מראה אמת

פעם קראתי בספר, שאת שמו איני זוכר, שאם מישהו מרכז את מחשבותיו במשאלה, היא יכולה להתממש. ניסיתי זאת מספר פעמים, אבל רק פעם אחת הצלחתי. זה קרה לפני שלוש שנים, הייתי בן אחת עשרה. דודני, אופיר, היה צריך להגיע אלינו לביקור ואני כל כך לא רציתי שיבוא. אופיר היה צעיר ממני בארבע שנים. הוא נהג להיכנס לחדרי, להתעסק במשחקים שלי ולבלגן אותם, לקמט את דפי הספרים שלי ולפעמים גם לקשקש במחברות שלי. הראיתי לאמי את תוצאות מעלליו, היא ליטפה את שערי וביקשה ממני להוכיח בגרות וסובלנות. היא הסבירה שיש לו בעיות של חוסר שקט ושהוא בטיפול פסיכולוגי. כמו בכל פעם היא ביקשה שאתחשב במצבו.

בפעם האחרונה שחזרתי הביתה מחברים, רציתי להפעיל את משחק הכדורגל במחשב, זה שגיל השאיל לי, ולא הצלחתי. קמתי מהמחשב, הלכתי לאמי שהייתה במטבח והתלוננתי באוזניה. אמי כיווצה את מצחה וכעבור רגע השפילה כתפיה ואמרה: "כנראה זה אופיר. היום הוא בא עם אימא שלו, היה רגע שהוא נעלם מהעיניים שלנו וכשהלכתי לחפש אותו, מצאתי אותו ליד המחשב שלך. מה הוא כבר עשה?"

"לא יודע מה הוא עשה, רק יודע שיש שם בלגן ואני לא מצליח להפעיל אפילו תוכנה פשוטה של משחק כדורגל. איזה בלגן, זה אף פעם לא קרה לי."

"חכה עד שטל יגיע, הוא מבין יותר ואם נצטרך לקחת את המחשב למעבדה, ניקח. אני מבקשת סליחה."

ריחמתי על אמי, המתנתי לטל ובאמת היה צריך לקחת את המחשב למעבדה. אבי שילם חמש מאות שקלים על תיקון המחשב.

כשהודיעה לי אמי כעבור שבועיים, שאופיר יגיע למוחרת עם אמו, כעסתי. כל כך מהר היא שכחה מה עשה לנו בביקור האחרון? אמי ביקשה שאשאר בבית ואשמור שאופיר לא ישחק עם המחשב. כעסתי על אמי, שלא דחתה את הביקור של אופיר ואמו ורצתי לחדרי, נשכבתי על המיטה, עצמתי חזק את העיניים ובמשך זמן רב התפללתי שהם לא יבואו. כעבור שעה אמי הודיעה לי, שהדודה התקשרה מבית החולים וסיפרה שאופיר נפל ונפצע. נבהלתי מאוד, אבל כשנזכרתי במעלליו, שמחת השחרור מהטרדותיו דחקה את הבהלה והדאגה. אמי לא הסבירה איך ומה, ואני לא שאלתי. הוא ודאי יקבל טיפול ראוי בבית החולים, והפגיעה בטח לא רצינית. העיקר שהוא לא יבוא אליי ולא אצטרך לסבול מהמעשים המרגיזים שלו.

בשעת הצהריים, כשהייתי בטוח שאופיר לא יגיע, החלו להעיק עליי ייסורי מצפון. תהיתי אולי אני גרמתי לאופיר ליפול ולהיפצע. אם לא הייתי מתפלל כל כך הרבה שלא יבוא, זה לא היה קורה לו. הצער על מה שקרה התחפר בי כתולעת והכאיב, רציתי שזה יהיה חלום רע שייעלם מהר. לפתע הייתי מוכן לסבול את החורבן שהשאיר אחריו, רק שלא ייפצע ויגיע לבית החולים. יצאתי מחדרי ושאלתי את אמי לשלום אופיר. היא הביטה בי בחיבה מהולה ברחמים ואמרה: "יהיה בסדר, ילד שלי, הוא רק עיקם את הרגל ואולי יש לו נקע. הוא ייצא מזה בקלות, אל תדאג כל כך."

ובכל זאת כעסתי על עצמי.

כשלא יכולתי לשמור בתוכי את הסוד שייסר אותי, סיפרתי לאמי על המעשה שעשיתי. היא חיבקה אותי, משכה את ראשי בעדינות לאחור והביטה בעיניי: "ואתה חושב שזה קרה בגלל שהתפללת כל כך שלא יבוא?"

הנהנתי והשפלתי מבטי לסינר של אמי. נו, טוב, הייתי אז בן אחת עשרה.

"שטויות," אמרה אמי, "זה קרה. מקרים כאלה תמיד קורים. אתה לא אשם ואף אחד לא אשם, אולי אופיר קצת אשם, כי הוא מאוד שובב. אל תכניס לך לראש כל מיני שטויות. אתה לא אשם וזהו."

לצד העידוד מדברי אמי, שאני לא אשם במה שקרה לאופיר, התעוררה בי אכזבה קלה, כי רציתי להאמין שיש לי איזה כוח נסתר…

אבל תפילותיי לא תמיד נענו, דוגמה לכך חוויתי בשנה שעברה. ביקשתי מהוריי שיאפשרו לי לנסוע עם גיל ומשפחתו לאילת. כל תחנוניי וכל הבטחותיי שאהיה זהיר ואנהג בשיקול דעת, לא שכנעו את הוריי. אמי אמרה שרק איתם אסע לטיולים רחוקים מהבית.

הסתגרתי בחדרי, עצמתי חזק את העיניים והתפללתי שאמי תשנה את דעתה. ישבתי בחדר מרוכז במשך שעות. בערב, כשאמי קראה לי לארוחת ערב, יצאתי מחדרי מלא תקווה. שאלתי שוב את אמי, אם אוכל לנסוע עם גיל ומשפחתו, אבל היא השיבה בתוקף: "אמרתי לא וזה נשאר לא."

ערב אחד אמי, אבי ואני הסתכלנו בטלוויזיה בכתבה על רבנים ומעשיי הניסים שהם כביכול עושים. אישה אחת סיפרה, שהרופאים אמרו לה שלא תוכל ללדת ילדים לעולם. היא פנתה לרב אחד, שבירך אותה, נתן לה לשתות מים קדושים וכעבור שנה מהביקור אצל אותו רב, האישה ילדה בן.

"אלה בטח מים עם קסם," אמרתי לאבי.

"זה רק עניין של אמונה," אמר אבי, "אנשים שנמצאים במצוקה נאחזים בכל אמונה."

"אבל הנה הסיפור הזה על האישה…" התעקשתי.

"מי יודע מה האמת מאחורי המקרה הזה, אולי הרופאים טעו באבחנה? רופאים הם רק בני אדם וגם הם יכולים לטעות. אדם צריך להיות מציאותי, אפשר לאבד את שפיות הדעת כשאתה נשען על אמונות ואחר כך מתאכזב. עדיף לקבל את החיים כמו שהם – לחיות במציאות ולא לברוח ממנה, אפילו אם היא קשה."

סמכתי על אבי, כי מלבד היותו איש הייטק, הוא גם איש נבון ועצותיו תמיד מתקבלות בברכה.

מאז לא האמנתי בקסמים ולא במעשיי ניסים.

בסיפור שאספר לכם, יש מעשה שהוא בגדר קסם, אבל לא כמו בסיפורי האגדות ולא כמו בסיפורי ניסים. מי שיקרא את הסיפור, יוכל למצוא הסבר הגיוני למעשה המופלא שקרה לי ואולי יהיו שיגידו שיש פה מעשה קסם... אתם יודעים מה? תקראו ותשפטו בעצמכם.