1
לוסיאן
אם הייתה אמת אחת שלמדתי בחיים היא שטיפול מסור ואוהב מאישה שאוהבת אותך הוא המפלט הכי טוב לנפש שבורה. כמובן, לא חשבתי שהאישה שאברח אליה תהיה סבתא שלי. כן, היא אהבה אותי. וכן, הבית שלה, רוזמונט, היה מפלט מצוין. אבל האמת העצובה היא שלא נשארה לי אף סיבה ללכת למקום אחר. איבדתי את הארוסה שלי, את הקריירה שלי, והייתי שבור.
ובגלל זה הייתי ברוזמונט. ומתברר שהייתי גם נתון למרותה של סבתא שלי. אין דבר כזה פרטיות עבור מי שגר איתה. השם האמצעי שלה אולי לא היה לדחוף את האף, אבל הוא צריך היה להיות.
קולה המשעשע, המוזיקלי, הצליח לעלות מעל הרעש שעשיתי כשדפקתי בפטיש. "יש המצאה חדשה ונהדרת שנקראת אקדח מסמרים, טיטו. על פי מה ששמעתי."
כבשתי אנחה, הנחתי את הפטיש בצד והסתובבתי אליה. היא עמדה בתחתית הסולם שעמדתי עליו, ידיה על האגן הרחב שלה וחיוך אוהב אבל קצת נזפני התנוסס על השפתיים הדקות והאדומות שלה.
"אני אוהב את הפטיש שלי."
ניצוץ הופיע בעיניה הירוקות והצלולות. "לגבר אסור להתאהב כל כך בכלי שלו עד שהוא מתעלם משאר העולם."
בשם אלוהים. אלה היו החיים שלי עכשיו — להקשיב לבדיחות המיניות של סבתא שלי חסרת הבושה ולחרוק שיניים.
"רצית ממני משהו, מאמי?"
היא נאנחה, והכתפיים שלה צנחו באכזבה כשהיא לא הצליחה להוציא ממני תגובה. היא לבשה אחד מכפתני המשי שלה, וכשהיא הרימה את הידיים ברוגז, היא נראתה כאילו מישהו תקע ראש קטנטן על וילון כתום־כחול מתנפנף.
כבשתי חיוך, אחרת היא תבין בדיוק למה חייכתי ותישאר עצבנית כל אותו יום.
"אתה זוכר את סינתיה מרון?"
"לא ממש."
"היא חברה מאוד טובה שלי. פגשת אותה פעם כשהיית בן חמש."
זה היה טיפוסי לסבתא החברותית שלי, לזכור את כל מי שהיא אי פעם פגשה. לא טרחתי לציין שזה כישרון שלא היה לכל אחד. "בסדר."
גם לא הבנתי לאן היא מתקדמת עם זה, אבל ידעתי שהיא תגיע לשם בסופו של דבר.
"לסינתיה יש נכדה. אמה." סבתא צקצקה בלשונה חלושות. "תקופה קשה עוברת על המסכנה בזמן האחרון, והיא צריכה להירגע."
"היא באה לפה, הא?" זה לא היה הבית שלי. סבתא יכלה להזמין את כל מי שהיא רצתה לביקור. אבל לעזאזל, באתי לפה כדי להתרחק מהכול. כולל מאורחים.
"כמובן," סבתא נשפה ברוגז. "איזו סיבה אחרת יש לי להזכיר את זה?"
זה יהיה קטנוני מצידי להתלונן.
רוזמונט תמיד היה מקום מפלט למי שהיה צריך לברוח. בית האחוזה הענק שעוצב בסגנון ספרדי וכלל כמה וכמה ביתני אורחים ניצב למרגלות הרי סנטה אינז במונטסיטו. שטח האחוזה הנרחב, שטבל באור השמש הזהוב של קליפורניה והיה אפוף בניחוח המשכר של ורדים ולימונים טריים, השקיף על האוקיינוס השקט. מי שהיה ברוזמונט הוקף תמיד בחן וביופי. זה תמיד היה מקום המפלט שלי. מקום שיכולתי להחלים בו. לאורך השנים, האורחים האחרים שסבתא הזמינה גילו גם הם את כוחות הריפוי שלו.
"בסך הכול שאלתי," רטנתי והרגשתי מייד כמו בן הארבע־עשרה העצבני שהייתי בפעם הראשונה שעברתי לגור פה.
היא צקצקה שוב ברוגז, אבל מייד נופפה בידה כמתעלמת מגסות הרוח שלי. "היא מגיעה היום. חשבתי שנוכל לשבת לקפה ועוגה בסביבות ארבע."
מייד הבנתי מה היא מנסה לעשות. אבל שיחקתי אותה תמים, כי חרדה נטפה במורד עמוד השדרה שלי וגם כי זה ירגיז את סבתא שלי. אה, המשחקים ששיחקנו. ההבנה שאלה המשחקים היחידים שאוכל לשחק מעתה והלאה העכירה את מצב הרוח שלי מהר יותר מסמרטוט אבק משומש בדלי מים נקיים.
"בסדר." ירדתי מהסולם. "את רוצה שאני אפסיק לעבוד בזמן המסיבה שלך?"
שורה של קללות מעומעמות בצרפתית בקעו מהפה שלה, והיא צבטה את צד הגוף שלי חזק כל כך עד שפלטתי צרחה.
עיניה הצטמצמו לחרכים ירוקים ומקפיאים. "הו, אתה בוחן את הסבלנות שלי בזמן האחרון, טיטו."
ידעתי את זה. חרטה התעבתה בגרון שלי. לא היה נעים להיות לידי. סבתא הייתה היחידה שהצליחה לסבול אותי. זה היה לי ברור. הבעיה היא שפשוט לא הצלחתי להוציא את עצמי מהמצב הזה. כל החיים שלי הלכו לעזאזל. ברוב הימים הייתי צריך לעשות כל מה שבכוחי כדי לא לצרוח ולהתפרץ עד שאאבד את הקול.
נראה לי שהאפשרות הכי טובה ובטוחה שלי הייתה לדבר רק כשזה היה הכרחי.
אפילו לא יכולתי להתנצל בפניה. אותו גוש ענק היה תקוע שם, במרכז החזה שלי.
היא נאנחה שוב. היא הביטה בי בעיניה הירוקות הקרירות שהיו באותו גוון כמו העיניים שלי. אנשים נהגו להגיד שלהביט בעיניים שלה זה כמו להביט במראה — הן שיקפו הכול. העיניים שלה יכלו לקרוע אנשים לגזרים במבט אחד. זה היה מדויק למדי, הרגשתי כאילו היא פושטת את העור שלי ברגע זה.
אצבעותיה הקרירות והגבשושיות ליטפו את הלחי שלי לרגע, ונלחמתי בדחף להירתע ממנה. לאחרונה לא אהבתי כשאנשים נגעו בי. בכלל.
היד שלה ירדה באיטיות, ויכולתי לראות אותה מתעשתת. "טוב. אני מצפה ממך להצטרף אלינו."
"לא."
הגבות המטופחות שלה התרוממו מייד. "לא?"
הרגשתי כמו ילד בן שנתיים, קצר רוח בערך באותה מידה. שפשפתי את הפנים שלי וניסיתי שוב. "בסוף אני אעליב את האורחת שלך בטעות או אדפוק הכול בדרך שממש תביך אותך."
זה לא היה שקר. איבדתי ממש את היכולת שלי להקסים אנשים, היא התנקזה מתוכי ונעלמה. תהיתי לגבי זה לפעמים, תהיתי איך השתניתי כל כך, מהר כל כך עד שכבר לא הרגשתי ממש אני בתוך העור שלי.
"אני מאמינה שהאורחת שלנו תצליח להתמודד עם ההתנהגות שלך," סבתא אמרה ביובש.
אל תיפול בפח.
"מה גורם לך לחשוב ככה?"
נפלתי בפח. לעזאזל.
היא חייכה בזחיחות כאילו ניצחה. "זאת אמה מארון. שמעת עליה, כן?"
אמה מארון. השם ריקד בתוך המוח החבול שלי. זיהיתי את השם שלה. אבל מאיפה? אמה... בעיני רוחי ראיתי עיני איילה רחוקות זו מזו בצבע דיו כחול כהה ופה רך ומלא. פנים אובליות מוקפות שיער לבן עם קצוות בכחול מחשמל.
הבנה הכתה בי בפתאומיות. הנסיכה אניה. אמה מארון הייתה אחת מכוכבי הסדרה טירה אפלה. הנסיכה אניה, בעלת היופי העדין והנפש האמיצה, שהובילה צבאות לצד המאהב שלה, ארסמוס, המלך הלוחם. אוקיי, הייתי מעריץ. של התוכנית. שכללה לפחות ארבע עלילות מרכזיות. למרות זאת, לא יכולתי להאמין כמה זמן לקח לי לזהות את השם שלה. אבל אחרי הכול, המוח שלי היה דפוק בימים אלה.
"הזמנת לפה שחקנית?"
"שמעתי שאנשים מפורסמים אוהבים ללקק את הפצעים שלהם בפרטיות," סבתא אמרה בפנים חסרות הבעה.
נקודה לזכותה.
"למה היא צריכה ללקק את הפצעים שלה?" הרגשתי צורך לשאול. "היא מככבת בסדרה הכי פופולרית בכבלים."
"כבר לא, המסכנה. מתברר שהיא נחתכה מהסדרה. קוסם מרושע כורת את הראש שלה בסוף העונה."
"את פאקינג צוחקת." הייתי בהלם, למען האמת. אניה הייתה פופולרית בטירוף. פרק סיום העונה עדיין לא שודר, אבל ניחשתי שתהיה מהומה כשזה יקרה.
"תשמור על הפה, טיטו."
"סליחה, מאמי." כשהיא הייתה עצבנית, היא ידעה ללכלך את הפה הרבה יותר ממני, אבל היא בכל זאת הייתה סבתא שלי.
"הממ." היא בחנה אותי לשנייה. "אמרתי יותר מדי. הפרט הזה סודי בהחלט. היא עלולה להסתבך בצרות אם מישהו יגלה."
"למי אני כבר אספר?" החוויתי בידי לעבר שטח האחוזה הריק מאנשים, שהיה תמצית חיי החברה הנוכחיים שלי.
"כן, נכון. אז עכשיו אתה מבין למה זה המקום המושלם בשבילה. פה יש לנו פרטיות מוחלטת."
"אם היא צריכה פרטיות, זה רק נותן לי עוד סיבות להתרחק ממנה."
הדבר האחרון שרציתי להתמודד איתו הוא אינטראקציות עם שחקניות בלונדיניות יפות.
"שטויות." היא נופפה ביד בביטול.
"מאמי," התחלתי להגיד, עייף מהשיחה. הייתי עייף כל הפאקינג זמן. "התשובה שלי היא לא. אני לא רוצה לתקשר עם אנשים. לא אפריע לכן ואפסיק לדפוק בפטיש בזמן שתאכלו, טוב?"
ניהלנו קרב מבטים. דבורה חלפה על פנינו בזמזום שהדהד לי באוזן. לא נרתעתי. אני לא יודע מה סבתא ראתה בהבעת הפנים שלי, אבל היא נענעה בראש וויתרה. "בסדר גמור. אני אארח לבדי. אבל אין לי צל של מושג מה אני יכולה להגיד שיבדר אישה צעירה."
סבתא שלי הייתה האדם הכי מעניין ומלא חיים שאי פעם פגשתי. ובמקצוע שלי הכרתי הרבה אנשים מעניינים ומלאי חיים. כאב שיסע את הלב שלי. המקצוע שהיה שלי.
התכופפתי ונתתי לה נשיקה על הלחי. "אני בטוח שתחשבי על משהו."
היא המהמה — צליל ארוך וממושך שהעיד שאמרתי את המובן מאליו — ונעצה בי אחד ממבטי התחינה שלה. "נצטרך משהו מתוק ליד הקפה..."
סבתא הייתה אלופה במניפולציות, אבל היא גם עשתה את זה בשקיפות מלאה. השפתיים שלי התעקלו. "אני אטפל בזה."
החזרתי את כף הרגל לשלב של הסולם, כשהיא הנחיתה את המכה הניצחת.
"אה, ואתה צריך לאסוף את אמה משדה התעופה."
עכשיו הכול היה ברור. ידעתי בלי צל של ספק שסבתא שלי המתערבת ניסתה לשחק את תפקיד השדכנית. שנינו ידענו את זה. ההבדל היחיד הוא שסבתא ממש האמינה שיש לה סיכוי טוב להצליח. היא כל כך טעתה. היא הייתה יכולה למצוא לי את האישה הכי מושלמת בעולם, וזה לא היה משנה שום דבר. כבר לא.
"מאמי..."
"הטיסה שלה נוחתת בעשר ו..."
"לא."
"אז תצטרך לצאת בקרוב."
"מאמי..."
אש ירוקה הבזיקה בעיניים שלה. "אל תבחן את הסבלנות שלי, לוסיאן. כבר הבטחתי לאמה שמישהו יאסוף אותה. אתה תלך."
כשסבתא שלי מדברת בנימה הזאת, כולם מקשיבים. בלי יוצא מן הכלל.
"בסדר, מאמי. אני אלך."
לא פספסתי את ניצוץ הסיפוק בעיניה. "יופי. היא באוקסנרד."
"אוקסנרד?!" כמעט צעקתי. "למה לעזאזל היא לא טסה לסנטה ברברה?"
היא משכה שוב בכתפיים בעידון צרפתי. "ארגון העובדים שובת או משהו כזה, אז חברת התעופה העבירה את הטיסות לשדה אחר."
"נהדר." אוקסנרד היה במרחק שעה נסיעה, אם התנועה לא תעשה בעיות.
והיא תמיד עשתה בעיות.
"אתה גיבור, מון אנז'." כן. בטח. גיבור.
לא אמרתי עוד מילה, רק אספתי את הכלים שלי. היא מוזמנת לחשוב שהיא ניצחה. אאסוף את הנסיכה אמה משדה התעופה. אהיה מנומס אליה עד כמה שאוכל ואחר כך אתפוס מרחק. וסבתא שלי פשוט תצטרך לחיות עם האכזבה.
אמה
הבחנתי מייד בגבר שעמד באיסוף מזוודות. בעיקר כי הוא היה משגע. וכי היה לו סקס אפיל. היו סוגים שונים של משגע. משגע מהסוג היפה שרוצים לצלם ולתלות על הקיר כדי להתפעל מכל היופי.
ומשגע מהסוג המחוספס והקשוח שנוטף אנרגיה מינית, מרעיד את הברכיים ועושה פרפרים בבטן — משגע עם סקס אפיל. ולבחור הזה היה סקס אפיל בשפע.
סקס אפיל בצעדים הנינוחים והבטוחים כשהוא התקרב אליי. צפיתי בו מתקרב, לא יכולתי להעמיד פנים שלא שמתי לב אליו. לא יכולתי. הוא היה מטר ותשעים, לפחות, עם כתפיים רחבות, מותניים צרים, בטן שטוחה ושרירית וירכיים עבות. שיער שחור שהיה מנוגד לעור השזוף נפל על המצח שלו בקווצות סתורות.
הוא עוד היה רחוק מכדי שאוכל לראות את צבע העיניים שלו, אבל ראיתי שהן בהירות כשהוא נעץ בי מבט מתחת לגבות כהות ורציניות.
וואו.
גל נוסף של משיכה גאה בי, חזק כל כך עד שכמעט הצמדתי יד לבטן שלי כדי להרגיע את עצמי. אבל הצלחתי לרסן אותו בדיוק בזמן. כי לא משנה עד כמה הבחור הזה היה שווה, לא משנה עד כמה סקסי היה הסקס אפיל שלו, כל אדם שהתקרב אליי בתקופה האחרונה היה סיבה לדאגה. מהרגע שהחלטתי ללמוד תיאטרון, רדפתי אחרי התהילה, רציתי את ההגנה ואת הכוח שהיא העניקה כדי שאוכל להשיג את התפקידים שרציתי להשיג. עכשיו שהשגתי אותה, מצאתי את עצמי מתקשה להתמודד עם המגבלות. כבר לא יכולתי לצאת בעצמי בלי להסתכן במפגשים מביכים עם כלי התקשורת או עם מעריצים שלא הבינו גבולות אישיים. בפעמים הראשונות שזה קרה, הייתי מבוהלת. עכשיו, פשוט הייתי זהירה.
התחרטתי לשבריר שנייה שלא הגעתי עם אנשי אבטחה כמו שעשיתי מאז שטירה אפלה הפכה ללהיט, אבל עכשיו כבר היה מאוחר מדי לעשות משהו. הייתי לבד, והיה לי ברור שהוא בדרך אליי.
אולי הוא היה צריך הוראות הגעה או משהו. בכל אופן, לא יהיה לו מזל. בדיוק כמו אלפי נוסעים אחרים, לא הייתי אמורה להיות פה. הטיסה שלי מאיסלנד דרך סן פרנסיסקו הייתה אמורה לנחות בסנטה ברברה. הסיטו אותה לאוקסנרד, והמקום הזה נראה כמו גן חיות של ממש.
נאמר לי שנהג יאסוף אותי בגלל השינוי במיקום הנחיתה, אבל שהוא יאחר קצת. לכן דחפתי את עצמי לפינה ליד אזור ישיבה מלא כיסאות וחיפשתי מישהו במדים עם שלט שכתוב עליו מריה. מריה היה שם הקוד שלי כשנסעתי. לא יצירתי במיוחד, אבל יעיל.
צפיתי מאחורי משקפי השמש בסגנון ג'קי אונסיס שלי במר סקס אפיל הולך ומתקרב.
הוא לא ניסה להרשים אותי בחיוך או אפילו בהבעת פנים נעימה. למען האמת, הוא נראה קצת מרוגז. הגבות הישירות להפליא שלו התכווצו, והפה הנוקשה נראה מתוח בפינות. עובדה שלא השפיעה על עד כמה הוא היה שווה. אפילו לא קצת, לעזאזל.
אם כבר, הייתי בסכנה רצינית לצחקק כמו נערה מתבגרת שנדלקה על מישהו כשהוא ניגש אליי בצעדים גדולים, עצר במרחק מנומס מספיק אבל גם קרוב מספיק כדי לאפשר לי לשים לב לפרטים.
השיער שלו לא היה שחור אלא חום עשיר ועמוק. תווי הפנים היו עזים שנחקקו בקווים ברורים באופן שרב־פסל מנוסה היה מעריך. באמצע גשר האף הגבוה הייתה בליטה, כאילו הוא נשבר בשלב כלשהו. לא הייתה אפילו טיפה של רכות בפנים שלו, חוץ מבפה, שהיה משגע וכנראה היה נראה רך יותר אם הוא היה מפסיק למתוח אותו בקו ישר וקודר.
אבל המופע המרכזי היה העיניים שלו. לעזאזל, העיניים שלו. הפה שלי נפער. לא יכולתי לעצור את עצמי, הן היו מדהימות. מתחת לפסי הגבות הכועסים היו עיניים שקועות בגוון ירוק קרחוני ומוזר ממוסגרות בריסים ארוכים ועבים.
מבחינת המראה החיצוני התפתחתי בשלב יחסית מאוחר. בבית הספר התיכון, בגלל העיניים הגדולות מדי והפנים החדות והרזות, הבנים קראו לי עכברה או ארנבת. שנאתי את זה, ובמשך הרבה מאוד זמן לא הרגשתי נוח ליד גברים. אבל הזמן וקריירת המשחק שינו הכול.
עכשיו ביליתי בחברת גברים משגעים ומקסימים כל הזמן. זה היה חלק מהמקצוע. משיכה פיזית הייתה פשוט עוד מצרך. למרות זאת, בהתחלה נעצתי בהם מבטים נדהמים. אבל אף אחד מהמבטים שלהם אף פעם לא הרעיד לי את הברכיים. אף אחד מהם אף פעם לא הכה אותי בהלם כמו שהוא עשה בעיניו הזועפות.
בכלל לא הייתי בטוחה אם חוסר הנשימה הפתאומי שלי היה עניין של משיכה או התמוטטות עצבים. לא בכל יום גבר משגע בטירוף עם סקס אפיל התקרב והסתכל עליי כאילו זה המקום האחרון בעולם שהוא רוצה להיות בו. לא היה לי מושג מה הייתה הבעיה שלו, למען האמת. התפתיתי להעיף מבט מעבר לכתף ולוודא שלא היה שם צוות צילום שצילם את הרגע הזה לכבוד תוכנית מתיחות לאומית כלשהי. היה בו משהו מוכר באופן מוזר, שגרם לי להרגיש כאילו כבר ראיתי אותו הרבה פעמים. אבל זה לא היה יכול להיות. הייתי זוכרת גבר שנראה ככה. הייתי מציינת את זה ביומן הפנימי שלי ומותחת שני קווים מתחת.
אחר כך המצב החמיר עוד יותר, כי הוא דיבר. ואיזה קול היה לו, כמו שמנת חמה ומתוקה. הרגשתי את הקול שלו עמוק בגרון שלי, מאחורי הברכיים.
"את אמה מארון."
הרגשתי את הקול העמוק והמחוספס שלו מתגלגל על כל הגוף שלי ושקעתי בהנאה הצרופה שהוא גרם לי, עד שהמילים עצמן סוף־סוף נקלטו. הוא ידע מי אני.
מעריץ.
אכזבה ניקרה בי. ללא ספק, מעריצים לא היו מועמדים מתאימים לדייטים. זה יהיה מוזר מדי ו... למה לעזאזל בכלל חשבתי על דייטים? לא באתי לפה להכיר אף אחד. באתי לפה כדי למצוא מפלט, להירגע, לקרוא ספרים, אולי אפילו לישון כל היום כדי ללקק את הפצעים שלי בפרטיות. הוא בסך הכול שאל שאלה.
והוא חיכה שאענה עליה. בקוצר סבלנות, מתברר, מאחר שהוא צמצם אליי עיניים כאילו הייתי בעיה והוא היה חסר המזל שהיה צריך לפתור אותה. אבל זה לא היה הגיוני — הוא זה שניגש אליי.
הוא העביר משקל בין הרגליים. השרירים הארוכים והעבים שלו נעו מתחת למכנסי הג'ינס המשופשפים. כבשתי גל חום והתמקדתי. אולי הוא היה נבוך. זה כנראה מה שקרה.
שלחתי לו את החיוך הפומבי שלי. מנומס. ידידותי, אבל לא יותר מדי. "כן, אני אמה."
הוא הניד בראש באדישות והתחיל להוציא את הטלפון שלו. "אני..."
אוי, לא. הוא רצה תמונה. זה קרה כל הזמן, ובדרך כלל שמחתי לשתף פעולה. אבל בדיוק ירדתי מטיסה בת שלוש־עשרה שעות והייתי עצבנית ועייפה. אפילו השיער שלי כאב. עוד יותר גרוע, זה ימשוך אליי תשומת לב. תשומת לב שלא אוכל להתמודד איתה אם אנשים יתחילו להקיף אותי. אחרי שחוויתי משהו כזה פעם, המחשבה שזה יקרה שוב הבהילה אותי.
"אני מצטערת, אני לא מצטלמת לתמונות סלפי מחוץ לאירועים רשמיים," אמרתי לפני שהוא יבקש תמונה והמצב יהיה עוד יותר מביך. "אבל אשמח לחתום על משהו אם יש לך עט?"
הוא התאבן בתגובה, היד שלו עצרה באמצע הניסיון למשוך את הטלפון מתוך כיס הג'ינס. ומייד הוא מצמץ, וצל של חיוך נבוך הופיע בפינת שפתיו המעוצבות. "את חושבת שאני רוצה חתימה?"
דקירות של אימה צרופה התפרצו לאורך כל עורי. "אני... אה..." שיט. "לא?"
"לא." הוא הוציא את הטלפון והדליק את המסך. "באתי לאסוף אותך. אמלי אוזמונד שלחה אותי." הוא נתן לי את הטלפון בלי להסוות את החיוך הקטן והזחוח שלו. "רק רציתי להראות לך את האימייל עם האישור."
אלוהים, בבקשה תן לאדמה לבלוע אותי ולקחת אותי מפה. "אני... אני כל כך מצטערת. הנחתי ש..."
"כן, כבר הבנתי."
יכול להיות שדמיינתי את ניצוץ השעשוע שהופיע בעיניו הירוקות. שאר תווי הפנים שלו נשארו קבועים כמו אבן גרניט. וזה רק הביך אותי עוד יותר.
"אני פשוט... כשאנשים מתקרבים אליי בזמן האחרון, זה בדרך כלל כי הם רוצים חתימה או תמונה."
"אני מבין." זוויות הפה שלו התעקלו. לשנייה. "זה קורה."
אני יכולה להגיד בביטחון מלא שהתרחיש הנוכחי אף פעם לא קרה. בפעם הראשונה מזה שנים, הרגשתי כמו הילדה המגושמת והביישנית שהייתי במשך כל כך הרבה זמן ושממש נאבקתי להשאיר מאחוריי. הייתה לי בחירה. יכולתי להיכנע למבוכה ולסגת לאחור או להתעמת איתה ולשחק קצת. לקחתי את עצמי בידיים ומרחתי על הפנים שלי חיוך בתקווה שהוא נראה קליל. "אין לך מושג."
הוא נאנח באופן מוזר, כאילו הוא נמנע מלענות לי. שתיקה מביכה נפלה עלינו, ואחריה חשבתי על משהו ועמדתי זקוף יותר. "רגע. לא השתמשת בשם הנכון."
הגבות שלו התרוממו בהבעה השחצנית שהייתי בטוחה שעזרה לו לקבל מה שהוא רצה לא מעט פעמים בעבר. לא היום, מר סקס אפיל. החזרתי לו מבט שחצני באותה מידה.
הגבות שלו ירדו קצת, ועכשיו ידעתי שראיתי את הפה שלו מתעקם. "אז... את לא אמה מארון?"
חה, חה, חה.
צמצמתי עיניים. "יש שם קוד מיוחד שהנהגים שלי משתמשים בו כשהם אוספים אותי."
היה לי ברור שהעובדה שקראתי לו הנהג שלי לא מצאה חן בעיניו. אבל איך עוד הייתי אמורה להסביר את זה? טכנית, הוא היה הטרמפ שלי. כנראה. "זאת פרוצדורה ביטחונית פשוטה."
הקווים הנוקשים סביב העיניים שלו התרככו. "את צודקת. ביטחון זה דבר חשוב." המבט שלו נהיה מהורהר, והוא שפשף את העורף במבוכה ברורה. "שיט... אני לא זוכר שום... אה! נכון." עיניים ירוקות־עד ננעצו בי במבט מנצח. "מריה."
הקלה הציפה אותי. לא רציתי שהוא יהיה סטוקר או רוצח או משהו. לא רציתי לדאוג לגבי דברים כאלה בכלל, למען האמת. כן, אהבתי לשחק ואהבתי את המקום שהגעתי אליו בקריירה שלי, אבל היו פעמים — כמו כל רגע שביליתי בעולם האמיתי — שרציתי רק לפשוט מעליי את התדמית הזאת ופשוט להיות אני, זאת שאף אחד לא הכיר או שם לב אליה.
עכשיו שהוא עבר את המבחן שלי, הוא הפנה את תשומת הלב שלו למסוע המזוודות, והזעף חזר אל הבעת פניו. "יש לך מזוודות?"
"אני מניחה שזאת שאלה רטורית." הוא הרים גבה, והפנים שלו נשארו חתומות. קהל קשה.
"אוקיי..." נשפתי. "אה, אני מצטערת, איך אמרת שקוראים לך?"
מר רציני מצמץ, כאילו הוא נדהם מההבנה שהוא לא אמר לי את שמו. "קוראים לי... לוסיאן."
"אתה בטוח?" אוקיי, לא יכולתי לעצור את עצמי. הוא היה כל כך רציני, כשראיתי את השריון שלו נסדק קצת, עבר בי ריגוש קל.
הגבות הכהות שלו התכווצו מייד. "את חושבת שאני לא יודע את השם שלי?"
"היססת."
הוא נאנח והניח את הידיים הגדולות שלו על המותניים הצרים. "ואני לא יודעת... אתה לא ממש נראה כמו לוסיאן."
"מה את אומרת."
היה די מהנה לעקוץ אותו. הוא נפל בפח בקלות.
"לוסיאן לובש בגדי פשתן לבנים ומוקסינים, מציע לך קוקטייל מנטה מרענן ומוכר לך ארון הלבשה עתיק."
"הוא נשמע כמו תענוג. תגידי לי — מה לדעתך אמור להיות השם שלי?"
"אתה נראה לי יותר כמו בּריק. ספורטאי, כוכב לשעבר עצוב שמתחבא מהעולם ושותה כדי להיפטר מהכאב."
הוא מצמץ שוב, והראש שלו נרתע קצת לאחור, כאילו קלעתי בול.
אבל יכול להיות שדמיינתי את זה, כי אחר כך הוא פשוט נעץ בי עוד מבט אדיש, וקול השמנת החמה הנפלא שלו בקע מפיו באותה איטיות מחוצפת. "עד כמה שהייתי שמח להמשיך לשמוע אותך מדברת על הרימייק שאת רוצה לעשות לחתולה על גג פח לוהט, מגי, המזוודות יוצאות."
להבות הבעירו את הלחיים שלי. אלוהים, הוא קלט אותי. בכל פעם שאני בלחץ, אני נוטה לדמיין את העולם בתור מחזה או סרט. עבר הרבה זמן מאז שצפיתי בגרסת הסרט של המחזה חתולה על גג פח לוהט, אבל האמת היא שללוסיאן בהחלט היה מין קטע קודר כזה שמאוד הזכיר לי את פול ניומן. מי יכול להאשים אותי שסטיתי מהנושא?
"הבנתי." כבשתי אנחה ועשיתי את דרכי אל המסוע, והוא צעד לידי. צעדיו הבטוחים הדביקו בקלות את הקצב המהיר שלי. היה לי ברור שלא אצליח להתרחק ממנו, לכן האטתי. העקבים שלי נקשו על רצפת הלינוליאום המבריקה.
"אילו מזוודות הן שלך?"
"אה, אני יכולה לקחת..." מבטו הנוקב גרם לי להשתתק באנחה. "מזוודות האלומיניום של פנדי עם הרצועות האדומות."
לוסיאן — שבאמת היה גדול ורגזן מדי בשביל מישהו שקוראים לו לוסיאן — הסתובב בלי לומר מילה והתחיל להוריד את המזוודות שלי מהמסוע. כשהוא הניח את האחרונה על הרצפה, הוא זרק לי מבט נוסף.
"כל אלה המזוודות שלך?" הוא שאל, כאילו הבאתי נדוניה שלמה.
היו לי ארבע מזוודות בסך הכול.
"אלא אם חטפתי פתאום מחלת שכחה, כן, אלה כל המזוודות שלי."
"הממ."
שתי נהמות והממ אחד. נפלא.
"אני אוהבת להיות מוכנה," הרגשתי צורך להגיד.
הוא שלח לעברי מבט ערמומי מזווית העין. "אבל בכל זאת לא היה לך עט."
"עט?"
"בשביל החתימה שרציתי."
אויש.
"אם אתה רוצה חתימה, בריק, כדאי שתגיע עם עט ביד."
"אני אזכור את זה."
טוב, זאת עומדת להיות נסיעה מהנה.
דורה אלנשיא (בעלים מאומתים) –
מתוק מאוד.