נגד הרוח

כאשר ניגשתי לכתיבת ספר זה זכרתי את מילותיו החכמות של אהרן אפלפלד, בספרו אבי ואמי, המתארות את חששותיו ואת תחושותיו עם צאתו אל הלא־נודע במסע הכתיבה של הספר:

זהירות, חרדה ויראה יהיו מעתה בני לוויה שלך: מה לומר ומה לא לומר. מרוב זהירות אתה מוחק גם את הנחוץ. לא פעם, באמצע המסע נופלת עליך תרדמה - אין זו עייפות, אלא תחושת כישלון, ייאוש. בתרדמה אתה בוחן את מעשיך בזכוכית מגדלת. כל החולשות, כל אי־הדיוקים, כל מה שביקשת להעלים צף ועולה [...].1

כאשר ניגשתי לכתיבת ספר זה הרהרתי באותו רגע, ב־12 ביולי 2006, בלשכת ראש הממשלה בתל אביב. הרגע שבו כשלתי. אינני מנסה להצטדק. עד היום אני חש חרטה. אני מרגיש ויודע שאכזבתי רבים, הן אנשים קרובים מאוד והן אנשים שאינני מכיר כלל, שציפו ממני להתנהגות אחרת, ואף קיוו שאכהן בתפקידי ההנהגה הבכירים ביותר. שילמתי מחיר כבד על רגע אחד של פזיזות. על נשיקה אומללה. היו שניסו לעודד את רוחי, אמרו שהאופן שבו מעדתי הוא תקלה אנושית שאינה זרה לטבע האדם, לטבעם של רבים וטובים. אחרים הצביעו על כך שבית המשפט העליון התיר לי לחזור לכהן בממשלה והגדיר את הפרשה כ"ביטוי לחולשה אנושית רגעית, פרי נסיבות נקודתיות מיוחדות [...] כשל נקודתי, שאינו משקף דופי מוסרי מובנה". אבל אני לא התעודדתי. אינני מקונן על המחיר ששילמתי ועודני משלם. אני עדיין נושא אותו בכאב, עדיין חש נקיפות מצפון.

כאשר ניגשתי לכתיבת ספר זה זכרתי היטב שגם בשנים הארוכות שחלפו מאז 2006, לא חדלתי לאהוב את מדינת ישראל ותושביה ולדאוג לגורלה. תחושות אלה היו הדלק שהניע אותי כל שנותי בפוליטיקה הישראלית. זמן רב התלבטתי בשאלה אם אותה מעידה חד־פעמית פוסלת את זכותי להשמיע את קולי בזירה הציבורית. ניגשתי אל שולחן הכתיבה רק לאחר שהשתכנעתי כי אין זו זכותי. זו חובתי.

זו חובתי, משום שניסיוני והתנסותי בצמתים של הכרעות גורליות העניקו לי זווית ראייה ייחודית, ואני חש חובה לחלוק אותה עם הציבור. זכיתי לפעול בקרבה אינטימית עם ראשי ממשלה, הייתי מעורב במגוון רחב של ענייני מדינה, והובלתי מהלכים שהשפיעו על דמותה של ישראל. אני סבור שהידע והניסיון והתובנות שצברתי תוך כדי מעורבותי בסוגיות האלה, גם בפרספקטיבה של מבט לאחור, רלוונטיים גם כיום לגבי ההכרעות הגורליות שעדיין עומדות לפתחה של מדינת ישראל.

כאשר ניגשתי לכתיבת ספר זה שמתי לי למטרה לא למחוק לא את הרגע שבו טעיתי ולא את תוצאותיו. בכוונתי לשטוח לפני קהל הקוראים את כל הפרטים הנוגעים לרגע ההוא - את כשלַי ואת כשליה של מערכת המשפט - ואני מקווה שהקוראים ימצאו בספרי עניין ותועלת. אני מתפלל שהאנשים היקרים לי, ובראשם רעייתי ורד וילדי נוי ודור, אשר אכזבתי באותו רגע כאוב ואשר תמכו בי בשעות קשות, ישאבו מספר זה פיצוי ונחמה כלשהם.

בכתיבת ספר זה חשתי התרגשות ושמחה על כל הדברים החשובים שעשיתי בחיי, לצד צער וכאב על דברים אחרים שאירעו בחיי, כפי שיפורטו בהמשך.

בספרו סולָל, הסופר אלבר כהן מתאר את התמהיל הייחודי שבין כאב ושמחה במילים האלה: "כדי לחוש כאב, דרושה שארית קטנה של שמחה".2 דומני שגם כדי לחוש שמחה, דרושה שארית קטנה של כאב.

כאשר ניגשתי לכתיבת ספר זה, כל אלה עמדו לנגד עיני.

1. אהרן אפלפלד, אבי ואמי, כנרת, זמורה־ביתן 2013, עמ' 8.

2. אלבר כהן, סולָל, ספריה לעם, עם עובד 1978, עמ' 320.