מריו רץ רחוק

מריו רץ רחוק

א.

שלושה סוגי אורנים צומחים בארץ ישראל: ירושלמי, חיפאי וגלילי. הירושלמי קודר וזועף, החיפאי צעיר וזוהר, והגלילי פרוע ונוטף שרף. כך חשבתי לעצמי כשפסעתי בחורשת האורנים של מושב דובב, יום שישי אחד אחר הצהריים. מכונס ושותק שלחתי מבט אל השמים האפורים, משתדל להתרחק עד כמה שאפשר מהמולת הגדוד שהלך והתארגן לקראת המבצע. הרדיו השמיע שירים נוגים ואלה לא ממש תרמו למצב רוח שלי. ג'יפים באו ויצאו משער היישוב, ואדי הסולר נתערבבו בריחו המבחיל של שמן רובים. נשענתי על גזע מחוספס של אחד העצים שלאורך הדרך, ידי חובקות אותו חזק כל כך, עד שהשרף שנטף ממנו הסך את אצבעותי לעיסה דביקה, בלתי ניתנת להפרדה.

זה כחודש הייתי חניך בקורס מכי"ם, קשר מ"מ.

"מהם התחביבים שלך?" שאל אותי המ"פ ביום הראשון.

"נגינה, קריאה וריצה למרחקים ארוכים".

"מתי התחלת?"

"מאז ששמעתי את סיימון וגרפונקל".

"לא, לא זה".

"מאז שקראתי את 'ארצות התן'".

"לא, לא זה. מתי התחלת לרוץ וכמה אתה רץ?"

"אה, זה. מגיל חמש־עשרה. בהפועל תל אביב".

"כמה?"

"עשרה, חמישה־עשר, חצאי מרתון".

"יפה! מעכשיו ועד סוף הקורס אתה קשר מ"מ של ירמי, מחלקה שלוש!"

לא הבעתי התנגדות. עוד בהיותי טירון, עשיתי כל מה שרק ניתן כדי להיות קשר. סחיבת מ"ק 25 נראתה כפשרה סבירה למדי מבחינתי בכל מה שקשור להעמסת פק"לים על גבי.

לאחר חודש ניסיון כושל עם מטול אר. פי. ג'י, שהפך אותי למתקין צינורות השקיה, ושבועיים עם מרגמה שהותירה צלקת נצחית בגב, הסכימו הכול שמוטב שאיתן בנדר יישא מכשיר קשר. כך לפחות יוכל לעשות משהו יצירתי: לדבר, להתקשר.

באותו ערב בדקתי את המכשיר עשרות פעמים. קודם כול, את אנטנת הלונג המתקפלת אבל בייחוד את הסוללות הרזרביות, ה"בתולות". למה בתולות? כי הן הגיעו מבית החרושת עטופות בניילון אטום. סוללה שהורכבה במכשיר נוקבה בנקודת החיבור והמגע, וכך אבדו בתוליה. "חסר לך שמשהו לא יעבוד כמו שצריך!" התפרץ עלי ירמי שלא כדרכו. סלחתי. המתח ניכר בקולו. ככלות הכול, היתה זאת פעם ראשונה שעמדנו לבוא תחת אש.

כל אחד לקח זאת בדרכו שלו: פתחיה נשאר חולה במאהל וקילל את יום היוולדו, ואילו דנאי נראה שש אלי קרב, אם כי עשרות הסיגריות שהדליק בזו אחר זו הסגירו גם מידה של חוסר שקט. וברק? הוא הסתובב כמוני, במעגלים שהלכו והתרחקו מהמשק.

זמן קצר לפני כן ישבתי לכתוב מכתב הביתה והרגשתי משותק. כל כך הרבה סיפורים שמעתי על מכתבים מסוג זה, והנה פתאום, אני הקטן, מגיע תורי. מהבוקר ניסיתי לכתוב, אך ללא הצלחה. תחושה רעה מן הסוג של אמונות טפלות אחזה בי, וכל סיפורי הזוועה על "המכתב האחרון", מימי הפלמ"ח, דרך מלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים, עשו שמות בבטני. במיוחד מלחמת יום הכיפורים.

ב.

בכיתה י' הייתי בן שש־עשרה. התנדבנו לעבוד במשרד הדואר המקומי בהדר יוסף, במיון חבילות ומכתבים. הפנו אותי לחדר סגור, הפקיד אמר לי: "כל מה שאני מעביר לך לערימה הזאת, אתה מניח שם", והצביע לעבר מדף מתכת ארוך שנמתח לאורך הקיר האחורי. מכיוון שבחדר שררה אפלולית מתמדת עבדתי באופן מכני, כשאיני שם לב למה שכתוב על החבילות, שמח כי נפל בחלקי לתרום משהו. כעבור שלוש שעות פתח הפקיד את הדלת ואור ניאון חזק פרץ פנימה, מסנוור את החושך בהבזק פתאומי.

"די להיום חביבי", טפח על כתפי, "לך לנוח!"

"לא, זה בסדר אני יכול להמשיך", הנפתי את ידי בתנועת ביטול, "תן לי עוד, חשוב שהדואר יגיע!"

"לך ילד לך. הנמענים של החבילות הללו יכולים לחכות. זו רק ההתחלה. מחר יהיו עוד..."

משכתי כתפי בתימהון ופניתי לצאת, כשלפתע האירה הילת אור קרה את אחת החבילות. תחת כתובת תל־אביבית מוכרת נכתבה בטוש שחור וגדול מלה אחת: חלל מלחמה.

"עכשיו אתה מבין?" לחש הפקיד בעצב, ידו מונחת בעדינות על כתפי, "אין צורך למהר. מחר יהיו עוד הרבה". משהתגייסתי שנתיים לאחר מכן קימצתי במלים. בכל פעם שניסיתי לכתוב משהו הופיעו שלוש האותיות הללו, מחייכות אלי ברשעות: "אין צורך למהר, מחר יהיו עוד".

ג.

"אתה איתן בנדררר?"

"כן", נעורתי באחת מהרהורי.

"הקשר של מחלקה שלוש?"

"כן. ואתה דרום אמריקאי?"

"Si señor", חייך אלי, "כל כך שומעים?"

"אני מצטער", חייכתי, "לא התכוונתי לפגוע חלילה. חוץ מזה אני מאוד אוהב את המוזיקה שלכם".

"הו זה בסדררר!" הדהדה הרייש בכל החורשה, "בסדרר גמוררר!"

"עכשיו עשית את זה בכוונה!" קמתי ממקומי צוחק. רק כשהזדקפתי מלוא קומתי שמתי לב איזה ענק הוא. פניו עגולות, סמוקות מטוב לב, ושני חריצים עמוקים שזרמו מנחיריו לקצות פיו הפיקו אשד בלתי פוסק של חיוכים. חולצת הדגמ"ח נסגרה אך בקושי על בטנו, ונעליו, אני נשבע, עברו כמו כלום את מספר החמישים.

"נעים מאוד, מריו!" הושיט כף יד מחבתית, שבלעה את ידי כמו סוס יאור.

"נעים מאוד, איתן!"

"תראה, אני מצטער להפריע לך, אבל אני קשר גדודי ובודק חוסרים ומרשמי קשר אצל כל הקשרים המחלקתיים. חסר לך משהו?"

"איך אתם עושים את הרייש הזאת?" התעלמתי משאלתו. "מן כאן", גלגל מריו את קצה לשונו, ״RRRR, לא ברברים כמוכם מן הגררון!"

"ררר", ניסיתי לגלגל את הלשון, "לא הולך"

"תרראה, תגיד ככה: 'מריו רץ רחוק רחוק!' ככה תתאמן עשר פעמים ביום ותוכל לבטא רייש מתורבתת!"

״מ־רר־י־ו ררצצ — ררחוק!"

"לא רע לא רע! אז מה, אולי בכל זאת חסר לך משהו? 'בתולה' למכשיר?"

"למכשיר לא, לכאן כן! נשים ואוכל!"

"טוב, את הדבר הראשון אני לא יכול לארגן, אבל לגבי העניין השני אני אלמד אותך לעשות אסדו! אתה יודע מה זה?"

"שמעתי. סטייק על האש, שווארמה כזו?"

מריו קפא במקומו. תחושת קבס פשטה על פניו ולפתע פרץ בצחוק רועם. "שווארמה? אלוהים אדירים! !Dios mio, אתה חושב שארגנטינאים אוכלים בשר חתולים או חמורים? יש לך מושג מה ארגנטינאי יודע לעשות עם Vaca? (פרה)", קרא בהתרגשות, "זו אמנות! ועל מה שאתם עושים כאן עם בשר מוטב שלא אגיד משהו".

"אז תאמר בספרדית", חייכתי בציפייה.

מריו קרב את כף ידו לפיו ולחש באוזני: "Carajo"

"והיא?"

"חרה!" וכך ישב מריו מראשון לציון והפליג בתיאורי אמנות הבשר, כשפי נוטף ריר ואני נאלץ להסתפק בלוף מבחיל מקופסת שימורים. "אם תבוא לארגנטינה תדע מה זו ארוחה. ראשית תתחיל עם לחם לבן בחמאה ואחרי זה תקבל Matambre. אתה אוהב נקניק?"

"כן", אמרתי, נאבק לשווא עם חתיכת קבנוס יבש ממנת הקרב.

"יש אצלנו שישה סוגים שונים של נקניקים", פירט באוזני מוכות התימהון, "ואחרי זה תקבל את הצ'וריסו. זה כמו נקניקייה גדולה ששום רב גדודי לא היה אוכל, ורק אחרי זה מגיעה המנה העיקרית. "הו!" פלבל מריו בעיניו לשמים הממטירים, "אז יגיע האסדו עם המוז'חאס והצ'ינצ'ולין והצ'ימיצ'ורי!"

"למה עזבתם?"

מריו שלף בקבוק יין אדום קטן שהחזיק בכיס הדגמ"ח והציב אותו על השולחן. חיש קל נשלפו שתי כוסיות: "?Vino rojo ישר מן הכרמים של מנדוסה!"

"זה נראה טוב!"

מריו לגם את המשקה בשקיקה והציב את הכוס על בתולה שהביא עמו. "זה הולך טוב ביחד", צחקק.

"מה?"

"בתולות עם יין אדום!"

הוא לא היה גס רוח. פשוט מצחיק. מיד ראית שזה אחד מאותם אנשים שלא חשוב מה יאמר — תמיד תצחק. מריו הציל לי את היום.

"מדינה, ידידי הטוב, יכולה להשתגע הרבה יותר מהר ממה שאתה יכול לדמיין לעצמך". פניו הרצינו ועיניו נתקעו בסורק התדרים של מכשיר הקשר. "דרום אמריקה מרגישה יותר ממה שהיא חושבת. אם תרצה, ארגנטינה היא אישה אלגנטית הלובשת חליפה של פייר קארדן, קוראת ספרות אנגלית, מתה להיות צרפת, אך לבה פועם בקצב הפמפס. פראית ואכזרית. והצ'ילייניות? יפהפיות. אבל גם שם חשב מישהו שהוא יודע יותר מכולם מה טוב לצ'ילה. אתה יודע איזה ספורט לאומי הנהיגו שם הגנרלים? ריצה באצטדיון מול מקלעים בעירום מלא. רק ברזיל המופקרת רוקדת לקצב הסמבה, מנסה להחדיר קצת נשמה אפריקאית לחליפות של פייר קארדן! אתה יודע מה פירוש המלה סמבה?"

"ריקוד. לא?"

"נכון. אבל סמבה באנגולזית זה פופיק! קורקבן! את זה הביאו לברזיל העבדים השחורים מאפריקה!"

"קודקוד צ'ימיצ'ורי, כאן קודקוד סמבה, איך נשמע, עבור?!"

"מה?" פרץ מריו בצחוק, "אני אגיד לך מה. אנחנו נסדר לנו תדר סודי, וכך נוכל לדבר בינינו במשך הלילה או מיד לאחר המבצע. מה אתה אומר?"

"רות! אני צ'ימיצ'ורי ואתה סמבה", הושיט את ידו ולחץ את ידי.

"אז מה קרה בכל זאת, למה נטשתם את סיר הבשר עבור מחבת חתולים?"

מריו התרומם מגזע האורן עליו נשען ושלף ארנק. כעבור שניות הוציא בזהירות תמונה מקומטת והושיט לי. שתי נערות צעירות, כבנות שש־עשרה, חייכו על רקע רחוב סואן.

מיד אפשר היה לזהות את הפנים העגולות והעיניים. תכיר: "אנליה וליליאנה, האחיות התאומות שלי".

"איפה זה צולם?"

"בשדרות ליברטאדור בבואנוס איירס".

"יפות", לחשתי.

"זה לא עזר להן".

"למה אתה מתכון?"

"יום אחד אתה כאן ויום אחד אתה נעלם. האמן לי, על זה פייר קארדן לא חשב!"

שמעתי על המשטר הצבאי בארגנטינה וקצת על מה שקרה בצ'ילה.

אבל זה היה רחוק, והרבה על דרום אמריקה לא ידעתי אז. חוץ מזה, צרות לא חסרות לנו כאן, אמנם מסוג אחר, אבל בכל זאת.

"אתה יודע מה היתה הטעות היחידה שלהן?"

"לא. מה הן עשו?"

"הטעות היחידה שלהן היתה שמספר הטלפון שלהן הופיע בפנקס של פעיל מחתרת מה'מונטנרוס' בלי שהן בכלל ידעו במה הוא עוסק!"

"מה זה מונטנרוס?"

"תראה, אם אני אתחיל לנתח לך את כל המצב הסוציו־פוליטי של ארגנטינה בשנות השבעים אנחנו לא נצא מזה. אבל חשוב שתדע דבר אחד וזה העיקר: הרבה חפים מפשע נעלמו בגלל שמספר הטלפון שלהם הופיע בפנקס הלא נכון. הן הכירו אותו בתיכון. למעשה שתיהן התאהבו בו. הוא רקד על שתי חתונות, אבל אני לא ידעתי דבר. כשגילינו את המכתבים שלהן כבר היה מאוחר מדי. מתברר שהמשטרה חיפשה אותו זמן רב, וכשנתפס, הם הפעילו את הרוטינה הידועה: סריקת פנקסי טלפון. כך הגיעו אלינו הביתה בשתיים לפנות בוקר. מאז לא ראיתי אותן יותר. רק המכתבים שלהן נשארו מוחבאים בתוך שני זוגות נעליים, כי הן פחדו אחת מהשנייה. אתה יודע למה? ליליאנה פחדה שאנליה תדע ולהיפך. והבן־זונה שיחק עם שתיהן!"

"אז איך הגעתם לארץ?"

"הסוכנות עזרה לנו. ההורים שלי מעולם לא היו ציונים גדולים, אבל כשאיימו לעצור גם אותי הם נשברו. הטלפון שלי גם הופיע...", חייך חיוך מריר, "הם מאוד אהבו את ארגנטינה, והאמן לי שלמרות כל הזוועות שהתרחשו שם יש הרבה מה לאהוב. זה עם חם, רגיש ואוהב. רוע וטיפשות זו בעיה בינלאומית, כמו אפידמיה. אבל אני מאמין שלכל חולי יש תרופה".

"חזרת מאז?"

"לא. אבל הייתי רוצה מאוד לחזור ולו לארוחה טובה אחת ב'קוסטנרה', שם נמצאות מסעדות הבשר הטובות ביותר בבואנוס איירס. אם תגיע לשם, לך לאכול במסעדת Años Locos (השנים המשוגעות). זו המסעדה הכי טובה לאסדו. ואל תחסוך!"

"יש לך עוד אחים או אחיות?"

"לא. אני היורש הבלעדי", חייך במבוכה.

"וההורים שלך יודעים שאתה קשר גדודי בגולני?"

"השתגעת? אמא שלי חושבת שאני חובש במרפאה בצריפין. פה פתחתי דף חדש. אם להיות בארץ אז להיות ציוני, ואם להיות ציוני, אז כמו שצריך ועד הסוף! אתם הצברים לא מרגישים צורך להוכיח את עצמכם, אבל אנחנו עם ה'רררייש' צריכים לעבור מבחן קבלה. לא?" ופרץ בצחוק מתגלגל.

״תאמין לי שאצלי עברת בהצלחה. הציון עשר! ברוך הבא לארץ הקודש והחתולים!" "סאלוט", הרים מריו את הכוס לאחר שמזג לתוכה עוד "וינו רוחו".

"לחיים!"

ד.

"מריו! בנדר!" נשמעה לפתע קריאה מבין העצים. עטוף שכמייה נוטפת, הגיח שימי השליש. "שבצ"קים מילאתם? יאללה, קדימה! אין זמן! הנה, קחו!" והושיט לנו את חבילת הנייר הוורודה־כחולה.

בכל פעם שעברנו את הגבול או עלינו על מסוק מילאנו את טופס השבצ"ק (שיבוץ קרבי), שנועד להבטיח את הישארות הנפש אם מישהו שם למעלה יחליט שחיינו הגשמיים הגיעו לקצם. אני שנאתי למלא שבצ"קים, כי בכל פעם שכתבתי בהם את שמי ומספרי האישי הרגשתי שבכך אני חורץ את גורלי. חוץ מזה, לא רציתי להופיע בפנקס הטלפונים של הרבנות הצבאית. הקב"ה עוד עשוי להתנקם בי על המאכלים הלא כשרים של מריו...

"נו, בנדר!" דחק בי שימי, "יש לי גדוד שלם לעבור!" מריו שם לב לידי הרועדת והניח יד מרגיעה על כתפי, "אל תפחד, אם אלוהים החליט להתקשר, אז לא הנייר הוא שיקבע. זה סתם נייר צבעוני! הנה תראה: סמ״ר מריו סלוצקי, מ.א 2334578!" הצמיד את הנייר לגזע, ואחר כך הדביק אותו לכף ידו של שימי. "קיבינימט!" צרח שימי כשכל השרף נוזל מידו, "אתם חושבים שיש לי זמן לשחק אתכם עכשיו?!" ועזב את המקום בזעם.

גשם כבד החל לרדת, ואני התנצלתי ורצתי להביא דובון ושכמייה. כשחזרתי מריו כבר הלך, אבל בתוך עטיפת הניילון של הבתולה מצאתי פתק מקופל ועליו רשום: "קודקוד סמבה כאן קודקוד צ'ימיצ'ורי. התדר שלנו הוא 68:27. האם רות? שמור על קשר אמיגו!"

"איזה מזג אוויר דפוק", סיננתי לעצמי, מתבוסס בבוץ. "ממש חרה של חתולים!"

לפתע נשמע קול שבר חד, וענף אורן נוטף שרף נשבר מעל ראשי.

רעם כבד התגלגל מצפון ואני ידעתי שהלילה אנחנו עומדים לגנוב את הגבול. הצנחנים יעלו על מרון א־ראס ואנחנו על תל שלעבון. "נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן", הכריז ראש הממשלה ערב לפני כן, ואל המלחמה שלף את חרבו. מרץ 1978. מבצע ליטאני עמד להתחיל.

ה.

נכנסנו פנימה עם נגמ"שים באחת אחר חצות, ונענו דרך רומיש לעבר הכפר הנוצרי דבל. מרחוק יכולנו לשמוע את חילופי האש בין המחבלים לצנחנים במרון א־ראס. כשעברתי לרשת הגדודית שמעתי שיש להם כבר שלושה הרוגים. הלחימה שלנו החלה בשלוש לפנות בוקר ונמשכה עד זריחה. היעד: מוצב מחופר של ארגון מחבלים פרו סורי.

ירמי צרח כל הזמן פקודות ואני כמעט נהייתי חירש באוזן שמאל. פומית מכשיר הקשר היתה קשורה לסנטרית הקסדה והכל סביבי צלצל ובער. פצצות התאורה הצהובות שלנו התערבבו בפצצות התאורה הירוקות של המחבלים, ולרגע נדמה שמדובר באיזה מסיבת פורים עליזה בהשתתפות תלמידי בית ספר, שלקו במופרעות קלה בעקבות משחק כדורגל.

אילן היה הראשון שנתקל בגופה של מחבל, ואני חייב לומר שלכולנו זה היה מראה משתק. מעולם לא ראינו הרוג לפני כן. הוא שכב על בטנו ומלמעלה נראה שלם לגמרי. אולם כשסמל המחלקה הפך אותו ראינו שבטנו מרוטשת.

היו לו עיניים כחולות. בחור בן עשרים, לא יותר. מבט מופתע, פעור, קרוע. בא מלאך המוות כמו שהוא בדרך כלל מגיח במלחמה: פתאום. "אין זמן! אין זמן! קדימה נשמה!"

"פגיעה ישירה!" קבע פצקנגה במקצועיות. דקי ההבחנה בינינו יכלו לראות שידיו רועדות.

אז ככה זה נגמר, מלמלתי לעצמי. רגע אחד אתה רץ רגע שני אתה נופל. רגע אחד אתה טופח על בטנך ומחייך אחרי ארוחה טובה, ורגע אחרי זה אין לך בטן בכלל. ומה עם הישארות הנפש? בבל"ת. כשאתה מת אתה מת. זהו!

"בנדר! מה קורה לך, אתה בהלם?" בעט בי ירמי וכמעט והעיף אותי לתוך התעלה, "אתה לא שומע שקוראים לך בקשר?!"

"מסיבת הפורים" נמשכה עוד שלוש שעות. רצנו מתעלה לתעלה, מטרסה לטרסה, נחנקים מריח אבק השריפה והעשן. מרחוק, נדמה היה לי ששמעתי פיצוץ חזק, אך לא היה לי זמן להתייחס. מה זה כבר משנה מה מתפוצץ ואיפה כשכל העולם מתעופף לך מול העיניים? אם כל האיברים במקום, אז כל השאר כבר לא רלוונטי. המשכתי לדלג.

הרבה מחבלים לא היו שם, ומי שנותר נהרג. גם לנו היה הרוג אחד. זה היה מ"כ מן המחלקה השנייה של פורמן, שנתקע לו בוץ בקנה. המסכן הזדקף מתוך התעלה וניסה להעביר חוטר, מיד חטף צרור ממחבל פצוע ששכב בקצה התעלה. לחובשים לא נותר מה לעשות. למלאך המוות היה לילה עמוס. מחר יהיו עוד, חשבתי לעצמי.

הבוקר החל לפלוש לתל בקרני שמש עצבניות, מחפש נקודת אחיזה ברגבים הבוציים ושקי היוטה הקרועים. הכל מסביב היה זרוע הרס, ארגזי תחמושת ומקלעים מנותצים בתוך עמדות חרוכות. כשבאו אנשי הרבנות הצבאית הם ספרו חמש־עשרה גופות של מחבלים. לאחר כשעה הועברו על גבי משאיות לבתי קברות "לחללי אויב", שהוכנו מבעוד מועד סמוך למעבר הגבול.

לעת עתה, הרגשתי, אני את המלחמה שלי סיימתי.

ו.

משנרגע הכול גררתי את מכשיר הקשר מאחורי אחת הטרסות ושלפתי את הפתק עם התדר. הנגמ"ש של מריו, ידעתי, היה אמור לחבור עם החפ"ק הגדודי בשעות הבוקר המאוחרות ולהעביר לנו אספקה.

"RRR", רשרשתי לעצמי, אולי נשתה קצת וינו רוחו ונשכח מזוועות הלילה.

"קודקוד צ'ימיצ'ורי, קודקוד צ'ימיצ'ורי כאן קודקוד סמבה, האם שומע?"

"קודקוד צ'ימיצ'ורי קודקוד צ'ימיצ'ורי כאן קודקוד סמבה, האם שומע?"

רק רחש קל, מעין אוושה זעירה, נשמע מתוך הפומית. "לכל הרוחות!" בעטתי במכשיר, "בטח נגמרה הבתולה!" רצתי למחלקה של פורמן וביקשתי מהקשר שלו בתולה רזרבית. "כשמריו יחבור אלינו אתן לך עוד חמש!" הבטחתי, ומיהרתי להחליף את הסוללה הגמורה. שוב ניסיתי לקרוא לו בתדר המוסכם ושוב אותו רחש. שששרררררר. אין קול ואין עונה.

ז.

רצה הגורל, וכל הסטודנטים שגרו בדירה מספר חמש־עשרה בבית מעונות אידלסון בהר הצופים התחתנו עם דרום אמריקאיות. מרקמן התחתן עם פטריסיה, קובי עם אלחנדרה ואני עם ויויאנה. ואולם, בעוד שעליהם נגזר לטוס לאסונסיון וללימה, אני התחתנתי עם ילידת בואנוס איירס, "Porteña" אמיתית, וזכיתי לנסוע לארגנטינה. זה היה בקיץ 1984. ויויאנה נסעה לפני כדי להכשיר את השטח לקראת המפגש עם חברותיה, כי לפני שמכירים גבר ישראלי צריך לענות על הרבה שאלות (Preguntas) לערוך הרבה שיחות Vamos a charlar, בקיצור: לדבר והרבה.

הטיסה היתה נעימה אף שנמשכה למעלה מעשרים וחמש שעות. אבל בתוכי הייתי נסער. נחתתי בשדה התעופה הבינלאומי של בואנוס איירס, "איסייזה", בתשע בבוקר. ניסיתי להירדם אך ללא הצלחה. בלילה נסענו ל"קוסטנרה" ושמה סיפרתי לה לראשונה מה עלה בגורלו של מריו. עד אז שתקתי, כמו מכשיר הקשר.

ה"קוסטנרה" הוקמה על גדות הנהר ריו דל פלטה, ברציף ישן מראשית המאה. הבוקרים הביאו לפני שנים את מתקני הצלייה ועשו הכול תחת כיפת השמים. עם הזמן התמסחר המקום והפך מוקד תיירות עיקרי לחובבי בשר. בשנות השמונים התרכזו שם מיטב מסעדות הבשר של העיר. מסעדת אניוס לוקוס המתה מאדם, מעוטרת תפאורה שהיתה מנוגדת למצב הרוח שלי באותו ערב. אף שעברו כבר שש שנים, חשבתי שאני משתגע.

"הנגמ"ש שלו מעולם לא הגיע אלינו", התחלתי לספר. בדיעבד הבנתי שהפיצוץ האדיר ששמענו בסערת הקרב היה מטען צד שעליו עלה מריו עם נגמ"ש הקשר הגדודי. עשרה קילוגרם T.N.T נדרשו להם כדי לגדוע את הענק הזה. "בדרך חזרה, סמוך למעבר דובב, ראיתי את שרידי הנגמ"ש נגררים על מוביל. תומרקין לא יכול היה לפסל את זה טוב יותר. להאמין שסבך הברזל המעוקם והשרוף הזה היה פעם נגמ"ש שוקק חיים?!

לפתע זיהיתי את שימי השליש נובר בין ההריסות. הוא אסף כל מה שנותר מהציוד האישי של הצוות ושם בשקית. כשחלף הנ"נ שלו על פני עוד הספקתי לראות חבילה גדולה מעוטרת בטוש אדום: "לכבוד סמ"ר מריו סלוצקי מ.א. 2334578", אבל על חלקה העליון של החבילה שימי הספיק כבר לכתוב בטוש שחור: חלל.

אינני יודע מה ניצת בי באותו רגע, אבל לפני שמישהו הספיק להגיב זינקתי לתוך תא הנהג ושלפתי אותו החוצה. הנ"נ פגע במוביל ונתקע. "בנדר, מה אתה עושה?" הזדעקו סביבי החיילים, "מה קרה לך בן אדם, אתה פסיכי?" זעק שימי. לא עניתי לו והצמדתי אותו לקרקע. "איפה אתה מחזיק אותם?" שאלתי מתנשף, עיני מלאות בדם, "איפה?!" שמעתי את עצמי צורח. "את מה?" החל שימי מייבב.

"את השבצ"קים של הפלוגה, תן לי אותם!"

"הנה קח!" ניסה לנער אותי מעליו. ידו נשלחה לכיס מכנסיו, "קח, יה פסיכי!"

נטלתי בידי את חבילת הניירות הצבעונית ופניתי בצעדים מהירים לכיוון המשק.

"איפה מחסן הכלים?" שאלתי את אחד החברים.

"שם", השיב בתמיהה, "מאחורי חדר האוכל".

"יש לכם גרזן?" פניתי לאחד העובדים, "אני אחזיר לך אותו בתוך כמה דקות!"

"מה קרה?" שאל בצחוק, "התחלתם להילחם נגד מחבלים בגרזנים? הנה, קח חבוב, רק אל תשכח להחזיר!"

"תודה", מלמלתי ופניתי לחורשת האורנים. "איפה אתה חתיכת עץ ארור?" הרמתי את קולי כשעיני בולשות אחר הגזע נוטף השרף תחתיו שוחחנו ערב לפני כן, "איפה אתה רוצח!" כעבור שניות ספורות זיהיתי אותו. פיסת נייר ורודה מן השבצ"ק של מריו נותרה דבוקה עמוק בשרף הצהוב. "ייקח עוד הרבה זמן עד שתגדל שוב", התחלתי הולם בו בכל כוחי, "תשפריץ כמה שרף ותעיף כמה אצטרובלים שאתה רוצה, אבל את החיים שלך אתה גמרת!"

ואני אז הולם וכורת, רגלי מתבוססות בשרף, עיני בדמעות.

אינני זוכר כמה זמן הלמתי, עד שהרגשתי את ידו החזקה של ירמי מושכת אותי מהעץ בעדינות, אך בתקיפות. "תירגע בנדר", אמר ברוך, "אני מבין איך אתה מרגיש. כולנו אהבנו את מריו!"

"ירמי?!"

"כן בנדר?"

"אתה יודע איפה מריו?"

ירמי חייך חיוך עצוב: "מריו רץ רחוק!"

ח.

מעולם לא השתכרתי. אבל באותו הלילה במסעדה הארגנטינאית שתיתי הרבה וינו רוחו.

למחרת טיילתי בשדרות ליברטדור, מנסה לחפש את המקום שבו צולמו בפעם האחרונה אחיותיו של מריו. כעבור יומיים נסענו דרומה לעיירת הקיט ברילוצ'ה.

פסענו חבוקים בדממה בין עצי הברוש הגבוהים עד שהגענו לחורשת אורנים. כמו קללה עתיקה החליטו אלה לרדוף אותי עד קצה העולם, לא מניחים לי ולו לרגע. הפניתי את גבי והולכתי את ויויאנה לכיוון האגם הגדול שהשתרע למרגלותינו. השמש עמדה לשקוע, ואני החלטתי לעשות את ה״תשליך". התשליך של מריו. באצבעות קפואות הוצאתי מכיס מעילי מעטפה מוכתמת ומקופלת, ומתוכה שלפתי חבילת ניירות דקים, ורודים וכחולים. למביט מקרוב אפשר היה לזהות מספרים, דרגות ושמות. קרעתי אותם בזהירות רבה לחתיכות קטנות וטמנתי אותם באגרופים קמוצים שהושטתי מעל למים. כשהחלה הרוח לנשב פשטתי את ידי. עשרות ניירות צבעוניים מילאו את חלל האוויר ואט־אט התפזרו על פני האגם.

"סאלוד!" אמרתי כשאני שולח מבט מתריס בעצי האורן שמסביב.

ט.

אינני אוהב את הצפון. פעם, כשעברתי בטעות את נהריה, פניתי לאחור וירדתי לנגב.

שם, חשבתי, אין שרף. שם, החלטתי, אין עצים כלל. אבל עד מהרה נמצאתי למד שהחול כמו החיים והשרף כמו המוות קולחים כולם בקול דממה דקה גם במדבר. ופנקסי טלפון? אני מזמן לא מחזיק דבר כזה.