משחק הנקמה

לא ייתכן, נכון?

ראול די סאבו הודה לאבלים שהשתתפו בהלוויית אימו, כשפתאום דמות במרחק צדה את תשומת ליבו.

הוא לא היה מעז להגיע לכאן!

במיוחד לא היום.

דנדון הפעמון בכנסייה הסיציליאנית הקטנה נדם זה מכבר, אך הוסיף להדהד באוזניו של ראול.

"קונדוליאנצה."

ראול הכריח את עצמו להתרכז באדון המבוגר שלפניו, במקום באיש הצעיר שעמד בפאתי בית הקברות.

"גראציה," אמר ראול, והודה לקשיש על השתתפותו.

בגלל נסיבות מותה של מריה והחשש מחמת זעמו של אביו של ראול, רוב האנשים שמרו מרחק.

ג'ינו לא השתתף בהלוויית אשתו.

"היא הייתה זונה כשהתחתנתי איתה, וכזאת, היא נטמנת באדמה."

כך הוא בישר לבנו על מותה.

ראול, שקיבל הודעה שאימו הייתה מעורבת בתאונת דרכים, חזר מרומא לקסטה – עיר בחוף המערבי הפרוע של סיציליה – אך בהגיעו, נאמר לו שהיא כבר מתה.

הוא איחר את המועד.

באיטיות ובכאב, הוא הרכיב את ציר הזמן של האירועים המזעזעים, שהובילו למותה של מריה. כעת ראול ביצע את חובותיו המשפחתיות ועמד לצד הקבר, כששורת האבלים חלפה על פניו באיטיות.

אנשים הביעו את תנחומיהם, אך השיחות הסתמיות היו מאופקות. בעקבות אירועי הימים האחרונים והגינויים הפראיים שהתרוצצו כעת בעמק, אפילו המשפט הפשוט ביותר נשמע נלעג.

"היא הייתה אישה טובה..." חבר משפחה ותיק כשל בלשונו. "היא הייתה..." האיש שוב היסס, מה לומר. "מריה תחסר לנו."

"בהחלט," השיב ראול, כמתבקש.

ריח האדמה התחוחה מילא את נחיריו וציפה את גרונו, וראול ידע שאין נחמה.

כלל.

הוא חיכה זמן רב מכדי להציל אותה.

וכעת היא איננה.

ראול השקיע בלימודיו וזכה להצלחה כה מזהירה בבחינות עד שקיבל מלגה, וכפי שתמיד התכוון לעשות, הוא הצליח להסתלק מעמק קסטה.

או כפי שראול וחברו בסטיאנו קראו למקום, עמק הגיהינום.

ראול היה נחוש בדעתו, להרחיק את אימו מאביו.

מריה די סאבו.

מטורללת, טענו אחדים.

"שברירית" היה אולי תיאור הולם יותר.

מריה, שהייתה דתייה אדוקה כשפגשה את אביו, קיוותה להצטרף למנזר המקומי – מבנה אבן מרשים, שהשקיף על מצר סיציליה. אימו התייפחה, כשהמנזר נסגר עקב ירידה בביקוש, כאילו איכשהו, היעדרותה תרמה לקריסתו.

הבניין עמד נטוש שנים רבות, אך אימו הוסיפה להכות על חטא מדי יום ביומו, על שלא הלכה בעקבות ליבה והפכה לנזירה טירונית.

חבל שהיא לא עשתה זאת.

ראול עמד כעת בבית הקברות ותהה מה היה הטעם בקיומו, אם בגלל ההריון שלה מריה נאלצה להתחתן נישואי אומללות.

ראול תמיד תיעב את העמק, אך עתה יותר מתמיד.

הוא לעולם לא יחזור.

ראול ידע שמותו של אביו השיכור כבר מובטח, שכן ללא טיפולה של מריה, הידרדרותו תהיה מהירה.

אך היה לו חשבון לסגור, עם מישהו נוסף.

האיש שהביא לסוף הטרגי הזה.

ראול השליך את חופן האדמה האחרון על קברה הפתוח של אימו ונשבע שיעשה הכול, כדי להביא למפלתו.

"אני אתגעגע אליה."

ראול הרים את מבטו וראה את לורטה, חברה ותיקה של אימו, שעבדה בבר המשפחתי.

"בלי בלגאן היום, ראול."

ראול הקדיר פנים, לשמע בחירת המילים של לורטה, אך מייד התחוורה לו הסיבה לדאגה הפתאומית בקולה – הוא הביט כעת מעבר לאבלים, אל האיש שעמד במרחק.

בסטיאנו קונטי.

בסטיאנו בן השבע-עשרה היה צעיר מראול בשנה.

המשפחות שלהם היו יריבות.

רוב הנכסים וכל הכרמים ממערב לעמק, היו שייכים לדודו של בסטיאנו.

אביו של ראול היה מלך המזרח.

היריבות התפתחה לפני דורות רבים, אך הבנים הצעירים התעלמו מההיסטוריה האפלה של המשפחות ובשנות התבגרותם, הפכו לחברים. הם למדו באותו בית ספר ותכופות בילו יחד, בחופשות הקיץ הארוכות. לפני שראול עזב את העמק, הוא ובסטיאנו ישבו ושתו יין, איש מהיקב המשפחתי של רעהו.

הם הסכימו, ששני היינות גרועים.

הם דמו, בהופעתם החיצונית. שניהם היו תמירים וכהים, ורק אופיים היה מנוגד.

בסטיאנו, שהיה יתום, גדל אצל משפחתו המורחבת והתקדם בחיים, בזכות הקסם האישי שלו.

ראול היה רציני וחשדני, ולמד להיות הפכפך.

הוא לא סמך על אף אחד, אבל אמר את מה שנדרש ממנו, כדי להסתדר.

אף שהסגנונות שלהם היו שונים, שניהם נהנו מהערצה נשית.

בסטיאנו פיתה.

ראול פשוט נענה למפתות.

לא הייתה בין הגברים הצעירים שום יריבות – שניהם יכלו לבחור מבנות העמק, ופירות היו בשפע.

עם זאת, בסטיאנו השתמש בקסמו האפל על החלשה מכול, ולקח לו את מריה כמאהבת.

שיחות אהבים נאספו, וסודות חולצו ונשמרו.

לא רק שמריה ניהלה רומן – היא הרחיקה לכת ושכבה עם בן המשפחה, שג'ינו החשיב לאויבת.

כשהרומן התגלה – כשהשמועות הגיעו לאוזניו של ג'ינו – לורטה התקשרה אל מריה, כדי להזהיר אותה שג'ינו הכועס עושה את דרכו הביתה. מריה יצאה לסיבוב, במכונית שלא ידעה לנהוג בה.

בחירה בעייתית, בעמק.

וראול ידע שהתאונה לא הייתה מתרחשת, לולא בסטיאנו.

"ראול..." לורטה דיברה ברוך, כי הרגישה את המתח מפלח אותו ושמעה את נשימותיו המחוספסות. היא תפסה את ידו, אף שידעה שדבר לא יעצור אותו, עכשיו. "אתה סיציליאני, ופירוש הדבר שיש לך חיים שלמים, להוציא את נקמתך לפועל – רק שזה לא יהיה היום."

"לא," הסכים ראול.

או שאולי, חלק עליה?

המילה לא יצאה מפיו כראוי, קולו היה צרוד במקצת, וכשהשפיל מבט הוא ראה את הוורידים בידו והרגיש את הדופק ברקותיו. הוא הרגיש דרוך, והדבר היחיד שידע בוודאות היה, שהוא שנא את בסטיאנו שנאת מוות.

הוא הרפה מידה של לורטה, חלף על פניה והתנער ממישהו נוסף, שניסה לעצור אותו.

"ראול!" צעק הכומר באזהרה. "לא כאן – לא עכשיו."

"אז הוא היה צריך לשמור מרחק!" השיב ראול, כשחצה את בית הקברות, אל האיש שהכניס את אימו לקבר בטרם עת.

ראול צבר מהירות – והאל יעזור לבסטיאנו, כי שנאה וזעם דחפו את ראול בצעדיו האחרונים.

"פצו די מרדה..." ראול צעק מילים, שלא היה להן מקום בתפאורה כזאת.

כל אדם שפוי שהיה רואה את המוות מתקרב, בוודאי היה מסתובב ובורח, אבל בסטיאנו פסע לקראת ראול והטיח בו עלבונות משלו. "אימא שלך רצתה-"

ראול לא הניח לו לסיים. בסטיאנו כבר הכתים את שמה מספיק, וכדי להשתיק אותו ראול הטיח אגרוף בפרצופו. הוא הרגיש את אמייל השן של בסטיאנו מנקב את מפרק אצבעו, אך זה היה הדבר האחרון שהרגיש.

המאבק היה עקוב מדם.

שתי מנות של אבל, כמה תוספות של זעם וכמות נדיבה של בושה, התגלו כתבשיל נפיץ.

ראול יהרוג אותו.

זה היה הדבר היחיד שידע.

אולם בסטיאנו סירב להיכנע בשקט והחזיר מלחמה.

במרחק, נשמעו צעקות וקולות של סירנות, כששני הגברים התגוששו. ראול לא הרגיש דבר, כשהוטח לעומת מצבה. אבן השחם קרעה את החליפה הכהה ואת החולצה הלבנה שלגבו, באותה קלות שחתכה שריר ובשר.

זה לא היה חשוב.

גבו כבר היה מפה של צלקות מהמכות של אביו, והאדרנלין היה חומר אלחוש מצוין.

ראול היה מודע רק במעורפל לחתך, שנמשך מכתפו עד צלעותיו, כשגרר את עצמו לעמידה, כיוון שוב והפיל את יריבו.

אולם בסטיאנו סירב להרים ידיים.

ראול ריתק את בסטיאנו ארצה והטיח אגרוף בפניו, נהנה לפגוע בתווי הפנים המושלמים. אחר-כך הצמיד אותו לקרקע, ואמר לו שהוא היה צריך לשמור מרחק מאימו.

"כמו שאתה עשית!"

מילים אלו הכאיבו לו, יותר מכל מהלומה גופנית, כי ראול ידע שזה בדיוק מה שעשה – שמר מרחק.