משחק ביתי

נחתנו בנמל התעופה שארל דה–גול ימים אחדים לפני חג המולד. כלבה אחת, פעוטה אחת, תשעה ספרים שנועדו ללמד אותנו כיצד להסתדר עם הצרפתים, ואחד–עשר פרטי מטען, שמהם שלושה כבר היו חסרים. נסענו במשך תשעים דקות בכבישים עמוסים לעייפה; התינוקת ייללה, אשתי התאמצה מאוד להסתיר את חזהּ המניק מעיני הנהג, והכלבה היטלטלה מצד לצד ושפשפה את בטנה על רצפת המיניוואן. לבסוף הגענו אל ביתנו החדש שבגדה השמאלית, שלמעשה הכרנו רק מתמונות. הוא שכן במקבץ קטן של בתים בגודל חדר, שהיה חבוי הרחק בתוך גן זעיר בירכתי חצר של בניין דירות ישן. ירדנו חיש מן המכונית ואצנו אל הדלת הראשית כצרור של תקוות וציפיות בתוך מעיים לוחצים. הדלת מיאנה להיפתח. המפתח ששלח לנו בעל הבית בדואר לא התאים לחור המנעול.

בשלושים הדקות הבאות ישבנו בחצר הפריזאית הקרה והחשוכה וחיכינו, בעיקר משום שלא ידענו מה עוד נוכל לעשות. נענשנו על חטאינו; רצינו לחגוג, וכעת אנחנו משלמים את המחיר. איזו הנאה היתה זו, כאשר שאלו אותנו היכן אנו מתגוררים, להשיב, "קצת קשה לומר, כי בסוף השנה אנחנו עוברים לפריז." כולם קינאו בנו, או העמידו פני מקנאים, לדידנו זה היה היינו הך. בששת החודשים האחרונים לבשנו את זהותנו החדשה: אנשים שעומדים לעבור לגור בפריז. והנה אנחנו כאן, בפריז. לא הכרנו איש. הצרפתית שבפינו היתה דלה מאוד, וכבר מוטב היה לטעון כי איננו דוברים את השפה כלל. לא היתה לנו כל מטרה. וזה, הייתי צריך להזכיר לעצמי, היה כל הרעיון.

כשמונה–עשר חודשים קודם לכן, בעת שישבנו, אשתי טאביתה ואני, במטוס, התחלתי להעלות באוזניה תלונות על החיים הבוגרים. אחד הדברים שלא אהבתי בלהיות בוגר הוא הדרישה שתהיה לך מטרה בחיים. אנשים תמיד שואלים מדוע אתה עושה את מה שאתה עושה, ועד מהרה אתה חש צורך לספק תשובה. הדבר עשוי לנטוע שאיפה אף בלבם של האנשים הבלתי–שאפתנים ביותר. ולאחר שכבר ביססת את עצמך כבוגר מתפקד פחות או יותר, אינך יכול פשוט לעזוב הכול ולהסתלק.

כשהיתה בחודש החמישי להריונה עם בתנו הבכורה, העירה טאביתה שככל הנראה התחושה כי החיים הבוגרים מועכים אותך לא צפויה לִפְחות בזמן הקרוב. ההורות עמדה בפתח. במשך זמן–מה עוד סברתי כי השפעתה עלי לא תהיה רבה מאוד. הנחתי שהשינויים הכימיים הכרוכים בָּאימהוּת המבשילה יחלצו אותי מהאחריות ־ שטאביתה תקבל בזרועות פתוחות את כל המטלות הבלתי–נעימות, ואילו אני אקפוץ מעת לעת להשיא עצה. היא תשדר את המשחק, מהלך אחר מהלך; אני אוסיף את פרשנות הצבע. אך בחודש החמישי להיריון באה האשליה הזאת אל סופה עם עדות מגוף–ראשון שהגיעה לאוזני. חבר שחונן בכישרון מדהים להשתמט מעשיית דברים שלא חפץ לעשותם כתב ותיאר בפני את האבהות כפי שחזה אותה מבשרו: "זוכר את החיים שחשבת שהם חייך?" כתב. "אז זהו. הם כעת נחלת העבר".

מכל מקום, מאחר שנדמה היה שדלת בחיינו עומדת להיסגר, חיפשנו חלון. ישבנו במטוס, ודבר אחד הוביל לדבר אחר. לא חלף זמן רב ופרשנו על ברכינו את מפת העולם שבגב עלון התעופה. לא היה לנו מושג היכן נמצא את עצמנו; אך ידענו שזו תהיה ארץ זרה. חלומי הרחוק לגור באפריקה נדחק, שלא בצדק לטעמי, מפני חלומה הרחוק עוד יותר של אשתי לגור באסיה. יבשות שלמות סולקו בהינף אחד מתוכניותינו. לאחר ארבעים דקות עלה בידנו לכווץ את העולם לשתי ערים: ברצלונה ופריז. ימים אחדים לאחר מכן הוזמנּו לארוחת ערב אצל ידידים. חבר ותיק שישב מעבר לשולחן סיפר כי לאחותו יש בית מקסים בפריז ושהיא לא סובלת את הדיירים שבו. וזה הכול: הפור נפל. בלי לברר ובלי לבדוק החלטנו לשכור את המקום.

וכעת אנחנו בפריז, יושבים בקור ובחושך, חסרי בית וחברים ונטולי שפה. לתדהמתי אני שומע את עצמי שואל: למה לעזאזל באנו לכאן? בדיוק באותו רגע אישה מבוגרת נכנסת לחצר המרוצפת ופונה בהליכה מקרטעת אל הדלת הסמוכה לדלתנו. השכנה הצרפתייה החדשה שלנו! זיכרון רחוק מעודד מעט את רוחי.

הגעתי זה עתה ללונדון במטרה להתגורר ־ לראשונה בחיי ־ מחוץ לארצות הברית, ובעודי מכניס את המפתח למנעול דלתי החדשה קול אישה מבוגרת קרא אלי מן הגינה הסמוכה. "אני אמנדה מרטין," אמרה בקול עתיק, "ואני אהיה חברתך, אם תרצה." הנה כך, פשוט בתכלית הפשטות, הכניסה אותי אמנדה מרטין לחייה; היה לי חבר. באותה שנה מלאו לה מאה שנים. המלכה שלחה לה מברק ברכה. כשאתה מכיר אדם בעל עמדה ציבורית מעין זו, גם אתה מרגיש, איכשהו, שייך. "היטמעות", במלים פשוטות, היא היכולת לקנות לך מעמד, ולו פעוט, בקרב המקומיים.

אני שולח בצרפתייה הזקנה, שכנתנו החדשה, מבט עורג. ואף שידוע לי היטב כי דווקא כאשר נדמה לך שההיסטוריה חוזרת על עצמה היא מבוששת לחזור, אני חש משב קל של תקווה. אני ניגש, פותח למענה את הדלת, ואומר בונז'ור. היא אפילו לא מרימה את מבטה, מוסיפה להתקדם בצעדים כבדים, בראש מורכן, ונכנסת אל דירתה. בסוגרה את הדלת מרחפים ניחוחות תנור גז אל החצר. קול מאחורַי אומר, "היא זקנה כל כך שהיא שוכחת לכבות את מבער הגז כשהיא יוצאת." אני פונה לאחור. עומד שם איש צעיר זעוף–פנים בכובע צמר שחור ומעיל מלחים. הוא נראה כמו דמות שנהגתה במוחו של דוסטויבסקי, אך נשמע אמריקאי גמור. הוא מורה על הדלת שנסגרה מאחורי הצרפתייה המבוגרת: "יום יבוא והיא תחזור הביתה, תצית גפרור, וכל הבניין ייהפך למכתש."

הוא תוחב את ידו לכיס מעיל המלחים שלו. "הנה המפתח שלכם," הוא אומר.