אהבה בחלקים 1: משהו ממני

לחיים יש יכולת לגלגל אותךְ למקומות שאף פעם לא חשבתְ שתגיעי אליהם. היו לי חלומות. אני בטוחה שהיו לי חלומות. לא יודעת מתי הם התפוגגו, או מתי ויתרתי עליהם בלי לתת לעצמי הזדמנות לרדוף אחריהם.

לחיים יש יכולת ללמד אותךְ לשקר לעצמךְ. אני יודעת בדיוק מתי ויתרתי על הכול. בחירה תמימה שגלגלה אותי הרחק מכל מה שחלמתי להיות, מכל מה שרציתי להגשים.

לחיים יש יכולת לכוון אותך למסלול אחר, ואז להכניס אותך לשגרה משמימה שמעט רגעי אור מפציעים בה.

הנסיעה הבוקר ארוכה מתמיד, לא יודעת אם בגלל הפקקים או מפני שהבוקר עם הראל היה קשוח יותר מבדרך כלל. אני מאבדת את הסבלנות וכמעט מתפתה להפעיל את הסירנה ולגלוש לשוליים. אני לא מאחרת, אבל קשה לי להמשיך לנסוע במהירות של עשרים קמ"ש בנסיעה שאני לא רואה את הסוף שלה, רק כדי להגיע למקום שלא מתחשק לי להגיע אליו ולעשות את העבודה שכבר מזמן לא מתחשק לי לעשות. אני מרגישה כלואה ואין שום דרך שאוכל לשחרר את עצמי מהכבלים.

אחרי כמעט ארבעים דקות אני עוצרת בחניה השמורה לי. בתוך בליל המחשבות שמסתחררות בראשי הפסקתי להקשיב לשטף המלל של הבוקר ברדיו, אבל פתאום יש הפסקה קצרה מחדשות הבוקר ואז עולה הקול המרגש של הראל סקעת וחודר את מסך המחשבות שלי. מילות השיר מעוררות זיכרון מעורפל. אם רק היית נשארת...

אני מדוממת את המנוע ולוקחת את הטלפון שלי, מאירה את הצג והתמונה שמציפה אותי בים של אושר עולה. אין יקר לי יותר מהעיניים הירוקות המחייכות אליי באהבה אין־סופית. לחיים יש יכולת לשלוח לך מתנות שלא חשבת עליהן, והן מפצות על כל חלום שעליו ויתרת, על כל משבר ועל כל שברי החיים שאותם את נאלצת לאסוף מדי יום.

העיניים שלי מתמלאות דמעות. אני כופה על עצמי להירגע. זה לא הזמן, ובטח לא המקום, להתפרק.

הטלפון שלי מצפצף. התראות גוגל זה השטן. ועדיין, אני לא מסוגלת לבטל אותן. אני מחליקה על הצג וקוראת את ההתראה: אחרי קריירה מפוארת באסטון וילה רומי אבוהב חזר היום לישראל ומתכנן לחתום עם אחת מהקבוצות בליגת העל.

לחיים יש יכולת מופלאה לתת לך סטירה פעם אחר פעם.

המטוס מתחיל להנמיך מעל תל אביב ולחוג באוויר עד שיקבל אישור נחיתה. הלחץ באוזניים שלי מתגבר, אבל הוא כלל לא משתווה ללחץ האדיר שפוקד אותי ככל שאני מתקרב עוד קצת לארץ. אני כופה על עצמי להירגע. הבחירות שבחרתי, ההחלטות שקיבלתי, ההחלטות שאחרים קיבלו בשבילי, כל אלה מתנקזים לרגע הזה, שככל הנראה היה צריך לקרות לפני הרבה מאוד זמן.

אחרי שבע שנים מפוארות באסטון וילה הגיע הרגע, קיבלתי הצעה מפתה יותר באחד ממועדוני הכדורגל הגדולים בעולם והייתי צריך להחליט באיזה כיוון אני ממשיך. הכסף מטורף, התהילה אדירה, הרמה המקצועית מהגבוהות בעולם. על מה יש בכלל לחשוב? ובכל זאת, אחרי לא מעט התלבטויות, החלטתי החלטה שלדעת כולם נעשתה בניגוד לכל מחשבה הגיונית ושקולה – אני מפסיק הכול וחוזר לארץ. יש לפניי כמעט עשור שאהיה כשיר לשחק כדורגל. כסף הוא כבר מזמן לא שיקול, מה גם שכל הקבוצות בליגת העל בארץ הניחו לפניי הצעות מעולות ונשאר לי רק לבחור את זו שתתאים לי יותר. אז בחרתי לחזור לארץ ולהתמודד עם כל מה שהשארתי מאחור.

ההורים שלי לחצו עליי להמשיך עוד כמה שנים בחו"ל ולמצות עד תום את התנופה האדירה שהקריירה שלי נמצאת בה. אבא דחק יותר, אימא העדיפה שאחזור ולכן הלחץ שהפעילה עליי היה מתון יותר והופעל רק בגלל אבא. שמעתי את כולם, את ההורים שלי, את הסוכן שלי, את החברים שלי, ובכל זאת החלטתי לחזור. הבדידות והמרחק הכריעו.

יצאתי מישראל בן עשרים­ ואחת עם המון תקוות והבטחות לעתיד. מבחינה מקצועית הגשמתי את כולן, ואף יותר, אבל יצאתי לדרך לבד. מרכז התמיכה שלי נשאר בארץ. המשפחה שלי נשארה בארץ.

הלב שלי נשאר בארץ.

המטוס פוגש את המסלול בחבטה רכה והלחץ שלי מתעצם יותר ממה שחשבתי שאפשרי. ככל שהמטוס מאט, הדופק שלי מאיץ. אני מנסה להרגיע את הלחץ בנשימות מבוקרות, ועד שהמטוס מגיע לעצירה מלאה הרעד ברגליים שלי חולף. אני עובר בין האנשים הרבים, חלקם מזהים אותי, מבקשים תמונה, מאחלים הצלחה. אני משתדל לכבד את כל מי שפונה אליי, אבל מתקשה להיות סבלני כמו תמיד.

מחלקת העסקים מאפשרת לי לעבור במהירות יחסית את הבידוק ולאסוף את המזוודות. אני יוצא לאוויר המתחמם של אפריל, שואף לתוכי את הריחות וזוכר שלמרות הכול, אין כמו בארץ. אבא מחכה לי כבר מחוץ לטרמינל. אני מניח בתא המטען את שלוש המזוודות שהבאתי איתי, שאר הדברים יגיעו בהמשך, ואנחנו יוצאים לכיוון כפר שמריהו, שם כבר שכרתי בית פרטי קטן. קרוב לתל אביב, אבל עדיין רחוק מספיק מהבלגן.

אנחנו מגיעים אחרי קצת יותר מחצי שעה. אימא מחכה לנו, כבר הכינה את הבית לקראתי ווידאה שכל מה שאני צריך יהיה מוכן בשבילי לימים הקרובים. כך אוכל לנצל את הפגרה הקצרה לכל מה שחשוב לי לעשות לפני שאתחיל סבב אימונים.

אנחנו נכנסים ואני מתקבל בחיבוק אוהב, צלחת חמה מונחת על השולחן לפניי ואימא טורחת סביבי באושר. אני מתקשה לבלוע את האוכל, מכריח את עצמי להיות סבלני, אחרי הכול חזרתי לחיות בישראל אחרי שבע שנים.

אני קצר רוח להיפרד מהם ולצאת להרצליה.

חזרתי לישראל בשביל מטרה אחת.

מה שהיה לפני עשר שנים לא יהיה יותר.