מתעוררים

כשהייתי בן עשר או אחת־עשרה, ישבתי בקומה התחתונה מבין שתי הקומות בבית הורי וראיתי טלוויזיה. שידרו בערוץ הראשון את הסרט "הבוגר" עם דסטין הופמן. לא הבנתי מה, אבל קרה לי משהו, הרגשתי תחושת נעימות, הרגשתי שאני חייב לגעת באיבר המין, אבל היו אנשים שהסתובבו בבית, אחים שלי, ההורים שלי. הלכתי לשירותים ואוננתי. מיד כשסיימתי לעשות את זה ירדה עלי ההכרה שזה חטא ויש עונש. שעשיתי דבר נורא ואיום. רצתי לקומה העליונה של הבית והתחלתי לחפש בספרים. פתחתי ספרי הלכה כדי לחפש מה העונש. קראתי שהעונש על אוננות הוא כרת. זה אומר שאתה מת בעולם הזה ונכרת המקום שלך בעולם הבא. אני זוכר את עצמי עומד במסדרון בכניסה לבית עם הספר הלכה פתוח ביד, קורא את המילים על הכרת ולא יודע מה לעשות עם עצמי. קיבלתי עכשיו גזר דין מוות, לא רק בעולם הזה אלא גם בעולם הבא.

נולדתי בירושלים, ובגיל ארבע עברתי להתנחלות. התחנכתי וגדלתי בתוך הציבור הדתי־לאומי. התנחלות זה מקום פרדוקסלי. הוא מצד אחד חופשי לגמרי, אוטונומיה, ובגלל שזאת קהילה קרובה התפקיד של ההורים קטן והחופש גדול. היינו חופשיים, בלגניסטים, משוטטים בהרים, מחפשים חמורים, בנים ובנות.

עד כיתה ב' למדתי יחד עם בנות בהתנחלות. מכיתה ב' ההורים שלי שלחו אותי למוסדות הדגל של הציבור הדתי־לאומי, ששם זה מופרד לגמרי, גם ביסודי, גם חטיבה וגם בישיבה התיכונית. אבל בעולם הזה יש את תנועת הנוער בני עקיבא. שם היינו בנים ובנות ביחד. החינוך הראשוני שלי ביחס למפגש עם בנות ועם נשים, מגיע באופן הבסיסי משם.

באופן כללי הדת, כשהיא לא נוקשה לגמרי, כשנותנים לה להיות עוד דברים, שמים לב שביחס למיניות היא מפתחת מהלכים רומנטיים עם מנועים מאוד חזקים. קיימת בה השוואת ערך בין החוויה הרוחנית לחוויה המינית. יש מושג ידוע בבני עקיבא שנקרא שחנ"שים, שיחות נפש. בסופו של דבר זהו מושג ארוטי, שמייצג את המקום שבו שני בני אדם מנהלים שיחת עומק. בייצוג הרוחני הדתי, השחנ"ש היא כניסה לתוך הנפש בשביל גילוי הכוחות הדתיים, הרוחניים, דרישת האלוהים, חיפוש המשמעות. אבל אנחנו המרנו את זה לאפקט ארוטי, וידויי מאוד, אינטימי. המושג שיחת נפש קשור למרחב שקט, לילה, פינה, התכנסות, התבודדות, ובעצם מייצג את האינטימיות. המושג הזה הפך דרמטי בחברת הילדים בהקשר בין בנים ובנות. השתמשנו באצטלה הדתית־רוחנית כדי לממש תחושות ארוטיות. אבל בו בזמן זה גם עידן את התחושות הארוטיות, זה המיר אותן מהאיבר מין ללב, או לראש.

אני הפעלתי את זה הרבה. הייתי מנסה להגיע למקומות כאלה של שיחות נפש והעמקה עם בנות בשבט. האווירה והאקלים במקום תורמים לתחושה הרומנטית. אתה על גבעה, האידיאולוגיה בוערת ומעניקה הילה, חיי הדת מעניקים עוד זוהר. ניגשתי לבת השבט שלי כשהייתי בכיתה ז' והצעתי לה חברות. זה היה רגע ראשון של מודעות לקשר ממשי, מוצהר. כמובן שהיא דחתה אותי.

הגישה שלי כלפי אותן בנות לא היתה של מיניות, אלא של אהבה. זה מומר לחלוטין. אתה יושב איתן וכמה לפתיחה נפשית, לא גופנית, זה לא קיים שם. אבל בבית המשכתי לאונן והרגשתי שאני עושה חטא איום והולך לקבל עונש נורא. הבטחתי לעצמי שאני אפסיק ולא יכולתי, ושוב הבטחתי ושוב נפלתי. המנגנון הזה של חוסר יכולת להתאפק והפחד מעונש הלך איתי גם לחיים הבוגרים.

זה דבר שצריך להדגיש. החוויה המינית של הגבר היא חוויית מוות, זה לא סתם נקרא המוות הקטן. זו התרוקנות מוחלטת, וריקות שנוזלת מהגוף אל הנפש. לגבריות, בניגוד לנשיות, יש פוטנציאל גדול יותר של ריק. האחיזה שלנו במציאות רופפת יותר, פחות חופשית, אינסטינקטיבית, עסוקה ומודעת לעצמה, תבונית. ואז, כשנוצרת אותה התרוקנות, אין חבלי אחיזה בעולם ובנפש. במקביל זה גם השיא של הנוכחות החושית שלנו בעולם, פליטת הזרע הזאת, הסיכוי לחיים שהוא הקשר שלנו לעולם. ואז, כשאנחנו מתרוקנים, זאת חיה ריקה, ובתוך הריקות הזאת הבלבול הנפשי מוביל אותך לפתח מנגנונים אובססיביים שימנעו את הריקות הבאה. בכל פעם שגמרתי מאוננות, חשתי שאני נופל לתוך תהום, לא רק פיזית אלא גם נפשית, רגשית ורוחנית.

בהמשך ההתבגרות שלי אני הולך לישיבה תיכונית. זה אומר שאני אמור לקום בשבע בבוקר לתפילה וללמוד עד שבע בערב. בישיבה יש רק בנים צעירים מלאי הורמונים, זה בית מטבחיים. אתה לומד כל היום, מאוד אינטנסיבי, מאוד סגור, מאוד נוקשה. הדבר המרכזי שאני זוכר בהקשר המיני מהתקופה שלי שם, זה שברגעים מסוימים, התפתחו שם חוויות הומו־ארוטיות. כולם מסתובבים חצי עירומים בפנימייה, חלקנו קנינו מגזינים פורנוגרפיים, הכול מאוד סוער. אני זוכר נער אחד שהיה נשי מאוד — שיער חלק, גוף רזה, עדין מאוד. נמשכתי אליו כייצוג של הדבר שאליו נמשכתי באמת ועבורו לא היה לי שם. הוא החליף את הבנות מתנועת הנוער, החליף את הנשים העירומות שראיתי בדפי הכרומו. אני זוכר אותו יושב על מיטה ואני נותן לו להביט בחוברות — העובדה שהוא התעורר מינית מהנשים עוררה גם אותי. אני זוכר שם שבת אחת שעלינו כל הבנים לגג הישיבה להשתזף בתחתונים. תפסו אותנו וצעקו עלינו שאנחנו כמו החילונים. מכאן אתה מבין שחילוניות היא המיניות והפראות ואילו הדת היא הריסון, הנפש, הרוח.

ניסיתי לפתח כל מיני בריחות קטנות כמו ללכת לרחוב הפסגה בערב ולפגוש שם את הבנות של בני עקיבא מהסניף המקומי. בהמשך הייתי יורד למרכז העיר כדי לראות שם בנים ובנות. פעם קניתי חוברת פורנו בתל אביב בזמן שהייתי בביקור אצל דודים שלי במרכז. בעבורי הם היו ייצוג של חופש. הים היה קרוב והיו להם כבלים. הכבלים היו שפע, זה כמו לזרוק לתוך המוח שלי לונה פארק לשבוע, ואז לחזור לגינת חול דהויה עם קקי. אצלנו בהתנחלות ערוץ אחת ושתיים היה מסונן, והמידע שקיבלנו היה מאוד פרימיטיבי. פתאום אני מגיע לכל הערוצים והשפע הזה, זה בעט לי במוח. כשהגעתי לתל אביב לחופשות קיץ, משהו במיניות שלי נטרף. הייתי הולך לים, יושב על החול, רואה את כל הנשים בביקיני, ונגנב. התחלתי לחפש גם בסרטים של הדודים שלי, ומצאתי את "הטנגו האחרון בפריז" בקלטת וידיאו. הרבה פעמים, כשהייתי חוזר מהים והם עוד היו בעבודה, הייתי מכניס את הסרט לווידיאו ומאונן. בשבילי זאת היתה מין התפוצצות של מרחב אחר לגמרי, שונה מהגבעה, מקום חופשי, חם.

נוצרים עיוותים קשים מבחינה מינית בתוך החברה הדתית, בגלל המבנים הסגורים והקשיחים שלה. למשל, אם אתה מתחיל לצאת מהסדר, אחד מהכלים להכניס אותך פנימה הוא שיחות נפש עם הרבנים. הרב יכול לקחת אותך לשיחה מאוחר בלילה, באולם בית מדרש ריק, ורק אתם יושבים שם בספסל אחורי ומדברים על הנפש, על רוח ודת, תשובה וכפרה וכל המילים הדרמטיות האלה. ומשם, בעיני, נולדים המקרים הנוראיים של ניצול מיני ושל פגיעת רבנים בתלמידים. הסיטואציה שם כל כך טעונה, כל כך רדיואקטיבית במיניות שלה, התפאורה, הלילה, השקט, האינטימיות, הדיבור על רוח וקודש. כשאתה מדבר כל כך הרבה על חטא, אתה מרגיש נטול יכולת לעשות חטא. זה כל כך קדוש כשאתה מדבר על תשובה, שזה כבר מובן מאליו שאפשר לגעת כי אתה שיכור מהקדושה הזאת. חייבים להבין שברגע שאתה חי בחדר סגור ועוד מפעיל רדיאטור ותנור בלי לתת לאוויר החם לצאת, אתה תגרום לפיצוץ. החום יטמטם את האנשים. בלי לייצר למיניות פתחים שמהם היא תצא, היא תפרוק את עצמה ובהכרח יווצרו עיוותים. אני זוכר וידוי כזה של חברה, בת השבט שלי, שהיתה לה חוויה לסבית באולפנה שהיא למדה בה שמאוד בלבלה וטלטלה אותה. לא היה לה עם מי לדבר והיא חשה בעיוות שנוצר מחברת נערות במקום סגור. כך גם היה בחברת הנערים.

בגיל שש־עשרה זרקו אותי מהישיבה התיכונית כי עשיתי המון בעיות. סירבתי ללכת בתלם. זה קשור גם למיניות, כמובן. היסוד של מיניות, כמו שאני תופס אותו, הוא סקרנות. השאלה כמה גלונים של סקרנות שפכו לך בתוך מבנה האישיות. זה החתך שאני עושה בין בני האדם. מי קיבלו את הכשת הנחש של הסקרנות ומי לא. הסקרנות היא בראש ובראשונה לגבי הגוף. זה האתר הראשון. אחרי זה אדם יהיה סקרן לגבי העולם, לגבי הטבע, הגות ותפיסת עולם, אבל קודם כול לגבי הגוף. ואני לא מתכוון לגוף ברדוקציה שלו לאיבר המין, אלא הגוף במובן הרחב. השיער שלי למשל, תמיד הארכתי אותו ותמיד רבו איתי בישיבה וגם על זה העיפו אותי. כל הזמן אמרו לי להסתפר. הגוף שלי תמיד היה מקום מורכב עבורי. אני מתמודד כל חיי עם המשקל שלי, והמסע הזה יוצר יחס מורכב עם הגוף — אשמה, בושה, תבוסה, לצד אהבת החושים העומדת בלב האכילה. אבל לצד אותו מסע מתיש לעתים, הגוף עבורי הוא גם מקום של הצלחה ועונג. אני מאוד אוהב לעשות ספורט ואני אוהב לרקוד ולעשות מין. שלושת הדברים האלה גרמו לי בסופו של דבר להתפייס עם הגוף שלי. המשקל ירד ולמדתי את היכולות שלו. זה עדיין מורכב ואני עדיין סוחב איתי דימויים לא פשוטים מהילדות. למשל, אני חושב שבעקבות משטור הגוף בישיבה זה כמעט בלתי־נסבל עבורי למשטר את הגוף עכשיו. השיער הארוך הוא הדוגמה המובהקת לכך. אני לא יכול לסבול את המחשבה להסתפר.

כשיצאתי מהישיבה החלטתי שאני אדם חופשי, וזה סחרר אותי. כמובן שהיו לי פנטזיות מיניות שלא היו קשורות למציאות. בזמן הזה גם התחלתי לראות פורנו. בהיעדר תיווך נורמלי, רק הפורנו לימד אותי כיצד עושים סקס. אני מצטרף לתיכון חילוני ואקסטרני ובעצם נזרק אל העולם החילוני. באיזשהו אופן הגעתי באיחור לכל הדבר הזה שנקרא מין והתפתחות מינית בעולם החילוני. רדפתי אחרי מה שהם כבר ידעו. בגלל העיכוב הזה בהתפתחות, אני מפתח המון חסמים, שיחה פנימית של חוסר הצלחה, חוסר יכולת.

כל התיכון פיגרתי לעומת החבר'ה. לא היו לי מפגשים מיניים בכלל. בנוסף לרקע הדתי שלי גם באתי מבית בלי מגע. כמעט לא היו חיבוקים, בטח לא מאבא שלי. אף פעם לא ראיתי שום גילוי של אינטימיות או חיבה בין ההורים שלי. להפך, ראיתי גילויים של קור ושל דחייה. אמא שלי אדם חם, אבל היא באה מבית גרמני, אז גם היא לא זכתה לחום. אבא שלי בא מבית רוסי בתקופה הקומוניסטית. אז גם לעומת החברים הדתיים שלי, הדבר שנקרא מגע היה בשבילי כמעט לא מובן, לא מוכר.

לפעמים, בעיקר בחופשים, היינו נוסעים לכנרת לחוף דוגית. הייתי נפגש שם עם חוזרים בשאלה מכל הארץ. היתה שם אורגיה, לאו דווקא במובן המיני, אבל יצרים ושכרות מטורפת. שתיתי מלא, התחלתי להשתגע ואולי גם לאיים בהתאבדות, להיות מאוד רגשי, ואני זוכר שעשיתי את זה כדי להשיג את תשומת הלב של הבנות. במנגנון הפנימי שלי, בגלל הקשר בין מין לבין רוחניות ונפש, אם אתה במקום נזקק אז יש לך הילה, וזה החום והאור שאמור להביא אליך את הנשים. ניסיתי להשתמש בזה כדי להתקרב אליהן. פעם נכנסתי שם לאוהל עם מישהי והתחלנו לגעת זה בזה, אבל לא היינו מסוגלים להוריד את הבגדים. אני נוגע בה, היא נוגעת בי ואני לא מסוגל להפשיט אותה, לא להכניס יד לאיבר המין שלה, כלום. אני לא מסוגל לפרק את השיתוק הזה. אנחנו בוערים, מפוחדים, מבוהלים, מוקסמים, מלאים תשוקה, ואנחנו מגששים אחד על פני השני וכמעט לא נושמים. אבל זאת לא רק טראומה. לא חשבתי על זה עד היום כי אני חושב שיותר קל לנו לזכור רגעים צורבים במובהק. יש לנו שיח של הישגיות, של שקרים, שבו היכולת שלך להגיד לעצמך מהי הצלחה מאוד מוגבלת, כי השיחה היא האם זיינת, כמה, איפה? ובשיח כזה להגיד שכבתי איתה באוהל וגיששתי זה כישלון, זאת תבוסה. אבל אפשר גם לומר לעצמך שזה היה מדהים, לספר את הסיפור אחרת לגמרי.

בצבא הייתי משותק מבחינה נפשית ומבחינה גופנית. אני חושב שהומרנו בצבא להיות גוף נשק. גוף נשק הוא פאלוס שלם, הוא לא צריך את איבר המין. אני לא זוכר כמעט מיניות. הייתי כבוי, נלחמתי לשרוד. הרגשתי שכל שבוע אני נלחם על נפשי. הנפש נדרסת וגם הגוף נדרס. אני אדם שצריך מרחב, זמן.

אחרי הצבא אני עף מפה. בהתחלה אני מטייל בדרום אמריקה, שם היו חוויות מיניות אבל עדיין לא הצלחתי לשכב עם אף אחת. כל שנה שעוברת, כל חודש שעובר, העניין הזה של חוסר הצלחה, התחושה שאני הולך ומתרחק מזה, עושה אותי מפוחד ומבוהל מזה, בטוח שאני אף פעם לא אצליח לעשות את זה. אם מישהו שאל, אני די משוכנע ששיקרתי בנוגע להיותי בתול. ההזדמנויות באות, ואני לא מסוגל לתפוס אותן. במקרה אחד אני מפתח קשר עם בחורה אנגלייה, אנחנו מטיילים ומדברים, וקורה בינינו משהו, אבל אני לא מצליח לגעת בה. עובר שבוע, ואיזה בן זונה אחד מאותו הוסטל פשוט בא ולקח אותה. היא היתה פתוחה כבר, בתוך האינטימיות הזאת, בתוך הרצון הזה, ואני לא הייתי מסוגל לעשות את זה. זה קרה לי כמה פעמים בטיולים, שהתחיל משהו עם מישהי ואני מבלה איתה זמן, ולא מסוגל לעשות את זה, ואז מישהו אחר מצליח. ישנן עוד כל מיני חוויות, למשל אני ישן באוהל עם בחורה, וכן מצליח לגעת אבל לא מצליח לקחת את זה מעבר, לא מצליח להפשיט אף אחת, לעשות משהו שהוא יותר מגישוש מאוד ראשוני. זה הופך למפלצת שיושבת ורובצת עלי. ואני בדרום אמריקה, שזה הכי גופניות, מין, נשים נוגעות לי בשיער ורוקדות, ואני לא מסוגל.

משם אני ממשיך להודו. אנחנו מגיעים כמה חבר'ה בלילה לגסטהאוס באחד החופים בגואה. אני לוקח חדר לבד והם היו שלושה בעוד חדר. בשלוש בלילה אני שומע דפיקות על הדלת. אני פותח, אחת מהבחורות אומרת לי, "צפוף לי שם מדי, אני לא יכולה לישון." ככה היא נכנסת למיטה איתי, ושם זה קורה בפעם הראשונה, בגיל עשרים ושלוש.

החוויה הזו זכורה לי היטב, אבל היא לא היתה נעימה כל כך, כי הרגשתי שהיא פשוט רצתה ולקחה, היה בזה ממד של כפייה. בפעם השנייה ששכבנו ניסיתי להיות יותר פעיל ובהגזמה מוחלטת. שיניתי תנוחות ומיהרתי מאוד, אני זוכר שהיא ציינה את זה, ושנינו צחקנו. היא גאלה אותי מהתסכול שליווה אותי בשנים האלה, כי מהרגע שזה קרה, משהו השתחרר ומשם זה היה פחות קשה. זה קרה הרבה יותר מהר עם הבחורה השנייה, השלישית והרביעית, וכבר בהודו, שנה אחר כך, הרגשתי ביטחון. בעונה אחת פתאום שכבתי עם חמש או שש נשים על החוף. היתה סיטואציה שאני יוצא בבוקר עם מישהי אחת, ובערב פוגש מישהי אחרת. נכנסתי למערבולות של מין וכבר נכנסו סיבוכים אחרים שקשורים לביצועים במיטה.

לא סתם כל הדבר הזה קרה בגואה. עד אז הייתי אדם מאוד סגור מבחינה גופנית, מסובך עם הגוף שלו, גם תמיד הייתי מלא, ובגואה זה השתנה, רזיתי. הטרנס, עולם הריקוד, פתח לי את הגוף בצורה מדהימה, הייתי מאוהב בזה, רוקד שעות, רוקד מדהים, הרגשתי מסוגלות והנאה עם הגוף, דיברתי עם הגוף בריקוד. הגוף שלי פתאום הפך למשהו. גואה היא המקום שבו נולדתי מחדש מבחינה גופנית. הדבר היחיד שהזכיר את זה בילדות היה הכדורגל. תמיד הייתי טוב בזה, תמיד ידעתי מהכדורגל שיש לי יכולת מבחינה גופנית. זה הרמז היחיד שהיה לי לזה שבגוף שלי שוכן קצב. אני מאוד אוהב מגע, גם לא מיני. אני אוהב שבת הזוג שוכבת עלי, בלי קשר למין, שאני מרגיש משקל של גוף עלי, אני אוהב שנוגעים בי. אני אוהב לגעת, להרגיש. מגע היה רחוק ממני עד אז, ובגלל שזה לא התממש ולא בא לידי ביטוי אז הגוף היה קפוא, מכונס, קפוץ, קשוח. ופתאום זה נפתח שם עם הריקוד, עם המין, הים, החול. משם הרגשתי יותר בנוח עם הגוף שלי. עדיין היתה לי תחושה מורכבת לגבי המין. בגדול, אני חושב שאני אדם יותר של מערכות יחסים ממושכות ולא של התנסויות. רק בתוך קשר אני יכול להתרווח, להעמיק במין, להרגיש ביטחון ומשם לחקור ביחד עם בת הזוג את הפוטנציאל המיני.

אחרי שלוש שנים במסעות אני חוזר לישראל וגר בתל אביב, בלב החברה הליברלית, החילונית. שם אני מרגיש סוג של מאבק להוכיח לעצמי ולכולם שאני שווה ערך, למרות שלא נולדתי לתרבות הזו. זה עניין נפשי פנימי שלי, אף אחד שם לא שידר לי את זה. הסתובבתי בחברה של צעירים שחזרו ממסעות כמוני, הרבה ים, הרבה מסיבות, הרבה טרנס ובילויים. בעולם הזה של חופש מיני הרגשתי במלחמת מעמדות תמידית, אסתטית ומינית. כל הזמן יש חילופי ערך בתוך המעמדות. אתה יכול לטפס בסולם המעמדות ואתה יכול לצנוח בו. התנהלתי בתוך שדה הקרב הזה. הרבה מהכינון של הדימוי העצמי שלך בגילאים האלה קשור ליכולת המינית, ליכולת לייצר קשר מיני, להצליח בו, ליהנות ממנו, לענג. אבל זה עדיין היה בצורה של מילוי פנקס. בוא נאסוף חוויות כדי שאני אהיה שווה ערך בתוך המאבק המעמדי הקשה הזה שמתרחש מסביבי.

בתוך הטירוף הזה, בוודאי שהיו גם סיטואציות מאוד לא נעימות. היו לי הרבה עכבות מהעולם שבאתי ממנו שמנעו ממני ומשטרו אותי, אבל נראה לי שכל גבר בהיסטוריה שלו חיזר עקום, חיזר מהר מדי, פירש דברים באופן לא נכון, בנה לעצמו, בתוך התודעה, סיטואציות שהוא עיקם את מה שקורה כדי שיתאימו לפנטזיות ולתשוקות שלו. יש פה מהלך מורכב, כי מצד אחד יש אגרסיביות שמופעלת עליך לשחק את המשחק המעמדי. אתה צריך לשדר את גינוני המעמד שלך, שהם גינונים של כוח ושל חיזור ומסוגלות, מצד שני, כשאתה מגיע למיטה אתה מאוד פגיע, עמום, מבולבל, מפוחד, אתה רוצה ולא יודע באיזה קצב ואיך ומתי.

פחדתי מדחייה ועשיתי כל מה שאפשר כדי לא להגיע למקום הזה. אני זוכר נשים שאמרו לי גמרת ואתה לא נשאר לענג אותנו, ההדדיות פה היא לא שלמה. הגבר מגיע לרגע הזה מאוד מבולבל, חשוף, קשה לנו עם עירום כל כך גלוי, מלא, גם של הנפש וגם של הגוף. היה לי קשה עם מין מזדמן וכן חיפשתי אהבה, אבל לא הייתי מוכן לזה בשום אופן. כל מערכות היחסים שלי נמשכו עד שלושה חודשים. ברגע שהתגלו סימנים ראשונים של חוסר נוחות, חיכוך, ויכוח, שהם צמיחה טבעית של מערכת יחסים, הייתי נבהל וחותך. ככה התנהלתי עד גיל שלושים.

בגיל שלושים משהו בי נרגע, בגוף ובנפש. משהו התחיל להשתנות, לנשום יותר באיטיות, הגוף הרגיש יותר בבית. משם התעוררה כמיהה ומוכנות למשהו ארוך ומשמעותי יותר. גם מבחינה מינית הכל השתפר פלאים. הפסקתי לצרוך פורנו באופן קבוע והתמקדתי בחיפוש מערכת יחסים ארוכה ויציבה, שתכלול בתוכה מין מלא ומספק. חיפשתי את החוויה המשותפת, התקשורת, לראות מה עושה טוב ומה פחות טוב, לראות איך זה נראה באמת, עם הזיעה, הקולות, הבושה, עם חוסר הנעימות, עם הנוזלים, עם התחושות לפני ואחרי, עם המקומות שבהם הרגשת בסדר, לא בסדר, עם אשמה, פתיחות, אהבה. וזה לא שלא צרכתי פורנוגרפיה בכל השנים האלה ברגעים מסוימים, אבל מאוד לא אהבתי כשעשיתי את זה והרגשתי תחושה קשה של נפילה למקום לא טוב, אפל.

בתוך התהליך הזה גם חזרתי אל הדת, והפעם מכיוון אחר לחלוטין. לא חזרתי בתשובה, אלא גיליתי שוב את הטקסטים ואת הנחמה שדת ורוח יכולות להביא לאדם. המשכתי לחיות את חיי כחילוני לכל דבר, אבל עם אמונה וראיית עולם פרטית שכוללת גם היבטים דתיים כמו תפילה ולימוד. עדיין הייתי רווק חסר מנוחה. טסתי וטיילתי והיו לי התנסויות מיניות כאלה ואחרות, אבל הן כבר לא היו בתוך תרבות של מאבק ומעמד ורשימות בפנקס. היתה לי מערכת יחסים אחת ארוכה מאוד שבסוף התפרקה, וזמן קצר אחריה פגשתי את מי שתהיה אשתי.

כיום אני נשוי וממשיך לחקור את הגוף, המין, הרוח והקשר ביניהם דרך האהבה, דרך הקשר עם אשתי. אני מאוד מאמין במונוגמיה ובהצעה המובנית שלה להעמיק בקשר אחד, עם אישה אחת, ולשכלל את התקשורת המינית עוד ועוד. בתוך הנישואים אני יכול להתנסות ולבדוק מה מענג ומה נעים. אפשר לשחק. אני אוהב לבדוק, אבל לא מרגיש צורך לבדוק חוויות קצה מיניות. היו דברים שנגעו בקשירות וענייני שליטה, אבל לא יותר מזה. אני אוהב לבדוק הכול ולנסות, אבל אני מעדיף שזה יהיה בתוך זוגיות, כי שם אפשר להתנסות באמת. הדברים האלה, זה לא שהם לא פנטזיות, אבל הם לא באמת מושכים אותי, זה נראה לי בלגן. אין לי כוח. אני לא אדם שאוהב להתפזר, אני אדם שרוצה דברים לאט ונעים, מוכלים. בתוך זה אפשר להגיע לאן שרוצים, בתחושה שלי במרחבים האחרים — חילופי זוגות, אורגיות — אני מבין את הרווח, את האנשים שרוצים לממש פנטזיות ולהתנסות, אבל יש בזה גם סכנה, הפסד. ואני לא בטוח שזה דבר שהייתי רוצה לקחת על עצמי.

אני לא מאמין שמין נמצא בכל מקום וכל הזמן. אני מפחד מהגישה הזו כי אני רואה כיצד מכונות שיווק הופכות את המין למוצר בדיוק מהסיבה הזו, ואז נוצרת התמכרות לא בריאה. בתוך הנישואים, המרחב המיני הוא אינסופי והוא גם מרחב של ריפוי ושחרור מייצוגים גבריים ונשיים שגורמים הרבה סבל, יותר לנשים אבל גם לגברים. אני מאמין שיש המון מרכיבים לחיי היומיום ובתוכם יש גם מיניות. אני מעוניין לייחד אותה עם בת הזוג שלי במקום ובזמן מסוימים ולא להתעסק בזה כל הזמן. עכשיו המיניות במקום יותר שקט אצלי, אני מקווה שכך זה ימשיך.