מתנות גנובות

זה בטח המקום

אלה שאומרים שאל פּוֹרטלנד

מגיעים היפּסטֶרים בני שלושים ומשהו כדי לפרושׁ,

בטח לא היו בלֵייק אוֹסווֶגוֹ,

העיר החדשה שלי,

אֵם כל הפרברים,

חלום פרברי של בעלי אאוּדי סדרה אֵיי,

מקום לבן כל כך שמכנים אותו "לֵייק בלי כושים,"

מקום שאבות הולכים אליו

כשלא אכפת להם שהבת שלהם

מאושרת יותר באיידהו;

מקום שאבות הולכים אליו בתקווה

שממטרי גשם תמידיים

ישטפו את העָבָר כאילו הוא בכלל לא התרחש

ולנגד עיניהם הם רואים רק עבודה חדשה

ואישה יפה חדשה

ומקום

שבו הבת תזכה לחינוך טוב

ולהתעלמות רועמת.

ותיקה וחדשה

מתוך ששת החודשים שאני כאן,

החודשיים הראשונים היו בלי חברים

עד שפגשתי את ראשֶל.

היא נזקקה לחברה טובה ואני נזקקתי למישהו.

הכרתי אותה כשהצטרפתי לסֵפר המחזור,

שזה קיצור דרך לחברוּת

אם אַת חדשה.

אני חדשה מספיק כדי שלא יֵדעו מה שמי,

אבל ותיקה מספיק כדי להבין איפה כל אחד עומד.

אני חדשה מספיק כדי לא להבין

למה מכנים את קֶן הֶדְלִי "בוב־שפּיך",

אבל אני ותיקה מספיק לשמוע

שמר הארט נאלץ לעזוב את בית הספר

כי הוא התחיל עם מרטין פּירס

במעבדת ביולוגיה.

אני חדשה מספיק כדי שלא יהיה לי מושג

מה זה בעצם מועדון אָנָליזה בין־כוכבית

אבל ותיקה מספיק להבין

שאם יש בן אחד

שכל בת תהרוג כדי להיות איתו

זה בּרֵיידי פינְץ'.

אנטומיה אנושית

בריידי ליד הלוֹקֶר שלו

וכשהוא מושיט יד להוציא משהו,

המילה גִיד עולה לי בראש —

כנראה כי למדנו אותה עכשיו

בשיעור ביולוגיה בדיון על אנטומיה אנושית.

אגיד למר לוֹפֶּז

שאם הוא רוצה

שהאנטומיה האנושית תעורר התפעלות באמת,

הוא צריך להראות שקופית של הזרוע של בריידי פינץ'

ולומר גיד

ואני מוכנה להתערב שכל ציון נכשל של כל אחת

יזנק פתאום לשִבעים.

בריידי סוגר את רוכסן תיק הגב שלו

וטורק את דלת הלוקר

והגיד שלו יורד

ומתעגל סביב המקום הראוי לו ביותר:

כתפה של טאבּיטה פוֹסטֶר.

טאבּיטה