משמורת משותפת

1

"אני צריך ללכת היום לגן?"

טיילור משכה את הילד הקטן כהה-השיער לחיבוק אוהב ולבה נצבט כשהרגישה שזרועותיו הקטנות מתעקלות סביב צווארה. היא נשבעה בלהט להגן עליו בכל מחיר.

הוא היה בסך הכול בן שלוש וחצי, ועולמו התנפץ לאחרונה כשאיבד את שני הוריו בתאונת דרכים.

בן ד'אלסנדרי הפך לחלק מחייה מהרגע שאחותה, קייסי, הכריזה שהיא בהריון.

יחד הן הכינו את חדר הילדים, בחרו מוטיב, צעצועים רכים ובגדי תינוקות... בעידודו של ליאון, בעלה של קייסי.

טיילור היתה זו שלבשה חלוק ותמכה בקייסי יחד עם ליאון בתהליך הלידה... ואחר-כך היתה עדה לאושר המשותף של קייסי וליאון מהנס שהיה בנם.

כשתי אחיות שהתייתמו באופן טרגי בשנות העשרה שלהן, הן חלקו קשר קרוב, תמכו זו בזו בבחירותיהן וחגגו זו את הצלחתה של זו. קייסי סיימה לימודי משפטים, וטיילור, שהיתה סופרת מוכשרת, קיבלה אישור מהוצאת ספרים לפרסם את הספר הראשון שלה שנה לפני לידתו של בן.

"למה אני לא יכול לבוא איתך להיפגש עם דוד דנטה?"

די היה באזכור שמו של דנטה, אחיו של ליאון, כדי שבטנה של טיילור תבצע היפוך איטי. היא נתקפה בחילה.

"בקרוב תראה את הדוד שלך," אמרה בעדינות כשפגשה במבטו הרציני.

"מבטיחה?"

"כן." זו היתה עובדה מוגמרת.

"היום?"

"אני חושבת שכן," אישרה בזהירות. "אבל אנחנו חייבים לזכור שהוא אחרי טיסה ארוכה מאיטליה, ומחכה לו אחר-כך פגישה עסקית."

בן הנהן בראשו. "איתך."

"אה-הא."

"בגללי."

אוי, אלוהים, נראה שהכי טוב היה לענות בכנות שתואמת את רמת ההבנה שלו.

"כמובן," אמרה בהקנטה. "הרי אתה האדם הכי חשוב ביקום. ילד שדודה שלו תשחט למענו דרקונים."

"ואריות."

טיילור הצמידה את שפתיה אל עיקול צווארו ונישקה אותו בקולניות, שמעה אותו מצחקק והעבירה את שפתיה אל לחיו. היא נהנתה מהריח הנקי של סבון, שמפו ובגדים מכובסים.

"את כל ממלכת החיות אם אצטרך," הבטיחה לו חגיגית והצטרפה אל צחוקו המאושר.

"גם דוד דנטה?"

היה קל מדי לדמיין את דנטה כגיבור. גופו הגבוה ורחב-הכתפיים הקרין שלמות גברית, אך פניו החזקות הן אלו שמשכו את העין.

עיניו היו כהות כחטא ומסוכנות בה-במידה והן הבטיחו ואיימו חליפות.

הפעם הראשונה שהיא פגשה אותו היתה בליל מסיבת האירוסין של קייסי וליאון, כשהוא הגיע בטיסה מניו-יורק לקראת האירוע.

מבט אחד הצליח להתסיס את הדם בעורקיה וללבות את רגשותיה כשהיא נלחמה נגד המשיכה המחשמלת המידית. נשימתה נעתקה, וכל המילים ההגיוניות נמחקו מראשה.

הוא היה גבר שגרם לה לחשוב על האסור. הוא יכול היה בקלות לעקוף התנגדות של כל אישה... במיוחד את ההתנגדות שלה.

אלא שהיא שמרה על עצמה במודע ודנטה כנראה קלט זאת, משום שהיא היתה משוכנעת שהמגע המתגרה של פיו בפיה היה מכוון בסופו של הערב.

הרפרוף הקליל של לשונו על שפתה התחתונה, הכרסום הרך במרכזה... הפעולה הציפה את גופה בחמימות עצלה.

"טיילור?"

למען השם, קחי את עצמך בידיים.

היא ביצעה תנועה חותכת ביד אחת ואימצה הבעה פראית כשהכריזה, "דוד דנטה ישחט אותם עם החרב האדירה שלו."

עיניו של בן התעגלו. "יש לו חרב אמיתית?"

"לא, רק בכאילו."

טיילור התרוממה כשבן בזרועותיה. "עכשיו, בחורצ'יק. אתה הולך לגן לעשות כיף עם הילדים האחרים. בסדר?"

"טוב."

היא לקחה את התיק שלה, את המפתחות, ונעלה את הדירה הקטנה בת שני החדרים. הם ירדו יחד במעלית אל החניון התת-קרקעי, שבו חיכתה הלקסוס המשפחתית שלה במקום החניה שלה.

לא היה קשה להעסיק את תשומת לבו של בן במהלך הנסיעה הקצרה, ואף שהוא נראה מהורהר כשהיא העבירה אותו לידי אחת המטפלות, מצב רוחו השתפר כששניים מחבריו רצו אליו כדי לקבל את פניו.

החיוך והנפנוף שלו כשעזבה פרטו על מיתרי לבה, והיא לא רצתה לעזוב אותו. אבל היה חיוני שהוא ישמור על שגרה אחרי האובדן הטרגי של שני הוריו.

מסכן קטן. היא ליוותה אותו כשהתאבל על אובדן אמו ואביו וגרמה לו להרגיש מוגן ככל האפשר בשבועות שלאחר מכן כששניהם ניסו להשלים עם הטרגדיה.

דמעותיו זרמו בחופשיות כשניחמה אותו... ואילו את דמעותיה שלה היא הזילה בחשכת הלילה, בלי שתזכה לנחמה או לתמיכה.

חלק מהקושי שלה נבע מדאגה, הודתה טיילור כשהשתלבה בזהירות עם הלקסוס בתנועה הזורמת שנוסעת אל מרכז העיר. כשקייסי וליאון ביקשו מטיילור ומדנטה להיות האפוטרופוסים החוקיים של בן במקרה שהנורא מכל יקרה, איש לא חשב שרגע כזה יגיע. עכשיו טיילור תהתה איך יכולים שני אנשים שמתגוררים בקצוות שונים של העולם לחלוק במשמורת על בן.

היא שקלה כל תרחיש, התייסרה ושנתה נדדה בגין כל אחד מהם... כי היא ידעה שיש צורך בהסכמה הדדית, אולם אף פתרון לא היה מקובל עליה.

היא פחדה שדנטה יפעיל לחץ לא הוגן, משום שבן הוא היורש לבית ד'אלסנדרי.

הצורך העז לגונן על בן חיזק את נחישותה. אם דנטה ינסה להוציא את בן מחזקתה, הוא יצטרך לעשות זאת על גופתה המתה!

דנטה ד'אלסנדרי ירד ממטוס הגולפסטרים שלו, הודה לדיילת, עבר בביקורת המכס ויצא אל הטרמינל. הוא ניגש אל המרצדס השחורה שחנתה במרחק מטרים אחדים. הוא הנהן אל הנהג והתיישב במושב האחורי של הרכב, משעין את ראשו על העור הרך כחמאה.

בתוך דקות התקדמה המרצדס לעבר היציאה של הטרמינל האווירי הראשי של סידני.

ממטרים מלווים ברוחות הטיחו גשם בשמשה כשהרכב נסע על הכביש הראשי המוביל אל העיר.

מזג האוויר התאים למצב, בהתחשב באירועים של השבועות האחרונים. הוא התמודד עם מותם של אחיו וגיסתו בתאונה, ליווה את אמו האלמנה מפירנצה לסידני להלוויה, ואחר וידא אישית שהיא תחזור בשלום לאיטליה.

שני אחים, הרהר דנטה, עם הפרש של כמה שנים ביניהם. הם היו קרובים בצעירותם ובמהלך לימודיהם באוניברסיטה, מצייתים לתכתיב של אביהם שכל אחד מהם ימלא תפקיד נמוך דרג בתאגיד ד'אלסנדרי ויפלס את דרכו מעלה. שניהם הצליחו בתפקידיהם. דנטה היה זה שבחר להישאר במשרד הראשי באיטליה, ואילו ליאון נשלח לסניף החברה האוסטרלי בסידני.

צדדים מנוגדים של העולם רופפו את הקשר ההדוק, אבל הם שמרו על קשר תכוף באמצעות טלפון ואי-מייל.

עכשיו חזר דנטה לסידני כדי להסדיר את ענייניו של ליאון ולהתמודד עם ההיבטים החוקיים הנוגעים למשמורת המשותפת על בן אחיו, שלמרבה המזל היה ספון בבטחה בגן ביום שבו הוריו נהרגו.

הוא הבטיח לשמור על הילד, והוא יעשה זאת, משום שכך הכתיבו לו תנאי הצוואה של ליאון וקייסי.

לפני חמש שנים הוא התייצב בתור שושבין בחתונה של אחיו הצעיר עם קייסי אדמסון. כאשר בן נולד כעבור קצת יותר משנה, הוא הסכים להתמנות יחד עם אחותה של קייסי, טיילור, לאפוטרופוס ולסנדק החוקי של בן.

אמצעי הגנה שהוא קיווה שלעולם לא ייצא אל הפועל, חשב דנטה בארשת מהורהרת.

עיניו הצטמצמו קלות כשנזכר בדמותה של טיילור. גבוהה, דקיקה, שיער בלונדיני כהה. אישה צעירה שהוא פגש באירוסין של ליאון, צוות אליה בחתונה של ליאון, ושוב בטקס ההטבלה של בן, והתאבל לצדה בהלוויה של ליאון וקייסי.

הוא נזכר בדמעות העצורות שנצצו בעיניה במהלך הטקס, נזכר איך היא נתקעה, ואחר השתלטה על עצמה בעת קריאת ההספד. אחר-כך כשהמשפחה עמדה לצד הקברים, הוא זכר את היום הסתווי הקריר ואת הרוח שפרעה את שערה.

טיילור היתה זו שמיד אחרי התאונה הגורלית לקחה את בן תחת חסותה וטיפלה בילד בשבועות הקשים שלאחר מכן.

דבר שעליו הוא היה אסיר תודה לה עד מאוד, שכן הוא נאלץ לתמוך באמו, לסגור עניינים עסקיים בהולים באיטליה ולהאציל סמכויות לקראת חזרתו לסידני.

דנטה הציץ בשעונו כשהנהג עצר את המרצדס צמוד לשפת המדרכה מול בניין עירוני גבוה.

נדרשו לו דקות בלבד כדי לעלות למשרד עורכי-הדין של ליאון באחת הקומות הגבוהות בבניין, לנקוב בשמו ולזכות לליווי מהעוזרת האישית של העורך-דין אל משרד גדול. במשרד קיבל את פניו עורך-הדין של ליאון בברכת שלום שגרתית לפני שהחווה על האישה הצעירה שקמה מכיסאה.

"טיילור," אמר דנטה כשצמצם את המרחק ביניהם, לחץ את ידה המושטת ואחר רכן וחיכך את שפתיו בלחיה. הוא הבחין בפליאה בעצירה הקלה של נשימתה.

את גובהה הבליטו מגפיים עם עקב סטילטו, מכנסיים צמודים שחורים וז'קט צמר סרוג כחול שהגיע עד אמצע הירך ושהוצמד אל ירכיה בחגורת עור עבה.

חזרתו הקצרה לפירנצה הביאה להתכתבות שגרתית באי-מייל בקשר לאחיין שלהם ואישור בדבר המפגש היום.

כאחיות, לטיילור ולקייסי היה קשר אוהב אבל אישיות שונה, הרהר.

קייסי, כה עליזה ותוססת, עם עיניים צוחקות וחוש הומור שובב. עולמה האישי נסב סביב בעלה ובנה. לעומת זאת, טיילור אימצה מסכה מאופקת וכמעט זהירה שנראתה לו מרתקת.

עם זאת, הוא ראה את המסכה מחליקה לרגע כשקייסי אמרה את נדריה לליאון בטקס החתונה שלהם. אחר-כך בטקס ההטבלה של בן, כשטיילור נשבעה לדאוג לאחיינה בתור סנדקית, ולא מזמן בהלוויה של קייסי וליאון.

זו היתה פגיעות שהיא התאמצה להסתיר, פגיעות שעוררה את סקרנותו.

היא היתה אישה שגבר ישמח לאלף, ולו רק כדי לקלף את שכבות האיפוק שלה ולגלות מה מסתתר בלבה. אולי אפילו בנפשה.

היא היוותה אתגר, אבל לא אתגר שהוא רצה להתמודד איתו במהלך חניות הביניים הלא תכופות שלו.

"דנטה."

קולה הביע חמימות מנומסת, והתעוררה בו הרגשה מטרידה שהיא קראה את מחשבותיו... משהו שהוא הטיל בו ספק.

בתור המנכ"ל והנשיא של תאגיד ד'אלסנדרי, הוא ידע לנהל משא ומתן בקור רוח ובאכזריות. זה היה תנאי הכרחי בשביל סחר בנדל"ן מסחרי רב-לאומי בקנה מידה שנתי של מיליארדי דולרים. ההון האישי שלו מיקם אותו בעשירון העליון של אירופה.

רמת הצלחה כזו הושגה רק באמצעות יכולת לשמר כל אסטרטגיה שהוא בחר להפעיל.

העורך-דין החווה על אחד מבין שלושת הכיסאות הנוחים כשהוא חזר לשבת מאחורי המכתבה הגדולה. "שב בבקשה." הוא משך אליו תיק מסמכים ופתח אותו. "אנחנו צריכים לעסוק בסוגיית המשמורת על הבן של ליאון וקייסי. אני מניח שכל אחד מכם הקדיש לעניין קצת מחשבה."

"לבן נוח לגור איתי," אמרה טיילור בשקט. "אני עובדת מהבית, כך שאין צורך למצוא לו מטפלת. אני יודעת שקייסי היתה שמחה שאני אקח על עצמי את רוב האחריות."

"אני מציע שבן יעבור לגור איתי באיטליה" – דנטה השתתק רגע ונעץ בטיילור מבט בוחן – "שם אפשר יהיה להעניק לו חינוך ראוי ולהכשיר אותו כדי שיתפוס בעתיד את מקומו בתאגיד שאבי המנוח הקים. בן הוא היורש של משפחת ד'אלסנדרי, הראשון בדורו. אין לי ספק שליאון היה רוצה שבנו ילך בדרכה של משפחתו."

בטנה של טיילור התהפכה לשמע הרמיזה, ועיניה התכהו בבהלה. "זו לא יכולה להיות אופציה."

האם זה היה הקול שלה? הוא נשמע חנוק מעט, אפילו באוזניה שלה. "בן עדיין מתאמץ לעכל את אובדן הוריו. הוא זקוק לסביבה מוכרת ולשגרה קבועה. לא," הוסיפה בדאגה גוברת, "להתמודד עם ארץ זרה, אנשים שהוא לא מכיר ושפה שהוא לא מבין. קייסי מעולם לא רצתה שבן יגור מחוץ לסידני."

"אני משער גם," אמר דנטה, "שליאון וקייסי לא רצו לעזוב את העולם הזה בגיל צעיר כל-כך." עיניו שיפדו את עיניה. "אבל הגורל החליט אחרת."

היא סקרה אותו והבחינה בעצמות הרחבות של פניו, בעיניו הכהות המדהימות, בפה הנדיב, בכתפיים הרחבות מתחת לבגדים המחויטים לעילא, בגוף הגמיש שהתנשא לגובה רב משלה.

הוא נראה בדיוק כמו האיש שהוא הפך להיות... חזק, אכזרי. קטלני. לא מישהו שכדאי להסתבך איתו.

עם זאת, היא כבר ראתה אותו במצב רוח קליל יותר, הבחינה בחיוכו, היתה עדה לחמימותו כלפי קייסי, ליחס החברי מלא החיבה שלו ושל ליאון. לעדינות שלו כלפי בן.

פעם היא הרגישה נינוחה בחברתו ותהתה אם יכול להתפתח ביניהם משהו עמוק יותר. אך שנה אחרי לידתו של בן היא הותקפה בידי פורץ ונותרה מצולקת הן בגופה והן בנפשה. כתוצאה מכך היא נרתעה מכל מערכת יחסים עם גברים, במיוחד עם גבר חיוני כמו דנטה.

"אתה נוסע הרבה," המשיכה טיילור. "איך תוכל להשכיב אותו במיטה כל לילה ולהקריא לו סיפור לפני השינה," מחתה, "או להיות קרוב כדי להקשיב לחלומות ולפחדים שלו, לחבק אותו כשהוא עצוב ולהיות שותף לצחוקו?" היא היתה בשוונג, מלאת להט בדאגתה ונואשת למצוא פתרון לטיפול ראוי באחיין האהוב שלה.

"אפשרות נוספת היא שבן יגור מספר חודשים איתך," הציע דנטה, "ואחר-כך פרק זמן דומה איתי."

הרסיסים הירוקים בעיניה החומות נעשו מודגשים יותר והזכירו לדנטה את העלווה הירוקה השופעת שמגנה על הענבים העסיסיים שמבשילים בכרם שלו בטוסקנה.

"איך טלטול מדי כמה חודשים יעניק לו יציבות?" שאלה טיילור באי-אמון מיוסר. "הוא בסך הכול ילד קטן."

"הוא יזכה לאהבה מסורה מסבתו ולדאגה של מטפלת מוכשרת," הודיע לה דנטה בסבלנות רגועה וראה את הדופק בבסיס צווארה מתגבר בחרדה. "אני מוכן להציע לך זכויות ביקור חופשיות ולממן לך טיסה לפירנצה," המשיך, "כולל לינה בזמן שבן יהיה בחזקתי, כדי שתוכלי לוודא שהוא מאושר בסביבתו החדשה."

היא התעלמה מהמשיות המרומזת בקולו של דנטה, והוא תהה אם היא יודעת כמה עצום כוחו.

הוא בחן אותה בזהירות. "אנחנו חייבים לדאוג להשכלתו של בן." הוא השתתק לשבריר שנייה לפני שהציע, "אפשר גם לשלוח אותו לפנימייה ידועה."

"לא," סירבה טיילור במהירות.

שתיקה מתוחה השתררה. העורך-דין ניסה לגשר עליה תוך פשיטת ידיים מפייסת, אך דנטה בחר להתעלם ממנו כשטיילור נעצה בו מבט תחינה.

"אני הייתי בקשר מתמיד עם בן מהרגע שהוא נולד ואני אוהבת אותו כמעט כאילו הוא בני."

דנטה נשען לאחור בכיסאו והצמיד את קצות אצבעותיו. "אם כך, אני מניח שתסכימי לעשות הכול כדי להבטיח את רווחתו, את אושרו."

הוא הזכיר לה חתול ביצות, כולו כוח גמיש ואיום לקראת רגע ההסתערות שלו.

"כן," אמרה ללא היסוס.

דנטה בחן אותה במבט יציב. "בהתחשב בעובדה שאף אחד מאיתנו לא מסכים למשמורת יחידה עם זכויות ביקור פתוחות, יש לך פתרון הגיוני אחר?"

האם היא לא הוגיעה את מוחה עד מוות בניסיון למצוא פתרון הגיוני, ונכשלה מרות?

"כל החלטה שנחליט חייבת להתחשב בטובתו של בן."

"בזה אנחנו תמימי דעים," אמר דנטה בשקט כשהפנה את תשומת לבו אל העורך-דין. "הצוואה קובעת משמורת משותפת, נכון?"

"כן, אבל–"

"ואני לא צודק שלזהה ומשותפת, במונחים משפטיים, אין משמעות דומה?"

קמטים קלים נחרצו במצחו של העורך-דין. "לא בדיוק."

"אם כך, אפשר לטעון שזו פרשנות מילולית?" דנטה הבחין בקיפאון פתאומי בשפת הגוף של טיילור.

"לאן אתה חותר?"

הוא הפנה אליה את תשומת לבו והבחין בחשדנות קלה בעיניה. "התעמקנו באפשרויות הקיימות ולא הצלחנו להסכים על אף אחת מהן." הוא לא אפשר לה לשרבב אפילו מילה כשהמשיך ואמר, "אני מציע שנחלוק במשמורת על בן באותו הבית. ככה הוא יזכה לטיפול הטוב ביותר, ושנינו נהיה גורמים קבועים בחייו."

שפתיה של טיילור נפשקו ונסגרו שוב. "זו ההצעה הכי מגוחכת ששמעתי בחיים," אמרה ברעד. "גם אם היא היתה מעשית, הדירה שלי קטנה מכדי שתוכל לעבור לגור בה."

פיו התעקל בחיוך רפה שהיה מנוגד לגמרי לקיפאון שנראה בעיניו הכהות, הכמעט שחורות.

"במקרה יש לי נכס שמתאים לאכלוס מידי בווטסון ביי," המשיך כאילו היא לא דיברה. "זה בית דו-קומתי עם שבעה חדרי שינה שמחולק לשני אגפים נפרדים. שני משרדים נפרדים, חדר כושר ביתי, בריכה. יש גם חדר נפרד למגורים של מנהלת משק הבית." הוא העיף בה מבט פייסני. "לא אמור להיות קשה מדי לחלוק בית. את תישאי בעיקר הטיפול בבן כשאני אהיה בחו"ל בענייני עסקים, ומנקודת המבט שלך כמעט כלום לא ישתנה."

נראה לך? היא יכלה רק להביט בו באלם.

"זה שולל את כל ההתנגדויות שלך," הודיע לה דנטה בקול משיי. "בן יישאר בסידני ויהיה באחריותך שבעים וחמישה אחוזים מהזמן, עם כל היתרונות שאני יכול להציע לו."

העורך-דין הפנה את תשומת לבו אל טיילור. "ההצעה של מר ד'אלסנדרי נדיבה ביותר."

למה היתה לה הרגשה שאסטרטג מומחה דחק אותה לפינה?

טיילור העיפה בדנטה מבט המום, נקרעת בין אינספור רגשות, שאף אחד מהם לא היה רוגע. "אני אצטרך לחשוב על זה."

היא פנתה אל העורך-דין, הודתה לו, ואחר נעמדה ופסעה אל הדלת.

דנטה הגיע אל הדלת לפניה, והיא לא יכלה למנוע את הפרפור שעבר בגבה כשהוא ליווה אותה אל המעליות.

"אני רוצה לראות את האחיין שלי בהקדם האפשרי."

היא ציפתה לבקשה. "בן בגן היום," אמרה לו בשלווה.

"ומתי את אמורה לאסוף אותו?"

"בשלוש," ענתה טיילור ברוגע מתעתע.

המעלית הגיעה, והיא היתה מודעת מאוד לנוכחותו של דנטה בחלל הסגור. עיניה היו בקו אחד עם העיקול הנדיב של פיו, ומי הקולון האקסקלוסיביים שלו הקניטו את חושיה.

היא הרגישה רגועה בנוכחותו של ליאון, ואילו דנטה הקרין חושניות מהורהרת שתמיד איימה על שלוותה הנפשית.

כאילו שזה משנה לך, אמר קול זעיר. יש לך את כל הסיבות בעולם לא לבטוח בגברים, זוכרת?

רטט זעיר עבר בגבה. כאילו שהיא תוכל אי פעם לשכוח.

היא לא שמה לב שעצרה את נשימתה, אף שהיא כנראה עשתה זאת שלא במודע, כי היא הבחינה שנשימתה השתחררה רק כשיצאה אל המבואה.

"אכלת כבר?"

השאלה התקילה אותה, והיא הביטה בו בהפתעה מבוהלת. "למה אתה שואל?"

"אנחנו צריכים לעשות סידורים בנוגע לרווחתו של בן."

היא פתחה את פיה כדי למחות, אך הוא המשיך חלקות, "למה שלא נעשה את זה תוך כדי אכילה?"

"זה לא חייב לכלול ארוחת צהריים."

דנטה עצר כשהם הגיעו למדרכה. "את מעדיפה שנפרוש לדירה שלך?"

לא. הסירוב היה צרחה אילמת בתוך ראשה, ונדרשו לה מספר רגעים ארוכים כדי לגייס את קולה להביע נימוס. "יש בסביבה כמה בתי-קפה," נעתרה ברוגע מבלי להבחין במבטו המתקשה. "אולי כריך וקפה?"

הוא הוביל אותה אל מסעדה והתעלם ממחאתה כשהמלצר הראשי הושיב אותם.

"אני לא אוהבת–"

"להיות בחוסר שליטה?" שיסע אותה דנטה במתינות מתעתעת ושם לב שהירוק בעיניה התרחב.

"נראה שזה משהו שאתה מצטיין בו," אמרה טיילור באירוניה.

הוא לקח מהמלצר את רשימת היינות ושאל מה היא מעדיפה.

"מים קרים זה טוב." סבלנותה הלכה ונשחקה מרגע לרגע. בעוד רגע היא תתפתה להשליך את תכולת הכוס שלה בפרצופו.

"לא הייתי ממליץ לך לעשות את זה," אמר דנטה בשקט, כאילו קרא שוב את מחשבותיה, ושיפד אותה במבט שהבטיח נקמה.

היא תפסה את היקה ונעמדה, אך נאלצה להחניק השתנקות קולנית כשידו סגרה על מפרק ידה.

"שבי. בבקשה," הוסיף.

היא הזעימה אליו פנים. "תן לי סיבה אחת טובה."

"בן."

דמותו של הילד הקטן מילאה את מוחה, עיניו העצובות הרציניות, והיא ידעה שתעשה הכול כדי להעניק לו חיים מאושרים ובריאים. "אין סיכוי שזה יצליח."

"לאכול יחד ארוחת צהריים?"

טיילור העיפה בו מבט נרגז. "לגור יחד."

"מבחינת בן, בהתחשב בכל הסיבות שלך, זו האופציה הכי טובה."

היא פתחה את פיה ואז שבה וסגרה אותו כשהמלצר הופיע כדי לקחת את הזמנתם.

לעזאזל, היא אפילו לא הביטה בתפריט, כך שלא ידעה מה להזמין.

"טיילור?"

היא פגשה בקריאת התגר האילמת שבמבטו, היססה ואחר הזמינה סלט קיסר. היא חיכתה עד שנותרו לבד לפני שאמרה, "אתה משתמש בטקטיקות לא הוגנות." היא הרימה את כוס המים הקרים, לגמה ממנה ואחר הניחה אותה בזהירות בחזרה על השולחן.

לזכותו ייאמר שהוא לא ניסה להעמיד פנים שלא הבין אותה. "אם זו היתה ההצעה הראשונית שלי, היית מבטלת אותה מיד כלאחר יד."

"עוד לא הסכמתי לה," טענה והישירה אליו מבט.

"השכל הישר אומר שאת תסכימי."

עיניה התחדדו. "ואם לא?"

דנטה לא מיהר לענות. "אז לא תשאירי לי ברירה אלא להגיש בקשה לאמץ את בן רשמית."