משחקים מלוכלכים 2: מלוכלך כמונו

הקדמה מגי

השטיח האדום מתחת לרגלינו היה שחוק. הוא כיסה גם את המדרגה היחידה שעליה עמדנו עם עורך הטקס שלבש ז'קט אופנוענים מעור שחור, טי שירט דהויה של Steppenwolf, מכנסי ג'ינס מרופטים ונעל מגפי אופנוענים. ספר תנ"ך כרוך בעור שחור עם נעצים כסופים הונח פתוח בידיו.

לבשתי שמלה ורודה.

החדר היה קטן, ולא היו בו חלונות. התקרה הייתה מקומרת, והקירות היו שחורים, מלאים שלטי בירה מניאון והעתקים של אלבומי פלטינה.

שמונה כיסאות מתכת ניצבו בשורה, ארבעה מימין למעבר וארבעה משמאלו, שניים מהם היו תפוסים. אישה שלא הכרתי עמדה בסוף החדר, על פניה חיוך מנומס. גבר עם אקדח עמד ליד הדלת ושמר.

בחוץ, מכוניות חלפו ברעש וגרמו לשטויות הקיטשיות שעל הקירות לרעוד.

בחדר הסמוך, שיר נוראי התנגן בשקט פעם אחר פעם. זה היה שיר רוק מתקתק ומפוקפק על תלמידת בית ספר.

לידי, מישהו דיבר.

אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה אותו שיר ישן של Steppenwolf,Magic Carpet Ride שהתנגן בראשי כמו שזאין שר אותו פעם, כשישבנו סביב מדורה ושתינו ייגר מבקבוק שמישהו העביר בין כולם. קולו היה גולמי ועמוק וכל כך יפהפה, עד שהוא גרם לצמרמורות בכל גופי. אימי נהגה לנגן את השיר הזה בקול בפטיפון הישן שלה, כשרקדה במטבח לבושה באחת מאותן חולצות גדולות שלה ומכנסי ג'ינס קצרים גזורים.

יכולתי לראות אותה עכשיו רוקדת יחפה ונראית צעירה, כל כך צעירה.

הצטערתי שהיא לא פה.

אחזתי בידיו, וברכיי רעדו. יכולתי להרגיש את הדופק שלו באצבעותיו שהיו שלובות בחוזקה בשלי. האגודל שלו ליטף את מפרקי אצבעותיי שוב ושוב מעל הטבעת החדשה על האצבע שלי, ונשמתי נשימות שטוחות ואיטיות.

הוא הסתכל עליי. ידעתי שהוא מסתכל עליי. יכולתי להרגיש את הלהט במבטו חולף על פניי.

"מגי."

שאפתי אוויר והרגשתי את הדופק שלו, פעם... פעמיים... עד שהרמתי את מבטי לאותן פנים מהממות. עיניו הכחולות כקרח ננעלו על שלי. הוא לחץ על ידי קלות.

זאין.

אני.

מחזיקים ידיים בכנסייה.

אלוהים אדירים.

"זה הסימן שלך, בייב," זאין אמר, וקלטתי שהגבר בז'קט העור היה זה שדיבר. אליי. כולם הסתכלו עליי וחיכו.

ואני רק בהיתי בזאין.

קצות עיניו התכווצו. הוא חייך מעט ולא הצלחתי לעצור את עצמי. מעולם לא הצלחתי כשהיה מדובר בו.

חייכתי חזרה.

"כן," אמרתי בתגובה לשאלתו של הגבר, אבל המילה נשברה ויצאה בלחישה. כחכחתי בגרון ומצאתי את קולי. "אני מסכימה."

פרק 1 מגי שעתיים לפני כן...

עמדתי באמצע חדר האמבטיה העצום והנוצץ וניסיתי לא לדמיין כמה סוויטת המלון הזו הייתה עולה לנו אם היינו צריכים לשלם עליה. ובעיקר ניסיתי לא לחשוב על הסיבה שבגללה לא היינו צריכים.

אמרתי לקופ שהוא יכול לשתות מהשמפניה שקיבלנו בחינם, כי אין סיכוי שאני אשתה אותה. במקומה, לקחתי את אחת הכוסות הקטנות שליד הכיור והכנתי לעצמי וודקה עם אוכמניות מבקבוק של "סטולי" ששילמתי עליו בעצמי. אחר כך פתחתי את המזוודה שלי על הרצפה ונשמתי עמוק.

השעה האחרונה בחיי הייתה מטורפת לחלוטין, והשיחה שניהלתי עם אבא שלי הייתה רחוקה מלהיות מרגיעה. הייתי חייבת כמה דקות כדי להתאפס ולהחליף הילוך.

לגמתי מהמשקה שלי ובחנתי את עצמי במראת הקיר. הייתי עדיין במכנסי ג'ינס וז'קט קצר שלבשתי לארוחת הערב עם הצוות, אבל כבר החלטתי שהמאורע הזה דורש משהו הרבה יותר סקסי.

חיטטתי בדברים שלי ומצאתי בגדים תחתונים חדשים. קרעתי מהם את תגי המחיר וכשהתפשטתי, עברתי על הרשימה שלי בראש.

חברי הלהקה כבר התמקמו במלון, סיימו את ראיונות יחסי הציבור שקבעתי להם מוקדם יותר, ולאחר שהשתחררו מכל המחויבויות שלהם באופן רשמי, יצאו ללילה של בילויים בלאס וגאס. בפעם האחרונה שראיתי אותם, הם יצאו כל אחד לכיוון שונה בחיפוש אחר סקס (זאין), אלכוהול (דילן), או התבודדות (ג'סי ואל). מחר בערב מסע ההופעות יגיע לסיומו וכולם יהיו בהיי מקוקטייל מסוכן של ציפייה, אדרנלין והורמונים. לא סיכון מהסוג שהיה לי מה לעשות לגביו, חוץ מלזוז הצידה ולהיות מוכנה לנקות את הבלגן לאחר מכן. הבוס שלי, ברודי, ואני היינו הנהלת הלהקה. כלומר קבענו הופעות, וידאנו שכולם קיבלו שכר ודאגנו באופן כללי שהכסף ימשיך לזרום. אבל גם וידאנו שכולם יישארו שפויים יחסית, כך שהמציאות הייתה שאם משהו ייהרס בין היום להופעה של מחר, הנייד שלי יתפוצץ כמו מופע האורות ברחוב פרימונט. לא משהו שאוכל להתעלם ממנו.

סיפור חיי, אבל לפחות הכול התנהל כפי שצריך בחזית הזאת.

אנשי האבטחה, הצוות וכל הציוד היו במקום, והכול היה מוכן לדירטי, להקת הרוק הלוהטת ביותר על פני כדור הארץ והמעסיקים המדהימים שלי – ממש ככה – שיטריפו בענק את האצטדיון החדש ב"סטריפ" של וגאס. ואף שהתרגשתי מההופעה של מחר באותה דרך מרירה־מתוקה שציינה את סופו של כל מסע הופעות, ציפיתי במיוחד להסחת דעת רגעית מכל הטירוף.

הסחת דעת מהסוג המיני. ה־פנִי פוּשרז היו להקת החימום של דירטי, ולכן היו בעיר להופעה, וזה אומר שעמדתי להזדיין.

לבשתי בייבי דול שקוף מתחרה וחוטיני תואם, שניהם בצבע ירוק־ליים תוסס שנראה מדהים על העור שלי. הודות לאימי, היה לי עור בצבע חום בהיר מושלם, ותמיד חשבתי שזו התכונה הכי יפה בי. אולי גם משום שזה גרם לי להיראות פחות כמו אבא שלי.

בדרך כלל, כשאנשים גילו מי הוא, הם הניחו שאני רוצה להיות מקושרת אליו. אחרי הכול, הוא היה עשיר ומפורסם.

אבל אלו היו האנשים שמעולם לא פגשו אותו.

לגמתי עוד שתי לגימות מהמשקה שלי, הרמתי את השדיים שלי וסידרתי אותם בתוך החלק העליון של הבייבי דול שהיה מעט קשיח, בדקתי את האיפור שלי והנחתי לאלכוהול ולהיפר־מציאות ההזויה של הרגע הזה לשקוע.

אני, מגי אומורה, עומדת להזדיין עם כוכב רוק.

מה היית חושבת על זה, אימא?

היא הייתה צוחקת, כנראה. חזק. כי זה היה לגמרי נגד "הכלל".

המצאתי את "הכלל" בעצמי כשהתחלתי לעבוד עבור דירטי לפני שש שנים. למעשה, המצאתי הרבה כללים. מה ידעתי באותו זמן? הייתי בחורה אידיאליסטית וחנונית בת תשע־עשרה עם כוכבים בעיניים. אבל למדתי לגלות, בסערה המוטרפת של כאוס הרוק־אנד־רול, שהפך תוך זמן קצר להיות החיים שלי, שהיה רק חוק אחד שהיה חשוב לציית לו.

אסור להזדיין עם הטאלנטים.

כשפגשתי את דירטי לראשונה, אלבום הבכורה שלהם חרך את המצעדים, והם חזרו ממסע ההופעות העולמי הראשון שלהם. הייתי נאיבית וחסרת ניסיון, אבל היה לי ראש לעסקים, וכל מה שרציתי לעשות בחיים זה לעבוד בתעשיית המוזיקה. הצלחתי להכניס רגל רופפת ביותר בדלת רק בגלל סיטואציה מסוימת בת מזל – הייתי באותה כיתה בקולג' עם אחותו של הגיטריסט של דירטי, ג'סי מייס, ונהיינו חברות. הייתי גם מאוהבת קשות בזאין טריינור, הילד הבלונדיני הרע והסולן המטורף של הלהקה. וכשהוא ננעל עם עיניו הכחולות כקרח עליי, ידעתי שכדי לא לדפוק את הכול אני צריכה לאכול, לישון ולנשום את "הכלל".

לאורך השנים "הכלל" שמר עליי מצרות. הרבה מאוד צרות. עם זאת, לפעמים החוקים הפכו מיושנים. היו זקוקים לשכתוב קטן או כיפוף אסטרטגי.

וכיוון שלא התכוונתי להזדיין עם אחד מחברי הלהקה שעבדתי עבורה, אלא רק עם מישהו מלהקת החימום זה לא נחשב ממש, נכון?

"מגי?" קופ דפק על דלת הזכוכית החלבית באמבטיה, וקולו נשמע משועשע אבל גם מודאג קלות. "את מתכוונת לצאת מתישהו?" הוא גם נשמע חרמן, וקולו היה נמוך וקצת יותר צרוד מהרגיל.

מושלם.

זזתי לאחור כדי לבחון את עצמי במראה והרגשתי סופר־סקסית למשך חמש שניות בערך, כי ידעתי שהוא יאהב את זה. עד שהאמת התחילה לחלחל והבנתי שקניתי את הבגדים התחתונים האלה בדיוק מהסיבה הזו, כי אנדי קופר אמר לפני כמה חודשים שנראיתי סקסית בצבע הזה. מה שאומר... שהתאמצתי יותר מדי.

כמו שעשיתי עם כל דבר, לעזאזל.

אבל זה היה מוזר, לא? לעבור את הגבול?

קופ היה בסך הכול סטוץ, ואף אישה נורמלית לא קנתה בגדים תחתונים סקסים ויקרים רק בשביל איזה סטוץ עם בחור אלא אם כן היא רצתה להפוך את הסטוץ הזה ל'לבלות־ יחד־ לאחר־ מכן־ ולעשות־ שוב־ סקס', ואחרי זה 'להתעורר־ ביחד־ בבוקר־ למחרת־ ולעשות־ שוב־ סקס'.

וממש לא רציתי את זה.

נכון?

החלקתי את שערי הארוך והשחור ונשכתי בשפה התחתונה שלי מול השתקפותי במראה. סקסית, וכן, מוזרה.

"מגי?" קופ דפק שוב.

חיסלתי את שאר המשקה שלי. "אני יוצאת."

עם או בלי הבגדים התחתונים? יכולתי להוריד אותם ולצאת לשם עירומה...

הטלתי וטו.

ללבוש חזרה את מכנסי הג'ינס?

החלטתי לצאת עם הבגדים התחתונים, נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת. אף שלא הרגשתי שקופ מיוחד בעיניי, כמו שהבגדים התחתונים שלי רמזו, הלילה שלי נהרס, והייתי באמת זקוקה להסחת הדעת הזו.

רק קיוויתי שהיה לו את הזמן לעזור לי לשחרר את כל הקיטור שהצטבר בתוכי, כי זה עלול לקחת קצת זמן.

קופ זז לאחור, והגבות שלו התרוממו כשהוא שתה אותי בעיניו. הוא לבש טי שירט וינטג' עם שרוולים גזורים של ה־ Sex Pistols, שהבליטה את זרועותיו הנחמדות ביותר, מכנסי ג'ינס אפורים וחגורה משובצת. שערו הבלונדיני היה פרוע לחלוטין, כמו תמיד, וחיוך שובב עלה על פניו. "ואוו. מגי... שיט." הוא העביר יד בשערו. "אני מרגיש קצת לא לבוש בהתאם."

"אז בוא נפשיט אותך," אמרתי והנחתי למופקרת הפנימית שבי להשתלט עליי כשאחזתי בחולצתו ומשכתי אותו לעבר המיטה הענקית. חדר השינה שבחרתי היה הקטן יותר מבין השניים בסוויטת הפנטהאוז, ולמרות זאת הייתה בו מיטת קינג־סייז. מעניין איזו מיטה הייתה בחדר שינה הראשי? כזו שמתאימה להרמון?

מתאים ביותר למי שהיה אמור לישון שם.

אל תחשבי על זה בכלל.

משכתי את קופ אליי והתחברנו בנשיקה רעבה אבל מעט מוזרה. הוא דחף אותי לאחור על המיטה, וגופו החם נשכב עליי. אף שהצעתי לו שמפניה בחינם, היה לו טעם של בירה, מה שהזכיר לי שמצאתי אותו בבר של המלון לפני שעה, מה שהזכיר לי שנתקלתי בזאין חצי שעה לפני כן.

אל. תחשבי. עליו.

גופו של קופ היה רזה וקשה כשהוא התחכך בי. ירכיו נגררו על שלי, הרכס הקשה של הזקפה הבולטת במכנסיו הצית ניצוצות של תענוג בין רגליי והשתנקתי.

אה, כן, לעזאזל... זה בדיוק מה שהייתי צריכה.

גנחתי כשהוא נישק את דרכו במורד צווארי, קימרתי את הגב, והייתי כל כולי בעניין כשהוא מצץ לי את הצוואר...

אלוהים אדירים. נדרכתי כשצרחות וצחוקים עליזים התפרצו בחדר הסמוך – החדר הראשי של סוויטת הפנטהאוז.

קולות של מספר נשים.

קופ לא ממש שם לב או שלא היה לו אכפת. הוא פשוט התחכך בי עם הזין הקשה שלו ונישק אותי שוב. עצמתי עיניים כשמשקל גופו הצמיד אותי למיטה, וירכיו התנועעו מהר יותר. הוא אחז בשד שלי, לחץ בחוזקה והטביע את לשונו עמוק בתוך הפה שלי.

ובאותו רגע בדיוק שמעתי את זה. שמעתי אותו. את "השותף לחדר" שלי הלילה. קולו המחוספס היה כל כך קרוב מחוץ לחדר השינה שלי עד שהתכווצתי.

עיניי נפקחו במהירות. הנחתי יד על בית החזה של קופ והתרחקתי ממנו כל כך מהר, עד ששנינו נבהלנו.

הוא הביט מטה על היד שלי כשהתנשפתי תחתיו. "את בסדר?" הוא שאל, מבולבל. "הכאבתי לך?"

"לא," הצלחתי להגיד בקול חנוק וכחכחתי בגרון.

זיין. אותי.

ראשי הסתחרר, ויכולתי עדיין לשמוע את הקול בחדר השני. לא הצלחתי לשמוע מה הוא אומר, אבל הכרתי את אותה נימה שחצנית. הכרתי את קולו של זאין טריינור כשהוא הפעיל את קסמיו על חבורה של נשים.

"רק... אל..." השתנקתי והנדתי בראשי. "אל תעצור." אחזתי בקופ מהצוואר והנחתי את פיו על שלי, כשגל מגוחך של אשמה התרסק עליי.

לא כי הפרתי את "הכלל", כבר הפרתי אותו עם קופ במשך תקופה באופן לא קבוע.

הרגשתי אשמה שלא הפרתי אותו איתו.

כן. זו הייתה האמת הדפוקה.

כי תמיד פנטזתי בחשאי שאם אי פעם אפר את "הכלל", אעשה את זה בטירוף חושים מסעיר על הקיר, אני ומלך הרוק – והזין האלוהי – בעל העיניים הכחולות כקרח, שנתלה מנברשות ושבר רהיטים.

אבל תודה לאל שאימי לא גידלה אותי להיות טיפשה.

אני, מגי אומורה, לעולם לא אתן לחלקי גופי הנשיים ללכת שולל ולהוביל אותי למיטתו של זאין טריינור. לא משנה עד כמה הם רצו שאעשה זאת.

זו הדרך לטירוף.

מצד שני, אנדי קופר היה נגן בס מוכשר בטירוף של להקת ה־פני פושרז ובחור נחמד מאוד, אז שווה לשבור למענו כלל, נכון? חוץ מזה, קופ היה בדיוק הטיפוס שלי. גבוה, בלונדיני ורוק־אנד־רול.

ובנוסף, הוא כרגע תלש מעליו את החולצה והשליך אותה לרצפה, והמראה של החזה החשוף שלו עזר לי להתמקד.

הוא משך את הבייבי דול מעל ראשי והעיף אותו למקום כלשהו בחדר כשניסיתי בכל כוחי, ממש אבל, לחסום את רעש הצווחות והצחקוקים מהחדר הסמוך. הייתי די בטוחה שקופ אמר כל מיני דברים נחמדים על כמה שאני סקסית כשנישק את דרכו במורד גופי, אבל לא באמת שמעתי אותו.

במקום זה, שמעתי את צחוקו של זאין. את אותו צחוק ויקינגי עשיר וסקסי בטירוף שאזהה בכל מקום, ושגרם לתחתונים שלי להירטב מספיק פעמים. עד כדי כך שלא אוכל לשמוע אותו יותר לעולם מבלי להרטיב, מעין תגובה פבלובית ארורה.

זזתי באי נוחות כשקופ העביר את אצבעותיו מטה בין רגליי והתחכך בתחתוני החוטיני־תחרה שלי, והייתי מודעת לחלוטין לעובדה שהתחרמנתי יותר מאותו צחוק מאשר מתחושת ידיו של קופ על גופי. הוא ליטף מעלה ומטה, וידו התנועעה במעגלים קטנים ומתלהבים כשנישק את דרכו במורד הבטן שלי. ניסיתי ליהנות מזה, באמת שניסיתי.

אבל באותו רגע מוזיקה החלה להתנגן.

בקול.

השיר You're Crazy של Guns and Roses נשמע בפול ווליום. לא הגרסה האקוסטית אלא הגרסה הכבדה, הקשה והמהירה, שהדהדה מהקירות.

קופ הרים את מבטו בתאווה מעורפלת, וקצות שפתיו התעגלו מעלה בחיוך קטן. "מי זה שם?"

"אממ... אה... אחד הבחורים..." אמרתי במחשבה חצויה בין התענוג של מה שהוא עשה לי לבין המסיבה בחדר הסמוך. "וגם... חצי מקהלה... מאיך שזה נשמע..."

קופ צחק. "כדאי ללכת להגיד להם להנמיך?"

מתוק, אבל אין סיכוי שאעשה את זה לקופ.

"לא," אמרתי. "פשוט תמשיך..." ראשי צנח חזרה למיטה כשהוא הגביר את קצב המגע שלו. הוא סובב את לשונו סביב הטבור שלי, שחרר גניחה שקטה ונישק את דרכו מטה. נשמתי עמוק ונאבקתי להתמקד בתחושות של לשונו שליקקה את דרכה סביב קצות התחרה בחוטיני שלי, ובאצבעותיו שהחליקו פנימה כדי לקלף ממני את הבד. הרגשתי את נשימתו החמה מלטפת, בדיוק כשצחוק התפרץ מעברו השני של הקיר.

הצחוק שלו, קולני וסקסי ובטוח בעצמו.

מקהלה של צחקוקים נשיים נשמעה לאחר מכן, וגל של קנאה גולמית שטף אותי.

השותף הכי גרוע לחדר אי פעם.

זה יהרוס לגמרי את האווירה אם אכניס אטמים לאוזניים לפני שקופ יזיין אותי?

כן, זה יהרוס.

אולי נוכל להדליק מוזיקה משלנו? היה לי פה מחשב נייד איפשהו, אבל אין סיכוי שהרמקולים במחשב הנייד שלי יצליחו להתחרות עם המערכת בחדר הסמוך.

זאין צחק שוב, והפטמות שלי הזדקרו.

חרקתי שיניים והתפתלתי בתסכול.

אולי אבא שלי צדק.

אולי באמת הייתי סתם גרופית מהוללת.

אלוהים ידע שהייתי מאוהבת קשות בזאין הרבה לפני שפגשתי אותו אישית. ומאז... כן, עדיין חשקתי בו בסתר. מבחינה פיזית, זאין טריינור היה אל בין גברים, ואני הייתי רק אנושית.

אבל זה לא אומר שאעשה משהו, אי פעם.

שיזדיין, קול ההיגיון אמר בראשי, ונשמע מאוד כמו אימא שלי משום מה. כי מה, לעזאזל, אבא שלי ידע על משהו?

אף גרופית לא הייתה עובדת קשה כמו שאני עבדתי, במשך כל כך הרבה זמן כמוני, וסובלת מכל החרא שהתמודדתי איתו – שלא לדבר על כך שצייתי ל"כלל" במשך שנים רבות כמו שעשיתי.

וכעת, כשבחרתי להפר את "הכלל"? אז מה? הייתי רווקה. זו זכותי המלאה להזדיין עם כל כוכב רוק שאי פעם פגשתי, אם מתחשק לי. וחוץ מזה, מאוד נהניתי עם קופ. התעלמתי מנוכחותו המעיקה של זאין, וממש לא דמיינתי שאלו היו הפנים שלו בין רגליי ברגע זה.

כן.

דמיינתי בגדול.

אבל, חדשות טובות – נלחצתי מכך ושלחתי את ידי למצח של קופ, ועצרתי את פעולת הלשון שלו.

סקסי.

הוא קפא, ברור, והרים את עיניו אליי. "אה... את בטוחה?"

"חכה רגע, אני רוצה לבצע רצח סופר־מהיר."

הוא זז לאחור ואפשר לי לקום.

"את בטוחה שאת לא רוצה שאני..."

"לא." הסתובבתי וקמתי מהמיטה בתנועה אחת מהירה וכועסת, וסידרתי את החוטיני הירוק־ליים שלי. "אני אטפל בזה." הרמתי את הדבר הראשון שראיתי – הטי שירט הענקית שלו – והשחלתי את גופי הכמעט עירום לתוכה כשצעדתי בכעס לדלת חדר השינה.

כשפתחתי אותה, המראה שקיבל את פניי היה בדיוק כפי שהוא נשמע.

הסלון של סוויטת הפנטהאוז היה עמוס בגרופיות, וחלק מהבגדים השקופים והנועזים שלהן היו זרוקים על הרהיטים הראוותניים והגדולים מדי. היו שם חמש נשים, ואפילו שהטלתי ספק שבכך שהן באמת חשפניות – זאין לא נהג להסתובב עם נשים שציפו לקבל יותר תשומת לב משהן העניקו, כי הוא העדיף להיות במרכז תשומת הלב בכל חדר – הייתי בטוחה שנתקלתי במין הופעה חובבנית עבור הגבר היחיד שהיה בעצם הקהל שלהן.

שתי בלונדיניות רקדו יחד על שולחן הקפה, וזו עם הציצים הענקיים המזויפים הייתה כבר ללא חולצה והפשיטה את השנייה.

בחורה עם שיער שחור פחם בשמלת מיני כסופה עם כיווצים, התכופפה מעל דלפק הזכוכית במטבח והסניפה את מה שיכולתי רק לשער שהיה קוקאין ובכך הציגה לראווה את החוטיני הכסוף התואם שלה.

השתיים האחרות שלחו ידיים זו לזו על אחת מספות הקטיפה הגדולות. ובמקום טוב ביניהן היה זאין. הוא ישב ברגליים מפושקות לרווחה. הבנות היו על הברכיים שלהן מעליו, ויכולתי להישבע שהוא נראה די משועמם כשצפה בהן מתמזמזות.

אפילו אני הרגשתי כבר משועממת, אבל מצד שני, לא היה לי זין.

אחת הבנות שבחיקו הייתה ג'ינג'ית. השנייה נראתה דומה מאוד לפיליפינית, ואף שהיא לא דמתה לי במיוחד, זה ממש עצבן אותי. לבחור היה כישרון רציני לעצבן אותי ולדעת בדיוק מתי הוא עושה את זה, כמו איזה כלב ציד סדיסטי. הייתי די בטוחה שזה הדליק אותו. לא הופתעתי בכלל כשעיניו הכחולות כקרח פגשו את שלי, אפילו שאף אחת מהבנות לא שמה לב בכלל שהייתי שם.

הוא בהה בי, ועיניו רשפו. הוא נראה די המום לראות אותי, למען האמת.

כן, טוב, מה לעשות.

לא בחרתי להיות תקועה בחדר הסמוך לחדר שבו התחוללה האורגיה.

הצבעתי עליו באצבע אחת וגלגלתי אותה לאחור, בתנועה האוניברסלית ל'תזיז את התחת שלך לפה'. שהוא היה יכול להתעלם ממנה. הוא היה יכול להגיד לי לאן ללכת עם תנועת אצבע משלו.

טכנית, הבחור היה המעסיק שלי.

במקום זה, הוא העיף את הבנות מחיקו, עיניו נעולות על שלי, וסידר את מכנסי הג'ינס שלו, שנתלו נמוך על מותניו.

בדיוק באותה שנייה עשיתי טעות והורדתי את מבטי לכיוון.

הכפתור העליון במכנסי הג'ינס שלו היה פתוח וחשף משולש עור שזוף ורמיזה לשביל המוזהב שלו, שלא לדבר על שרירי הבטן המושלמים שלו שנעלמו תחת חולצתו.

הבנות המשיכו בשלהן ולא הבחינו בכלל שהוא קם וצעד לעברי.

גבוה. בלונדיני. ורוק־אנד־רול בגדול.

התבוננתי בו ודאגתי לעטות הבעה של מורת רוח קרירה ואדישה. הכרחתי את עצמי להמשיך לנשום כדי שליבי לא יתפוצץ בהתפרצות אפית והרסנית של זעם ותאווה מודחקת. למזלי, היה לי הרבה מאוד ניסיון בזה. ועדיין, מבטי הבוגדני נדד במורד הטי שירט השחורה הדקה שנמתחה מעל החזה הרחב והשרירי שלו ומתחת לווסט העור השחור והמגניב שלו, עם השרירים הבולטים בזרועותיו החטובות והשזופות מהשמש הקליפורנית, אל מכנסי הג'ינס הלא מכופתרים שלו שבקושי נצמדו למותניו. ו... פאק... האם אני הזויה לגמרי, כי הייתה לי חולשה רצינית לכפות רגליו היחפות של הבחור?

ואי אפשר להגיד שלא שמתי לב גם שהזין שלו נראה די קשה. כאילו שעמד להתפרץ מתוך מכנסי הג'ינס שלו. אף שהחבילה של זאין תמיד נראתה כך.

זה לא היה בדיוק סוד בתעשייה שזאין טריינור היה מצויד היטב.

למעשה, ראיתי את הזין העירום שלו במו עיניי מספר פעמים. לא שהייתה לכך משמעות כלשהי. אני די בטוחה שכל העולם ואשתו ראו אותו. כי הגבר היה התגלמות אדוניס, ולא יכולת להאשים אותו שהשוויץ בזה, אפילו שההרגל שלו להסתובב עירום בין אנשים – שעצבן לגמרי מכל מיני סיבות – היה הסיבה העיקרית שבגללה כל חברי הלהקה סירבו לחלוק עימו סוויטה.

טוב, זה וכל הגרופיות.

ברצינות, אפשר לחשוב שעשור היה מספיק זמן בשביל שגבר ממוצע יתעייף או ישתעמם מכל הקטע של הגרופיות ויתקדם הלאה. אבל זאין?

שום דבר שהיה קשור לזאין לא היה ממוצע.

הוא נעצר סנטימטרים ספורים ממני, חדר בכוונה למרחב הפרטי שלי, אבל לא זזתי. הבטתי ישירות לתוך פניו היפהפיות ופגשתי את עיניו הכחולות החוטאות.

שערו הבלונדיני, שהיה מגולח בצדדים אבל ארוך למעלה, החליק על עינו כשהוא הביט מטה עליי. הוא הזיז אותו לאחור באיטיות ביד אחת מלאת טבעות וזכיתי להריח את אותו ניחוח גברי משגע שלו שתמיד גרם לביציות שלי לקפץ בהתרגשות.

"מגי מיי," הוא אמר, והשטן הופיע בחיוכו האיטי והקליל. כן, הבן זונה חייך, כאילו ששמח לראות אותי. "בדיוק חשבתי עלייך."

שאני אמות. זה מה שהוא אמר.

הוא בחן את הטי שירט הענקית שלבשתי, ונדמה שהגלגלים השטניים במוחו החלו להסתובב. "מה את עושה פה, לעזאזל?"

לא התכוונתי להתייחס לזה. זו לא הייתה הנקודה. אף שהוקל לי כשהבנתי שהוא לא ידע שהייתי בחדר הסמוך כשהחליט לערוך את המסיבה הקטנה שלו.

באותו רגע המוזיקה ברקע השתנתה, והשיר Let's Get It On של Marvin Gaye החל להתנגן, וכל הכעס שלי פשוט התפוגג במקום. כי ברצינות...

"קלאסי, זאין."

"אני כולי קלאסה, מתוקה," הוא אמר, והחיוך האיר את פניו המהממות.

לא הייתי מסוגלת אפילו לעצור את עצמי כשחייכתי וגלגלתי עיניים. אבל, שיט. הייתי אמורה לכעוס.

איך, לעזאזל, הוא הצליח לעשות לי את זה תמיד?

אה, נכון. כי הבחור היה רשע מרושע.

והוא גם היה מקסים בטירוף, ואף שמאוד רציתי לשנוא אותו, נכשלתי בזה לפעמים. בגדול.

לפעמים – טוב, רוב הזמן – חיבבתי את זאין טריינור יותר משהייתי אמורה.