משיכה בוונציה

סברינה קיוותה לא להיתקל שוב במקס פירבנק אחרי הנשיקה ההיא. הוא לא היה אדם שקל להימנע מלפגוש, מאחר שהוא היה בן הסנדקות החביב על הוריה והוא הוזמן כמעט לכל כינוס של משפחת מידהרסט. בימי הולדת, בערבי חג המולד, במסיבות ערב ראש השנה ובסתם מסיבות וימי נישואים וכדומה, הוא היה ניצב בפאתי החדר, מין מר דורסי מודרני ושתקן של ג'יין אוסטין. הוא היה עומד שם ומביט מלמעלה, במורד אפו האריסטוקרטי, על שאר האנשים שבאו ליהנות.

סברינה דאגה תמיד ליהנות קצת יותר, רק כדי לעצבן אותו. היא רקדה עם כל מי שהזמין אותה, קשקשה עם אנשים והסתובבה בחדר כאילו הייתה פרפר חברתי העובר מפרח אל פרח. לפעמים הוא לא היה מגיע, ואז היא הייתה מבלה את כל הערב בתהייה מדוע האנרגיה בחדר אינה כמו תמיד. אבל היא סירבה להודות בכך שזה קשור להיעדרות שלו.

השבוע היא הייתה בוונציה כדי להציג שני עיצובים בכנס אירועי הכלולות הראשון שבו היא משתתפת. היא הרגישה בטוחה מפני מפגש איתו – וכך היא הייתה אמורה להיות אלמלא פקיד הקבלה של המלון שלא הצליח לאתר את ההזמנה שלה.

סברינה גחנה קרוב יותר אל דלפק הקבלה של המלון. "אני יכולה להבטיח לך שההזמנה נעשתה כבר לפני מספר שבועות."

"תחת איזה שם את אומרת שהחדר הוזמן?" שאל הפקיד הצעיר.

"מידהרסט, סברינה ג'יין. האסיסטנטית שלי הזמינה לי את החדר."

"יש לך פה איזה אישור בכתב? מייל שמאשר את קבלת ההזמנה?"

האם הארייט, האסיסטנטית החדשה שלה, שלחה את האישור? סברינה זכרה שהיא הוציאה הדפסה של תוכנית כנס הכלולות, אבל האם היא הדפיסה גם את המייל של הסדרי הלינה שלה? היא פשפשה בתיק היד שלה כשזיעה מתחילה להיקוות בין שדיה ובטנה מתכווצת בפאניקה. אסור לה להגיע סמוקה ומתוסכלת לכנס הכלולות הראשון שבו היא מציגה. רק בגלל זה היא החלה להעסיק לאחרונה אסיסטנטית שתעזור לה להתמודד עם עניינים כאלה. הזמנת טיסות וחדרי מלון, ארגון לוח הזמנים שלה, ווידוא שלא נקבעים לה שני דברים שונים באותו זמן ושהיא לא מחמיצה פגישות.

סברינה הניחה על הדלפק את השפתון שלה, פנקס היומן, הדרכון והטלפון הסלולרי, נוסף לשלושה עטים, חבילה קטנה של ממחטות נייר, כמה סוכריות מנטה לרענון הפה וכרטיסי ביקור חדשים שהיא הדפיסה לעצמה. היא הותירה את הטמפונים בכיס הצדדי של התיק – יש גבול למבוכה שהיא מסוגלת לשאת בפעם אחת. פיסות הנייר היחידות שהיא מצאה בתיק היו רשימת קניות מכולת וקבלה מחנות הנעליים החביבה עליה ביותר.

היא החלה להשיב את כל הפריטים אל תוך התיק, אך השפתון שלה התגלגל על הדלפק וצנח אל הרצפה, שם הוא המשיך להתגלגל עד שנעצר תחת רגל גדולה, נעולה בנעל איטלקית מעור משובח.

מבטה של סברינה נע מעלה לאורך מכנסיים אפורים כהים שנתפרו במומחיות רבה מאוד, עד שנעצר על עיניו התכולות-אפורות של מקס פירבנק.

"סברינה." נימת קולו לא נשמעה כל כך כמו ברכה. יותר כמו איזה לא את שוב, קודר.

סברינה העניקה לו חיוך קפוץ שלא חשף כלל את שיניה. "איזו מקריות לפגוש אותך פה. לא הייתי מעלה בדעתי שכנסים של אירועי כלולות בכלל יעניינו אותך."

עיניו הופנו לעבר פיה, ומשהו בבטנה צנח כמו ספר שנפל מהמדף. טראח. הוא מצמץ, כאילו רצה למקד את ראייתו, והתכופף כדי להרים את השפתון שלה. הוא הושיט אותו לעברה, והבעת פניו הייתה בלתי קריאה כמו קוד צבאי סודי. "אני פוגש פה לקוח בקשר לפרויקט. תמיד אני שוהה כאן, במלון הזה, כשאני מגיע לוונציה."

סברינה לקחה את השפתון והחליקה אותו אל תוך התיק, בנסותה להתעלם מהעקצוץ שחשה באצבעותיה במקום שבו הן נגעו באצבעותיו. היא יכלה לחוש את החום מציף את לחייה בפראות, כמו גל גאות אדום. איזה מין צירוף מקרים מוזר? מכל המלונות של ונציה, למה הוא חייב לשהות דווקא במלון הזה? ודווקא בסוף השבוע הזה? היא הצרה את עיניה לממדים של לולאות כפתור. "הוריי סיפרו לך שאני עומדת להיות פה בסוף השבוע הזה?"

שום דבר לא השתנה בפניו מלבד הרמה קצרצרה של אחת מגבותיו הכהות. "לא. הוריי סיפרו לך שאני עומד להיות פה בוונציה?"

סברינה זקרה את סנטרה. "הו, אתה לא יודע? אני מפסיקה להקשיב כשהוריך מספרים לי עליך. אני סותמת מנטלית את האוזניים ושרה לעצמי טרללה בראש עד שהם משנים נושא למשהו פחות משעמם מכמה שאתה מבריק ומדהים."

היה איזה שמץ של תנועה בשפתיו שניתן היה לתאר באופן חופשי מאוד כהתחלה של חיוך. "אצטרך לזכור לעשות את אותו הדבר בפעם הבאה שהורייך יתעקשו לספר לי עלייך."

סברינה הסיטה קווצת שיער סוררת מפניה. למה תמיד כשהיא פוגשת אותו היא חייבת להיראות כאילו יצאה הרגע ממנהרת רוח? היא לא העזה להביט לעבר פיו, אלא הותירה את מבטה נעוץ במבטו הבלתי ניתן לפענוח. האם הוא חושב על הנשיקה? מפגש הפיות שהפך להתפוצצות לוהטת ששמה ללעג כל נשיקה אחרת שהיא קיבלה אי-פעם? האם הוא עדיין מסוגל לזכור את הטעם ואת התחושה של פיה? האם הוא שוכב במיטתו בלילה ומפנטז על כך שינשק אותה שנית?

ולא רק ינשק, אלא...

"סיניורינה?" פקיד הקבלה חילץ את סברינה משרעפיה. "אין לנו שום הזמנה תחת השם מידהרסט. יכול להיות שפנית אל מלון אחר באינטרנט?"

סברינה כבשה אנחה של תסכול. "לא. ביקשתי מהאסיסטנטית שלי להזמין לי חדר במלון הזה. כאן תיערך תצוגת האופנה. כאן אני צריכה לשהות."

"מה הבעיה פה?" שאל מקס בטון של תני לי לטפל בעניינים.

סברינה פנתה לעברו. "יש לי אסיסטנטית חדשה ואיכשהו היא הצליחה להזמין לי חדר במקום או במועד אחר, או שהיא לא השלימה את התהליך או משהו." היא נשכה את שפתה וניסתה לבלום את הפאניקה שהחלה להתדפק על ליבה. בוּם-בוּם-בוּם.

"אני יכול לשים אותך ברשימת הסטנד-בי, אבל אנחנו עמוסים מאוד בתקופה הזאת של השנה כך שאני לא יכול להבטיח לך שום דבר," אמר פקיד הקבלה.

ידה של סברינה התגנבה אל פיה והיא החלה לנגוס בציפורן האגודל שלה. חבל מאוד על המניקור שהיא עשתה לאחרונה. קצת אכילת ציפורניים הייתה מה שנותר לה כדי להרגיע את מפלס החרדה העולה בקרבה. היא רצתה להיות כבר בחדרה, לא להמתין באיזו רשימת סטנד-בי. מה אם אף מלון אחר לא יקבל אותה? היא חייבת להיות קרובה אל אתר הכנס כיוון שיש לה שתי שמלות בתצוגה שתיערך במסגרתו. זוהי ההזדמנות הגדולה שלה כמעצבת בזירה הבינלאומית.

אסור. לה. לפספס. אותה.

"מיס מידהרסט תצטרף אליי," אמר מקס. "תורה לנער המעלית להעלות את חפציה אל חדרי. תודה לך."

מבטה של סברינה טס אל עיניו. "מה?"

מקס הושיט לה כרטיס מפתח, והבעת פניו עדיין בלתי ניתנת לפיענוח, כמו של מרגל של MI5. "נכנסתי למלון הזה הבוקר. יש שתי מיטות בסוויטה שלי. אני זקוק רק לאחת."

היא לא רצתה לחשוב עליו ועל מיטה באותו המשפט. במשך כל שלושת השבועות האחרונים היא לא הפסיקה לחשוב עליו ועליה במיטה אחת בסבך מיוזע של גפיים לאות מסקס. מה שהיה די משונה, למען האמת, בהתחשב בכך שהיא השתדלה במשך רוב חייה לא לחשוב עליו. מקס היה בן הסנדקות של הוריה כמעט מרגע היוולדה, שש שנים אחריו, והפכה לבת הסנדקות הנערצת של הוריו. שני זוגות ההורים לא הפסיקו להגיד כמה מושלמים הם אחד בשביל השני. החלום המשותף של שתי המשפחות היה שמקס וסברינה יתאהבו זה בזה, יתחתנו ויולידו תינוקות יפהפיים ביחד.

ממש. בניגוד לתקוות של שתי המשפחות, סברינה לא הסתדרה מעולם עם מקס. לדעתה הוא היה קודר מדי, מרוחק ויהיר. והוא לא הסתיר כלל את העובדה שבעיניו היא מעצבנת באותה מידה... מה שדי גרם לה לתהות מדוע הוא נישק אותה...

אבל היא לא תחשוב על הנשיקה.

היא הציצה בשעון שמעל לדלפק הקבלה, גל נוסף של פאניקה הלם בליבה. היא חשה שהיא זקוקה למקלחת וחייבת להחליף בגדים, לסדר את השיער ולהתאפר. חייבת לעשות קצת סדר בראשה. היא לא יכולה להופיע לכנס מתוחה ופרועה. איזה מין רושם היא תותיר בצורה כזאת?

סברינה לקחה את המפתח מידו, אבל אצבעותיה התחככו בשלו וזרם מעקצץ חלף מקצותיהן עד לבית השחי שלה. "אולי עדיף שאנסה לראות קודם אם אני יכולה למצוא איזה מקום אחר..."

"מתי מתחיל הכנס הזה שלך?"

"יש מסיבת קוקטייל בשש וחצי."

מקס הוביל אותה לעבר המעליות. "אקח אותך למעלה כדי שתתארגני, לפני שאני הולך להיפגש עם לקוח שלי."

סברינה נכנסה איתו אל המעלית עם עיטורי הנחושת הבורקים, והדלת החליקה ונסגרה אחריהם. המראות על דפנות חלל המעלית שיקפו את פניו של מקס מכל כיוון. את גובהו ואת מבנה גופו הרזה והאתלטי. את השיער החום הכהה, הטיפה גלי והמסופר היטב. את עיני ענני הסערה שלו, עם הריסים השופעים. את השקע הקטן מתחת לעצמות הלחיים שהעניק לו מראה של פסל שיש מסותת שהיה פשוט מושך מדי. החיתוך האריסטוקרטי של נחיריו ושפתו העליונה, השקע הקטן של סנטרו הרבוע שהעיד על שמץ יוהרה והתעקשות לעשות הכול על פי דרכו.

"הלקוח הזה שלך הוא ממין נקבה?" השאלה נורתה אל החלל לפני שסברינה הצליחה להשתלט על לשונה משולחת הרסן.

"כן." תשובתו הנוקשה, בת המילה האחת, הייתה כמו תמרור של אין כניסה.

מאז ומתמיד היא די הסתקרנה ביחס לחיי האהבה של מקס. הוא נזנח על ידי ארוסתו לידיה, כמה ימים לפני חתונתם, לפני כשש שנים. הוא לא דיבר מעולם על הסיבה לביטול החתונה על ידי ארוסתו, אבל סברינה שמעה שמועות נלחשות על כך שזה היה משום שלידיה רצתה ילדים בשעה שהוא היה נחרץ בסירובו. מקס לא היה אחד שיציג לראווה את האהובות שהיו לו בהמשך, אבל היא ידעה שהיו לו, מדי פעם. כעת, בגיל שלושים וארבע, הוא היה גבר מלא חיוניות, בשיא אונו. והיא טעמה חלק מהחיוניות הזאת כשפיו עט על פיה ושלח את כל חושיה לצלילה מסתחררת שממנה הם עדיין לא התאוששו – אם זה בכלל יקרה אי-פעם.

המעלית עצרה בקומה של מקס והוא סימן לה להקדים לצאת לפניו. היא חלפה על פניו ושאפה לאפה את ניחוח ההדרים החריף של האפטרשייב שלו – לימון ולימונית ומשהו נוסף שהיה מסתורי ולא נודע, כמו כל האישיות שלו.

הוא הוביל אותה לאורך מסדרון שרצפתו מכוסה שטיח עבה ונכנס אל תוך סוויטה שפנתה לכיוון התעלה הגדולה. סברינה חצתה את המפתן, ובהתעלמה באופן מודגש מצמד המיטות הזוגיות, ניגשה ישר אל החלונות כדי להתבונן בנוף המרהיב. אפילו אם ההזמנה שלה הייתה מתבצעת כראוי, בחיים היא לא הייתה יכולה להרשות לעצמה חדר כזה.

"וואו..." היא פלטה אנחה מלאת התפעלות. "ונציה תמיד עוצרת את נשימתי. האור. הצבעים. ההיסטוריה." היא הסתובבה בחזרה אליו, כשהיא עושה כל מאמץ להימנע מלהביט לעבר המיטות שתפסו את מרב החדר. הוא היה עדיין עם פני המרגל שלו, אך היא יכלה לחוש מין מתח פנימי שהתבטא ביציבה של גופו. "אהם... אני אודה לך אם לא תספר לאף אחד על זה..."

ההתרוממות המלגלגת של גבה אחת שלו גרמה ללחייה לבעור. "זה?"

בקצב הזה היא תצטרך להגביר את המזגן כדי לגבור על החום הנפלט מלחייה הבוערות. "זה שאני... חולקת את החדר איתך."

"לא יעלה בדעתי."

"זאת אומרת, זה יכול להיות ממש מביך אם ההורים של אחד מאיתנו יחשבו שהיינו – "

"אנחנו לא." הנימה הנחרצת של קולו הייתה כמו מהלומה לאגו שלה.

נקישה נשמעה מכיוון הדלת.

מקס פתח אותה וזז הצידה כשעובד המלון הכניס לחדר את מזוודותיה של סברינה. מקס העניק טיפ לבחור וסגר אחריו את הדלת. הוא נעל את מבטו בזה שלה. "שלא תחשבי על זה אפילו."

סברינה הרימה את גבותיה כה גבוה שהיא הייתה בטוחה שהן יפלו מעל פניה. "אתה חושב שאני נמשכת אליך? מותק, בחלומות שלך."

זווית אחת של פיו התרוממה – הדבר הכי קרוב לחיוך שהוא הראה – או לפחות שהוא שלח לכיוונה אי-פעם. "הייתי יכול להשכיב אותך באותו הערב, לפני שלושה שבועות, ואת יודעת את זה יפה מאוד."

"להשכיב אותי?" היא נעצה בו מבט רושף. "הנשיקה ההיא הייתה... הייתה רק מין תגובה אינסטינקטיבית. זה... אה... פשוט קרה. ואתה גם שרטת לי את הפנים עם הזיפים שלך. שבוע שלם הייתי צריכה לשים מייק-אפ כדי להסתיר את זה."

עיניו נעו לעבר פיה כאילו הוא נזכר בלהט הנפיץ שהם חלקו אז. הוא לקח נשימה מקוטעת והעביר יד ברעמת שערו הסבוך כשהבעה זועפת חורצת את מצחו. "אני מצטער. לא התכוונתי להכאיב לך." קולו קיבל נימה עמוקה ורצינית שהיא לא שמעה אף פעם בעבר.

סברינה שילבה את זרועותיה. היא לא הייתה מוכנה לסלוח לו. היא לא הייתה מוכנה לסלוח לעצמה על האופן שבו היא הגיבה לנשיקה שלו. היא לא הייתה מוכנה להודות עד כמה היא נהנתה מהנשיקה וכמה היא עודדה את מה שקרה כשתפסה את חזית חולצתו ומשכה את ראשו מטה, לעברה. איכס. למה היא עשתה את זה? והיא בהחלט לא הייתה מוכנה להודות כמה היא רוצה שהוא ינשק אותה עוד פעם. "אני לא יכולה לחשוב על מישהו שפחות הייתי רוצה לתת לו 'להשכיב אותי'."

אפילו החזרה על הביטוי הגס שבו הוא השתמש הצליחה להדליק אותה. לעזאזל איתו. היא לא יכלה להפסיק לחשוב על איך זה היה יכול להרגיש להיות מושכבת על ידי מקס פירבנק. חיי המין שלה היו בעצם אפסיים ממש. הסקס היחיד שהיה לה בשנים האחרונות הוא עם עצמה, ואפילו זה לא היה מדהים במיוחד. היא לא הפסיקה לקוות שיזדמן לה בן הזוג המושלם שיעזור לה להתמודד עם הבעיות שיש לה עם אינטימיות גופנית, אך עד עתה זה לא קרה. כמעט אף פעם היא לא יצאה עם אף אחד יותר משתים או שלוש פעמים לפני שהיא החליטה שסקס איתו לא בא כלל בחשבון. ההתנסות הראשונה והיחידה שלה במין הייתה בגיל שמונה-עשרה – יכול להיות שבאמת עברו כבר עשר שנים מאז – והייתה אכזבה שניפצה את האגו שלה. התנסות שהיא לא חשה שום צורך בהול לחזור עליה.

"טוב מאוד. כיוון שזה לא הולך לקרות," אמר מקס.

סברינה זקרה קצת את סנטרה. "אתה היית זה שנישק אותי ראשון באותו ערב. יכול להיות שאני נישקתי אותך בחזרה, אבל זה רק כיוון שתפסת אותי לא מוכנה." זה היה שקר מוחלט אבל בשום פנים היא לא הייתה מוכנה להודות בכך. כל סימן לא מילולי ברפרטואר שלה היה בשימוש באותו הערב, ממש בתחינה שהוא ינשק אותה. וכשהוא עשה את זה לבסוף, היא זוכרת איך היא אפילו נאנחה בשלב כלשהו. כן, נאנחה מעונג כששפתיו ולשונו חוללו את הקסמים שלהם. הו, איך היא תוכל לחיות עם הידיעה הזאת?

משהו פעם במבע עיניו, והיא לא יכלה לזהות אותו בדיוק. כעס כבוש או תאווה עצורה או שמא שניהם גם יחד? "את חיפשת סיבה לריב, במשך כל ארוחת הערב ההיא ובמהלך הנסיעה, כשנתתי לך טרמפ הביתה."

"אז מה? אנחנו מתווכחים תמיד. זה לא אומר שרציתי שתנשק אותי."

עיניו אחזו את עיניה במבט לוהט ולא מרפה שגרם לתחושת דגדוג בצד האחורי של ברכיה. "אנחנו מתווכחים עכשיו?" קולו היה חלק כמשי אבל הייתה בו מין נוקשות שעשתה שמות בכל חושיה.

סברינה עשתה צעד לאחור. אחת מידיה התרוממה אל צווארה, אל המקום שבו הלמות ליבה הייתה כמו יונה מבוהלת שנתקעה בתוך צינור של ארובה. "אני צריכה להתכונן ל-למסיבת הקוקטייל..." למה, הו למה, היא הייתה חייבת להישמע כה קצרת נשימה?

הוא השמיע צחוק חרישי ומתגלגל. "תומתך לא נמצאת בשום סכנה, סברינה." הוא ניגש אל דלת הסוויטה ושם הסתובב כדי להביט שוב לעברה. "אל תחכי לי. אשוב בשעה מאוחרת."

סברינה העניקה לו מבט מתנשא שכל בתולה מהמאות הקודמות הייתה מתגאה בו. "אתה הולך להשכיב את הלקוחה שלך, מה?"

הוא עזב בלי להוסיף מילה, מה שלמרבה הכעס הותיר אותה כשהמילים שלה מהדהדות עדיין בראשה.

מקס סגר את דלת הסוויטה שלו ושחרר נשימה כלואה. למה היה עליו לעשות את המעשה האבירי? למה צריך היה לעניין אותו זה שהיא לא מסוגלת להיות מספיק מאורגנת כדי לדאוג לעצמה להזמנה של חדר מלון? היא הייתה מוצאת לעצמה מקום אחר לשהות בו, בלי ספק. אבל לא. הוא היה חייב לעשות את המעשה הטוב. שום דבר במה שהוא מרגיש כלפי סברינה לא יכול להיחשב לטוב – בעיקר מאז הנשיקה ההיא. הוא לא מסוגל למנות את מספר הנשים שהוא נישק בחייו. הוא לא רודף שמלות חסר מעצורים, אבל הוא נהנה מסקס בזכות הסיפוק הפיזי שזה מעניק.

אבל את הנשיקה הזאת הוא לא היה מסוגל להוציא לעצמו מהראש.

בעבר הוא נמנע תמיד מלהיות בקרבת סברינה. הוא לא רצה לעודד את הוריו ואת הוריה עם הפנטזיה החולנית הזאת של קשר ביניהם. הוא יוצר קשרים עם הנשים שהוא בוחר, והוא דאג שאלו יהיו קשרים פשוטים וברורים – סקס בלי שום מחויבויות.

סברינה לא באה בחשבון כיוון שסברינה היא ממש ההתגלמות של עד עצם היום הזה, באושר ובעושר, מהאגדות. היא מחפשת את האביר על הסוס הלבן שיסחף אותה אל תוך חלום ויניח אותה בבית עם גדר לבנה עם עגלת תינוקות כפולה וזוג מלאכים תאומים תפוחי לחיים אדמדמות.

לא היה למקס שום דבר נגד נישואים, למרות שהוא כבר לא היה מעוניין בזה בשביל עצמו. לפני שש שנים ביטלה הארוסה שלו את החתונה והודיעה לו שהיא התאהבה במישהו אחר, במישהו שרצה ילדים – את הילדים שמקס סירב להעניק לה. עד לשלב ההוא טענה לידיה בתוקף שהיא שלמה עם החלטתו שלא להוליד ילדים. הוא היה בטוח שהכול מתנהל כמו שצריך במערכת היחסים שלהם. ביטול החתונה על ידי לידיה הפריע לו יותר משהרגיז אותו. הפריעה לו העובדה שהוא לא חזה את זה מראש.

אבל זה לימד אותו לקח חשוב אחד. לקח שלא הייתה לו שום כוונה ללמוד עוד פעם. הוא לא בנוי למערכות יחסים ארוכות טווח. הוא לא ניחן במה שנחוץ כדי להתמודד עם מחויבות שכזאת, עם כל האחריות הכרוכה בה.

הוא ידע שנישואים מתאימים בהחלט לחלק מהאנשים – להוריו ולהוריה של סברינה היו מערכות יחסים יציבות ובריאות שנבחנו והצליחו לשרוד כל מיני טרגדיות, בעיקר זאת של הוריו. מות אחיו התינוק, דניאל, בגיל ארבעה חודשים פשוט הרס אותם, כמובן.

מקס היה אז בן שבע, ובעוד שהוריו עשו כל מה שהיה ביכולתם כדי לסוכך עליו מהאסון, הוא נשא עימו מידה לא מעטה של תחושת אשמה. למרות פסיקתו של חוקר מקרי המוות שזה היה מקרה של מוות בעריסה, מקס לא היה מסוגל להוציא לעצמו מהראש את העובדה שהוא האחרון שראה את אחיו התינוק בחיים. לא עבר יום מבלי שהוא חשב על אחיו, או על השנים שדניאל החמיץ. על ציוני הדרך בחיים שהוא לא יזכה לחוות לעולם.

מקס יצא מהמלון והלך לאורך התעלה הגדולה, כמעט מבלי להיות מודע להמוני התיירים שנקבצו בוונציה בעונה הזאת של השנה. כל פעם שהוא חשב על דניאל, תולעת קטנה של אשמה הייתה מתחפרת לה במוחו. האם היה דבר מה שהוא היה יכול לעשות כדי להציל את חיי אחיו? איך זה שהוא לא הבחין בשום דבר? למה הוא לא בדק מה שלומו ביסודיות רבה יותר? האשמה הלא מרפה שהוא הרגיש בנוגע לדניאל הייתה משהו שאליו הוא כבר כמעט היה רגיל כעת. הוא כמעט כבר התרגל לחוש את התכווצות הפחד בקרביו בכל פעם שראה לפניו תינוק קטן. כמעט.

מקס סטה מנתיבם של בני זוג שצחקו והתהלכו להם בזרועות שלובות כשהם מחזיקים את המסכות הוונציאניות הצבעוניות שהם קנו מאחד הסוחרים הרבים שהתמקמו לאורך התעלה. איך זה שלא עלה בדעתו להזמין לסברינה חדר במלון אחר? הרי זה לא שהוא לא מסוגל להרשות את זה לעצמו. הוא הרוויח די כסף כאחד הארכיטקטים המהוללים ביותר בעולם, והוא ידע שמצבה הפיננסי לא בדיוק מזהיר, מאחר שהיא רק בתחילת הדרך של הקמת עסק לעיצוב שמלות כלה והיא מסרבת בעקשנות לקחת כסף מהוריה הרופאים – שלא טרחו כלל להסתיר את העובדה שהם היו מעדיפים לראות אותה לומדת רפואה כמו שני אחיה הגדולים.

האם הוא רצה אותה בחדר שלו? האם הוא קפץ באופן אינסטינקטיבי על ההזדמנות להשאיר אותה איתו כדי שיוכל לנשק אותה שוב?

אולי לעשות יותר מאשר סתם נשיקה?

מקס נרתע מהמחשבה הזאת כאילו הוא נרתע מלהבת אש חמה מדי. אבל הלא זה בדיוק מה שנכון בקשר לסברינה – היא חמה. חמה מדי. היא גורמת לו לחוש מלוהט וחסר מנוחה וחרמן במידה שלא תיאמן. האופן שבו היא מוצאת סיבות לריב איתו, רק כדי להציק לו, הגביר תמיד את הלמות הדם בעורקיו. עיניה התכולות היו בורקות ונוצצות, ומתחת להן, פיה הרך והנדיב היה יורה לעברו אמירות ודברי מענה נוקבים, וזה הצליח תמיד לגרום לו להרגיש מלא חיים באופן שכמוהו הוא לא חש מזה שנים.

מלא אנרגיה וחיים.

אבל לא. לא. לא. לא. לא.

אסור לו לחשוב על סברינה בצורה כזאת. הוא חייב לשמור מרחק ממנה. פשוט חייב. היא לא טיפוס של סקס ללא מחויבות. היא לא בחורה של רומן חטוף; היא בחורה של סיפור אהבה מהאגדות. והיא הבחורה שמהווה לדעת הוריו את הזיווג המושלם בשבילו – אהבת אמת, או משהו כזה. לא שיש לו טענות כלפי הוריו, אבל הם פשוט טועים. טועים לחלוטין. סברינה היא בחורה ספונטנית ויצירתית ומבולגנת. הוא הגיוני, אחראי ומאורגן עד כדי פדנטיות. איך מישהו יכול לחשוב שהם יהיו הזוג האידיאלי? זה לגמרי מטורף. מספיק שהוא יבלה רק כמה רגעים בחברתה, והיא תוציא אותו לגמרי מכליו.

איך יעלה בידו לצלוח סוף שבוע שלם איתה?