מתחת לקו העונג

חלק ראשון: מבט מגבוה

בו נתוודע לגרשון ולשמאי, ללוחמת ולכובסת, לדופן הרחם השקוף של כרוב-ניצנים, לחזזית המבקשת משהו להיאחז בו ולציפורניה המרהיבות של מעדן-חלב.

1. שישי בצהריים

גרשון משמש בשק אשכיו המכווץ והנוקשה וחשב: איזה בזבוז, עכשיו היתה צריכה לבוא מציצה של שישי בצהריים. לא משגל ענֵף ומפורט, עם כל האבל אני עוד לא גמרתי, עם נסיונות לספק ולהבין מה היא רוצה ולהשהות ולהשתהות ולגוון במהירויות ובעוצמות, עם שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות ועם כל האפּראט המתיש. לא. רק מציצה ישירה ועניינית, נטולת יומרות, שאינה הולכת בגדולות, ומסתיימת בדיוק איפה שכל המציצות הסתיימו מאז ומעולם. אחר-כך אפשר לחזור בניחותא לקפה ולעיתון.

אבל מה, אין כאן מי שתעשה את זה. איזה בזבוז. ומבלי להתיק את ידו משק אשכיו קם והשקיף מחלון דירתו שבקומה העליונה. ברחוב יוחנן הסנדלר התנהלה תנועת אוף-שיינקין כסדרה. הרחוב היה מלא גדודי חתיכות מלהגות ומצחקקות, והוא הביט בהן והרהר הרהורים עגומים של שישי בצהריים: איך הן מדברות בפלאפונים ובסלקומים כמו איזה חבורת מח”טים שמזיזים אוגדות מהעורף לחזית, נעות ממקום למקום רק כדי לנוע, רק כדי שיוכלו למתֵח את ירכיהן ולטלטל את עגבותיהן בגרביונים ובטייטסים ובג’ינסים ובמכנסיים ההדוקים מהחומר האלסטי הדמוני הזה שאלוהים יודע איך קוראים לו. קלות- דעת, עוגבניות והורמונליות הן חוצות את הרחוב הנה ושוב, מטלטלות תיקים קטנים של כלום ושקיות קרטון של קניות, ואפילו אחת מהן לא נמצאת כאן עכשיו בשביל למצוץ לי.

2. מיומנויות מורכבות

מעדן-חלב חשבה לעצמה שמשהו בשמאי התקשה והתאבן. אולי אפילו כל-כולו כבר קשוי וכבוי. אבל אין דבר קשה שלא ניתן לרכך אותו. כן, בטח, עם קצת חום ואהבה, מסכים שמאי בקול חורקני ומלגלג. למה לא בעצם? היא מתלהבת, וכבר עיניה הגדולות מעתירות עליו לוטפנות. הוא מסתגר בשתיקה. אחר-כך הם הולכים אליו הביתה והיא מעתירה עליו חום ואהבה. הוא משחק את המשחק להפליא, ולרגעים נורא טוב לה ונעים לה, אבל היא יודעת שבעצם הוא בכלל לא שם. הוא קובר את פניו הזיפניות בין שדיה כדי שלא תראה את עיניו באור המועט. ידיו נעות על גופה בכישרון ובמיומנות מתורגלת. לרגעים היא נופלת בפח הזה. לרגעים היא משתוקקת ליפול בפח הזה. שהרי אין זו מיומנות טכנית בלבד. הדברים לא אמורים רק בלהסעיר או להגמיר אותה. זו מיומנות של אהבה. הוא מתפקד להפליא כמאהב, כאוהב, כנכמר. גופו נשאב אליה, מתכדר בה, מתפתל עליה, עוטף וחובק, ממש כמו באהבה, ממש כמו אהבה, היא כמעט מתפוגגת בין ידיו הלשות אותה, עושות אותה לחמניות-לחמניות טעימות להפליא, הלחמניות נחטפות ונאכלות בידי המון אדם רעבתני ועוד מעט ולא נותר ממנה כלום, היא גומרת, עיניה פעורות לרווחה וגופה מזדעזע, הוא עוד מנשק אותה מעט ואז ניתק ממנה, תולה את עיניו בתיקרה ומשמיע איזה משפט קפוא כמו: אולי אני צריך ללמד אותך פעם להתנשק כמו שצריך. ומוסיף: אחר-כך נוכל להתקדם למיומנויות יותר מורכבות שקשורות לתיפקוד במיטה.

3. ארבע על ארבע

גרשון עמד בחלון ביתו והשקיף על הרחוב. הגיע הזמן ללכת ללישכת התעסוקה, הרהר באי-רצון. אלא שלא מיהר ללכת. תחת זאת מיקד את מבטו בעוברות-ושבות והחל נותן בהן סימנים: הנה עכוזנית-החוצות המצויה. מעט לפניה צועדת בעוז דדנית-שפת-המדרכה הנראית במקומותינו בעיקר לעת האביב. והנה שתיים ממין הצחקנית-אדמדמת- השפה, מטלטלות שקיות-קניות אלגנטיות ואוחזות זו בידה הפנויה של זו. מעברו השני של הרחוב מגיחה לעומתן אחת ממין להגנית-בין- הערביים, שבאין לה עם מי ללהג היא נשאבת כולה בהתלהבות מצויצת ומשולהבת אל תוך הסלקום, ולהגה מיתמר ומגיע עד לאוזניו הכרויות של גרשון: אז את שומעת? הוא עושה לי אני לא מכיר את אֶתי, אז אני עושה לו מה, אתה עובד עלי, אז הוא עושה לי לא, באמא שלי, אז אני עושה לו... ונבלעת בקרן הרחוב. מבטו של גרשון שב ונודד על פני משעול הלהג שהותירה אחריה. זה כבר מתמלא בנוכחותן של שלוש ממין צמודת-הלנד-רוברים, או כפי שהיא מכונה בז’רגון הבלתי-מדעי: מתברגת-הארבע-על-ארבע. הן חוסמות את המדרכה ורבע הכביש, משתלשלות החוצה, מיטיבות את הטייטס ויוצאות לסבב חנויות ובתי-קפה. אבא שלהן, הקבלן, היה מעדיף להתאבד מאשר לחתן את המותק שלו עם אחד כמוני, מהרהר גרשון עגומות. מולן פוסעת, חשויה ורהויה, לבנונית-המרכז-מפותלת-הנפש, מין הולך ומתמעט במקומותינו. בעבר הן גדשו את שיינקין וסביבותיה, עד פאתי יבנה ומונטיפיורי מזה ועד אזור הבימה מזה. כיום רק מעטות מהן באות מלונדון או מניו-יורק לחרוף לכמה שבועות. בלבנוניותן ובמבטן הרדוף, המלנכולי והמבולבל, ניכרת כיום יותר מכל התבוסה לשבטים חזקים יותר, גדולים יותר, מותאמים יותר לשמש ולהמולה המקומית, שעלו מדרום ודחקו את מידרך רגלן הענוג והמתלבט. מלכתחילה נקטו בטקטיקה של ויתור ונסיגה. תחילה ויתרו על ימי שישי, אחר לא יצאו מהבית גם בימי חמישי, מאוחר יותר הפקירו את הרחוב לאחרים גם בימי רביעי, הזמינו חברים הביתה גם בימי שלישי בערב, הסתגרו עם העיתון והכלב בימי שני, התמכרו לאינטרנט בימי ראשון, לא ניתקו מן הטלפון בשבת אחר הצהריים. לבסוף עברו לשכונות מרוחקות יותר, נדדו לפרברים, נרשמו ללימודים בפרינסטון, בלית ברירה התחתנו, ככלות כל הקיצין עשו ילדים. כך הלך ונכחד המין הזה סתור המבט, בעל העור החלבי, שפיזז כאן על המדרכות בין גללי הכלבים, בשמלוניות שנעו בין השחור המקודש לבין פרחוניוּת תמוהה בנוסח מה שעטו סבותינו בעיירות על גדות הדנייפֶּר והוויסלה, מלמל משהו על קולנוע צ’כי עכשווי ועל אמסטרדם בחורף ועל עוד משהו שזה פשוט זה, השאיר איזו התלבטות באוויר וכמה משיכות עצבניות מהסיגריה בחלל בית-הקפה ואיזה עפעוף מתחבט במורד הרחוב, ונעלם.

4. בשבח הידידוּת

שמאי פגש מישהי באיזו מסיבה של כמה אנשים שהוא לא סבל. כל הזמן דיברו שם על מצב הספרות כיום, והתבכיינו על איך כל מיני אנשים שלא יודעים לכתוב מוכתרים על-ידי המו”לים והקהל וכל החרא הזה. בזמן שהם דיברו שמאי היה עסוק בלהסתכל על הבנות. אחת מהן שתקה רוב הזמן, ורק מדי פעם שלחה איזה חיוך מהיר וחוששני אל מישהו או אל מישהי. היא נראתה טיפוס ידידותי שאין לו יותר מדי להגיד, או שיש לו אבל הוא לא יודע איך. היא היתה לבושה בטוב-טעם, אבל באופן שהבליע אותה בקהל, בקיר שמאחוריה, בעולם. אופן דיבורה היה נחפז, וכמו ממהר לכסות על כל רושם חד מדי. שמאי היטיב להתבונן בה. היו לה פנים קטנות, לבנבנות, חפות מאיפור, עיניים צרות, פה קטן, שיער קצר וקלוש, צוואר לבנוני, חזה נאה אבל לא בולט בנוכחותו מתחת לסוודר הירקרק שלבשה. גופה היה נחמד אבל איכשהו נעדר מיניוּת. שמאי ידע שהיא מזכירה לו משהו, אבל לא ידע מה. הוא קימט את מצחו בעודו מתבונן בה: לא רהיט, לא כלי תחבורה, לא תמונה, לא פוֹנְט, לא קרב היסטורי מפורסם, לא תנוחה, פחמימה? לא פחמימה. מינרל? לא. ויטמין? זה כבר מתקרב. פרי? לא בדיוק. ירק! לפת? לא. גם לא קולורבי, ולא ארטישוק ירושלמי. משהו עדין יותר, שהרי יש בה עדינות, ועם זאת לא מרהיב כמו עגבנייה, ולא חד-משמעי כמו גזר, ולא נחרץ וטראגי כמו חציל. כרובית? קצת פחות פרוש ורחב ופורח מכרובית. משהו שעודו באיבו. כרוב? קצת פחות טווטוני ותפוח מכרוב.

הוא גרר עצמו אל השולחן שעליו היו מוצבים בקבוקי היין, ובמקום לחזור אל פינתו שינה כיוון ונחת מגושמות לידה, טווה מלמול כבד ועכור על מסיבות שאין בהן מספיק יין אדום. היא חייכה אליו חיוך נסוג, והוא שאל אותה לשמה, אף שידע שעבורו היא תהיה לתמיד כרוב-ניצנים.

5. אר.פי.ג’י.

גרשון נטרד מרבצו והביט בעצבנות מהחלון. סיעות-סיעות של מקומיים חלפו ברחוב, ממלאים אותו בלהגם הקולני. אלוהים אדירים, למה לא נותנים לבנאדם לאונן בשקט? בא גרשון בטרוניה אילמת אל פס השמים האפל שנראה בין שתי שורות הבתים. משהו משיחתם הגיע לאוזניו: אתה לא יכול לנהוג ככה, אתה רוצה אני ייקח אותך הבית?

דיאלקט של ילידים, הרהר גרשון עגומות. הוא נפנה חזרה וקרס על מיטתו הסתורה, אבל השאון מהרחוב לא פסק. אם היה לי כאן איזה רובה-צלפים, ניצתה בו מחשבה עקמומית, הייתי מרכיב עליו באיטיות משתיק-קול, משעין אותו ברכות על אדן החלון, מכוון בניחותא, סוחט את ההדק עם המון רגש, ואחר-כך ממתין בסבלנות לאמבולנס שייקח אותם הבית. מכונית חלפה ברחוב, גודשת אותו במוזיקה מזרחית בפוּל ווֹליוּם. ואם היה לי כאן איזה טיל לאוֹ, המשיך גרשון לטפח את הזיותיו המתוקות, לא, בעצם עדיף אר.פי.ג’י., הייתי נוטל אותו בידיים זהירות, ממקם אותו על החלון, מחכה לאחת המכוניות האלה שדוחפות לי את הבאסים שלהן באלימות כזאת לתוך החדר ולתוך הלילה ולתוך המוח, ומשחרר במתינות ובכוונה שלמה את המטען החלול והאפקטיבי כאילו שנולדתי במחנה בּוּרג’ אלבַּרַאגְ’נֶה וניגבתי חומוס עם הנהג של נאאֶ’ף חוואתמה. אם כבר הווי מזרחי, אז עד הסוף.

6. היפֶּר-וֶנטילציה

שמאי החליט ללכת לשיעור יוגה כדי לפתור את בעיית ההיפר- ונטילציה שנתקל בה בזמן האחרון. בפעם האחרונה שתקפה אותו התופעה התמוהה היה ישוב במונית בדרכו לבְּלַיינד-דֵייט עם מישהי שנשמעה נורא בטלפון. הוא שקע במושב האחורי וחשב על הסבל הנורא המצפה לו בחברתה של עוד איזו בלטה עם פימה כפולה וחרדות של תחילת גיל השלושים, שעוברת את המטמורפוזה הקבועה שמתרחשת אצל הנשים בגיל הזה וגורמת להן לחשוב שאם לא יהיה להן ילד תוך חמש דקות אז טוב מותן מחייהן, ואז הוא התחיל להתנשם ולהכניס עוד ועוד אוויר והיה נדמה לו שהוא הולך לקבל התקף-לב במונית. הנהג שאל אותו אם הכל בסדר והוא אמר שלא, ששום דבר לא בסדר, ושהוא סובל מהיפר-ונטילציה בגלל ריבוי בליינד-דייטים, והנהג אמר שאין לו מושג מה זה היפר-פרצלציה אבל הכל בגלל השמאלנים המניאקים האלה שהורסים את המדינה. שמאי ביקש ממנו שיעצור וברגע זה החליט שהוא מתחיל לעשות יוגה. זה לא פחות מגוחך מאשר ללכת לטיפול, או לבליינד-דייטים, חשב.

7. אסטרולוגיה

בלילה חלמה כרוב-ניצנים חלום. בחלום היתה ישובה בטבורו של מעגל עמודים פעור אל שמי הלילה ואל הירח. מישהו שחשבה פעם שאולי היא קצת מאוהבת בו בא אליה וביקש לדעת את הצפוי לו בעתיד. מאיפה לי לדעת, השתוממה כרוב-ניצנים. תרימי את החולצה ואז תראי, ענה בקול מסתורי. כרוב-ניצנים הרימה בזהירות את חלקה התחתון של הטי-שירט, ולמרבה פליאתה הבטן שלה היתה שקופה, ותחתיה נראה ברור למדי הרחם. יו, אני ממש אשה, עם רחם והכל, מלמלה לעצמה והשפילה מבט לראות אם גם כל החצוצרות והשחלות וכל התסבוכת הזאת נראית באור הירח, אבל אז הבחינה שמשהו קורה: על דופן הרחם החיצוני החלה להסתמן תמונה. היא אימצה את עיניה. על הדופן נראו כעת ברורים לגמרי הכוכבים במסילותיהם, מערכות השמש, הגלקסיות, המזלות, הגלגלים, השכלים הנבדלים, בקיצור: השמים וכל צבאם. כרוב-ניצנים פערה את פיה. שעה ארוכה בהתה בכוכבים הנעים במסילותיהם, בסופות השמש ובמפצים הגלקטיים, בדממת החורים השחורים, ביניקתם השקטה של שרוולי הזמן. רק אז נזכרה בזה שהפנה את תשומת-ליבה לכל העניין, ועכשיו אפילו את שמו לא זכרה עוד. היא הרימה את עיניה, אבל הוא נעלם. אבל איך אני אדע את העתיד אם אני לא יודעת לקרוא את כל זה?! צעקה אחריו, קולה נמוג במרחבי הלילה ובמדבר הירח שהקיפהּ סביב-סביב.

8. פֶּרפֶּטוּם-מוֹבּילֶה

חזזית הביטה עגומות בכוס הבירה שעמדה על שולחנה. ההמולה שסביבה – סמוֹל-טוֹק ללא קץ וללא תִכְלָה של יום שישי אחר- הצהריים – לא חלחלה דרכה, כי ההמולה שבתוכה החרישה אותה. היא הרגישה כמו בַּבריכה, שהיתה פוקדת באדיקות כל יום בחמש בבוקר. רחשושי החוץ המקיץ נותרים בחוץ, ואילו כאן, בפנים, במים הקרים, גועשת הפנימיוּת הבלתי-נסבלת שלה. היא תיעבה את הפנימיוּת הזאת וביקשה להימלט ממנה בכל דרך, אבל תמיד מצאה את עצמה לכודה בה מחדש, מוקפת בה, טובעת בה. היא לגמה ארוכות מהבירה וציננה את הגנרטור הזה שקוראים לו לפעמים נפש, שמפיק כל-כך הרבה חשמל, כל-כך הרבה סיבובי מנוע, טורבינות ובוכנות ואלוהים יודע מה, וכל זה בשביל מה, בשביל שלא יהיה לה רגע שקט, בשביל שהיא תנוע לכל הכיוונים כמו פֶּרפֶּטוּם-מוֹבּילֶה מחורבנת שבורחת מעצמה ומוצאת את עצמה ושוב בורחת מעצמה, עד שמתים. אולי עדיף כבר עכשיו? אולי, אבל חבל על האנרגיה שכרוכה בהתלבטות הזאת, היה שמאי בטח אומר.

אני יודעת מה אני צריכה, הבליחה בה מחשבה. אני צריכה מישהו. מישהו שאוכל להקדיש לו תשומת-לב, שאוכל להקדיש לו את עצמי, להתעסק בו, בחיים שלו, וככה אני לא אצטרך להתעסק כל הזמן בעצמי. היצור הנורא הזה שמבקר במיטה שלי בזמן האחרון הוא לא פתרון. הוא רק חושב שאני הזיון הכי טוב בעיר, אבל הוא לא רוצה שנתעסק אחד בשני בשום צורה חוץ מאשר במובן הכי ישר של המילה להתעסק, כלומר למשמש אחד בשני, לנער ולדוש את שק העצמות והבשר הזה שהוא הגוף שלנו עד שנרגעים קצת. ואז שוב. העיקר לא לחשוב. ולא להרגיש יותר מדי. בעצם כן להרגיש אבל לא כלפיו, כי להתאהב בו זה פחות נבון מאשר להגיש מועמדות לתחרות נערת ישראל או לפתוח סניף של אֶרוֹס בבני-ברק. מצד שני, מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו נבון? אפילו לברוח מעצמי אני לא מצליחה. אפילו להרוס את עצמי לא ממש מצליח לי, אז לבנות משהו? ועוד משהו מורכב ושביר כמו רגש, הדדיוּת? טוב, לפחות הוא מכאיב לי. זה טוב שהוא מכאיב לי. ככה אני מצליחה קצת להתרוקן, להתאיין. אבל רק קצת. לא נשאר בי הרבה לאיין ובכל-זאת אני לא כל-כך מצליחה להיפטר מהמעט הזה. אני שונאת את הבנזונה הזה, אבל הוא מאוד מוצלח במיטה. והוא עוזר לי לשנוא את עצמי. זה חשוב. איפה שמאי? אני קמה כל יום בחמש והוא לא מצליח לקום בשתים-עשרה. אולי אני צריכה לעבור דירה. אולי אני צריכה ילד. כן, אולי ילד. אבל מי הפראייר שיעשה לי ילד ויישאר שם כדי לגדל אותו?