא תיארתי לעצמי שהוא ירדוף אחרי ברחבי העיר, ובכל זאת - הנה אנחנו כאן. וזה בשום פנים ואופן לא באשמתי.

ניהול כעסים מטומטם.

נביחות הכלב מתגברות. אני מעזה להציץ מעבר לכתפי והם מתקרבים. מתקרבים יותר מדי. אני פונה במהירות שמאלה בצומת הבא ונכנסת לרחוב עמוס עוד יותר, שמשני צדיו חונות מכוניות. הרוח נושבת היישר מולי ופרצי אוויר ארקטי מכים בי, קרים כל כך עד שאני נשבעת שאני יכולה להרגיש את הדלקת מתפתחת בריאות שלי.

אני קצרת נשימה, קפואה, הרגליים שלי בוערות, החזה שלי כואב, ואני מקבלת החלטה שגויה. אני פותחת בתנופה את הדלת האחורית של לימוזינה שחורה וצונחת על המושב. ברגע שאני סוגרת אחרי את הדלת, הכלב ובעליו חולפים על פני המכונית. אני פולטת אנחת רווחה.

התחושה הזאת נמשכת בדיוק שתי שניות.

אני יושבת במכונית של מישהו.

היא מחופה כולה בעור שחור. מצוידת במושבים רכים. שטיח נקי וחלונות כהים. בקבוק זכוכית מעוצב מלא נוזל ענברי. מחיצה אטומה. מעברה השני יושב נהג? ברור.

"מיס סימס?" רועם קול ברמקולים, ואני קופאת. "מר סוואגר ביקש שאסיע אותך בחזרה לדירה שלו אחרי שתסיימי את הקניות. את רוצה לנסוע לשם עכשיו?"

סוואגר? מר שחצן?

עינַי פונות אל האינטרקום. אל הדלת. בחזרה אל האינטרקום. "כן, בבקשה."

למה אמרתי את זה? במבטא הזה? אני לא בריטית. וגם לא אוסטרלית. ואני לא יודעת באיזה מבטא בדיוק עניתי. אני תמיד מתבלבלת ביניהם...

"בסדר גמור, מיס. כבר נגיע."

המכונית משתלבת בתנועה ואני חוטפת התקף חרדה של שלוש שניות.

מה עשיתי?

אני כזאת סתומה.

כל כך חמים ונעים במכונית הזאת.

לא יזיק לי לשתות קצת אלכוהול.

לעזאזל הכול.

השקית עם הקקי של הכלב נופלת על הרצפה, ואני כורעת-מתנודדת אל ההדום שניצב מולי. בקבוק המשקה כבד וקשה לי להסתדר איתו. אני מחזיקה אותו בין הרגליים ומושכת חזק את פקק הזכוכית. כשהוא נשלף לבסוף, היד שלי עפה אחורנית ומכה בחוזקה בפנַי.

"בן זונה!" אני מכחכחת בגרוני. "בן זונה!" אני אומרת שוב, הפעם עם מבטא.

הוויסקי חזק כל כך עד שהוא חורך לי את השערות באף כשאני שואפת את ריחו. אני לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל בכל מקרה אני מוזגת לי כוסית. או אצבע. או איך שקוראים לזה. אני מתלבטת אם להוסיף קרח. לא יודעת בדיוק איך אמורים להגיש את זה.

הלוואי שהיתה כאן בירה.

הבנזין שאנשים קוראים לו ויסקי שורף לי מבפנים עד אצבעות הרגליים. אבל יש לו טעם מעושן נעים שמשתהה על הלשון שלי. אני משתוקקת ללגימה הבאה, מרוקנת את הכוס ומרגישה שמתפשטת בקרבי חמימות. אני מרגישה גם קצת יותר בטוחה בעצמי בנוגע להחלטות הגרועות שהביאו אותי לכאן.

זאת אומרת, מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? תפסתי טרמפ. אין חוק שאוסר על שימוש בטרמפים כאמצעי בריחה מקור אכזרי. אם אתפס, אני פשוט אזעיף פנים ואגיד שאני ענייה.

זה לא שקר.

אני באמת ענייה.

וזו עוד סיבה לכך שיצאתי לנסיעה הזאת, אם כי לעולם לא אודה בכך בפני אמילי.

נוסף על תוכנית המעקב-חיסול שלי, אני מקווה למצוא את מקור ההשראה המושלם שיאפשר לי לכתוב סוף-סוף את הרומן הרומנטי הסקסי והקלישאתי שאני מתכננת לכתוב כבר כמה חודשים. הרומן שלגיבור שלו אני קוראת ביני לבין עצמי הבחור הזה.

כן, המנכ"ל רב-העוצמה, העשיר כקורח, שהוא הרבה יותר מסקסי. גר בפנטהאוז. תותח במיטה. יש לו נהג. וזין גדול. והוא קצת רשע אבל לא באמת, כי הוא מסתיר סוד גדול שמתגלה אחרי שעוברים שישים וחמישה אחוזים מהספר. חושף את השדים מהעבר החבויים בו. מסביר מדוע הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג. ואז הוא זוכה לגאולה וכל הקוראות ששנאו לאהוב אותו נמסות.

המכונית עוצרת.

"מיס סימס?" זה הקול מהאינטרקום שוב. "את רוצה שאלווה אותך למעלה?"

"ל-לא. אין צורך."

למה אני ממשיכה לדבר במבטא הזה?

"אם את לא מרגישה בנוח עם הקונסיירז' -"

"הקונסיירז' בסדר גמור. תודה."

הדלת נפתחת כמו על פי פקודה, וכף יד עטויה כפפה מושטת פנימה. אני נוטלת את היד שהוצעה לי, מרימה מהרצפה את שקית הקקי ויוצאת מהמכונית.

משב פתאומי של רוח פרצים גורם לעיני לדמוע. כפות ידי מתאגרפות ואני מלכסנת מבט חטוף אל הגבר שלצדי. הוא מזכה אותי בחיוך מנומס ובהנהון. אני מביטה מעלה, מעלה, מעלה אל הבניין הענקי, ואז שוב אליו.

"לאיזה מין דירה יש קונסיירז'?" הקול שלי נסחף ברוח, והגבר מושך אותי אל תוך המבואה. אני עוצרת מיד אחרי דלת הבניין ובוהה מולי. השלג והקרח שהצטברו על מגפי האַג שלי מתמוססים על השטיח הכהה, ואני מנסה לקלוט את המראה. אני סוקרת את חלל הכניסה על כל עושרו השופע בפה פתוח לרווחה כמו סתומה.

ספות רכות בצבע שמנת מסודרות בחצי מעגל מול אח אבן אפורה שמתנשאת עד התקרה הגבוהה. הלהבות הכתומות והאדומות שבתוכה מפזזות ומרקדות לצלילי מוזיקה קלאסית המתנגנת בחלל. אני רוצה להושיט את ידַי ואת התחת הקפוא שלי אל האש, ואז להתפרקד על השטיח העבה מול האח כמו חתול.

"מכאן, מיס סימס."

אני הולכת אחרי האיש לאורך המבואה. המגפיים שלי חורקים על רצפת השיש ומשאירים אחריהם שובל מים מלוכלכים. אני מרימה את ראשי ומתבוננת סביבי. הכול זהב וזכוכית, מנוקד בצהובים ואפורים מרומזים. מהאגרטלים, דרך הנברשות ועד הפסלים והציורים - המקום הזה קורן בהדר שהבחורה הזאת מהעיירה הקטנה מעולם לא ראתה.

"אם את צריכה משהו, אל תהססי להתקשר אלי," אומר לי אלפרד - נשבעת שזה מה שכתוב על תג השם שלו - ועוצר מול דלת המעלית הכבדה. הצבע השחור האטום שלה עומד בניגוד חריף לארבע הדלתות של המעליות הנוספות, המחופות במראות בעלות גוון מוזהב. הוא מעביר כרטיס במתקן קטן הצמוד לדלת השחורה, שעליו מוטבעת האות פ', ואני מעיפה מבט באחת המראות.

השיער החום המתולתל שלי מזדקר לכל הכיוונים סביב ראשי כמו זרדים שבורים וצונח מאחור על גבי. המעיל הרב-תכליתי שלי, שמתאים בול למיסיסיפי, הוא לא יותר מאשר מעיל גשם קליל כאן בשיקגו. והסקיני ג'ינס שהיה פעם אופנתי ספוג במים ונתלה בכבדות על ירכַי. המכנסיים רפויים כל כך אחרי שנים של לבישה עד שאפשר לחשוב שלהקת שׂלָווים קטנה עפה הרגע מתוך החלק שלהם שמכסה לי את התחת.

דלת המעלית נפתחת ואלפרד מסמן בידו שאכנס. אני נזרקת בחזרה אל המציאות.

"אלפרד..." אני מושיטה את ידי ואוחזת בזרועו.

קצות פיו נשמטים בדאגה ועיניו מתרחבות.

"אני צריכה להתוודות."

הוא טופח על ידי, וההבעה הדאוגה מתפוגגת מפניו ומתחלפת בחיוך חם. "אל תגידי כלום. אני כבר יודע."

"באמת?"

"בוודאי. ואל תדאגי... מיס סימס." הוא רוכן אלי וקולו הופך ללחישה. "סודך שמור עמי." הוא מזדקף וקורץ לי. "מר סוואגר יחזור רק מחר בצהריים. המקום עומד לרשותך. תיהני ממנו."

יכול להיות שהאיש הזה יודע שאני לא מיס סימס?

קורה הרבה שהוא נותן לנשים זרות לפלוש אל הבית של האיש הזה בלי לשאול שאלות?

מי זה אלפרד הזה?

אני נכנסת אל המעלית. הדלת נסגרת ואני משוגרת אל ראש הבניין במהירות כה גדולה, עד שאני חייבת להחזיק במעקה כדי לא ליפול.

אני שונאת מעליות. יש משהו מחריד בלהימצא בחלל סגור קטן, להיטלטל מעל הקרקע בארגז מתכת כבד המוחזק באוויר בעזרת כבלי מתכת וגלגלות ו... מה אם תהיה הפסקת חשמל?

האף שלי מוצא את הקיר. אני עוצמת עיניים, מחזיקה חזק במעקה ומזמזמת לעצמי את השיר האהוב עלי כדי לא להתעלף. לבסוף נשמע הדינג הגואל והדלת נפתחת. אני יוצאת ופוסעת אל מבואה קטנה שבה ניצב שולחן ועליו אגרטל הפרחים הכי גדול שראיתי בחיים שלי. מאחוריו יש דלת עץ כבדה עם ידית מוזהבת מבהיקה.

בלי הלחץ של נהג או קונסיירז' או כלב והבעלים שלו, יש לי זמן לעצור ולחשוב על כל העניין.

אם אפתח את הדלת, אני עלולה להישלח לכלא. ואף על פי שאני יודעת שהכלא הוא אפשרות שאני צריכה להביא בחשבון גם אם לוק דיוקנן יתפוס אותי בשטח ביתו, הסגת גבול אינה עבירה חמורה כמו פריצה.

אני מתקשרת לאמילי.

"כן?"

לעזאזל. היא נשמעת נורא.

"היי אֶם. מה קורה?"

היא מושכת באפה כמה פעמים, ואני שומעת צליל שיכול להיות טריקה של מחשב נייד. "לוק העלה הרגע לפייסבוק תמונה שלו עם הזונה החדשה."

"באמת? טוב, היא מכוערת."

"היא לא."

"רוצה שאתן לה בוקס בפנים? שאעשה אותה מכוערת?"

אמילי נאנחת ומקנחת את האף. "לא. הם בדייט. נראה שהמתיחה שלנו לא תצליח. הם בטח יהיו מחוץ לבית כל הלילה." הקול שלה נסדק במילה האחרונה.

"אני יכולה לעשות את זה מחר." הנימה מלאת התקווה שבקולי לא מקלה את המצוקה שלה. היא רוצה שאבטל הכול. שאחזור הביתה ונשתה יחד אלכוהול ונאכל שוקולד. אבל אני לא יכולה לעזוב. הסקרנות שלי דורשת ממני לגלות מה נמצא מעברה השני של הדלת. התחקיר דורש את זה ממני. וגם אלוהים.

העיניים שלי מתמקדות בידית המוזהבת של הדלת. היא זוהרת כמו הילה של מלאך.

דברים כאלה לא קורים בלי עזרתו של מישהו כמו אלוהים. אולי זאת התוכנית שהוא רוקם עבורי. אולי הכלב הזה היה בפארק מסיבה מסוימת. אולי הבעלים שלו הוא מלאך שרדף אחרי בדיוק עד המקום שאני צריכה להיות בו. הלימוזינה? היא לא המתינה למיס סימס, היא המתינה לי. ואלפרד? אולי גם הוא מלאך. מה אם מר סוואגר הוא הבחור הזה שלי?

עכשיו אני מבינה.

האל התערב לטובתי.

אני יכולה להסביר את זה לאמילי, אבל היא פשוט לא תבין. היא תגיד שאני צריכה להפסיק לתת לדמיון שלי להשתלט עלי. למה התקשרתי אליה? היא רגשנית מדי ולא יכולה לעזור לי כרגע.

זהו. החלטתי.

"אני צריכה לזוז, אֶם. אני בחדר שלי."

"יש לך חדר? מתי עשית את זה? למה? איך?"

אני מגלגלת עיניים לשמע שאלותיה.

אמילי אוהבת לדבוק בתוכניות. היא מהאנשים האלה שרושמים הכול ביומן. והיא לעולם לא סוטה ממה שכתוב בו. אם ישו יופיע לפניה ביום חמישי שבו כתוב ביומן שיש לה תור לרופא שיניים, אני בטוחה שהיא תגיד לו לחכות. "סליחה, ישו, אתה לא רשום לי ביומן."

לי אין יומן. התוכניות שלי משתנות בהתאם לנסיבות. עכשיו, למשל, אני אמורה להמתין לטיסה שלי בנמל תעופה הומה אדם. אבל הגורל החליט שבמקום זה אני אבלה בדירה מפוארת. הנסיבות השתנו לטובתי, ואני מסרבת להתעלם מהן ולדחות את ההזדמנות שנקרתה בדרכי.

"פנלופי..."

"מה?"

"את לא יכולה להרשות לעצמך חדר."

"בטח שאני יכולה."

"איך?"

"התקשרתי לחברת האשראי שלי והגדילו לי את המסגרת." שקר. אבל האמת תעורר שאלות שאני לא רוצה לענות עליהן. והן יובילו לשקרים נוספים.

"אבל... איך?"

"אל תחקרי במופלא ממך, אֶם. פשוט תזרמי עם זה, טוב? אני צריכה לעשות צ'ק-אין עכשיו. אני אתקשר אלייך מחר. זין על לוק דיוקנן."

שתיקה קצרה משתררת, ואז היא פולטת אנחה. "זין על לוק דיוקנן."

אני מנתקת.

ומניחה את ידי על ידית הדלת.

אני נושאת תפילת הודיה קצרה, מתנצלת על כל הדברים הרעים שעשיתי ומבטיחה לא לקלל כל כך הרבה בעתיד, כהבעת הערכה על מה שאני עומדת לקבל.

ואז אני מסובבת את הידית ונכנסת פנימה...

"לכל השדים המזוינים."