מתקדמים לאחור

הקדמה למהדורה העברית מאת אורי רדלר

מעטים הספרים שאפשר לומר עליהם ששינו את העולם. במאה העשרים, אנחנו יכולים להעלות שמות של ספרים כמו תיאוריה כללית של קיינס, שתרמה לעיצוב פני הכלכלה המודרנית; 1984 של ג'ורג' אורוול, שביטא טוב מכול את בעתת הקומוניזם; או הדרך לשעבוד של פרידריך האייק. מתקדמים לאחור, בדרכו הייחודית, הוא אחד מאותם ספרים יחידי סגולה.

ראוי להתחיל בהשפעה המעשית, הגלויה. ספרו של צ'רלס מאריי, שהופיע בשנת 1984, עוסק בשינויים העמוקים שחוללו תוכניות הרווחה בארצות הברית בשנות השישים — בתקוות הגדולות שהן תבאנה את קיצו של העוני, ובשיברונו המחריד של החלום הזה. מתקדמים לאחור הציף את הכישלון הזה לתודעת הציבור ולתודעת מעצבי המדיניות בדרך שאי אפשר היה להתעלם ממנה, והפך אותו מתחושה עמומה לוודאות קודרת.

המהפכה בתחום הרווחה שחולל הנשיא קלינטון בארצות הברית בשנת 1996 והכרזתו כי "תם עידן הממשלה הגדולה" משקפות את ההתפכחות הזאת מהזיית הניצחון ב"מלחמה בעוני". גם הצמצום החריף בתשלומי הרווחה בגרמניה בתחילת האלף הנוכחי שיקף תפישות דומות; ותוכניות צמצום דומות, בהיקף כזה ואחר, היו כמעט בכל מדינות הרווחה המערביות מסוף שנות השמונים ואילך. בישראל, ביתר שאת, צמצום קצבאות הילדים והחמרת התנאים לשלל קצבאות בישראל בעקבות המשבר הכלכלי בשנת 2003 ניזונו ממסקנות דומות לאלו שאליהן הגיע מאריי וחוללו שינוי מהותי אף יותר.

עם זאת, כל ההשפעות המעשיות האלו, על אף חשיבותן, הן רק תסמינים של ההד העמוק יותר שעורר מתקדמים לאחור. ספרים משפיעים אינם משנים דעות. פוליטיקאים, מעצבי מדיניות או אנשי אקדמיה לא קוראים ספר, משתכנעים מטיעוניו ומשנים את תפישותיהם. מאריי עצמו, בהקדמה שלו למהדורת שנת 2015, מצביע על כך שאנשי ממשל רייגן, שלכאורה הקפידו לחפוף את ראשם מדי בוקר רק בשמפו מאריי, לא הכירו כלל את ספרו — וכאשר הכירו והבינו את משמעות טיעוניו, נמלטו כל עוד נפשם בם. ההשפעה העמוקה באמת של ספר — ההשפעה המהותית והנמשכת — אינה בשינוי הדעות כי אם בשינוי השיח בתחום שהוא עוסק בו — ואפילו יותר מזה, בשינוי עולם המונחים שבו מתנהל השיח הזה.

וכאן טמונה השפעתו הממשית של הספר. בפרפרזה על מאיר אריאל אפשר לומר שבסוף כל משפט שני שאנחנו אומרים על מדיניות חברתית יושב צ'רלס מאריי וחותם על עותק של מתקדמים לאחור. כלומר, אנחנו מדברים על הרעיונות שבספרו ומשוחחים בלשונו ובעולם מושגיו, גם כשאנחנו לא יודעים שאנחנו עושים זאת.

למשל, כשאנחנו מדברים על "תוצאות לא מכוונות" של תוכניות חברתיות וכלכליות — כאלה שכוונו להשיג תוצאה חיובית מסוימת, אך הניבו במפתיע גם תוצאות שליליות חמורות במגוון תחומים אחרים — אנחנו מצטטים מבלי מודע את מאריי. כשאנחנו מדברים על כך שהגדלת קצבת נכות תביא לגידול לא פרופורציונלי בשיעור מבקשי קצבת הנכות, אנחנו משקפים את התובנות שהטמיע בנו מתקדמים לאחור. כשאנחנו מבינים, כביכול באופן 'אינטואיטיבי', שהגדלת קצבאות ילדים לא משפרת את מצבן של משפחות מרובות ילדים אלא פשוט מגדילה את מספר הילדים שהן מביאות לעולם — אנחנו עם מאריי. כשאנחנו 'יודעים' שהתפישה שלפיה כל בעיה היא פתירה אם נשפוך עליה מספיק כסף היא טיעון הבל — כל זאת למדנו ממתקדמים לאחור.

את הרשימה הזו אפשר להמשיך עד אין קץ.

אם תרצו, העדות הטובה ביותר להשפעתו של מאריי — ולהשפעתם של רעיונות באופן כללי — באה מפי אויביהם המושבעים של רעיונותיו. למשל, כשהביטוח הלאומי — מוסד שמהותו היא חלוקת קצבאות, וכל המרבה הרי זה משובח — מדבר בדוחות העוני שלו על "מלכודת העוני", שבה העניים הזוכים לקצבאות אינם "נחלצים" מעוני באמת אלא נותרים 'כמעט-עניים' לעד, וכשהוא מכיר בחירוק שיניים בכך שיש יתרונות — שומו שמיים והאזיני ארץ — לכך שחלק מנתמכי הביטוח שבים למעגל העבודה, גם הוא מודה בדרכו שצ'רלס מאריי צדק.

• • •

ויש דבר מה נוסף שהופך את מתקדמים לאחור לא רק לספר חשוב, אלא גם לספר מרתק ומסעיר: הוא כתוב נכון. מבנה הספר מזכיר במעט ספר אימה כתוב היטב. בספר כזה, מקור האימה אינו נחשף במלואו כבר בעמודים הראשונים. החשיפה היא הדרגתית, בטפטוף איטי, שבונה לאיטו את הפחד שבתוכנו. וכך קורה גם בספרו של מאריי. תחילה מוצגת בפנינו מציאות שלווה — פסטורלית כמעט: שנות השישים אפופות התקווה וחלומות הזוהר על הדברת העוני חיש קל. אט אט, כמעט מבלי משים, מנקרות בתקווה ציפורי אזהרה קטנות. ככל שמתקדם הקורא בספר, מתרבים עורבי האזהרה והולכים, עד שהם מכסים את פאת השמים ומעיקים על הקורא החרד. לבסוף נחשפת המציאות במלוא כיעורה, המחריד בפשטותו. וכל האשליות שדבקנו בהן נקרעות לגזרים. איך טעינו כל כך? שואל הקורא את עצמו. והתשובה מגיעה בסיום.

ויש סיבה שלישית — אולי מהותית מכולן — מדוע חשוב לקרוא את מתקדמים לאחור: הוא אומר אמת. לא מדובר באמת טריוויאלית של נתונים ושל מסקנות מנתונים, ואפילו לא באמת המשמעותית יותר של תפישות אמיתיות או שגויות ביחס למדיניות חברתית ולעוני.

האמת שהספר חושף היא אמת הנוגעת לטבע האדם ולמנגנונים הבסיסיים המניעים בני אדם לפעול ולחדול מלפעול. האמת הזו אינה מתיישנת לעולם, משום שאנו — השחקנים על בימת החברה — נותרים בני אדם ממש כאבותינו לפנינו. ליבתה של האמת הזו — הגם שהיא אינה נוחה לעיכול, ולעתים קרובות היא משהו שהיינו מעדיפים לשכוח — נותרת הדבר המהותי ביותר שהקורא נושא עמו אחרי הספר.

וכאן טמונה גם הסיבה לכך שמתקדמים לאחור לא התיישן אפילו במעט: אמת מהותית היא תמיד מהפכנית. במישור השטחי של מדיניות חברתית, מאריי ניצח. אפילו במישור הרעיוני — מישור השיח — מאריי הציב את התפישה הרציונליסטית שלו על מגרש המשחקים. אך במישור העמוק מכולם, זה של האמת המהותית, עקרונותיו של מאריי עדיין רחוקים מלקנות להם דריסת רגל של ממש. משום כך, הם נותרו מהפכניים ועוכרי שלווה גם היום.

• • •

חלקו הראשון של מתקדמים לאחור עוסק בשינוי שחל במערכת הרווחה האמריקנית. המערכת שהתבססה עד תחילת שנות השישים התעלמה בדרך כלל מסוגיית העוני, הניחה כי המערכת, במובנה הבסיסי, מתפקדת כהלכה, וראתה בסיוע לעניים לא יותר מהענקת תמיכה לאנשים עובדים שנקלעו לצרה, קידום שילובם במעגל העבודה, או סיוע חירום לאלמנות שנותרו מטופלות בילדים. הפתרון האמיתי לעוני, כך האמינו הכול, טמון בשוויון הזדמנויות — והפתרון לבעיית עוניים של השחורים טמון ב'עיוורון צבעים' — ביטול האפליה של שחורים, כך שתינתן גם להם הזדמנות שווה להתקדם ולהיחלץ מעוני.

כל זה השתנה כמעט בבת אחת מתחילת שנות השישים, מספר מאריי, ובמיוחד אחרי רצח קנדי וכניסתו של לינדון ג'ונסון למשרד הסגלגל בבית הלבן. כל התפישות הישנות שבהן אחזה האליטה התרבותית של המדינה עד אז נדחו ככלי אין חפץ בו.

המערכת מתפקדת? לא, ענתה האליטה. היא לא מתפקדת. למעשה, היא זו שיוצרת את העוני, היא אינה הוגנת ואינה מתקנת את עצמה, והעניים אינם יותר מקורבנות חסרי אונים שנלכדו במלתעות העוני המבני.

שוויון הזדמנויות הוא היעד? לא, קראה האליטה. שוויון הזדמנויות אינו יכול להיות היעד, משום שאין די בו. "השלב הבא והמעמיק יותר של הקרב למען זכויות האזרח", הכריז הנשיא ג'ונסון, אינו למען שוויון זכויות אלא למען "שוויון כתוצאה". שוויון זה בתוצאה מחייב לנקוט מדיניות פרואקטיבית — אפליה מתקנת — שתשבור את החסמים המובנים במערכת ותיצור את השוויון הזה.

יש לכבד את העניים העובדים, ולתבוע מכל אדם המסוגל לעבוד שיצא לעבוד? חלילה וחס, זעמה האליטה. אין להפלות בין עני לעני. כל העניים חד־הם: יצורים חסרי אונים, שמצבם האומלל הוא תוצר של המערכת הקיימת. יש למחות את הסטיגמה שקועקעה בבשרם של אלה שאינם עובדים, ולתמוך בכל עני בנדיבות ובלא משוא פנים, עד שייחלץ מעוניו.

השינוי התודעתי הזה בתפישת העוני, העניים והמערכת בכללה, לווה באופן טבעי גם בשינוי מקיף בממדי המערכת. ההוצאה לסיוע ציבורי לנפש גאתה במהירות מכמה עשרות דולרים בשנה, כפי שהיה המצב עד לאמצע שנות השישים, לסכומים גדולים פי שלושה, חמישה ועשרה בתוך עשור אחד בלבד.

• • •

חלקו השני של מתקדמים לאחור בוחן את תוצאות השינוי המהפכני הזה בתפישת העוני ובתקצובו בשנים 1950 עד 1980 — כלומר, ב-15 השנים שקדמו לגאות התקציבית (1950 עד 1965) ובחמש עשרה השנים שאחריה (1966 עד 1980). נוצר כאן פרדוקס, קובע מאריי: מספר האנשים העניים בארצות הברית צנח חדות ובהתמדה מתחילת שנות החמישים, עוד לפני שחל שינוי בתקציבים להתמודדות עם העוני. כלומר, מצבם של העניים בארצות הברית — ובייחוד השחורים — השתפר והלך בהתמדה. לעומת זאת, כשהוגדלו התקציבים והוזרמו הכספים, קפא הליך השיפור הזה על עומדו כבר בסוף שנות השישים, והעוני שב לעלות, ביחס הפוך לגידול החד בתקציבים.

הפרדוקס הזה נותר בעינו לפי כל אמות המידה והמדידה: במספרים מוחלטים, בשיעור העניים מכלל האוכלוסייה בגיל העבודה, בשיעור העניים אחרי גיל העבודה, בין לבנים — וביתר שאת בין שחורים.

הנתון ה'מרשיע' ביותר היה זה של "העוני החביוני" — שיעור העניים מכלל האוכלוסייה בלי ה'מיסוך' של הסיוע הממשלתי. לנתון זה חשיבות מיוחדת, משום שהוא אינו מודד כמה אנשים נחלצו מעוני, כביכול, בזכות תמיכה ממשלתית, אלא כמה אנשים נחלצו מעוני באמת, ואינם זקוקים עוד לתמיכה ממשלתית. מאריי הראה כי משנת 1950 עד שנת 1967 לערך הייתה ירידה מתמדת ומהירה בשיעור העוני באוכלוסייה, לפני תשלומי ההעברה, תמיכות וסיוע הממשלתי. מכאן ואילך, הכיוון היה כלפי מעלה וכל התקוות התפוגגו: לא רק שירידת העוני החביוני נבלמה בסוף שנות השישים, הוא עלה בהתמדה לכל אורך שנות השבעים.

התופעה הזו ממשיכה ומתקיימת גם בתחומי משנה. בתחום התעסוקה, שחורים עניים חוו מאמצע שנות השישים עלייה מטאורית בשיעורי האבטלה ופליטה מסיבית של צעירים שחורים עניים משוק העבודה.

וכך היה גם בתחום החינוך. על אף שיפור נומינלי — הגידול במספר השחורים שנרשמו ללימודים תיכוניים ואוניברסיטאיים — הפער בהישגים החינוכיים, שהצטמצם בהדרגה עד אמצע שנות השישים, נפתח מחדש והגיע לממדים מחרידים: במבחני SAT שנערכו בשנת 1980 כרבע מהשחורים (אך רק 3.5 אחוז מהלבנים) זכו לציונים המקבילים לציון של 250 נקודות בפסיכומטרי. שלושה רבעים מהם לא עמדו ברמה המאפשרת להם אפילו להירשם למכללה.

בשני התחומים ניכרה הנטייה להיפרדות: מיעוט מבין השחורים הצליח להשתלב במעמד הבינוני, ללמוד במכללות טובות ולהתחרות בשוק העבודה. כל השאר שקעו בבור שהעמיק והלך, עד שהטיפוס ממנו החוצה נעשה בלתי אפשרי כמעט.

הבעיה לא הסתיימה כאן: הפשיעה בארה"ב זינקה בחדות באמצע שנות השישים, כשהקורבנות העיקריים שלה הם העניים עצמם. שיעור המשפחות החד־הוריות, שעלה במתינות בקרב המעמד הבינוני, זינק מעלה-מעלה בין העניים. בשנת 1980, פחות מילד אחד מעשרה במשפחה מן המעמד הבינוני חי במשק בראשות אם יחידנית. בין שחורים עניים, קרוב ל-70 אחוז מהילדים חיו במשק בית כזה.

בחלקו השלישי של מתקדמים לאחור עוסק מאריי בפירוש הנתונים שהציג. הוא פותח בהצגת הניסוי המקיף והדקדקני ביותר שבוצע מאז ומעולם בתחום המדיניות החברתית — הניסוי במס הכנסה שלילי. במסגרת הניסוי הוענקו לאלפי הנבדקים תשלומים שנועדו להשלים את הכנסתם עד לרמה מסוימת — כל זאת בשאיפה "לחסל את האמונה העממית שתשלומי הרווחה הופכים אנשים לעצלנים".

אך זה בדיוק מה שקרה. מס ההכנסה השלילי הפחית את שיעור העבודה, הגדיל את מספר אלה שנטשו את שוק העבודה, והוביל לגידול מטאורי במספר המשפחות החד־הוריות. התוכנית שנתפשה כתמריץ לעבודה יצרה לעבודה תמריץ שלילי.

הסיבה למצב הזה הייתה פשוטה למדי: יש היגיון ויש היגיון. מתכנני תוכניות הרווחה היו משוכנעים שעניים יגיבו לתמריצים ממש כמו המתכננים — כמעט כולם בני מעמד הביניים האמיד והמשכיל. הם סברו שהם יתכננו לטווח ארוך, ישקיעו ברכישת השכלה גבוהה ויתקדמו אט-אט בסולם הדרגות בעבודה ויעברו לגור בשכונת פרוור אמידה. הדבר היחיד שנדרש לשם כך היה מעין הלוואה — סיוע ממשלתי — שימנע מהעניים מצוקה מיידית שתוליד חשיבה לטווח קצר.

העניים אכן פעלו בהיגיון, אך זה היה שונה מזה של המתכננים. מבחינתם, הרפורמות במערכת הרווחה יצרו מצב שבו יש היגיון רב מבחינתו של זוג עני לא לעבוד כלל. הסיוע הממשלתי פעל בדרך הפוכה: במקום לגרום לעניים לחשוב לטווח ארוך, הוא עודד אותם לחשוב לטווח קצר; במקום להמריצם לעבוד, הוא העניק להם תמריץ לא לעבוד.

הרפורמות ברווחה גם העניקו תמריצים של ממש לכישלון. היחס המקל כלפי עבריינים צעירים הפך את הפשע למשתלם יותר — ובמקרים מסוימים נתפש כדרך המשתלמת היחידה. העבריין הפך מדמות נקלה ומבוזה — לדגם לחיקוי.

בתחום החינוך, במקביל, בתי הספר שנדרשו להכיל תלמידים שבעצם לא רצו או לא היו יכולים ללמוד, יצרו מלכודת לתלמידים שכן רצו ללמוד. במקום שבית הספר יעניק להם כלים להצלחה, הוא נעשה למקום שמבטיח את כישלונם. ומי שלא ציית לכללים והתעקש ללמוד הוגדר כ"בוגד גזע" וכמי ש"מתנהג כמו לבן".

הרפורמות החברתיות והמדיניות שהוחלה עם יישומן גם הובילו ללישת כלל העניים לעיסה אחידה אחת. כולם הפכו לנתמכים חסרי ישע. מי שלא רצה להיות כזה, זכה לגינוי. מי שהתעקש לעבוד, הוגדר פראייר.

• • •

את האמיתות הכואבות מכול מטיח מתקדמים לאחור בחלק האחרון של ספרו. השחורים בארצות הברית סבלו במשך שנים רבות מאפליה ממוסדת נגדם. חוקים רשמיים, נהלים ותקנים יצרו חומה של הפרדה בין שחורים ללבנים, במטרה להנציח את נחיתותם של השחורים.

המאבק לשוויון אזרחי מוטט את החוקים, הנהלים והתקנים האלה, אך במקביל נוצרה חומת הפרדה אחרת, גזענית לא פחות, שביסודה התפישה שהשחורים אכן נחותים ואינם מסוגלים להתמודד עם הלבנים כשווים מול שווים. "אתם לא אשמים", אמרו להם הלבנים שכוננו את הרפורמות החברתיות, "אתם קורבנות". אתם לא אחראים למעשיכם או לכישלונכם. החברה אשמה. המערכת אשמה. הלבנים אשמים. התרחקו מהם. אין אתם אחראים לגורלכם, וממילא אינכם מסוגלים להיות אחראים לעצמכם. הישארו לכם בגטו עם תרבותכם הגאה, ובל יוטרד תלתל אחד משער ראשכם: אנחנו הלבנים, שחטאנו ועווינו לכם, נמשול בכם ונדאג כי מדי בוקר ינשור מַן הקצבאות מן השמים. די מן למלא את בטנכם. די מן כדי שלעולם לא תצטרכו לצאת משם.

• • •

ויש אמת נוספת, עגומה אפילו יותר, אם הדבר אפשרי בכלל. הבעיה בתוכניות הרווחה בכללן, כותב מאריי, אינה של תכנון חפוז או מרושל או של תקציב בלתי מספק. הבעיה בסיסית יותר: כל תוכנית חברתית של העברת תשלומים או הטבות נידונה מראש ובאורח בלתי נמנע לכישלון, בלי קשר לטיב תכנונה או להיקף תקציב. עצם קיומה מכתיב את כישלונה.

מאריי מצביע כאן על שלושה כללים חשובים. הראשון הוא כי כל הגדרה אובייקטיבית של זכאות תוציא מן הכלל חלק מהזכאים על בסיס שאי אפשר להסבירו באופן רציונלי. כל ניסיון למנוע את התופעה — בבחינת, עדיף שייכנסו כמה רמאים משיסולקו כמה זכאים — יוביל להתרחבות מתמדת של בסיס הזכאים.

כלל שני הוא חוק התגמולים הבלתי מכוונים, הקובע כי כל זכאות מגדילה את הכדאיות להיות זכאי. למשל, זכאות לדמי אבטלה תהפוך את האבטלה לכדאית יותר, לפחות בעיני אנשים ששכרם אינם גבוה בהרבה מדמי אבטלה. כל תוכנית לקידום תלמידים חלשים מאוד תהפוך את הירידה ברמת הלימודים כדאית בעיני אלה הקרובים לדרישות הסף שלה.

הכלל השלישי של מאריי הוא כי ככל שהסבירות שהתנהגות בלתי רצויה תשתנה מרצון קטנה יותר, כך גדלה הסבירות שהתוכנית תגרום לנזק נטו. לדוגמה, למובטל כרוני יש דפוסי התנהגות מושרשים, ורצונו או יכולתו לשנותם מוגבלת. תוכנית שנועדה לשנות את דפוסי ההתנהגות הזו באמצעות תגמולים בלבד ("גזר") בלי איום כמו שמיטת כל התמיכה בו ("מקל") תצטרך להציע כמות כזו של תגמולים, עד שנזקה יהיה בהכרח גדול מתועלתה.

האמת הזו — כל תוכנית חברתית של העברת תשלומים או הטבות נידונה מראש ובאורח בלתי נמנע לכישלון — היא אשר הופכת את מתקדמים לאחור לספר מהפכני באמת. העולם נכון לקבל את העובדה שהתוכניות החברתיות ותשלומי ההעברה אינם משיגים את יעדם. הוא מוכן אפילו להאזין בשיניים חשוקות לאלה האומרים כי הן גורמות נזק. הוא עדיין לחלוטין לא מוכן לקבל את הדין במלואו: כל תוכנית חברתית נידונה מראש ובאורח בלתי נמנע לכישלון. זה לא. חייבים לעשות משהו. ואם העובדות מספרות לנו כי התוכנית גורמת יותר נזק מתועלת, אז בכל זאת צריך לעשות משהו.

• • •

השפעתו של מתקדמים לאחור בזירה הישראלית היא מעורבת. במובן מסוים, עולם כמנהגו נוהג. לפי דרך החשיבה הנפוצה תשלומי העברה עדיין "מחלצים מעוני", ולא מעמיקים אותו כפי שמורים הנתונים שמביא מאריי. התגובה הרפלקסיבית לכל בעיה היא עדיין לשפוך עליה כמות גדולה ככל האפשר של כסף, מתוך האמונה התמימה ש"חייבים לעשות משהו". אם המשהו הזה מזיק או מועיל, זה כבר הרבה פחות חשוב.

ל'מזלה' של ישראל, השתלשלות של נסיבות הובילה אותה לאמץ את תפישותיו של מאריי — אם לא במישור האידאולוגי, כי אז לפחות בזה המעשי.

מדינת הרווחה בישראל נולדה באיחור אופנתי, בתחילת שנות השבעים, כמה שנים אחרי כינון תוכניות הרווחה הגדולות ברוב מדינות אירופה והמערב. התוכניות בישראל לא היו נרחבות כמו אלו של מדינות הרווחה במערב, בין השאר משום שבעידן שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים ישראל הייתה ענייה יותר וגם מטופלת בבעיות ביטחון קשות.

אותם קשיים כספיים הובילו לקיפאון בתוכניות הרווחה לאורך שנות השבעים, ואחרי המשבר הכלכלי הקשה מתחילת שנות השמונים החלו לקרוס מנגנוני רווחה ציבוריים חוץ-ממשלתיים, שהבולטים בהם היו קופת החולים הכללית של ההסתדרות וקרנות הפנסיה של ההסתדרות ושל איגודי עובדים גדולים. הגורם המרכזי שהמשיך לפעולה היה הביטוח הלאומי, אך תחולת פעולתו הייתה מצומצמת בהרבה בהשוואה למצב בשאר מדינות המערב.

מצב עניינים זה נמשך ביתר שאת גם בשנות התשעים. מצבה הכלכלי הקשה של ישראל צמצם מאוד את התמיכה ואת היכולת ליישם תוכניות גרנדיוזיות ביחס לעולים ממדינות חבר העמים. בהכללה, אותה עלייה, שמנתה כמיליון איש ושינתה כליל את פני מדינת ישראל, חוותה את העליה בלי הסתמכות על מנגנוני מדינת הרווחה. גם מנגנוני רווחה ממשלתיים אחרים התכווצו. החריג היחידי כמעט היו התמיכות בחרדים ובערבים, שתפחו והלכו לאורך שנות השמונים והתשעים, והפכו חלקים חשובים בקהילות אלה לגטאות של עוני.

גם כאן חל שינוי בתחילת שנות האלפיים, כשהמשבר הכלכלי החריף בשנת 2002 הוביל לצמצום בקצבאות הילדים ובסוגי תמיכה אחרים. השינוי שהתחולל היה דרמטי, ותאם לחלוטין את תחזיתו של מאריי. בשנת 2017, כך לפי נתוני OECD, ירד מדד ג'יני של אי שוויון בהכנסות בישראל (לפני תשלומי העברה) לרמה של 0.437. בכך הגיעה לשיאה ירידה רצופה הנמשכת כבר כ-16 שנים. כעת ניצבת ישראל במקום השביעי בין מדינות OECD לפי מדד אי השוויון של ג'יני — קצת לפני קנדה, דנמרק והולנד, ושברירי אלפיות אחרי שוודיה ונורווגיה. כל זה קרה במקביל לצמצום גדול במנגנוני התמיכה בעניים.

המצב הזה אינו נובע רק מצמצום תקציבי. מאריי מקונן במתקדמים לאחור על חורבן כבוד העבודה, על תרבות האשם, אי־האחריות והכישלון, על קריסת מנגנוני הערך התוך-קהילתיים, על התפוררות המשפחות הדו־הוריות, על התפתחות הגישה האנטי-השכלתית, ועל תרבות התלות. רבים מהתהליכים האלה לא התרחשו כלל בישראל. משפחות חד־הוריות אינן מקרה נפוץ ולבטח אינן נפוצות בין ערבים ובין חרדים, שהם עיקר מניינם של העניים בישראל. הקהילה החרדית (ובמידה מסוימת גם הערבית) משמרת בתוקף מנגנוני תמיכה תוך-קהילתיים מקומיים ובררניים. בין העניים בישראל, לא העבריין הצעיר הוא זה שזוכה לתהילה אלא דווקא הבן או הבת שהתאמצו לרכוש השכלה. ברהט מתרברבים בבן שנעשה דוקטור, לא בזה שהפך גנב מכוניות. בבני ברק מתרברבים בתלמיד החכם, ומתביישים בשבאבניק. בין העניים בכלל, עדיין יש הבחנה ברורה מאוד בין מי שעמל למי שמתבטל, והכבוד מיוחס באופן ברור לראשון ולא לאחרון.

חשוב מכל, הנרטיב השליט בתרבות הרווחה במערב — נרטיב האשמה והכפרה — לא קנה לו אחיזה דומה בישראל. הציבור בישראל אינו חש צורך להתנצל בפני החרדים או הערבים על עוולות העבר. גם הרעיון כאילו הציבור צריך לכפר על נזקי העבר — הממשיים, במקרים רבים — שנגרמו לתושבי עיירות הפיתוח הזנוחות, לא קנה לו אחיזה של ממש בציבור בישראל.

מתקדמים לאחור יכול לשמש כאן סימן אזהרה מובהק לאסון העלול להתרחש כאשר האשמה, הכפרה, השליטה והפטרונות קונות להן אחיזה. מאריי חשף את העובדה הפשוטה: כאשר אתה מונע מאדם לעמוד על רגליו ולהיות אחראי לגורלו, אתה גוזל ממנו את הנכס האנושי החשוב מכול — היכולת לשנות את גורלו. אם נביט לרגע אל האזרחים יוצאי אתיופיה בישראל — שכלפיהם הופעלה אותה מדיניות פטרונית ומגוננת, שגזענות ביסודה — נוכל לראות מה בדיוק מתרחש כאשר אין מקשיבים לאזהרתו.