נבחרי.ות דיגיטל

 פרק 1

אני לא רוצה להרכיב משקפיים לאירוע היום בערב, אני בהחלט מעדיפה עדשות. אבל כשאני מנסה להרכיב אותן על עיניי, ידיי מתחילות לרעוד, כנראה בגלל ההתרגשות הרבה שמציפה אותי.

"צאי כבר! אנחנו עוד נאחר!" קוראת קורל בקולניות מאחורי הדלת, כאילו ביתי הוא ביתה.

"אני מסדרת את השיער, רק שנייה," אני משקרת. רק עכשיו אני מתחילה ללבוש את שמלת הערב שלי - אותה שמלה ורודה שבקושי חושפת את עורי. רכשתי אותה בחודש שעבר עם קורל. "אני מסתבכת עם הרוכסן, תעזרי לי?" אני מדברת לדלת ורואה את קורל בעיני רוחי מסתובבת סביב עצמה ומתחילה לגרד את ראשה בגלל ההתעכבות שלי. היא אחת הנשים הכי מאורגנות שאני מכירה.

קורל פולטת נחירה, "כן," ופותחת את הדלת בגסות האופיינית לה.

"הנה, מאחור." אני מצביעה על הגב שלי.

היא קצרת רוח. אנחנו מאחרות בעשרים דקות ויידרש לנו לפחות עוד רבע שעה להגיע לאולם ההתעמלות שבבית הספר. "הנה, מרגישה נוח?"

"כן," אני חשה עקצוצים בעורי. "מה אעשה עם השיער?" אני מעבירה את אצבעי על מסך הבּוּקְסוֹרְד, ולאחר רגע מופיעה הולוגרמה. בצג יש קטגוריות לבחירה. אני בוחרת ב"מוצרי טיפוח" ולאחר מכן לוחצת על "שפתונים" ובוחרת שפתון אדום. מספר שניות לאחר מכן, השפתון מחליק במנהרה הקטנה ויוצא דרך החריץ שמוצב על הקיר הימני. בזמן שאני מורחת אותו על שפתיי הספוגיות, אני נזכרת מדוע חשקתי דווקא בו. הוא מזכיר לי את אחד הגוונים הבולטים יותר בשקיעת החמה. לא פעם תהיתי לעצמי כיצד תושבי.ות בועות אחרות, כמו סְנוֹדְרִי, ווּדְסְווֵל או אַקְוַודְרִי, יכולים.ות לחיות בלי לדעת כיצד נראית השקיעה. הם.ן אף פעם לא חוו את זה בבועה שלהם.ן.

"אמממ... לדעתי תתאים לשערך הבהיר והדק תסרוקת מרושלת," מגחכת קורל. היא, לעומת זאת, סלסלה את שערה השופע והצמידה אל קודקוד ראשה שני תלתלים שחורים כמו החושך השורר בבועת וודסוול רוב היממה. אני לא טיפוס קנאי, אך תמיד קינאתי בקורל על שערה.

"תעשי לי משהו יפה, את יותר טובה בזה," אני מחמיאה לה. קורל היא החברה הכי טובה שלי, אנחנו מכירות משנת הלימודים השלישית שלנו.

"אוקיי," היא מחייכת.

לא חפפתי את שערי, לכן ההחלקה המרושלת שעשיתי קודם לכן נשמרה. לאחר כשתי דקות לכל היותר, השיער שלי אסוף בצורה חיננית על ראשי. אני מוסיפה גם את סיכת הצהרון המצוי שלי, סיכה בצורת הפרח הסגלגל הנפוץ כל כך בדֶזֶרְטְדְרִי.

"וואו, מושלם." אני לא אומרת את כל האמת, שוב. לא מושלם, אבל באמת אני נראית טוב. "קדימה, בואי נלך. אימפ ולייל בטח כבר מחכים."

פיה של קורל מתעקל לחיוך. "נזוז," היא אומרת. אני מחליטה בכל זאת לתת לה קרדיט על התסרוקת הפשוטה. אני מרגישה שהיא התאמצה מאוד לרצות אותי.

אנחנו יוצאות מתא השירותים הצפוף לחדרי, והדלת נסגרת מאחורינו בנקישה החלטית. החלון בצורת חצי העיגול שמעל למיטתי פתוח, הכוכבים נוצצים וצינה קרירה חודרת פנימה ומצננת את אפי. אני סוקרת את החדר בפעם האחרונה לפני שנצא.

"שנתבשם?" אני מציעה.

"בטח," קורל פונה אל השידה שלי ומחכה שאבחר לה בושם מהבוקסורד. היא מצביעה על הבושם שהיא רוצה, ואני בוחרת בו עבורה. אנחנו מחכות מספר רגעים והחריץ שמוצב במרכז השידה פולט אותו ברשרוש קל. קורל מתבשמת בעידון. לא נעלמת ממני העובדה שהיא ידעה מראש באיזה בושם לבחור. אני מתבשמת בבושם האהוב עליי, שאבי קנה לי בשנה שעברה לכבוד יום הולדתי השבעה-עשר. קורל יוצאת מהחדר לפניי, משאירה אחריה שובל מעורפל של ניחוח בושם. אנחנו יורדות במדרגות ועקבינו מתקתקים ומהדהדים על אריחי הקרמיקה.

"בנות, אני לא עסוקה. שאקפיץ אתכן?" אמי מפתיעה אותנו בעודנו מחייגות לשירות הבַּייבּ.

"ברור! איפה טומי?" אני צועדת לכיוון הסלון, אמא יושבת על הספה ושומעת סיפור במַנְדִיס הנייד שלה. "ואיפה אבא?"

"אבא של דון הקפיץ את טומי," היא מקפלת את המנדיס המונח על השולחן העגול העשוי זכוכית. "אבא עסוק כרגע, אני פנויה."

"מצוין."

אמא קמה ממקומה ומתקרבת אליי. "את כל כך יפה," היא מעבירה את שתי ידיה על זרועותיי ונושקת קלות ללחיי. אני מסמיקה, חיוך קטן עולה על פניי ואני ממלמלת, "תודה."

חולפות שניות אחדות של שתיקה. אני עומדת לומר משהו כדי שקורל לא תרגיש נבוכה, אך אמי מיד מתאפסת ונזכרת שהיא צריכה להסיע אותנו. "צאו החוצה."

אנחנו עומדות מחוץ לבייב של אמא. בקרוב גם לי יהיה אחד כזה, ואז אוכל לנסוע בחופשיות ממקום למקום. אמא מעבירה את אצבעה על הכלי העגול והשקוף שצורתו דומה לכדור, כמו הכיפה המקיפה את דזרטדרי, הבועה שבה אני חיה. אנחנו מחזיקות זו בידה של זו, אמא נכנסת ראשונה, אני אחריה, וקורל אחריי, אוחזת בידי.

"לבית הספר," אמא מורה לבייב שלה. הוא מתחיל לרחף בשלווה על הדרך ומדווח כל ארבעים שניות על הזמן הנותר עד ההגעה ליעד.

כשאנחנו מגיעות לשער בית הספר, הקוֹלְדִיס של אמא מצלצל. "כן, פּוֹקַייס?" אמא עונה לשיחה ומייצבת את הקולדיס שעל ידה מול החזה שלה, כך שהיא תוכל לראות את אבי דרך ההולוגרמה.

"היי אבא!" אני מתקרבת לאמי מאחור. קורל כבר יצאה מהבייב ברגע שאמי ענתה לשיחה. הכניסה לבייב מותנית אך ורק באישור של בעל.ת הבייב, אך היציאה ממנו פשוטה מאוד. זה תמיד סקרן אותי.

"היי חמודה, תיהני הערב," הוא אומר לי בחיוך. הוא נמצא בתקופה עמוסה מאוד עכשיו.

"תודה," אני עונה לאבא. "תודה על ההסעה," אני מחבקת את אמי קלות.

היא עוצרת את השיחה שלה עם אבא. "תיהנו, חמודות!" היא מרימה את קולה כדי שגם קורל תשמע. אהיה עצובה אם לא אראה את הוריי ולא אמשיך לחיות כאן, אחרי מחר.

"תודה, גברת לאוול," אומרת קורל, ונשמע שהיא אומרת את זה רק לצאת ידי חובה.

אני יוצאת מהבייב. "מה השעה?" אני שואלת את הקולדיס שלי.

"השעה הינה 22:13," המכשיר עונה בקול מתכתי.

"קדימה, אנחנו ממש מאחרות," אומרת קורל בעצבנות ומסדרת את שמלתה הקצרה. אנחנו מתחילות לצעוד מהר יותר בשביל הגישה של בית הספר. אולם ההתעמלות נמצא במרחק של כשתי דקות הליכה ובו יתקיים טקס הפרידה, המיועד לכל מי שישתלבו מחר. המשולבים.ות הם.ן אלו שעברו את גיל שמונה-עשרה או אלו שימלאו להם.ן שמונה-עשרה השנה.

"אני בטוחה שאף אחד ואחת לא שם או שמה לב שאיחרנו. אולי רק אימפ ולייל," אני אומרת בניסיון להרגיע אותה. "עצם העובדה שהסיכוי שנראה אותם אחרי מחר הוא כל כך קטן..." אני אומרת ולפתע נזכרת שישנו סיכוי שגם לא אראה את קורל אחרי מחר.

"את חושבת שניצלנו את הזמן יחד?" אני שואלת אותה. אנחנו מגיעות לדלת אולם ההתעמלות.

"לא יודעת, כן? אנחנו חברות טובות, ואני ניצלתי כל זמן שהייתי איתך. אפילו את הבשמים שלך..." היא אומרת בגיחוך שגורם לי לחייך. "כולם וכולן עברו את התהליך הזה וגם תורנו הגיע," היא מציינת באדישות. "טוב, בואי ניכנס."

כשאנחנו פותחות את הדלת, כולם.ן נמצאים.ות בשיא הריקודים, האולם מואר בגוון ורוד עמוק, מעט כהה יותר מהשמלה שלי.

"בואי נשתה משהו קודם, אחר כך נמצא את אימפ ואת לייל," אני מציעה.

"אוקיי." היא ניגשת לבר המשקאות ואני אחריה. ברקע מתנגן שיר רועש ומחריש אוזניים שאני לא מצליחה לזהות. "מה תשתי?" קורל שותה מיץ סגול בעזרת קשית ומתחילה להזיז את גופה לצלילי המוזיקה.

"גם מיץ סגול," אני עונה. היא בוחרת ממכונת השתייה את התרכיז, ולאחר מספר שניות מגישה לי בחיוך כוס מיץ סגול עם קרח.

"כבר חשבנו שלא תגיעו!" אני שומעת את קולו הציני של לייל מאחוריי. "מה קורה?"

"בסדר, לקח לנו זמן להתארגן," אני מחבקת אותו. אני לא מחבקת הרבה, ולכן הוא מופתע מהמחווה. אפשר לקרוא לזה חיבוק פרידה. "מה קורה, אימפ?" הוא עומד מאחורי לייל, שקט.

"הכול בסדר," אימפ חושף את חיוכו המקסים והמיוחד. "נהנות?"

"כן, נחמד פה..." אומרת קורל בפנים מעט יבשות. השיר הרועש מפסיק וכעת מושמע אחד הלהיטים השקטים, "שמיים בהירים" של סנדי קול, הזמרת האהובה עליי.

"שנרקוד?" לייל מושיט את ידו לקורל, והיא נענית בחיוב להצעתו. אני מחייכת למראה זקנו שהחל לבצבץ בגלל ההורמונים שהתחיל לקחת. מי היה.תה מאמין.ה שעד לפני כמה שנים לייל היה ילדה רזה וקטנה.

גם אימפ מושיט לי את ידו ומחייך. אני מניחה את כף ידי בידו השחומה, והוא גורר אותי לרחבת הריקודים. הוא מניח את ידיו על מותניי, ואני קושרת את זוג ידיי על עורפו. אנחנו מתחילות לנוע לצלילי המנגינה המצמררת שגורמת לשערות ידיי לסמור. אני מחייכת אליו.

"לאן אתה חושב שישלבו אותך מחר?" אני שואלת אותו בעודנו מסתובבות סיבוב חד, לפי קצב המוזיקה, כפי שעושים.ות שאר הרוקדים.ות ברחבה. הוא נמוך ממני, וכעת, כשאנחנו כמעט צמודות זו לזה, ניתן להבחין היטב בהבדלי הגובה.

"יש לי הרגשה שלא אשאר בדזרטדרי..." הוא משפיל את מבטו. אימפ הוא דור רביעי של ילידי.ות דזרטדרי, הוא גִזְעִי. משפחתו היא מהוותיקות בבועה. גם הוריו וגם הורי הוריו נולדו ושולבו לכאן, הוא בין הא.נשים היחידים.ות שזכו להכיר את משפחתם.ן המורחבת. אם ישלבו את אימפ לבועה אחרת, הוא ישבור את השושלת המשפחתית. "אולי ישלבו אותי לאקוודרי או לאיירוול, אחת מהשתיים. מה איתך?" הוא לא מתיק את עיניו הכהות מעיניי.

"ככה אתה מאחל לעצמך את הגרוע מכול? את אקוודרי?!" אני מופתעת ממנו. אקוודרי נמצאת מתחת למים, ועבורנו, עבור מי שנולד.ה בדזרטדרי, שבה השמש היא חלק מרכזי בחיים, לעבור לאקוודרי זה סוג של קללה.

"אני מנמיך ציפיות," הוא אומר ומשפיל מבט. הוא חכם שהוא חושב כך, בלאו הכי המעבר הוא לא פשוט.

אני נושמת נשימה עמוקה של אוויר סמיך. "אני מקווה להישאר בדזרטדרי, עם המשפחה. אין לי מושג לאן ישלבו אותי."

"עזבי את זה עכשיו, שנדל," אימפ מחייך. "תני ליהנות מהרגע האחרון שלי איתך! אולי אנחנו רוקדים כעת את הריקוד האחרון שלנו..." הוא מנמיך קולו.

"אוקיי," אני מצחקקת והוא נגרר אחריי. אני מחבבת את אימפ, הוא היחיד שיכול לגרום לי לצחוק בכזו טבעיות.

למשך כל הריקוד משתררת בינינו דממה. אני מניחה את ראשי על כתפו ואנחנו מתנדנדות מצד לצד ברכות ובשלווה.

"אני רוצה להגיד לך משהו," אומר אימפ, "אבל נצטרך לצאת החוצה."

"בטח, משהו מיוחד?"

"אני מקווה שזה יהיה מיוחד..." הוא מחייך אליי את חיוכו השובה. "את באה?"

השיר נגמר. אני מהנהנת, אוחזת בידו ושתינו יוצאות מההמולה סביבנו. הוא פותח את הדלת ונותן לי לצאת ראשונה. בחור מנומס ואדיב של ממש.

"אז... מה רצית לומר לי?" אני שואלת בסקרנות.

"את כל כך יפה..." הוא ממלמל ומסדר שערה תועה בראשי.

"תודה..." אני מחייכת, הוא כזה מתוק. פניו הכהות מתחילות להאדים.

"תראי, חשבתי על זה הרבה, ויש סיכוי די גדול שלא ניפגש עוד לעולם..."

אני קוטעת אותו. "עצוב גם לי, נכון. אבל ידענו למה לצפות, לא?"

"ידענו, ולכן זה לא העיקר."

"אז... מה כן העיקר?"

"רציתי לספר לך משהו ששמרתי בבטן די הרבה זמן." סקרנותי גוברת. הוא שואף מהאוויר הקריר שבחוץ, אוזר אומץ ואומר: "אני אוהב אותך, כבר מגיל ארבע-עשרה."

נשימתי נעתקת, אני מתקשה להאמין למשמע אוזניי. אימפ מעולם לא רמז על כך או נתן לי סיבה לחשוד בעניין רגשותיו כלפיי.

"תביני, שנדל, יכול להיות שלא נתראה עוד, שזו הפעם האחרונה, ואני לא מוכן למות בידיעה שלא גיליתי לך מה אני מרגיש כלפייך."

מדוע הוא מזכיר את המילה מוות? צמרמורת עוברת בגופי. שפתיי שמוטות, אך אני מתעשתת במהירות. "אימפ..." אין לי כל כך מה לומר. בטני מתכווצת. הנושא רגיש והמילים צריכות להיות מדויקות. "אתה ידיד טוב שלי, העובדה שאולי לא נתראה שוב מכאיבה גם לי. אני מצטערת אבל... לא הבחנתי בזה---"

"אני יודע," הוא קוטע אותי, פניו מוסיפות להאדים ובקולו נשמעת תקווה של שנים. אני מקווה שלא גרמתי לו מבוכה. "פשוט הקפדתי להסתיר את הרגשות שלי היטב... מצטער, לא התכוונתי להפתיע אותך בלי שום הכנה מוקדמת. לא רציתי להיפרד בלי לומר דבר."

"אני מבינה..." אני מחבקת אותו בכל כוחי. החיבוק מחזק אותי. "אני אוהבת אותך, ואתה יודע, אם זו אהבת אמת, אני בטוחה שהיא תמצא דרך להגשים את עצמה."

שתינו מרפות מהחיבוק. אני מחייכת אליו, הוא מחייך בחזרה.

"אני מקווה..." הוא ממלמל.

"בוא נחזור," אני משלבת את ידי בידו ונושקת לו על הלחי.

כשאנחנו נכנסות לאולם ההתעמלות, דניאלה ומקנס בת העשרים ואחת, שמונתה להיות סגנית המושל שלנו לאחר שאבי התפטר כדי להיות מושל בעצמו, עומדת על הבמה המרושלת שהכינו תלמידי.ות כיתה ט' ונואמת נאום. "אני מאחלת לכם ולכן בהצלחה מחר, וזכרו שסַייְגוֹן דברסול עושה את הבחירה הטובה ביותר עבורנו!"

"מתי היא התחילה לנאום?" אני פונה לקורל.

"כמה דקות אחרי שהשיר של סנדי קול נגמר." היא מתיישבת על אחד הכיסאות הגבוהים שהוצבו ליד הבר. "דרך אגב, איפה הייתן, את ואימפ?"

"בחוץ, לא התחשק לנו להיות בפנים." אני משפילה מבט כדי שהיא לא תשאל שאלות.

"משעמם לי... מתי נלך?" קורל רוכנת קדימה.

"עוד מעט, תיהני... זו פעם אחרונה שתראי פה חברי וחברות ילדות שלנו..." היא מעבירה מבטה ממני אל רחבת הריקודים ההומה. "אני חייבת להתפנות, את באה?"

"כן, בטח," אני מחליקה מהכיסא מטה וקורל אחריי. אנחנו צועדות לכיוון השירותים, שנמצאים צעדים ספורים מהבר.

"חכי לי כאן," קורל עוצרת ליד פתח השירותים. "אני תכף חוזרת."

אני מהנהנת. היא נכנסת, ואילו אני עומדת בשעמום מוחלט ליד דלתות התאים הריקים. לאחר דקה שבה אני עומדת ללא ניע, אני שומעת לפתע קול מוכר שמהדהד מהקצה השני של המסדרון הריק.

"כן, אבא, אני אעשה את זה, אחכה שהיא תיכנס לבועת השילוב ואז אני אכנס?"

זה לייל, משוחח בקולדיס עם אביו ומסתובב על צירו. אני מזהה אותו לפי סריג המעוינים האדום שהוא לובש ולפי מבנה גופו.

"למה אני צריך לחכות שדווקא היא תיכנס?" הוא מהנהן בראשו באכזבה, כאילו הוא לא מסופק מהתשובה. "אוקיי... אני מבין. ודוד ארצ'ר יחכה לי בדִיגִיטָל?"

על מה הוא מדבר?

"מעולה, כרגע אני עדיין במסיבת הפרידה המטופשת הזאת..." הוא שותק ורק לאחר מספר שניות ממשיך לדבר, "ואל תדאג לגביה, היא תפעל לפי דבריי. היא רוצה את דיגיטל כל כך ששום דבר לא יעצור אותה."

מי?! על מי הוא מדבר? עוד פעם ישנה שתיקה. כנראה שאביו מדבר כעת.

"בסדר, בסדר, אל תדאג, אני אדבר איתה שוב מחר בבוקר. אני ממש מקווה שנצליח. נדבר, להתראות." לייל מנתק את השיחה וחוזר אל ההמולה.

"סיימתי!" קוראת קורל מהקצה השני של חדר השירותים בעודה שוטפת את ידיה. "הכול בסדר?" היא כנראה מבחינה במבט הלא מובן שעלה על פניי.

"כן, לא משהו מיוחד," אני משקרת, מנסה להסוות את תחושותיי. נכון, זה לא ענייני, אבל אני מרגישה שאני חייבת לברר את הנושא עם לייל. "אני יוצאת לנשום אוויר, מחניק פה."

"אני אבוא איתך," מציעה קורל וצועדת לכיווני.

"את לא חייבת," אני דוחה אותה. "אני רק מתקשרת לאמא שלי." שוב אני משקרת. אני רוצה למצוא את לייל.

"אוקיי, ניפגש." היא חולפת על פניי בחזרה למסיבה.

יש לי הרגשה שהוא בחוץ, לכן אני רק מעיפה מבט לכיוון רחבת הריקודים ולא רואה אותו רוקד עם אף אחד.ת. גם בבר הוא לא נמצא. אני פותחת את דלת היציאה הארוכה בשתי ידיי. בחוץ שקט, מלבד זוג שמסתתר מתחת לעץ בצד ימין. הן אפילו לא שמות לב שאני פותחת את הדלת. לאן הוא יכול ללכת?

"שלח הודעה ללייל," אני מצווה על הקולדיס שלי.

איפה אתה? בוא דחוף לדלת של אולם הספורט. מחכה לך.

לייל מחזיר לי הודעה:

קרה משהו?

אני מקרבת את פי לפרק כף ידי, היכן שהקולדיס ממוקם.

אני צריכה לדבר איתך.

הקולדיס שולח את ההודעה ללייל. האוויר בחוץ קריר, כיאה לאזור מדברי.

כעבור שלוש דקות, אני שומעת את קולו של לייל מאחוריי, "מה קרה?" הוא צועד מכיוון שער בית הספר, ואימפ מדשדש בעקבותיו. צדקתי, הוא לא היה בתוך האולם, אבל עצם היותו של אימפ כאן הופך את העניין למוזר יותר. "מה כל כך דחוף?"

אני מרגישה שזה לא נכון לדבר איתו על העניין בנוכחות אימפ.

"איפה היית?" אני דורשת לדעת. אימפ משפיל את מבטו, כאילו נעלב שלא דרשתי גם בשלומו. "דאגתי לכם," אני מכלילה גם את אימפ ומניחה את ידיי על מותניי.

"איפה היינו? אמממ... קפצנו לרגע לבית שלי, היינו צריכים לעשות שם משהו." לייל מצביע לכיוון שער בית הספר.

"הבית שלך הוא במרחק עשר דקות מכאן לכל כיוון!" לפני חמש דקות הוא היה בפתח השירותים. הוא משקר לי, ואימפ מחפה עליו.

"נו, אז?" הוא עונה בביטול. "הלכנו כבר לפני חצי שעה."

למה הוא שוב משקר? אימפ שותק, הוא כנראה מתבייש ממני. תחושת הבטן שלי אומרת כי רצוי שלא אתערב בנושא הזה. האם הנושא שלייל דיבר עליו בקולדיס יכול לסבך אותו בצרות? אני מוותרת. בנוסף, אימפ כאן... אולי עדיף שאשתוק ולא אדחף את האף שלי. אני פולטת נשיפה ארוכה מאפי ומגלגלת עיניים. הם משקרים לי, אני בטוחה בזה.

"אוקיי, מה שתגידו, רק... שמרו על עצמכם." אני מנגבת את הזיעה שהצטברה בין אפי לשפתיי. "אני וקורל נזוז הביתה, ניפגש מחר בבוקר?" אני אומרת ופונה חזרה לאולם ההתעמלות.