משפחה לדוגמה



"טוב, רשמית אני מודיעה ש..."

"שקט!" יוחאי התנפל עלי. "הם רק יצאו מהדלת. תחכי לפחות עד שתשמעי את המעלית נסגרת."

כולם עמדו בשקט והסתכלו על הדלת בריכוז, כאילו ככה הם ישמעו טוב יותר.

לאחר שלוש שניות של דממה סבתא שלי לא התאפקה עוד, "וככה אתם נותנים לה להתחתן עם האלעד הזה." היא הביטה בהורים שלי במבט מאשים.

אמא מיד הגיבה, "טוב, אמא, תירגעי בבקשה. ככה הגבת גם כשפגשת את ראובן."

"נו?" סבתא ברכה קמה מכיסאה. "ולא צדקתי? כל כך טוב לכם ביחד?"

יוחאי ואני הצלחנו להסתיר את החיוך, אבל ליאור, חבר של יוחאי, כמעט נחנק.

"כולו נאד נפוח. אני במקומך לא הייתי ממהרת להפוך את החדר שלה לחדר עבודה. מהר מאוד היא תחזור אליכם והגירושים יהיו מכוערים. אני מאוד מקווה שאני לא אהיה בחיים בשביל לראות את זה."

אבא עזב סוף־סוף את תבנית העוגה, "ברכה, את תחיי הרבה שנים אחרי, אני מבטיח לך." וכדי להמחיש לה את כוונתו הוא אחז בלבו ונשם בכבדות.

אמא עטתה את הפרצוף המפחיד שלה. בכל פעם שהוא מזכיר, ולו ברמז, את ניתוח המעקפים שעבר לפני חמש שנים, היא הופכת לבלתי נסבלת. אבא הבין את הרמז והוריד מיד את היד בחזרה.

"אז לידיעתך, ברכה," אמא שלי מיד נכנסה למגננה, "הוא מאוד נחמד ויש לו משפחה טובה. הוא עורך דין."

סבתא שלי שונאת שהיא קוראת לה בשמה הפרטי ולא "אמא", וזה קורה מדי פעם כשהיא ממש כועסת. אבל הפעם סבתא הבליגה. "עורך דין?" היא ענתה בזלזול, "היום כל אידיוט נהיה עורך דין. איפה הוא למד?"

אמא הגנה עליו בכל כוחה, "מה זה משנה איפה הוא למד, העיקר שיש לו עבודה טובה. הוא עובד באחד המשרדים הנחשבים בארץ."

יוחאי גיחך, "הוא למד באיזו מכללה ועובד במשרד של אבא שלו."

"מה עדיף?" אמא הרימה את קולה. "שיהיה כמוך? תואר שני בפילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ועובד כאחמ"ש בחנות פרחים?"

"אני הולך לבדוק מה עם נמרוד. נראה לי שהוא בוכה," ערן לחש באוזני. הוא שונא את כל הריבים המשפחתיים שלנו. אצלו במשפחה לא נהוג לרכל ולא נהוג לריב. כל אחד שומר את שנאתו לאחר בשקט בלב.

"לפחות אני עובד במקום שמכבד אותי ומבין שיש לי חיים פרטיים," החזיר יוחאי, "ולא נמצא כל הזמן במרוץ אחרי הכסף כמו כולכם."

"אז כמו שהתחלתי להגיד קודם," ניסיתי לעצור את הידרדרות השיחה, "אני מודיעה רשמית שרותם הולכת לעשות את טעות חייה, ושהוא פשוט דוחה ברמות ואין לי מילים אחרות לתאר אותו. מתי היא מתכוונת להתחתן בדיוק?"

אמא נראתה מאושרת. "הם רוצים להתחתן באביב, והשנה הם לא יכולים בגלל העומס בעבודה שלו."

"פחחח," רשף יוחאי. "עומס בעבודה? היא מבחינתה היתה מתחתנת אתמול. כל דבר הוא קובע לה. ראית איך הוא לא נתן לה לאכול מהעוגה? 'אני צריך לשמור על הסחורה שלי.' סתום."

"כן," המשכתי גם אני, "ומי בכלל מציע נישואים במסעדה ומחביא את הטבעת בתוך המנה האחרונה? חשבתי שרק בסרטים רומנטיים ממש גרועים עושים דברים כאלו."

"כן, רק שזה קרה בצרפת, במסעדה של ז'ואל רובישון עם שני כוכבי מישלן, קנאית אחת."

"אמא, זה לא עניין של קנאה, הוא פשוט מלוקק מדי. נראה שהוא מתאמץ להראות שהוא תמיד עושה את הדבר הנכון. וראית איך היא מפחדת ממנו? הוא רק מביט בה מבט קטן, והיא משתתקת."

"אני מסכים עם מיכל. ככל שהצעת הנישואים מושקעת יותר, כך הנישואים קצרים יותר."

אמא היתה נחושה יותר מתמיד לסגור את הדיון, "בתור אחד שמגיל שמונה־עשרה לא היה במערכת יחסים רצינית, ובתור אחת שעד שלא איימת על ערן שאת עוזבת אותו, הוא לא חשב בכלל להציע לך נישואים — אני מציעה לכם להירגע. אתם צמד מרושע. תמיד הייתם שניכם נגד רותם."

ליאור הציץ בשעון. "טוב, הן מחכות לנו. כדאי שנזוז."

"מי מחכה לך, יוחאי?" הסתקרנה אמא.

"סתם, מישהי שליאור רוצה להכיר לי. חברה של חברה שלו."

אבא הביט בו מופתע.

"לא ידעתי שיש לך חברה, ליאור. אולי תביא אותה פעם שנפגוש אותה."

ליאור לא ענה ורק חייך חיוך מטופש.

"טוב, אז לכו מהר שלא תאחרו, אני רוצה עוד נכדים חוץ מנמרוד. אחד זה לא מספיק. ליאור, תעשה משהו."

"אני אשתדל," הוא אמר, והפעם חיוכו נראה מאולץ.

"טוב, אנחנו זזים." יוחאי חיבק אותי.

הם יצאו.

מכיוון שאמא שלי מכירה היטב את חוק המעלית, היא לא היתה צריכה תזכורת ממישהו. היא המתינה חסרת סבלנות עד ששמעה את דלת המעלית נסגרת. נראה שהמשפט עמד לה מוכן על קצה הלשון מתחילת הערב. "אני לא סובלת את הליאור הזה שאחיךְ מסתובב איתו כל היום."

"מה את רוצה ממנו ומה נזכרת בזה עכשיו. הם חברים עוד מהיסודי."

"כן, אני יודעת שליאור למד איתך ביסודי, ועד היום אני לא סולחת לך שהכרת אותו לאחיך. רק בגללו הוא הידרדר. היית מוכרחה להכיר לו את התימני הירוד הזה?"

איך אני שונאת שהיא עושה את זה. הגזענות וקביעת עובדות מטופשות על אחרים בלי לדעת את הפרטים. מהרגע שמחשבה טיפשית התיישבה אצלה בראש, לא ניתן להוציא אותה משם.

"לאן בדיוק הוא הידרדר בגללו?" שאלתי.

"יוחאי היה צריך ללמוד מחשבים או רפואה, ולא את כל השטויות האלו שהם הלכו ללמוד ביחד. מה הוא יעשה בדיוק בחיים עם תואר בפילוסופיה? כמה זמן הוא ימשיך לעבוד בחנות הפרחים המסריחה הזאת?"

לא היה לי כוח לענות לה, כי במשך ארבע שנים שמעתי רק כמה הלימודים של יוחאי מדאיגים אותה וגורמים לה צער. כשהוא הודיע לה שנרשם ללימודים, התגובה שלה היתה חסרת כל פרופורציה וכללה הסתגרות בחדר, בכי ולאחר מכן צרחות וצעקות בניסיון לשנות את הגורל, ואז שוב בכי וצרחות. עד היום כששואלים אותה במה יוחאי עובד, היא משקרת ומספרת לכולם שהוא מתכנת באיזו חברת היי־טק.

"במה ליאור עובד, מיכלי?" שאלה אמא בזלזול.

"ליאור מנהל חטיבה עסקית בסלקום."

"יופי," היא התעצבנה, "אמא שלו יכולה לישון בשקט. העיקר שאת הבן שלי הוא דירדר."

"טוב, מה שתגידי," עניתי, עצבנית.

"לפחות הם יוצאים עכשיו לדייט. ליאור הזה נראה הומו."

"אוי, מלכה, מה את מקשקשת?" אבא שלי נדלק. "אם ליאור היה הומו, היינו יודעים את זה. אני יכול לזהות הומואים בעיניים עצומות. גועל נפש, אל תזכירי את זה בבית שלי, אפילו לא בצחוק."

ערן חזר לסלון עם נמרוד בוכה בידיו. "מא, אמא, מא."

"בוא, חמוד שלי." הוא קפץ לזרועותי.

סבתא ברכה הביטה בו מרחוק. למרות שזה הנין הראשון שלה, היא לא כל כך התחברה אליו. בכל פעם שרציתי לבוא אליה איתו, היא מצאה תירוץ אחר. "תגידי, מיכלי, בן כמה נמרוד?"

"שנתיים וחמישה חודשים."

"בגיל הזה הוא לא צריך להגיד כבר 'אמא'? למה הוא קורא לך 'מא'?"

על זה אמא שלי לא הסכימה לעבור בשתיקה. אם יש משהו אחד שהיא לא מוכנה לסבול, זה שמישהו יגיד משהו לא טוב על נמרוד, הנכד הראשון והגאון שלה. היא קפצה לסלון כמתאבד יפני במלחמת העולם השנייה. "כל ילד וההתפתחות שלו. אמא שלו התחילה לדבר רק בגיל שלוש."

"אני לא יודעת. זה לא נראה לי. צריך לבדוק."

"תפסיקי לבלבל את המוח, את לא רואה אותו בכלל ביומיום. אני שומרת עליו כמעט כל בוקר, וההתפתחות שלו בסדר גמור. גם בטיפת חלב אמרו שהכול בסדר. נכון, נמרודי שלי?" היא לקחה לי אותו מהידיים.

היא עדיין מספרת לכולם שהיא שומרת עליו למרות שכבר חודשיים הוא הולך לגן.

"הוא לפעמים קורא לי אמא ולפעמים מא. לי זה לא מפריע," אמרתי בשקט, בלי להתווכח על העובדה השקרית שאמא מפיצה במשך שנים. כבר מזמן היא הודתה בפני שהיא לא ממש זוכרת מתי התחלתי לדבר, אולי בגיל שנתיים ואולי קצת אחרי זה.

"מסכן, התעוררת מהשינה?" אמא נשקה לו והביטה בי. "אולי תלכו הביתה? לא שאני מגרשת אתכם, אבל כדאי שנמרוד ילך לישון במיטה שלו."

"אולי תשאירי אותו כאן הלילה?" ביקש אבא. "אני אביא אותו מחר בבוקר לגן."

נמרוד שוב פקח עיניים. "מא!!! מא!!!" לקחתי אותו אלי בחזרה. "לא נראה לי. בלילה יהיה לכם קשה. הוא לא מתנהג בלילה כמו שהוא מתנהג ביום."

"מה את אומרת!? מי את חושבת גידל אותך ואת האחים שלך? סבתא ברכה? היא לא עזרה לי בכלום. כשאת נולדת היא נסעה לארצות הברית לחודשיים."

סבתא לא נשארה חייבת. "אני מאוד מצטערת. סבתא זה לא שם נרדף לעבד. יש לי חיים, מיכל. את יודעת שאני מאוד אוהבת אותך, נכון?"

חייכתי לאמא שעשתה פרצופים מאחורי גבה. "יאללה, סבתוש, בואי ניקח אותך הביתה."

"ואני עדיין חושבת שאת צריכה לבדוק אם הכול בסדר עם נמרוד."

"בסדר," התרתחה אמא מאחור. "הילד מחונן. את יודעת שאתמול הוא סיפר לי את כל 'גן גורים' בעל־פה בלי לדלג על אף מילה?"

על זה סבתא לא ענתה.

במעלית ערן לחש לי באוזן, "את נוהגת. אני לא מוכן לנהוג כשהיא איתנו במכונית."

תמיד הוא מקפיד להזכיר לי את זה כאילו שאני לא יודעת. לא עניתי. ידעתי שאם נמרוד ער, אין מצב שהוא יסכים שאני לא אשב לידו מאחור. ברגע שרק נראה שערן מתכוון לשבת לידו, צרחות קורעות לב הרעידו את השכונה, "מא!! מא!!!! אמממאאאאא!!!"

חייכתי אליו חיוך ניצחון והושטתי לו את מפתחות המכונית.

"מוצרט!" נמרוד דרש. ואת מוצרט הוא מיד קיבל. ערן הכניס את הדיסק והשמיע את "מארש טורקי". נמרוד מחא כפיים ונעלם למקום אחר.

את סבתא זה לא הרשים במיוחד. "אז את מנסה להיות מהאימהות המודרניות שחושבות שאם הילד ישמע מוזיקה קלאסית, לא צריך לחנך אותו?"

"למה את אומרת את זה?" נעלבתי.

"כי אצלי הוא היה חוטף שתי סטירות על הצעקות שלו. מה זאת אומרת שהוא יקבע מי יֵשב לידו?"

"אוי נו, סבתוש, תחגרי בבקשה חגורת בטיחות."

"ממינ'קה שלי, הנאצים והבריטים ביחד לא הרגו אותי, אז גם הנסיעה עם בעלך חמש דקות לא מפחידה אותי."

ברגע שהיא מגיעה לנאצים ולבריטים, אני יודעת שהיא לא תחגור את החגורה וזהו. למה? ככה. כי היא אשת עקרונות. האגדה מספרת שבזכות העקרונות שלה היא ניצלה ממוות. באחת הסלקציות שנערכו במחנה העבודה שלחו אותה לצד שמאל. היא סירבה. היא נעמדה מול הקצין הנאצי, הביטה ישר אל תוך עיניו ואמרה לו רק מילה אחת, "לא!"

היא החלה לצעוד לצד ימין. הקצין לרגע התבלבל ודרש ממנה בתקיפות לעבור לצד השני. היא נעמדה ליד אחותה בצד ימין, ושוב צעקה, "לא רוצה!"

אחותה החווירה, "למה את לא עושה מה שהוא אומר לך?"

"מתוך עיקרון, ועכשיו תשתקי!"

אולי זאת הסיבה שסבתא שלי שרדה את השואה ואחותה... אחותה לא כל כך.

אין לי מושג מדוע הקצין ויתר לה ואם הסיפור הזה אכן התרחש במציאות. בכל פעם שניסיתי לשאול אותה על התקופה הזאת בחייה, היא נאטמה. אמא שלי הכריחה אותי להכניס את הסיפור הזה לעבודת השורשים שהכינה לי כשהייתי בת שתים־עשרה. יוחאי אומר שזה לא אומר כלום. אני מאמינה שזה סיפור אמיתי.

"למה אתה פונה שמאלה? שם יש רמזור. אם היית פונה ימינה, היינו חוסכים שלוש דקות."

ערן התעלם.

"נו?"

"מה נו, סבתא?" שאלתי.

"אתה מתכוון לנסוע עוד הרבה זמן מאחורי העגלה הזאת? תעקוף כבר..."

ערן התעלם.

"סע! סע כבר."

ערן נשם נשימות עמוקות. אני מכירה אותו. הוא בטח ספר בלב עד עשר. כשנגיע הביתה הוא לא יגיד לי כלום, רק ייתן בי את המבט הזה שלו. המבט שספק שואל ספק קובע שזה לא הגיוני שכמה מהאנשים שפגשנו הם המשפחה שלי, ושמהם צמחתי אני.

ערן האט.

"פפפףףף," סבתא רשפה, והפעם ערן לא התאפק. "לדרוס אותם? כי אם את רוצה, אני יכול. פשוט חשבתי שבגלל שהם צועדים מחובקים במעבר חצייה, מן הראוי לעצור את המכונית לרגע ולתת להם להגיע לצד השני של הכביש."

סבתא ברכה לא נותרה חייבת, "אם היית נוסע יותר מהר, היינו מספיקים לחלוף על פניהם לפני שהם ירדו לכביש."

ערן התחיל להגיד משהו אבל התחרט. לבסוף הגענו. סבתא נופפה לנו לשלום ויצאה.

ערן סובב את ראשו לאחור, "פעם אחרונה שאני נוהג כשהיא במכונית, הבנת?"

המשפט הזה נשמע לי מוכר. כן. הוא בהחלט מוכר. פעם אחרונה היתה לפני חודשיים. יש לי תחושה שעוד אשמע אותו בעתיד.

חיכינו לראות אותה נכנסת אל חדר המדרגות, ואז מדליקה את האור בסלון דירתה שבקומה החמישית.

נמרוד נרדם וערן עדיין נראה עצבני. "ומה הקטע הזה של אמא שלך עם תימנים ושל אבא שלך עם הומואים? אני לא מוכן שהם ידברו ככה ליד נמרוד. אני לא רוצה לגדל אותו ככה."

"טוב," אמרתי את המילה הראשונה שעלתה לי לראש. לא היה לי כוח לדון בזה.

האור בסלון נדלק.

"אתה יכול לנסוע. רק תעשה לי טובה, תכבה כבר את המוצרט הזה, אני לא יכולה לסבול את זה..."

***

בבוקר כשהתעוררתי, ערן כבר שתה את הקפה שלו. הוא ישב על הספה בפיג'מה, ונמרוד ישב לידו בשקט וצפה בקלטת של "בייבי נפטון". התוכנית שלנו היתה שבעוד כמה חודשים, לאחר שנראה שנמרוד מתאקלם יפה בגן, ערן יוכל סוף־סוף להתחיל לחפש עבודה.

***

בכל בוקר כשאני יוצאת למשרד, אני מרגישה קצת רגשות אשם. בגללי הוא לא עובד. כשנמרוד נולד הארכתי את חופשת הלידה לחצי שנה. כבר סגרנו עם מטפלת והכול נראה מצוין, אבל יום לפני שהייתי צריכה להשאיר אותו אצלה, נכנסתי להתקף חרדה וסירבתי לעשות את זה. לא יכולתי להתפטר מהעבודה. לא עכשיו. בטח לא אחרי שקודמתי לתפקיד מנהלת מוקד שירות הלקוחות הפרטיים. לא מוותרים על רכב צמוד ותוספת של שלושת אלפים שקל במשכורת, בטח לא אחרי שנרמז לי שאם אהיה טובה, בתוך חמש שנים אוכל להחליף את חביבה ברקוביץ' הדוחה שיוצאת לפנסיה ולהיות מנהלת שירות לקוחות — המנהלת! אחראית לשלושת המוקדים. ומשם השמים הם הגבול.

אמא שלי הסכימה לשמור עליו שלושה ימים בשבוע, וערן היה בטוח שסמנכ"ל כוח האדם בחברה שהוא עובד בה אוהב אותו כל כך, שהוא יסכים להוריד אותו למשרה חלקית למשך חצי שנה. ההתחלה היתה טובה. לאחר שהמנהל שלו הזמין אותו לשיחת בירור, הוחלט להשאיר אותו בתפקידו כמנהל מוצר, ושיומיים בשבוע הוא יוכל לעבוד מהבית. לזה בדיוק ציפינו מחברת "פארמה פלוס", חברת תרופות ותיקה, במיוחד לאחר שבכל מסיבה גדולה שהתקיימה בחברה טרח המנכ"ל הקשיש לציין ש"פארמה פלוס זה בית, פארמה פלוס זאת משפחה".

למה לא ציפינו? שאחרי חודש הוא יקבל מכתב פיטורים. לא. לזה לא ציפינו, במיוחד לאור העובדה שהוא עובד ב"משפחה" הזאת כבר ארבע־עשרה שנה.

בניגוד אלי, ערן לא לקח קשה את הפיטורים. "מה את מתרגשת? גם ככה שנאתי את העבודה הזאת. נשארתי רק מפני שהיה לי נוח. עכשיו יש לי אפשרות לחשוב טוב־טוב מה אני רוצה לעשות עם עצמי."

בהתחלה חשבנו שזה יהיה רק עד שנמרוד יהיה בן שנה, אבל הוא כל כך נהנה מתפקיד האבא, ואני הייתי כל כך מרוצה מהסדר והניקיון והבישולים, שסחבנו את זה עד גיל שנתיים וקצת. מיד אחרי פסח נמרוד התחיל ללכת לגן. בימים הראשונים המליצה לנו הגננת שאחד מאיתנו יישאר איתו בגן לכמה שעות, אבל כבר אחרי יומיים לא היה כל צורך בזה. נמרוד אהב מאוד ללכת לגן. הוא נפרד מאיתנו בקלות בבקרים, אפילו יותר מדי בקלות. קצת מעליב.

נמרוד צפה בקלטת בעיון רב כאילו זאת הפעם הראשונה. הוא חזר במדויק על הקולות בקלטת ועל המנגינות, ומדי פעם אף הקדים את פס הקול.

הקלטת בדיוק נגמרה. "פעם! פעם! פעם!" דרש נמרוד, אבל ערן לא מיהר להפעיל את הקלטת שוב. בתגובה להתעלמות, נמרוד פרץ בבכי קורע לב.

"אני צריכה לצאת עוד עשר דקות. תכין לי אותו בבקשה."

ערן הציץ בשעון וקם לארגן את התיק. "הוא יהיה מוכן בדיוק בזמן, השאלה אם את תהיי מוכנה."

כשהסתכלתי במראה, הבנתי למה הוא מתכוון. השיער שלי היה נפוח בצורה מצחיקה. ככה השיער מקדם את פני מדי בוקר אחרי תספורת אצל עתליה.

עתליה מומחית לאילוף שיער קופצני. היא גוזזת אותו ומעצבת אותו באורכים שונים ומעוררי התפעלות. רק על בעיה אחת לא התגברתי מאז התספורת האחרונה אצלה. מדי בוקר אני חייבת לחפוף, אחרת התלתלים מורדים בי ומתריסים כנראה על חוסר השוויון והאחידות שהיו רגילים לו במשך שלושים וארבע שנים. אני יכולה להבין אותם. גם אני הייתי מתעצבנת אם שלושים שנה הייתי מונחת במקום מסוים, ופתאום היו מזיזים אותי. בלי לשאול, בלי להסביר. ככה פתאום. כנראה זאת הנקמה הקטנה שלהם.

השעון תיקתק. נכנסתי לאמבטיה ופתחתי את המים החמים. הם לא היו חמים. לא הרשיתי לעצמי להתקפל. אסור לי לאחר לישיבת הבוקר. המים הקרים נחתו לי בהפתעה על הפנים והתמלאתי בצמרמורות. אחרי שלוש דקות עמדתי בחוץ. קיפצתי במהירות מחדר האמבטיה אל חדר השינה. פתחתי את הארון, הוצאתי את החזייה החדשה ואת התחתונים והתלבשתי. החלק הקשה הגיע. כבר חודשיים שאף ג'ינס לא נסגר עלי ואין לי זמן ללכת לקנות בגדים חדשים.

ערן אומר שהוא אוהב אותי ככה כמו שאני, אמא שלי אומרת לי שזה לא נורא ושלא מרגישים כלום, יוחאי אומר שמידה ארבעים וארבע היא הארבעים החדש, אבל אני יודעת שהוא רק מנסה לנחם אותי, ושאם זה היה הוא שמגיע למידה שלי, בוודאי היה קופץ אל מותו. רק רותם אחותי הנחמדה וחביבה ברקוביץ' מהעבודה התייחסו למשקל החדש שלי. רותם עשתה זאת אתמול כאילו בהומור, "עכשיו כשאני מתחתנת, אולי זאת הזדמנות טובה להתחיל דיאטה?" יש לה מזל שערן בדיוק קרא לי, אחרת היתה מקבלת אגרוף בפנים. וחביבה תפסה אותי במסדרון לפני שבועיים והזכירה לי שכשקיבלתי את התפקיד החדש, שאלו אותי על לידת ילד נוסף ושדחיתי את הרעיון מכול וכול ושהיא מאוד מקווה שאין לי הפתעות בשבילה. אם היה לי אומץ, הייתי אומרת לה כל מה שאני חושבת עליה בפנים. במקום זה הרגעתי אותה שלא מדובר בעוד ילד, ואף שמעתי את עצמי מוסיפה במעין התחנפות את צמד המילים "חס וחלילה".

חביבה ברקוביץ' שונאת ילדים, כולל את האחיינים שלה. לה עצמה אין ילדים. היא חיה עם בן זוגה בפנטהאוז אדיר ממדים. בכל פעם שמישהי מביאה את הילד או הילדה שלה אל המשרד, ולא משנה מאיזו סיבה, היא מתחלחלת. פעם אחת היא הסבירה לי שהיא מסוג האנשים שאוהב שקט, שינה וספרים, והיא ובעלה החליטו שאם הם יביאו ילדים לעולם, הם לא יוכלו להמשיך ליהנות מהשקט. "אני לא מבינה בכלל מה הדחף הזה להשריץ ילדים." זה המשפט המדויק שהיא אמרה לי, רגע אחרי שהודעתי לה לפני כמה שנים שאני מתחילה לעבור טיפולי פוריות. טאקט זה לא הצד החזק שלה. רציתי להגיד לה ששקט היא תוכל למצוא בעוד שלושים שנה בבית הקברות, אבל לא היה לי אומץ.

השתחלתי בכוח אל תוך הג'ינס השחורים וסגרתי אותם בחוזקה. הכפתור נראה לי חזק. הוא יכול לשרוד את המכה הקשה שנחתה עליו. לאחר חמש דקות כבר עמדתי מול המראה ופיזרתי על לחיי מעט סומק, רק בשביל לא להיראות חיוורת. כשיצאתי לסלון, נמרוד כבר עמד עם התיק לצדו, לבוש ומוכן. "חתיך שלי!" חיבקתי אותו. "תגיד שלום לאבא." הוא לא אמר. באיחור של שש דקות ארוכות מאוד יצאתי מהבית.

כשהגענו לגן, שוב לא היתה חניה. נאלצתי לחנות בסוף הרחוב וללכת ברגל את כל הדרך. השעון המשיך לתקתק, ואני השתדלתי להיראות מאושרת ושמחה. באמצע הרחוב ראיתי את אמא של עלמה. היא לבשה חליפת נייק לבנה ויצאה מג'יפ לבן גדול, שחנה על המדרכה וחסם את החניה של האיש הזקן שגר מול הגן. זה שהגננת תמיד מתחננת בפני ההורים שלא נחסום לו את החניה כי זה מפריע לו. גם אני יכולתי לעצור שם, אבל בחרתי להתחשב בבקשות של הגננת. ידעתי שאני סתם ממורמרת, וכנראה גם אכולת קנאה.

הפעם האחרונה שהרשיתי לעצמי ללבוש חליפת ספורט לבנה היתה בגיל שמונה בערך. היא בטח הולכת עכשיו למכון כושר או משהו כזה. אילו יכולתי להרשות לעצמי לא לעבוד, גם אני הייתי הולכת כל היום למכוני כושר ונראית ככה, שיקרתי לעצמי במצח נחושה. האמת המרה היא שאילו יכולתי להרשות לעצמי לא לעבוד, הייתי שוקלת עוד עשרים קילו, כי כזו אני. כל עוד אני בבית, הפה לא נסגר. עלמה הלכה בכוחות עצמה די במהירות. אני החזקתי את נמרוד על הידיים. כשהגענו לגן, סמדר הגננת קיבלה את שני הפעוטות בחיוך גדול ובחיבוק. נמרוד התמסר לחיבוק בהנאה. תליתי את התיק על הוו שבחצר ומיהרתי לצאת. רגע לפני שסגרתי את השער, סמדר קראה לי. "תגידי, בטיפת חלב הכול היה בסדר עם נמרוד?" הצצתי בשעון במהירות ונחרדתי לגלות שנותרו לי עשרים דקות להגיע לישיבת הבוקר, ועם הפקקים הרגילים אין שום סיכוי בעולם שאצליח. "כן. למה?"

"לא, סתם. אני שואלת את כל האימהות. חוץ מזה, את יודעת, אחרי מקרה החול וצבעי המים חשבתי שאני צריכה להיות בעניינים."

משהו בתשובה שלה לא נראה לי. היא לא הסתכלה לי בעיניים, ודיברה בקול מאוד חלש. שוב הצצתי בשעון. "בטוח שאין סיבה מיוחדת לשאלה הזאת?"

"לא, סתם, פשוט הוא נכנס באמצע השנה, צריך לתת לו זמן להתרגל."

טוב. לא היה לי זמן להמשיך את השיחה המעצבנת הזאת. נמרוד נראה מאושר. הוא ישב על השטיח עם דלי גדול של חיות והתחיל לשחק איתן. נשקתי לו נשיקת פרֵדה ויצאתי.

הגעתי למשרד באיחור של חצי שעה. לשמחתי, הישיבה עוד לא החלה. המזכירה התרוצצה בין החדרים וביקשה מכולם להיכנס. חביבה חלפה מולי. חייכתי אליה ובירכתי אותה בבוקר טוב. היא התעלמה ממני כאילו אני אוויר, כפי שהיא נוהגת לעשות לעתים, וניגשה לדבר עם נתנאל דנינו, אחד מבעלי המניות שמצטרף אלינו מדי פעם לישיבות.

סמנכ"ל השיווק הציג את סרטון הפרסומת החדש שאמור לעלות לקמפיין בטלוויזיה בעוד שבוע בשעות השיא, מה שאומר שצריך להתכונן היטב ללחץ במוקדי השירות, שהפכו לאחרונה גם למוקדי מכירה.

המחשב נתקע, והיה צורך לקרוא לטכנאי לסדר את הכבל. בינתיים השאלה של הגננת המשיכה להטריד אותי. מה פתאום היא שואלת אותי אם הכול היה בסדר עם נמרוד בטיפת חלב? לא יכול להיות שהיא שואלת את כולם. היה לה מבט מוזר בעיניים. כאילו יש משהו מעבר. אני צריכה לזכור לשאול את אמא של עלמה אם גם אותה היא שאלה את השאלה הזאת. יש משהו מאוד מעצבן בגננת הזאת. אני לא מבינה למה כולם מתלהבים ממנה. כל הניסיון הזה שלה להיראות כל כך מבינה וחכמה בגידול ילדים. יופי, אז יש לך ניסיון של שלושים שנה, ומה נראה לך? שאם מישהו היה אומר לי משהו לא הייתי מעדכנת אותך? חצופה.

"מיכל!" הצעקה של חביבה החזירה אותי למציאות. "את איתנו?"

"סליחה," התנצלתי, ולא כל כך ידעתי על מה.

"תודיעי היום לבנות אצלך על הסבב והשעות החדשות, ואני צריכה שממחר תישארי גם את עד השעה תשע בערב, אנחנו רוצים לבדוק את האפקטיביות של הקמפיין. אלדד יבדוק את הנתונים מדי חצי שעה. תעזרי לו."

הסתכלתי על אלדד שישב מחויך. הוא הביט בי ולחש, "מזל שהשבוע יהונתן אצל אמא שלו. מה תעשי עם נמרוד?"

ניסיתי לחשוב על משהו אחר. לא ידעתי איך אני אמורה לספר לערן שממחר הוא הופך להיות הורה יחיד. "מיכל, יש בעיה?" כולם נעצו בי את מבטיהם.

"לא," עניתי חרישית, אבל לחביבה זה לא הספיק, "את פשוט עושה כזה פרצוף שחשבתי שיש איזו בעיה."

דן, מנהל המוקד העסקי, חייך חיוך מתחנף. אני שונאת גם אותו. המצגת הסתדרה וכולם הסתכלו על המסך. ילדה קטנה חולת סרטן ומאחוריה אמא שלה, שמספרת על החיים החדשים שהיא קיבלה בזכות ביטוח הבריאות של חברת "עוצמה". לאחר מכן הקומיקאית מיקה נבו מסבירה לכולם שהחיים לא תמיד מצחיקים, ויש מצבים בחיים שאף אחד לא ידאג לנו אם אנחנו לא נדאג לעצמנו. בסוף, כשהיא מסירה את האיפור ונותנת נשיקה לילדה שלה, היא מביטה בבעלה במבט חודר ואומרת, "לא מחכים, עושים."

הסרטון נגמר וכולם מחאו כפיים בהתלהבות. אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של למחוא כפיים אחרי הצגת כל סרטון פרסומת של החברה. הסתכלתי על כולם בחדר וניסיתי להסתיר את סלידתי מרובם.