פרק 1
אליסון
שישי בערב
באותו רגע, בתוך תוכה ובכל מאודה, אליסון וורד הייתה מאושרת. מלאת סיפוק אפילו, בפעם הראשונה זה שנים. היא לא הבינה את זה, אבל הדהים אותה איך החלטה פשוטה אחת, פעולת השחרור והוויתור, יכולה לחולל שינוי כה גדול.
“זה די כיף, לא?” שאלה.
רייצ’ל, חברתה הטובה ביותר, הרימה את כוסית יין המרלו בהסכמה. “כיף? זה מעולה. אני כל כך שמחה שעלה על דעתך לעשות את זה למען ההורים. והרעיון של טעימות יין ושוקולד היה רעיון מצוין. אילו זה היה תלוי רק בי, היינו יושבים עכשיו בפאב.”
אליסון לגמה מהיין והסתכלה סביבה בחדר. המסעדה הקטנה הייתה עמוסה הורים וחברות מקבוצת המחול. בעלה והבעל של רייצ’ל שוחחו עם חברים ליד הבר.
“אני אוהבת דברים כאלה. את יודעת את זה,” אמרה אליסון. היא נשענה לאחור בכסאה וחשבה לרגע לבדוק מה שלום בתה, אך החליטה שאין צורך. הרי אם משהו יקרה, אחותה תתקשר.
“אולי תשקלי קריירה שנייה כמפיקת אירועים? רואת חשבון ביום, מפיקת אירועים בלילה. זה יכול להיות עסק טוב,” אמרה רייצ’ל והושיטה יד לעבר אחד השוקולדים שהוצעו לטעימה.
“חה חה. ואז אהיה מפיקת האירועים הכי מותשת אי פעם. ואת יודעת שאני אוהבת לעבוד עם מספרים,” ענתה אליסון וקרצה, לא לפני שלקחה גם היא פיסת שוקולד מריר קטנה.
אחד הדברים שלימד אותם המרצה הערב היה איך להתענג על השוקולד: לנגוס נגיסות קטנות, להניח לשוקולד להשתהות על הלשון, לתת לטעם לבשר על עצמו. אם לועסים את השוקולד מהר מדי, מפספסים את הגוונים הדקים, ואז השוקולד יכול להיות ממש מר. אליסון לא הייתה מומחית גדולה בשוקולד, אך נאלצה להודות שהאכילה האטית חוללה הבדל עצום.
“הילדות רקדו יופי הערב, נכון?” שאלה רייצ’ל. היא שלפה את הטלפון הנייד והתחילה לעלעל בתמונות שצילמה.
מופע המחול היה מהנה, והילדות שלהן הצליחו יפה. הסגנונות ששילבה מיה בריקוד היו מזיגה מאוזנת של מודרני וג’ז, ובהתחשב בעובדה שזו הייתה ההופעה הראשונה של הכיתה החדשה הזאת - זו הייתה הצלחה.
כדי לחגוג, כל הילדות הלכו למסיבת פיג’מות בביתה של טרישה, אחותה של אליסון. זה בטח יהיה בית משוגעים עם כל כך הרבה ילדות, אבל טרישה פורחת באווירה של בלגן. כזאת היא.
אליסון, לעומת זאת, הייתה חייבת תמיד להיות בשליטה, מה שהסביר כנראה את ההנאה הרבה שלה מהעבודה עם מספרים ועם גליונות אלקטרוניים. היא בראה עבור לקוחותיה סדר מתוך התוהו ובוהו - ואהבה את זה מאוד.
“מיה עשתה עבודה נהדרת. ממש הופתעתי לראות כמה זה יצא מוצלח,” הוסיפה רייצ’ל.
“אולי אילו היית מגיעה יותר לשיעורים ולחזרות, לא היית כל כך מופתעת...”
“עשי לי טובה, אלי. את יודעת שאפילו בימים טובים סדר היום שלי מטורף. אני מנסה להגיע לכמה שיותר חזרות, אבל למען האמת, אם הייתי צריכה לשבת ליד מלינדה בראון ולשמוע אותה מתלוננת על מיה ועל השיעור שלה עוד פעם אחת...” אמרה רייצ’ל. היא נאנחה ולקחה את כוסית היין שלה, שהייתה כבר כמעט ריקה.
למען ההגינות, כמנהלת בית הספר היסודי, רייצ’ל הייתה עסוקה מאוד עם חוגי אחר הצהריים בבית הספר והפגישות שאחרי הלימודים.
“את צודקת, אני מצטערת. אני מבינה אותך לגמרי בעניין מלינדה. אם כי, היא לא בוועד ההורים?”
רייצ’ל הניעה את ראשה בשלילה. “לא השנה. יש מצב שהצלחתי לשכנע אותה לא להתמודד לשנה נוספת.” היא הביטה סביבה כדי לוודא שמלינדה אינה נמצאת בטווח שמיעה. “אבל אל תספרי לאף אחד, כי את יודעת שאצטרך להכחיש.”
אליסון התעסקה עם הכוסית שלה, אבל לא אמרה דבר. שתיהן ידעו שמלינדה בראון אינה נמנית עם האנשים החביבים עליה ביותר.
“קבעת לנו במקרה עוד שיעור בישול? אני יודעת שחיכית לראות מה יהיה הלו”ז שלך,” שאלה אליסון.
כעת היה תורה של רייצ’ל לבחור שיעור, השיעור האחרון שלהם השנה, לפני שהיא שוקעת לתוך מערבולת ההופעות והחגיגות של חג המולד.
“איך נשמעת לך סדנת פיצה? לפי מה שהבנתי, המדריך יהיה שף-אורח שמגיע מנאפולי. את קולטת? פיצה איטלקית אמיתית ואותנטית. אה, זה מזכיר לי, למעשה יש לי סופשבוע שלם פנוי, אז פול שכנע אותי לנסות את המלון החדש שאחד החברים שלו פתח על החוף. בד אנד ברקפסט. הוא רצה לעזוב בשישי אחרי הלימודים, אבל אמרתי לו שיש לי דייט איתך. אז...” אמרה וסלסלה בין אצבעותיה קווצה עבה של שיער ארוך, “מלאני תוכל אולי לישון אצלכם בשבת בזמן שאנחנו בחופשה?” שאלה רייצ’ל. היא הציצה לעבר המקום שבו עמד בעלה ונופפה אליו. הוא הפריח לה נשיקה.
אליסון גלגלה עיניים, אבל רייצ’ל נעצה מרפק בצד גופה.
“בא לי להקיא מכם לפעמים. את יודעת את זה, נכון? כמה זמן אתם כבר נשואים? נשבעת לך, לפעמים אתם מתנהגים כמו זוג שרק התחתן. וברור שמלאני יכולה לישון אצלנו. היא תמיד אורחת רצויה.”
אליסון התגרתה בה, אבל נאלצה להודות, בינה לבין עצמה, שהיא גם קצת מקנאה. שתיהן חגגו את יום הנישואים הארבע-עשרה שלהן השנה; אליסון באביב ורייצ’ל בקיץ. אבל חיי הנישואים שלהן ממש לא היו דומים.
פעם, בשביל הכיף, אליסון ורייצ’ל מילאו מבחן מקוון על חיי הנישואים. הן התבקשו לסכם את נישואיהן בשלוש מילים. אליסון השתמשה במילים: נוחים, יציבים, מוגנים. רייצ’ל, לעומתה, בחרה במילים סוערים, כיפיים, עמוקים.
“אוי, תראי, הנה דֶבּרה.” רייצ’ל רפרפה בעיניה על השולחנות ונופפה למישהי שישבה מעברו השני של החדר עם חבורת נשים אחרות.
“מי זו דברה?” שאלה אליסון.
“היא חדשה. רק עברה לכאן מבוסטון. עובדת סוציאלית, ממש נחמדה.”
אליסון לכסנה מבט לעבר האישה ואילצה את עצמה לחייך. היא לא חיבבה עובדות סוציאליות באופן כללי, אחרי הבעיות שהיו לה עם אחת מהן לפני שנים.
“אליסון! הנה את. למה את מתחבאת בפינה? ואיפה מיה? חשבתי שהיא כבר תהיה כאן,” אמרה אחת הנשים בקבוצת האמהות האחרות שהקיפו את השולחן שלהן, עם כוסיות יין בידיהן. “גאון מי שהגה את הרעיון שהילדות והמבוגרים יחגגו במסיבות נפרדות. אני מוכנה להתערב שזו את, נכון?”
אליסון הסמיקה.
“מיה אצל טרישה,” אמרה. “היא תבוא לכאן בקרוב. למעשה, זה היה הרעיון של טרישה. היא חשבה שזו תהיה דרך נחמדה לחגוג לילדות, ואז, טוב, את יודעת איך העניינים תמיד זורמים.” היא משכה בכתפיה המתוחות והבינה לפתע שהיא נבוכה מהמבטים של כולן.
“מה שהיא לא אומרת, פני” - רייצ’ל רכנה קדימה והניחה את מרפקיה על השולחן - “זה שאכן, זה היה הרעיון שלה שלהורים תהיה מסיבה נפרדת, ואז היא עשתה עוד צעד מעבר לזה וארגנה ערב טעימות יין ושוקולד, עם שׁוֹקוֹלָדַאי אמיתי מפריז.”
אליסון נשענה לאחור ולגמה עוד קצת מהיין, בעוד רייצ’ל נחלצת לעזרתה ומסיטה ממנה את תשומת הלב.
“תודה,” אמרה אליסון חרישית לאחר שפני ושאר הנשים עזבו, וסקוט ופול חזרו לשולחן.
“ובגלל זה את לא מפיקת אירועים,” אמרה רייצ’ל בחיוך. “את יודעת שאת צריכה ללמוד לקבל מחמאות. את מדהימה, וכולם יודעים את זה.”
“מדהימה? אשתי? את לא יודעת שהיא אשת חיל, גיבורת-על סודית?” סקוט הצטופף לצדה על הספסל וכרך את זרועו סביב כתפיה.
“תפסיקו. שניכם.” מבטה של אליסון התביית על התפריט שהניחה בצד. “מישהו כאן רעב? נראה לי ש-”
“צלחת נאצ’וס או מלפפונים חמוצים בטמפּוֹרה, או אפילו סלסילת כנפי עוף - כל אלה נשמעים לי טוב עכשיו,” אמר סקוט, שקטף את התפריט מידיה וקרץ לה.
“אני מופתעת שלא הצעת גם את הקלמרי המטוגנים,” התגרתה בו.
הוא הרים גבה והעמיד פני מופתע. “הֵיי, אני מתכנן לנצל את הערב הזה עד הסוף. את מבינה את זה, נכון?”
היא צחקקה, אך לא טרחה לענות. היא וידאה שבבית יאכלו כמו שצריך, ואף שבעלה הפיק תועלת מהתזונה המשופרת והוריד ממשקלו כמעט עשרה קילו, היא ידעה שהוא עדיין משתוקק לפצצות הכולסטרול האלה בטיגון עמוק, שאותן כבר סירבה להכניס אליהם הביתה.
סקוט סימן למלצרית, וכולם הזמינו מתאבנים כדי לחלוק ביניהם. אפילו אליסון, שקיבלה צלחת חומוס ופיתה.
“שמתם לב לשיפוצים בתיאטרון? המקום נראה יופי. סקוט, החבר’ה שלך עבדו על זה?” שאל פול, בעלה של רייצ’ל. פול עצמו עבד כעורך דין באחד המשרדים בעיירה שבה התגוררו.
סקוט משך בכתפיו. “אֶדי לא חשב שאנחנו מספיק מומחים, אז הוא הביא צוות מהעיר הגדולה, שכנראה עלה לו הון תועפות.”
אליסון התמקדה בכתם המים שעל השולחן. אם אין לך משהו נחמד לומר, אל תגידי כלום, נכון? ובכל הנוגע לאדי, מי שעתיד בקרוב להיות הגרוש של מיה, לא היה לה שום דבר נחמד לומר.
“למה הוא עשה את זה, כשאתם כנראה הייתם זולים יותר?”
“מי יודע למה האיש הזה עושה מה שהוא עושה? הוא בטח מצא מישהו שיממן את השיפוצים בתמורה למשהו אחר. אתה מכיר את אדי ואת הטריקים שלו.” הוא לגם מעט מהבירה שלו. “בכל מקרה, המקום באמת נראה יופי.”
סקוט עבד כנגר יחד עם אביה של אליסון ועם בעלה של טרישה בחברת העיצוב ווילהם ובניו, חברת הנגרות המובילה בעיירה.
“שמעתי שהוא רוצה לחזור ולארגן תחרויות ריקוד,” אמרה רייצ’ל.
אליסון הסתובבה אליה. “איפה שמעת את זה? הוא יצטרך שותף אחר בשביל זה, כי אני יודעת בוודאות שמיה ויתרה על תחרויות ריקוד. היא שמחה להסתפק בהוראת מחול.”
“טוב, הם פרודים. אולי זו השותפה החדשה שלו, שם?” רייצ’ל הצביעה לעבר הבר, שם עמד אדי, כשזרועו כרוכה סביב מותניה של בלונדינית גבוהה. “הוא בכלל הגיע הערב לראות את קירה?”
“כן. ראיתי אותו ניגש לתת לה שיחת עידוד וחיבוק.”
אליסון בחנה את האישה. היא לא זיהתה אותה. למה הוא הביא אותה לכאן? הוא ידע שההורים של בנות החוג למחול באים לכאן. גם הוא קיבל הזמנה. אלא אם כן... הוא רצה להשוויץ שהוא ממשיך הלאה אחרי הפרידה ממיה?
“תתעלמי ממנו. הוא כאן כי הוא מחפש תשומת לב. את יודעת את זה,” אמר לה סקוט והדף מעט את ברכה עם ברכו. אני חייב לומר שאני מתרשם,” הוסיף בעודו מציץ בשעונו. “אנחנו כאן כבר יותר משעתיים, ונדמה לי שעוד לא נגעת בטלפון שלך.” הוא רכן ונתן לה נשיקה על הלחי. “תגידי לי שלא התקשרת לבדוק מה שלום ליילה.”
“לא התקשרתי,” ענתה וחייכה אליו חזרה באושר.
“את מודאגת?”
היא נענעה בראשה לשלילה. “בכלל לא,” ענתה.
הוא הרים גבה, כאילו הזמין אותה לספר לו את האמת. אבל היא דיברה אמת.
“אתה צדקת, ואני טעיתי. היא כמעט בת אחת-עשרה, וכנראה הילדה היחידה בקבוצה שעוד לא הייתה במסיבת פיג’מות. הגיע הזמן.”
אליסון התעסקה עם המפית שבחיקה, סוחטת את קצותיה. היא הצליחה לשמור על הבעה מחויכת.
היא הייתה מאושרת. באמת הגיע הזמן. הגיע הזמן שתשחרר קצת את השליטה שלה על בתה, הגיע הזמן שליילה תגדל ותצמיח קצת כנפיים. ואחרי הכול, היא נמצאת אצל אחותה של אליסון... מקום לגמרי מוגן ואמין.
“בכל אופן, אם היא תפחד, היא יכולה לחזור הביתה,” אמרה. היא שחררה את אחיזתה במפית והחליקה אותה על ברכיה.
“אבל היא לא תפחד,” אמרה רייצ’ל. “היא תעשה כל כך הרבה כיף עם כל הבנות הלילה, שהיא תשכח בכלל שזאת הפעם הראשונה שהיא ישנה לבד מחוץ לבית.”
הלילה היה עניין גדול ביותר ממובן אחד, וכל יושבי השולחן ידעו והבינו זאת. בכך שהניחה לליילה ללכת למסיבת פיג’מות, אליסון בעצם ויתרה על השליטה בחיי בתה, שליטה שבה נאחזה בחוזקה עד כה. המשמעות הייתה עשיית צעד לקראת הצבת חיי הנישואים שלה במקום הראשון - הסיבה האמיתית לכך שרייצ’ל ופול עדיין כל כך מאוהבים. מבחינתה, זה אומר ללמוד לסמוך גם על אחרים, למשל על בעלה, שדחף לכיוון השינה אצל טרישה.
האושר הזה שחשה בתחילת הערב - הוא עדיין היה שם, והיא החליטה לרכוב על הגל הזה כמה שאפשר. אחרי הכול, הבת שלה נמצאת בבית אחותה. מה כבר יכול לקרות?
חני (בעלים מאומתים) –
משחק המילים
הספר לא מצליח להתרומם כפי שהתקציר אולי מרמז שיקרה. בעיניי סיפור סתמי .. הכרחתי את עצמי להמשיך ולקרוא מתוך מחשבה שהשיא עוד לפני ולצערי הספר הסתיים בתחושת אכזבה. לא ממליצה
לימור –
משחק המילים
הפתיח נראה טוב, הרעיון של הספר טוב לא פחות, אך משהו בכתיבה בעלילה ובדמויות לא עבד עד הסוף….. חבל.