מת ברובו

פרק 1

כאשר העיפו את טארה אברנתי מבתי הספר הנעלמים, היא נפלה אלף רגל בינות לעננים קלושים והתעוררה וגילתה שהיא בחיים, מרוסקת ומגואלת בדם, לא רחוק מהבקיע שבעולם.

רצה המזל (או משהו אחר), והיא נחתה במרחק שלושה מיילים בסך הכול ממה שנחשב לנווה מדבר בבתרונות, חלקה קטנה של דשא ושיחים קשים שהצטופפו סביב מעיין מלוח. היא לא היתה מסוגלת ללכת, אבל הצליחה לזחול לשם עד הזריחה. מרוחה בעפר ודם יבש, היא גררה את עצמה על החול והדרדרים אל הברכה המבוצבצת שבלב נווה המדבר. היא שתתה מהמים בצמא נואש, ועל מנת להרחיק את עצמה מסף המוות שתתה גם את חייו של המקום השומם הזה. עשב קמל תחת אצבעותיה הקפוצות. שיחים ננסיים התכווצו לכדי קליפות מיובשות. נווה המדבר גווע סביבה והיא התמוטטה על האדמה הצחיחה, גופה דווה פצעים וחולי.

חזיונות חלום השתלחו אלה באלה בדמדומיה, מקבלים צורה ועוצמה בזכות קרבתה לבקיע. היא ראתה עולמות אחרים שבהם מלחמות האלים מעולם לא התרחשו, שבהם הברזל משל בכיפה ובני אנוש התעופפו בלא קסם.

כשטארה שבה להכרה נווה המדבר היה מת, המעיין יבש, עשב ושיחים נטחנו לאבק. היא חיה. היא זכרה את שמה. היא זכרה את האֻמנות. נדמה שהחודשיים האחרונים שלה בבתי הספר הנעלמים היו הזיה מעוותת, אך הם היו מציאות. הגליפים שקועקעו על זרועותיה ובין שדיה הוכיחו שלמדה שם, מעל העננים, והגליף מתחת לעצמות הבריח שלה העיד שהם באמת העניקו לה הסמכה לפני שבעטו אותה משם.

היא נאבקה בהם, כמובן, בצל ובברק – נאבקה והפסידה. בזמן שהפרופסורים שלה הניפו אותה, מתפתלת, מעל חלל ריק, היא זכרה מגע רך ובלתי צפוי – יד אישה מחליקה אל תוך כיסה, לחישת אלט לפני שהכבידה אחזה בה. "אם תשרדי את זה, אני אמצא אותך." ואז נפילה.

בעודה מצרה את עיניה לנוכח השמש, הוציאה טארה מכיס המכנסיים הקרועים שלה כרטיס ביקור לבן כקליפת ביצה, שנשא את השם "איליין קווריאן" מעל הלוגו המשולש של קלתרס, אלברכט ואאו, מפירמות האומנות היוקרתיות בעולם. פרופסורים וסטודנטים בבתי הספר הנעלמים לחשו את שמה של האישה – והפירמה – בחשש וביראה.

הצעת עבודה? בלתי סביר, בהתחשב בנסיבות, וגם אם כן, טארה לא התכוונה לקבל אותה. עולם האומנות לא הסביר לה פנים בזמן האחרון.

כך או כך, סדר העדיפויות שלה היה ברור. מזון תחילה. מחסה. התאוששות. ואז, אולי, לחשוב על העתיד.

תכנית טובה.

היא התמוטטה.

דממה השתררה על הבתרונות.

עַקָב ירד מהשמים הכחולים היבשים, חג במעגלים הולכים וקטנים, כמו כפיס עץ באגן מתרוקן. הוא נחת לצד גופה, ודילג לפנים. הוא לא שמע פעימות לב; הבשר מתקרר. משהשתכנע, הוא הרכין את ראשו ופתח את מקורו.

ידה של טארה נשלחה מעלה, מהירה כקוברה ומלקה את צוואר הציפור לפני שהספיקה להימלט. העקבים האחרים שנאספו הבינו את הרמז וברחו למרחק בטוח, אבל ציפור אחת, מבושלת ביד לא מיומנת מעל אש של עשב וזרדים יבשים, היתה די והותר כדי להרים אישה מורעבת למחצה על הרגליים.

ארבעה שבועות לאחר מכן היא הגיעה לפאתי אדג'מונט, כחושה ומוכת שמש, רואה דברים שלא התקיימו במלוא מובן המילה. אמה מצאה אותה ממוטטת בסמוך לגדר הבקר שלהם. בכי רב בא בעקבות מציאתה, וצעקות רבות, ובכי נוסף אחרי הצעקות, ואז הרבה מרק. האמהות באדג'מונט נודעו במעשיות שלהם, ואמא אברנתי במיוחד האמינה אמונת ברזל בכוחות הריפוי של מרק עוף.

אביה של טארה גילה הבנה, בהתחשב בנסיבות.

"נו, חזרת," אמר, הבעה מודאגת עולה על פניו הרחבות. הוא לא שאל איפה היתה בשמונה השנים האחרונות, או מה קרה שם, או כיצד זכתה בצלקותיה. טארה היתה מודה לו על כך אילו היתה יודעת איך לעשות זאת. היו יותר מדי דרכים שבהן יכול היה לומר, "אמרתי לך".

באותו ערב ישבה משפחת אברנתי סביב שולחן המטבח והחליטה על הסיפור שיספרו לתושבי אדג'מונט: כשטארה עזבה את הבית בגיל שש עשרה, היא חתמה על חוזה עם סוחר נוסע, שממנו למדה את יסודות האומנות. בתי הספר הנעלמים לא נפתחו בפניה, ולבסוף, משמאסה באבק ובנדודים, היא שבה הביתה. השקר היה טוב מספיק, והוא הסביר את מיומנותה הברורה של טארה בחוזים ובעסקאות מבלי לעורר את הפחד המקומי מפני נשות האומנות.

טארה הרחיקה מדעתה את כרטיס הביקור. אנשי אדג'מונט נזקקו לה, אף שהיו מגרשים אותה מהעיירה אילו ידעו היכן למדה להשתמש בכישרונותיה. נד תורפ איבד את מחצית הרווחים של יבול הלימונים שלו מדי שנה, בגלל סעיף בוררות גרוע בחוזה המכירה שלו. רוחות רפאים גנבו את ירושותיהם של נפטרים דרך פרצות בצוואות שנוסחו בשלומיאליות. טארה הציעה את שירותיה בהססנות תחילה, אך עד מהרה היה עליה לסרב להצעות עבודה. היא היתה אזרחית מועילה לחברה. חנוונים באו אליה לנסח בריתות, חקלאים בבקשת עזרה בהשקעת קמצוצי חומר הנשמה אשר חילצו מהאדמה היבשה.

לאחר זמן היא אספה את חלקי ילדותה, שוקו חם וקליעת פרסות על מדשאת החזית. קל היה משציפתה להתאקלם שוב לחיים כפריים ונטולי אומנות כמעט. מים זורמים שוב היו בגדר מותרות. בבוא הקיץ, ישבו היא והוריה בחוץ בבריזה או בפנים בחלונות סגורים ובתריסים מורדים מפני החום. כשרוח קרה נשבה הם הדליקו אש בעץ ובצור. יסודות האוויר לא זומנו על מנת להשיב רוח, רקדניות אש לא כרכרו סביב כדי לחמם היכלות קרים. בבית הספר היא בזה לחיים כאלה, פשוטים, קרתניים, משעממים, אבל מלים כמו "פשוט", "קרתני" ו"משעמם" לא נראו כעלבונות בעיניה כעת.

בהזדמנות אחת, היא כמעט לקחה לה מאהב, לאחר חגיגה לכבוד היום הארוך ביותר ברחבת הכפר. היא הלכה בצעד כושל, שלובת זרוע עם נער שזכרה בקושי מימיה בבית הספר בן שני החדרים של אדג'מונט, שגדל והיה לאיש צעיר הרועה את הכבשים של משפחתו, ונעצרה לנוח על תלולית אדמה. היא צפתה בכוכבים בליל הקיץ הקצר. האיש הצעיר ישב לידה וצפה יחד איתה, אבל כשנגע בפניה ובשקע גבה היא התנערה, התנצלה ועזבה.

הימים היו ארוכים ובטוחים, אבל היא הרגישה משהו כמש בתוכה בשהותה שם. העולם שמחוץ לאדג'מונט, עולם של אומנות עמוקה יותר מנטיעות האביב של איכר וטיפול בחתכים וחבלות, התפוגג והחל להידמות לא מציאותי. זיכרונותיה מבתי הספר הנעלמים קיבלו נופך מעורפל, רך וחלומי, והיא התעוררה פעם או פעמיים מסיוטים שבהם מעולם לא עזבה את הבית.

***

השודדים היכו לעת לילה, שלושה חודשים אחרי היום הארוך ביותר בשנה. הם תקפו במהירות ובפראות ושללם היה מועט, אבל לעת שחר שלושה מהשומרים של אדג'מונט שכבו בשדה הקרב, מצומקים במותם על ידי קללה מדבקת שאיכלה כל דבר שהתקרב אליהם. הכפריים הרימו את הגופות בעזרת חניתות ארוכות מברזל קר וקברו אותן בקבר מבורך. הכוהן אמר כמה מלים, ובזמן שאדג'מונט הרכינה את ראשה צפתה בו טארה שוזר את אמונת העיירה לכדי רשת, לוקח מכל גבר או אישה את מעט חומר הנשמה העודף שלהם ועוטף ברשת את האדמה התחוחה. הוא לא היה אומן, אבל התיאולוגיה היישומית שלו היתה סבירה.

טארה היתה האחרונה לעזוב את הקבר.

"אני לא יודע איך נסתדר." אבא עמד לבד על יד האח אחרי הלוויה ולפני האשכבה. הוויסקי בכוסו היה זהה בצבעו לאש הקטנה של תחילת הסתיו. "הם היו בחורים טובים, ומאומנים. הדפו את השודדים במשך שנים. נצטרך לשכור אחרים, אבל אנחנו לא יכולים לשלם מספיק."

"אני יכולה לעזור."

הוא הפנה אליה את מבטו, והיא ראתה שביב של פחד בעיניו. "את לא לוחמת, טארה."

"לא," הודתה. "אבל אני יכולה לעשות דברים אחרים."

"אנחנו נסתדר." נימת קולו לא הותירה פתח לערעור. "הסתדרנו עד עכשיו."

היא לא הקשתה עליו, אבל חשבה: היכולות של הכוהן מיושנות. הוא בקושי מסוגל לשמור על ביטחון הכפר. מה הטעם בכל מה שלמדתי, אם אני לא יכולה להגן על האנשים שחשובים לי?

אביה נפנה מהאש וקבע בה מבט יציב. "טארה, תבטיחי לי שלא... תתערבי."

במרוצת החודשים האחרונים למדה טארה שהשקרים הטובים ביותר הם אלה שלא נאמרו. "אבא. אתה חושב שאני טיפשה?"

הוא הקדיר פנים, אך לא אמר דבר. רווח לטארה, שכן היא לא היתה נותנת את הבטחתה. אביה לא היה אומן, אבל כל השבועות היו מסוכנות.

באותו לילה היא קפצה מחדרה בקומה השניה, נעזרת בקורטוב אומנות לרכך את הנפילה. צללים התקבצו סביבה כשעשתה את דרכה אל הקבר הטרי. קולו של אביה הדהד באוזניה כשהורידה מגבה את את החפירה. היא התעלמה ממנו. המלאכה האפלה הזו תעזור לאדג'מונט, ותעזור למשפחתה.

וזה יהיה כיף.

היא לא השתמשה באומנות לפתוח את הקבר. זה היה אחד הכללים שנשות האומנות תמיד צייתו לו, גם ברמות הלמדנות הגבוהות ביותר. ככל שהגופות טריות יותר, כך מוטב, והאומנות ינקה מהן את הטריות. במקום זאת, הסתמכה טארה על הכוח שבזרועותיה, ובגבה.

היא מתחה שריר אחרי חפירה לעומק של שלוש רגליים, ופרשה לנוח במקום בטוח לפני שהסתערה שוב על העפר. האת לא נועדה למלאכה הזאת, ועברו חודשים מאז עשתה עבודה כזאת. יבלות החפירה הישנות שעל ידיה כבר התרככו. היא גנבה את כפפות העבודה של אביה, אך הן היו גדולות על ידיה במידה קומית, החליקו עליהן, וגרמו ליבלות גרועות כמעט כמו אלה שניסתה למנוע.

נדרשה לה שעה של עבודה להגיע לגופות.

הן נקברו ללא ארונות, כדי שהאדמה תשיב אותן אליה מהר יותר ותנקז מהן את הרעל הקסום. טארה אפילו לא היתה צריכה להביא לום. אולם הוצאת הגופות מהבור היתה קשה מכפי שציפתה. בבית הספר, הם השתמשו בגולמים או בשכירים לעבודה כזאת.

כשאחזה במפרקי היד של הגופה הראשונה, השתלחה בה קללת השודדים וכילתה את עצמה על גליפי ההגנה שקועקעו על עורה. אף שהקללה היתה בלתי מזיקה בעבורה, היא עדיין הכאיבה, כמו בילדותה, כשרדפה אחרי הכלב שלה אל תוך סרפדים. היא קיללה.

הוצאת הגופות מהקבר הקימה רעש גדול מכפי שטארה רצתה, אבל היא לא היתה יכולה לעבוד בתוך הבור. פתח הקבר צמצם את שמי הלילה, והיא רצתה כמות גדולה ככל האפשר של אש כוכבים בשביל המלאכה שלפניה. זמן רב מדי עבר מאז הפעם האחרונה שפרשה את כנפיה.

במבט לאחור, העניין כולו היה רעיון רע להדהים, להחריד, במידה שלא תאמן. האם ציפתה להכרת תודה מצד אנשי אדג'מונט כשחבריהם המתים יגיעו בצעד כבד לעמדותיהם בערב המחרת, גונחים בהיעדר לשון? אבל הרעיון היה גם מבריק כל כך – פשוט, וכל כך הגיוני. המתים בקרב לא יחזירו לאדמה יותר מדי, אבל בגופותיהם נותר מספיק כוח להילחם בשביל אדג'מונט. השומרים האל-מתים אולי לא מסוגלים לדבר, ויהיו איטיים יותר משומרים חיים, אבל פציעות לא ירתיעו אותם, וגם קסמי האומנות האלימים ביותר יחלפו דרך הגופות המשתרכות בלא השפעה ניכרת.

כמובן, דבר לא נוצר יש מאין. דרישות ההחייאה היו נוקשות מאוד. גופות הכילו כמות מוגבלת של סדר. תנועה הצריכה את רובו, תפיסה חושית בסיסית את רוב מה שנשאר, ולא נותר מלבד זאת כמעט דבר בשביל הכרה. האדם הפשוט לא הבין זאת בדרך כלל. נשות האומנות לא באמת יכולות להחזיר אדם לחיים בדיוק כפי שהיה ובוחרות שלא לעשות זאת. היא שלפה את אלומת הלבנה החדה והקמורה שהיתה סכין העבודה שלה ממקום המסתור שלה בתוך הגליף שמעל לבה, הרימה אותה כדי שתספוג את אור הכוכבים, והחלה לעבוד על סבך הרוח והחומר שרוב האנשים כינו בשם אדם גם לאחר שמת מזה זמן.

אל-מת לא נזקק לרצון משל עצמו, לפחות לא לרצון עיקש מהסוג שרוב בני האדם חשבו שהם ניחנים בו. חתוך! או לרגשות מורכבים, אף שאלה היו מהותיים יותר לחיה האנושית ומשום כך קשה יותר לעקרם; היא הפכה את להב הסכין למשוננת כדי לנסר אותם, ואז לדקה וחדה כאזמל על מנת לעקור את החלקים הקשים. צריך להשאיר שביב של שימור עצמי, ואת הזעם הרוחש שנשאר מהרגעים האחרונים של חייו של המטופל. כמעט תמיד ישנו זעם, כפי ששב והסביר בסבלנות פרופסור דנובו. לפעמים צריך להעמיק ולחפש אותו, אבל הוא ישנו, ככלות הכל. ומתחת לשפוכת של אלפי שנות ציוויליזציה נקבר כוח הזיהוי הבסיסי ביותר של האדם: אלה הם האנשים שלי. כל השאר, טוב, הם בחזקת מזון.

כמו שכתוב בספר.

טארה התבשמה במלאכתה. בזמן שהסכין זימרה מבעד לבשר המת, היא חשה שנים של עינוי ואת החלום בהקיץ של אדג'מונט הולכים ומתפוגגים. זה היה ממשי, הריח החומצי החד של עצבים מרותכים, חומר הנשמה הזורם תחת ידיה, עוויתות הגופות בזמן שהפעילה עליהן את אומנותה. בכך ששכחה את כל זאת, היא שכחה חלק מעצמה. כעת היתה שלמה שוב.

וזה דבר שהיא לא יכולה להסביר לאספסוף נושא הלפידים.

הקריאה שקראה כשקללת השודדים פגעה בה כנראה הגיעה אליהם, או אולי העלטה שהתפשטה ברחבי הכפר בזמן שצרה את אש הכוכבים ואור הלבנה בשתי וערב של מוחה על מנת להפיח במתים חיקוי של חיים. אולי זה היה רעם ההחייאה, כשל מצבת קבר הנופלת מגובה מחריד.

בנוסף, היא צחקה כשהגופות ניעורו מתחתיה: צחוק גדול שבא מהבטן, צחוק שהרעיד את האדמה. עבודה טובה הצריכה צחוק על חשבון המוות, אם כי פרופסור דנובו תמיד המליץ לתלמידיו לנהוג בחשאיות, אולי מתוך מחשבה על מקרים כמו זה.

"שודדים!" צעק האיש הקרוב ביותר אליה, מגדל חיטה בגיל העמידה עם כרס בירה עגלגלה והשם ההרואי הבלתי סביר רולנד דוצ'מפ. טארה הסדירה את הצוואה של סבא שלו לפני חודש. עכשיו הוא היה מלא זעם כזעמו של גבר הניצב מול דבר שמעבר להבנתו. "רוצים עוד דם!"

לטארה לא סייעה העובדה שהצללים עוד דבקו בה, מסתירים אותה מעיניהם. מה שהאנשים ראו מן העבר השני של בית הקברות היה מפלצת, לא אישה, עטופה באש כוכבים ובלילה שקרם עור וגידים, למעט היכן שהגליפים זהרו באור כסף טהור.

אנשי העיירה הרימו את כלי נשקם והתקדמו בחשש.

טארה החזירה את הסכין למקומו והרימה את ידיה, מנסה להיראות ידידותית, או לפחות מאיימת פחות. אבל היא לא גירשה את הצללים. חזרתה היתה מבלבלת מספיק בשביל אמא ואבא גם בלי להביא עליהם המון נושא לפידים. "לא באתי לפגוע באף אחד."

הגופות, כמובן, בחרו ברגע הזה להתיישב, לנהום בקולות שלא מן העולם הזה, ולהניף בגמלוניות כלי נשק בידיהן הגרומות.

האספסוף צרח. הגופות גנחו. ומבעד לעלטה שעטו חמשת השומרים הנותרים של אדג'מונט, עטופים בכוח של משרתם. הילות של אור לבן הקיפו את השומרים, חננו אותם בשריון רפאים ובכוח של עשרה גברים. טארה נסוגה עוד, מחפשת נתיב הימלטות.

השומר המבוגר ביותר, תום בייקר, הרים את חניתו וקרא, "עצור, שודד!"

שלושה מעמיתיו התנפלו על האל-מתים וריתקו אותם בכוח. טארה עשתה את עבודתה היטב; הגופות זיהו את חבריהן, ולא הפגינו התנגדות. הסיכויים היו שתיים לאחת נגדה, וכפי שאביה ידע, היא לא היתה לוחמת.

בשלב זה, לא היה מועיל לה לסלק את מעטה העלטה ולנסות להסביר את המצב. הם תפסו אותה מקימה לחיים את המתים. אולי היא בכלל לא היתה טארה אברנתי, אלא משהו שלובש את העור של טארה. הם יערפו את ראשה ויעברו למשפחה שלה, ויטפלו בכולם באבחה אחת, בשביל להיות בטוחים. הצדק יהיה מהיר, בשם האלים, גם אם רובם נפלו.

טארה היתה בצרה. אנשי האספסוף הזה לא עמדו לדון בתרומה החשובה שתעניק האומנות שלה לחייהם. במלמולי הכעס והפחד שלהם, היא שמעה את מותה שלה.

רוח נשבה מצפון, נושאת עמה קור ומוות.

ברק פילח את שמי הלילה הצלולים. ענני סופה התחשרו יש מאין, ואש לפידים הבליחה ונחלשה. זוהר שריון השומרים הועם, וטארה ראתה את דמותם האמיתית מתחת: הסנטר הכפול של תום בייקר וזיפי זקן בני יומיים, הנמשים של נד תורפ.

רעם התגלגל ואישה הופיעה, מרחפת בגובה שלוש רגליים מעל האדמה, צעיף לבן ארוך מתנופף ברוח העזה. היא לבשה חליפה רשמית כהה, ולה פסים לבנים אנכיים וצרים שכמו צוירו במכחול עדין. עורה היה חיוור, שערה אפור כברזל, ועיניה בורות שחורים פעורים.

חיוכה, מאידך, היה מזמין. אפילו מסביר פנים.

"אתם עומדים לתקוף את העוזרת שלי," אמרה בקול שהיה רך, אך נשמע למרחוק, "שמושיטה סיוע לקהילה שלכם ללא כל תשלום, למעט הסיפוק שבעבודה למען טובת הכלל."

תום בייקר ניסה לומר משהו, אך היא השתיקה אותו במבט.

"שירותינו נדרשים במקום אחר. תשמרו את הזומבים. עוד תזדקקו להם."

הפעם, הצליח תום להגות מלים. "מי את?"

"אה," אמרה האישה המרחפת. היא הושיטה יד. בין שתי אצבעות היא החזיקה ריבוע נייר קטן ולבן, כרטיס ביקור זהה לזה שבכיסה של טארה. תום לקח את הכרטיס בזהירות, כאילו היה משוח ברעל, ועיין בו בבלבול. הוא מעולם לא ראה נייר קודם לכן, למעט בספר לימוד או ספר חשבונות.

"שמי," המשיכה האישה, "הוא איליין קווריאן. שותפה בפירמת קלתרס, אלברכט ואאו." טארה שמעה את רגלי האנשים דורכות אנה ואנה בשתיקה שהשתררה. הגופות שבו וגנחו. "אל תהססו ליצור איתי קשר אם יהיו לכם בעיות עם בעלי הברית החדשים שלכם."

"בעלי ברית?" תום הוריד את מבטו לאל-מתים. "מה אנחנו אמורים לעשות איתם?"

"להרחיק אותם ממים," אמרה. "הם נמסים."

משב רוח נוסף הגיע, וטארה חשה שהיא נישאת על כנפי לילה – הרחק, הרחק משם.

הם יצאו עשרה מיילים מאדג'מונט לפני שגברת קווריאן פנתה לטארה בפעם הראשונה אותו ערב. "זאת היתה הפגנה מכוערת של חוסר יכולת, גברת אברנתי. אם תרצי לעבוד איתי, יהיה עליך להיות שקולה יותר בעתיד."

"את מציעה לי עבודה."

"כמובן," אמרה גברת קווריאן בחיוך תמה. "את מעדיפה שאחזיר אותך לחבריך?"

היא הפנתה את מבטה אל אורות הכפר הנעלמים, ונדה בראשה לשלילה. "אני לא יודעת מה את מציעה לי לעשות, אבל בטוח שהוא יותר טוב מזה."

"תתפלאי לגלות." הן נסקו אל עננים ורעם. "עבודתנו מציבה אותנו צעד אחד לפני האספסוף. לא יותר. אם תניחי לאגו שלך לנצח את שיקול הדעת, את תמצאי את הכפריים עם הקלשונים מחכים לך, ולא חשוב עד לאן הגעת, לא חשוב מה עשית למענם."

חיוך נחוש הופיע על פניה של טארה, למרות הנזיפה. שאדג'מונט תנופף בלפידים; שבתי הספר הנעלמים יזדעזעו ופרופסור דנובו ירתח. טארה אברנתי חיה תחיה, ותעסוק באומנות, על אפם ועל חמתם. "כן, גברתי."

***

קשה לקרוא ספר חוקים בסופה, בגובה עשרת אלפים רגל. הגשם לא היה בעיה; טארה והספרים חסו מתחת למטריה גדולה. אבל המטריה לא בלמה את הרוח, וכשאדם מרחף בשמים על משטח של כלום מוצק, אפשר לצפות ללא מעט רוח.

"בהתנגשות של אינטרסים דאו-תאומטורגיים, הדין מתנהל על פי פרדיגמה שנקבעה במאה השבע עשרה על ידי –"

בדיוק כשהמשפט עמד לקבל משמעות כלשהי, תלש משב רוח רע במיוחד את הדף מבין אצבעותיה והפך אותו, חושף שורה של אותיות שחורות עקלקלות, "פרק שבע: פשיטת רגל אישית."

היא סגרה את הספר באנחה והניחה אותו בראש הערימה. בסמוך לתחתית הערימה היו הספרים הבסיסיים, כרכים בעלי כותרות תמציתיות, שאת תוכנם שיננה בזיכרונה לפני שנים: חוזים, סעד, גופה. מעליהם הונחו עבודות מקיפות יותר שגברת קווריאן דאגה שישאלו עבורה מהספריה במהלך עצירת החצות שלהן בצ'יקאל. טארה תכננה לעבור עליהם במהלך הטיסה, אך הם היו סבוכים מדי, והסתמכו על תכסיסים מעורפלים ודקויות תיאוריה עתיקות שהצליחה לתפוס לפרקים כשהיתה בבית הספר, אך לא עברה עליהם מאז.

היא הרימה את מבטה אל איליין קווריאן – הבוסית, הזכירה לעצמה, בה' הידיעה – והחליטה שמוטב שלא תבקש עזרה. גברת קווריאן היתה עסוקה בנהיגה. היא ריחפה במרחק חמש עשרה רגליים לפני טארה, ראשה נטוי לאחור, זרועותיה שלוחות, ואחזה בחזיזי ברק כאילו היו רסני עננים. רוחות סופה פרעו את שערה כמו עשן מיתמר, וטיפות גשם הפכו לאדים בטרם עלה בידם להרטיב את אריג החליפה האפורה המפוספסת שלה.

תחתן ירד הגשם, ומתחת לו השתרעו מיילים על גבי מיילים של אדמות חקלאיות. בארבעת העשורים שחלפו מאז תום מלחמות האלים, החוות והכפרים הזרועים ביניהם השתקמו, שגשגו, ונשמרו לעצמם. האנשים שחיו שם לא התעופפו מעולם, לא עזבו את כפר הולדתם, לא ביקרו בארץ אחרת, שלא לדבר על יבשת אחרת. טארה נמנתה עליהם פעם. לא עוד.

למחשבה זו היא חשה מדקרת אשמה, ומהתרמיל שלה הוציאה פיסת קלף, לוח כתיבה קטן, ועט נוצה.

היא החלה לכתוב:

אמא ואבא היקרים,

קיבלתי הצעת עבודה אתמול בלילה. אני נרגשת לקראת ההזדמנות, למרות שצר לי שאני צריכה לעזוב את הבית כל כך מהר. ציפיתי להישאר זמן ממושך יותר.

היה נפלא לראות את שניכם. הגן מתקדם יפה, ונראה שבניין בית הספר החדש יהיה גדול וטוב יותר מהקודם.

תיפרדו בשמי מאדג'מונט, ואם לא אכפת לכם, תאפו לכוהן עוגיות ותגידו שהן ממני....

***

הבוקר היה נחמד מכדי שחייו של אל קבוט יסתיימו בו. הסופה חלפה במהלך הלילה, מותירה קרעי עננים שעלו באש אדומה בשעה שהשמש זרחה באופק. ענני סופה נוספים התקרבו ברוח המערבית, אבל לעת עתה השמים היו צלולים. אל יצא אל גינת הגג שלו, ספל התה בידו, ופשוט נשם. הרופא אמר לו להקדיש יותר זמן לדברים כאלה, אחרת לא יזכה להמשיך לנשום עוד זמן רב.

אל היה גבר שהשמין במידה מעוררת חרדה במרוצת קריירה של ישיבה מאחורי שולחן ומעבר בין חדרים מוארים קלושות. לא היה לו הזמן להזיע ולקבל את השרירים המבריקים והקשים של סולל כבישים פשוט. הוא אמר לחבריו המעטים שמבין השניים, הוא היה המקופח, אבל אף אחד לא שאל לדעתם של סוללי הכבישים.

הוא התענג על אור הבוקר, ולגם מתה צמח השיכרון שלו – שהיה רעיל לבני אדם רגילים, אך הוא כבר לא ממש היה רגיל. אל לא היה איש אומנות, אבל עיסוקו הותיר בו חותם, בדומה לשיעול המאובק של כורה פחם או גבו הכפוף של חקלאי. במשך מחצית המאה הוא ניצב בקרבה גדולה מדי לעלטה, ומקצת ממנה חדר לעצמותיו.

אבל זה כמעט נגמר. חובותיו שולמו כמעט עד תום. היום הוא הרגיש שוב כמו בן ארבעים, צעיר וחופשי מכל נטל. דאגותיו חלפו עם הסופה, ולאחר שהעסק הנוכחי יסתיים הוא יוכל ללכת בנחת אל שחר הפרישה הקרבה ובאה.

המשרת שלו השאיר את מכתבי הבוקר הדוחקים על השולחן ליד האזליאות. בעודו מרפרף על הערימה הקטנה, מצא אל כמה מסרים מקצועיים ומכתב מבנו, דיוויד, שעזב לפני שנים כדי לעזור בשיקום העולם. יבשות שלמות רוסקו במלחמות האלים, הכריז דיוויד כשיצא למסע שלו. מזלן של כל כך הרבה אומות וערים לא שפר עליהן כמו מזלנו שלנו באלט קולומוב, ועלינו להושיט להן עזרה.

אל לא ראה זאת בעין יפה. מלים הוחלפו, כאלה שאי אפשר להחזיר על נקלה אחרי שבנו של אדם יצא לעולם הישן. אל ניסה לעקוב אחריו, מקריב קורבנות ארוכים ומורכבים לקוס ומבקש החזר טובות שהיו חייבים לו כוהנים ואפילו המלכים האלמתים שפקדו את חדריו. כל ניסיונותיו עלו בתוהו. אבל לפני שישה חודשים, חזר דיוויד בכוחות עצמו והציע לו עסקה מורכבת, רווחית ובכוונה טובה, אך כזו שחוקיותה מוטלת בספק. הוא נותר טיפש אידיאליסט, ואל היה נושא הדגל של הגוורדיה הישנה, אבל שנים של ריחוק לימדו אותם להימנע מרוב הוויכוחים הרגילים שלהם. הם היו אב ובנו, ועכשיו הם דיברו. זה היה מספיק.

אל טפח על המעטפה, שקל לפתוח אותה, הניח אותה מידיו. רגע אחד. התחל את היום כיאות. הוא לגם עמוקות מהתה, שטעמו היה מריר ומעושן ומתוק להפתיע.

שיח האזליאה מאחוריו רשרש.

כשהמשרת מצא את גופתו ארבעים וחמש דקות מאוחר יותר, התה החזק והאדמדם נשפך מהספל השבור והתערבב עם הדם. גופתו של אל קבוט הכילה כמות ניכרת של דם, ורובו התפשט בשלולית צמיגית, הולכת ומתייבשת סביב השרידים המרוטשים של בשרו. התה שנשפך כמעט ולא נמהל בו.