משלוש יוצאת אחת

בגן העדן של ילדות

נולדתי ב-20 ביולי 1961. בת יחידה לאנטונינה וישראל בודשטיין, זכרם לברכה. גדלתי בבית להורים שורדי שואה ששידרו עסקים כרגיל. הם מעולם לא דיברו על מה שהיה שם, ומבחינתם "שם" כלל לא היה. לימים הבנתי שרוב משפחתה של אימי נספתה בשואה וכך גם משפחתו של אבי. ממה שידוע לי אבי התגורר ברימנוב שבפולין ואת הבית שבו הוא גר החרימו הפולנים. היה זה בית פרטי בן שלוש קומות שהיה לו מרתף גדול ששימש את הוריו של אבי למאפייה. בבית זה רצחו הגרמנים את הורי אבי ביריות אקדח.

הבית של אבא בפולין במרתף הייתה המאפייה של סבא וסבתא שלי זכרונם לברכה, שמעולם הכרתי, שם נרצחו על יד הנאצים. הסברה אומרת שגופותיהם נותרו במקום. הבית הוחרם על ידי הפולנים.

בשנת 1948 עלו הוריי לארץ והשתקעו תחילה בעכו. זוג צעיר ששרד את התופת וחלם להקים בית שבו ישררו שמחה וגיל. אבי פתח מאפייה מול בית הספר לקציני ים בעכו והמשיך את דרכם של הוריו, ולאחר כמה שנים הם עברו להתגורר בנתניה, עיר הולדתי. שם הייתה להם חנות רהיטים. לי נותרו מעט מאוד זיכרונות ילדות, ואני זוכרת יותר מקטעים של תמונות. בבית שלנו פחות דיברו, לא חיבקו, לא הביעו רגשות אהבה וחמלה, ויותר דרשו. דרשו צייתנות שאם הופרה, מייד הגיע העונש – צעקות ומכות. הוריי אהבו אותי ודאגו לי, את זה אני מבינה היום, אבל הדרך שלהם להראות זאת הייתה כואבת ומכאיבה. זו הייתה דרך שממנה ילד לא יכול לגדול ולהתפתח למקום טוב.

אבא שלי זכרונו לברכה בפתח חנות הרהיטים שלו ברחוב שער העמק 8, נתניה

בכל יום, בין השעות שתיים לארבע אבי היה סוגר את החנות ומגיע הביתה לנוח. בזמן הזה אסור היה לנו לדבר, לצחוק, לזוז או להרעיש. אני זוכרת את המפתח מסתובב בדלת הבית ואת אימי קופצת ממקומה ורצה להביא לו את נעלי הבית, מגישה לו את ארוחת הצוהריים כולל מרק וקינוח, ויושבת לידו בזמן שהוא אוכל. הם כמעט שלא דיברו. הכול היה מוסכם ביניהם בשקט ובנוקשות. הוריי היו אנשים של משימות. המשימה הגדולה שלהם הייתה לשרוד. אבא היה איש עבודה חרוץ ונאמן ללקוחותיו. כל מי שהכיר אותו ראה בו מלאך שבא להושיע ולעזור. ביידיש קראו לו איז'ו.

היחסים שלי עם אבא היו יחסים מורכבים ומלאי עוצמה. אני זוכרת הליכות משותפות לים, הפרחת עפיפונים, רכיבה על אופניים וסרטים שבהם צפינו יחד בבית הקולנוע. מצד אחד, הוא רצה לספק לי חוויות ילדות משמעותיות, כאלה שיש לכל ילד נורמטיבי. מן הצד האחר, היינו משפחה קטנה ושקטה, משפחה שבה אסור להביע רגשות, ובטח שלא חיבה. ואני רציתי. רציתי תשומת לב, רציתי אהבה, רציתי חיבוק, רציתי שיראו אותי. רציתי לדעת שאני נוכחת גם בעיניים שלהם.

הייתי ילדה שקטה ומופנמת, ילדה שהביטחון העצמי שלה היה ברצפה. ילדה שיודעת שהיא לא שווה הרבה ובעיקר, שהיא לא תגיע לשום מקום אף פעם. רוב הזמן אמרו לי שאני טיפשה, לא יכולה ושממני לא יצא שום דבר. בילדותי המוקדמת סבלתי מכאבי בטן חזקים והיו לי סיוטי לילה תכופים. ידעתי שכשאבא כועס המכה תגיע. לפעמים זו הייתה סטירה או מכה בישבן ולפעמים, כשהוא ממש כעס הוא היה שולף את החגורה מהמכנסיים ומצליף בי בחוזקה. "ילדה רעה", זה מה שהם אמרו לי וזאת האמונה שהוטמעה בי. האמנתי שאני ילדה רעה ושלילדות רעות מגיע להיענש. ככה בנוי העולם.

הייתי בת עשר כשערב אחד לא הצלחתי להירדם. הייתי מלאה פחדים וחרדות. בבית אמרו לי כל הזמן להיזהר מלדבר עם זרים, להיזהר מלהאמין לאחרים, להיזהר מהחיים. הסבירו לי ששום דבר לא בטוח, לא מוגן מספיק ושצריך לעבוד קשה ולחסוך כסף. זה מה שהיה חשוב, זה מה שנשאר להם מהימים של המחנות. וכך, באותו הלילה לא הצלחתי להירדם. מחשבה רדפה מחשבה וקראתי להוריי, שיעזרו לי להעביר את הפחדים ואת החרדות. בכיתי המון. היה זה בכי היסטרי שגרם לי להקיא. אימא ניסתה להרגיע אותי, להגיד לי ששום דבר רע לא קרה, שעוד מעט הלילה יעבור והבוקר יגיע. אבל אז הגיע אבא. הוא היה עצבני ודחף את ראשי עם רעמת השיער הארוך לתוך הקיא של עצמי. הוא לא הרשה לי להתקלח, לא באותו הערב ולא למוחרת בבוקר, וכך הלכתי לבית הספר בשיער דביק ומסריח מקיא. אני לא זוכרת איך הילדים הגיבו. בטח צחקו עליי.

אבל המכות לא היו רק מצד אבא, גם אימא הייתה מדי פעם מכה בי בחוזקה. זיכרון חזק מאחד החורפים תוקף אותי לא פעם. הייתי כבת שבע כשאימא עמדה על סולם והורידה את בגדי החורף מהמדף העליון. אני לא זוכרת למה עמדתי לידה, אולי היא ביקשה עזרה, יכול להיות שהפרעתי לה. אני זוכרת ששאלתי אותה שאלות כמו שילדים שואלים והיא, שתמיד הייתה לחוצה, הסתובבה לעברי לפתע. היא לקחה את חגורת העור האדומה והצליפה בראשי עם האבזם. הרצפה התמלאה בדם. אני זוכרת את הכאב ואת הדופק מכים בחוזקה בראשי. אני לא זוכרת חמלה, ליטוף או חיבוק. אני רק זוכרת את המילים, "מגיע לך, עכשיו אולי תפסיקי".

כילדה קטנה אני זוכרת שאם הייתי נופלת ונחבלת הייתי שומעת "מגיע לך", "יופי שנפלת". לא פעם שמעתי "מטומטמת", "אפס". נוסף לכך, כילדה בבית ספר יסודי אני זוכרת שלא למדתי, לא השתתפתי בכיתה מרוב שהתביישתי להוציא מפי הגה. בסוף כל שיעור היה לכל מורה פנקס כתום כזה שהיו בו שורות, ובו היא כתבה הערות לאימי איך הייתי. כל הכיתה ראתה.

פעם מישהי שאלה אותי, מה היה חלום הילדות שלך, מה רצית להיות כשתהיי גדולה? לא ידעתי לענות על זה. רק בהיתי בה בלי תשובה. לא חלמתי, כי לא ידעתי שאפשר כלל לחלום, ובטח שלא להיות משהו. החלום היחיד שלי היה למצוא אהבה. כל מה שרציתי היה שיום אחד אפגוש בחור יפה שיחבק אותי בחוזקה ויגן עליי מכל רע. זה כל מה שרציתי. הייתי ילדה דחויה בכל מרחב אפשרי. בבית ובבית הספר. לא הייתי אף פעם בחבורת המקובלים של הכיתה. אף פעם לא הזמינו אותי למסיבות כיתה או שכבה, ושיחקתי רק עם הבנות שהיו כמוני, הדחויות של הכיתה. לא רציתי ללמוד. לא האמנתי שאני יכולה. הרי כולם כל הזמן אמרו שאני טיפשה ומטומטמת ושכלום לא יצא ממני. כשאומרים לך משהו כל כך הרבה פעמים ומכל כך הרבה כיוונים, אתה בסוף מאמין לזה.

בסביבות גיל עשר התחלתי לפתח תסמיני חרדה שהתאפיינו בכאבי בטן עזים ובחרדות שינה. הוריי שהיו מאוד מוטרדים ומודאגים לקחו אותי לבדיקות בבית החולים תל השומר. הרופא החליט לאשפז אותי במחלקת ילדים לבדיקות מקיפות. טרם הליך הבדיקות והאשפוז לקחו אותי הוריי לפרופסור רותם, שאינני יכולה לשכוח את עיניו ואת פניו הטובות. הוא היה איש חייכן, לא גבוה ובעל שיער שיבה. הוא החליט שטרם האשפוז כדאי לחכות ולראות איך יהיה ואם אתגבר על כל עניין כאבי הבטן. לעניות דעתי, הוא הבין מה עובר עליי, אבל זו הייתה תקופה אחרת.

על כל פנים, המצב לא השתפר ולכן אושפזתי. האשפוז היה מפלט עבורי מבית הספר ומההשפלות. גם אמרו לי שיש בבית החולים משחקים וספרים. לא אשכח את הרגע הראשון, את השנייה הראשונה שבה לבשתי את הפיג'מה של בית החולים, פיג'מת הפסים, מכנסיים וחולצת כפתורים. שכבתי במיטה וחשבתי, "הצילו אני לבד, אבא ואימא הלכו". אבא לקח איתו את הבגדים שלי ואני הייתי בטוחה שמחר הוא יחזור ויביא לי בגדים נקיים להחלפה. בזמן הזה אימא נשארה איתי לאשפוז במחלקה ואחרי שמילאנו את כל הטפסים, היא ירדה למזנון בית החולים לשתות קפה. הייתי ילדה קטנה בפיג'מה של בית חולים, במקום זר, קר ומנוכר ישבתי על המיטה וחיכיתי שמישהו יבוא והמישהו הזה לא בא. המעיים שלי התהפכו והתחלתי לבכות. אני זוכרת את תחושת החרדה שתפסה לי את הבטן. אולי אימא ברחה? אולי היא לא תחזור לעולם?

חיילת שהתנדבה במקום ניגשה אליי והתעניינה בשלומי. היא ראתה שאני במצוקה ותוך כדי בכי סיפרתי לה שאימא הלכה לאיבוד בבית קפה ושאני רוצה לאבא, הביתה. היא הייתה נחמדה להפליא והציעה שנלך יחד לחפש את אימא. אני זוכרת איך התרגשתי מעצם המעמד, שחיילת במדים הלכתה איתי יד ביד במסדרונות בית החולים לחפש את אימא. אימא, שנמצאה בבית הקפה, כעסה עליי מאוד. איך העזתי לפחד? איך העזתי להטריד את חיילת ואותה בזמן שאני צריכה להיות במיטה?

כשחזרתי עם אימא למחלקת הילדים ניגשנו לפרופ' רותם, רציתי לחזור הביתה והבטחתי שאני "אהיה ילדה טובה". לאחר שיחה איתו הוא החליט לשחרר אותי הביתה. שמחתי מאוד, אבל לא היו לי בגדים. מה עושים? ילדה בת עשר עולה לאוטובוס כשעל גופה פיג'מת בית חולים. כל המבטים מופנים אליה והיא מרגישה איך היא מתכווצת. לא רוצה להיות, רוצה להיעלם, רוצה להתאפסן בכיס של אימא ולצעוק, הצילו. אבל אימא כועסת. היא כועסת שבכיתי, היא כועסת שלא סיימה את הקפה, היא כועסת ששחררו אותי, ושאולי בכלל אין לי כלום. ואני מרגישה אשמה שבגללי אימא כועסת, שבגללי הלכנו הביתה בלי בגדים. בתחנה המרכזית בתל אביב אימא קנתה לי מעיל דובון ארוך, כדי לכסות אותי בדרך חזרה. הוא לא היה אדום או ורוד, אלא מעיל דובון בצבע כהה, שיסתיר את הבושה שהילדה גורמת לה.

אלבום התמונות של ילדותי מספר גם סיפור אחר. בתמונות בת המצווה אני מזהה את מבטיהם של הוריי עוקבים אחרי כל תנועה שלי בהערצה ובהגנה. לעיתים רחוקות, עשינו גם דברים שמשפחות רגילות עושות. הלכנו לים, רכבנו על אופניים, נסענו לנופש ואכלנו גלידה. בשעות הפנאי הייתי משחקת בבובות, הן היו החברות הכי טובות שלי. על הבובות הוצאתי את הכעסים ואת התסכולים. צעקתי עליהן, סיפרתי להן סיפורים, עולם שלם התקיים סביב הבובות. לפעמים אני חושבת שאם הן היו יודעות לדבר, אולי הן היו מספרות לי דברים שהמוח העדיף למחוק.

לצערי הרב, אין לי המון זיכרונות ילדות, רק הבלחות קלות של תמונות מכל מיני אירועים ומצבים. שום דבר שמתחבר לרצף כרונולוגי ברור והגיוני. כנראה שהיו שם יותר דברים שרציתי לשכוח לעומת דברים שרציתי לזכור. ועם זאת, למרות המכות, העלבונות וחוסר האמון של הוריי בי – הם עדיין היו לאורך כל חיי סוג של עוגן עבורי. בתוך תוכי ידעתי שהם אוהבים אותי ושהם יעשו הכול כדי שיהיה לי טוב. אומנם הדרך שלהם לא הייתה נכונה ובטח שלא טובה, אבל הם הוכיחו את עצמם לאורך השנים. היום אני מבינה את הדרך הזאת. דרך שהשפיעה גם על הבחירות שלי בחיים, ובעיקר על הבחירה שלי בבני זוג לחיים.

הוריי ואני בצילום במלון בית עמי בנתניה בחגיגת בת המצווה שלי

הילדות שלי הייתה רחוקה מלהיות גן עדן, אבל בכל זאת היא הייתה ילדות, הגם שבדרך מסוימת חשתי מוגנת בתוך הבית של אימא ואבא. לא הכרתי משהו אחר, לא ידעתי שיש אפשרות אחרת, אבל ידעתי שזה לא בסדר. כילדה הבנתי שהבית הקר והקודר שלנו הוא אחר. לא הבנתי תמיד מה זה אומר, בטח שלא בזמנים ההם, שבהם להרביץ לילדים היה סוג של נורמה.

גם כשהתבגרתי והפכתי נערה שרצתה להיות מעורבת חברתית, זה לא בדיוק עבד. הייתי חסרת עמוד שדרה. בסיום כיתה ח בבית הספר היסודי, התעודה שלי הייתה כישלון אחד גדול. לא השקעתי בלימודים, התביישתי להשתתף בשיעורים, התביישתי ופחדתי מהצל של עצמי. תמיד חשבתי – מה יגידו האחרים? – זה משפט שהיה שגור השכם וערב בפי הוריי ז"ל. כשהגיע הזמן להירשם לתיכון, לא הסכימו לקבל אותי לתיכון עיוני. האפשרות היחידה הייתה בית ספר תיכון "שרת" במגמת תפירה, שאז זו הייתה בושה גדולה.

לבסוף, מר רייכמן ז"ל שהיה מנהל בית הספר "אורט לייבוביץ" בנתניה הסכים לקבל אותי בתנאי שאעשה מבחן פסיכוטכני. הוא אמר שאם אעבור אותו אתקבל למגמת "פקידות טכנית", וכך היה. תקופת התיכון הייתה טובה עבורי יחסית. אומנם לא הייתי פעילה חברתית, שכן עדיין הרגשתי בושה ופחד. עדיין הרגשתי שאני "לא שווה כלום". עם זאת, יש לי בכל זאת זיכרונות טובים ונעימים של חברויות ושל מסיבות כיתה.