נדל”ן לא רק לעסקים

 פתח דבר

קוראים יקרים.

זה הספר השלישי בסדרת ספרים שאני כותב בתחומים שונים של נדל"ן, אך לא רק בתחומים אלה.

בספר הראשון סיפרתי לכם על הדירה הראשונה שרכשתי לצורכי השקעה. תוך כדי תיאור תהליך הרכישה, שיתפתי את כיווני הפעולה שהוכיחו את עצמם עבורי כיעילים ומועילים בדרך לרכישת הדירה הראשונה שלי – ללא הון עצמי.

בספר השני תיארתי את תהליך רכישת המגרש הראשון שקניתי. גם שם, למדתי ולימדתי מניסיוני האישי מה ואיך כדאי לעשות כדי שרכישת מגרש תהפוך לחוויה נוחה, ואפילו נעימה ומרגשת ככל האפשר. וכמובן, רווחית.

בספר הזה, אני רוצה לשתף אתכם בתהליך של גיבוש ההחלטה לזנק קדימה: לעזוב את עבודתי ולהקים עסק שמתמקד רק בנדל''ן. אציע לכם רעיונות שיאפשרו גם לכם, אם תרצו בכך, לעשות את המהלך האדיר הזה ולהתפרנס מתחום הנדל''ן.

בעצם, למה "זינוק קדימה"?

כי בדרך כלל אנשים לא עוזבים את משרתם הבטוחה כדי לעסוק רק בנדל"ן. אנשים רבים קונים פה דירה, שם מגרש, אבל נשארים במקום עבודתם: מורים, נהגי משאיות, מלגזנים, רואי חשבון. וכך הם שמחים בחלקם.

נדרש זינוק של ממש, בראש ובראשונה מחשבתי ורגשי, לעזוב עבודה בטוחה כשכיר, ולקום לפתוח עסק עצמאי.

הספר הזה נועד להתוות דרך לאנשים השוקלים לפתוח עסק בתחום הנדל"ן – או בכל תחום אחר, והם עדיין מהססים ומתלבטים.

יש חוקים וכללים שחלים על כל עסק. אני יכול לתת דוגמאות מניסיוני האישי שהוא בתחום הנדל"ן, אבל ראיתי שאותם רעיונות עובדים בכל תחום עסקי אחר.

לא נולדתי יזם ולא בן יזם ולא התחלתי את חיי המקצועיים כיזם. אני מלווה אנשים המעוניינים להקים עסק. ואני יודע היטב שלא לכולם זה מתאים.

הספר הזה נותן לקורא כלים להבין: האם מתאים לי להקים עסק?

כי לא מספיק לרצות להקים עסק. מי שרוצה בכך, צריך לבדוק אם זה גם מתאים לו.

מי שרוצה, וגם מרגיש שהקמת עסק מתאימה לו – יכול לעשות זאת.

שלכם,

שי שור

הקדמה: קאשי מכיר לי את ירון

רצינו לאמץ כלבה.

לא לרכוש. לאמץ כלבה כזו שנתוני הפתיחה שלה לא היו שמחים במיוחד, ואנחנו נוכל לתת לה חיים טובים.

לפני כחמש שנים, יום אחד אחרי יום ההולדת שלי, פרסמה חברה של מורן אשתי פוסט בהול בפייסבוק: ארבעה גורי כלב רועה כנעני, בני חודשיים בערך, נמצאים באתר בנייה באזור ירושלים.

קמנו ונסענו לאתר הבנייה.

כאמור, רצינו כלבה. חשבנו שכלבה תתאים לנו יותר. למורן ולי היה ניסיון עם כלבים זכרים תקיפים במקצת, וראינו אצל חברים כלבה שהאופי שלה היה רגוע ונעים. כמובן, גם בזה אי אפשר לעשות הכללות, ובכל זאת...

נכנסנו לאתר הבנייה וראינו ארבעה גורים בהירים. מתוקים. נודפים ריח טוב של גורים.

חיפשנו ביניהם נקבה.

בעדינות רבה הרמנו גור אחד.

זכר.

החזרנו אותו לאחים שלו, והוא מיהר להצטנף לידם.

הרמנו גור נוסף.

גם הוא התגלה כזכר.

כל הארבעה היו זכרים.

ידענו שאנחנו חייבים לקחת גור אחד. מורן אמרה: "בוא ניקח את זה שנראה הכי פחות טוב, שיהיה יותר סיכוי לאלה שאנחנו משאירים פה!" ואספה אליה גור שנראה בעיניי הכי יפה דווקא. בדרך הביתה, הגור על ברכיה, החלה אשתי להפיץ ולשתף את הגורים בפייסבוק. עד סוף היום, נאספו גם הגורים האחרים.

נותרה בעיה אחת: איך לקרוא לכלב? רקסי? סימבה?

שנינו היינו בעד משהו קצת יותר יצירתי.

חשבתי על שם מקובל לכלב בברזיל, ארץ הולדתי.

אבל... גם בברזיל יש לכלבים שמות כמו רקסי וסימבה.

"איך קוראים לכלב בפורטוגזית?" שאלה אשתי החכמה.

"קאשׁוֹרוֹ (Cachorro)," אמרתי.

אבל קאשורו זה שם ארוך מדי.

קיצרנו לקאשי.

בפברואר הקרוב, קאשי יהיה בן חמש. מימיו הראשונים איתנו, הוא מחכה ליד הדלת עד שאחזור הביתה, גם כשאני חוזר מאוחר בלילה.

יש לנו שתי בנות. קאשי אוהב אותן והן אוהבות אותו: זורקות לו כדור, מלטפות אותו, והוא סולח להן גם כשהן מושכות בזנבו. לפחות במקרה של קאשי, לחששות מפני אופיו של כלב זכר לא היה כל בסיס.

עבורנו, קאשי הוא כמו ילד ראשון. קוראים לי אבו אל בנאת. אבל אני יודע שיש לי גם ילד בבית. ילד עם פרווה בהירה ולב גדול.

כמעט בכל ערב אני יוצא עם קאשי לגינת כלבים קרוב לבית שלנו. קאשי יכול לרוץ שם חופשי ולערוך מפגשים עם כלבים אחרים.

באחד הימים הגיע לגינה כלב חדש: פינצ'ר מעורב ושמו קונאן.

קאשי התלהב מאוד מקונאן.

קונאן התלהב מאוד מקאשי שלי.

וכך הכרתי את הבעלים שלו: ירון.

היה קל להתיידד עם ירון. משום מה, חברתו הייתה נעימה לי.

עם זאת, כמו רוב הגברים, לא מיהרנו לגלות זה לזה את הלב. לא הרבינו בשיחה.

סיפרתי למורן על קונאן וירון.

"זה מעניין," הרהרה בקול רם, "קאשי לא מתלהב בקלות מכלבים אחרים..."

אחרי תקופה קצרה שלא לקחתי את קאשי לגינת הכלבים, חזרתי לשם במוצאי חג סוכות.

ירון הגיע זמן קצר אחריי, ואיתו – קונאן.

קאשי ניגש לקונאן, אבל קונאן היה שקט מאוד, כאילו אומר: "עזוב אחי, אין לי מצב רוח..."

קאשי כשכש בזנב והסתכל בי: "מה נסגר עם השניים האלה?" שאלו עיניו.

ואז שמתי לב שירון נראה גם הוא כאילו מישהו שאב ממנו את כל שמחת החיים.

"מה קורה, גיבור?" שאלתי בזהירות, "איך עבר החג?"

"עבר," ענה ירון בקיצור רב.

"קרה משהו לכלב?"

"לא, חס וחלילה," הגיב ירון מיד, "הוא פשוט מרגיש אותי. אני... אין לי מצב רוח כל כך טוב."

שתקתי.

קאשי התרחק קצת, כשכש בזנבו, ונבח קצרות כאילו הוא קורא לקונאן. קונאן הסתכל בירון, מבקש רשות, וירון אמר לו: "לך חמוד, רוץ קצת."

קונאן מיהר להתרחק.

החלטתי לנסות שוב.

"אולי יש משהו שאני יכול לעזור..."

"כן," צחק ירון במרירות, "אם תשחרר אותי מהעבודה שלי מחר ותעזור לי להקים עוד היום עסק משלי. בלי בוסים על הראש."

הבנתי.

"קשה לחזור לעבודה אחרי חגים ושבתות," אמרתי בטון של השתתפות.

ירון הניע את ראשו, כאילו אומר: "יופי אחי, מה עוד חדש?"

"אבל..." המשכתי, "אני אומנם לא קוסם, ועסק לא מקימים מהרֶגע להרֶגע, אבל כן, אני חושב שאוכל לפחות לנסות לעזור לך."

ירון בחן אותי במבטו, בטוח שאני מותח אותו. לפי הבעת פניי ושפת הגוף שלי הבין שאני מדבר לגמרי בכנות.

"באמת, עד היום לא שאלתי אותך, במה אתה עוסק?" התעניין.

"אני יזם נדל"ן," חייכתי במבוכה קלה.

באור המשולב של תאורת רחוב קלושה וחצי ירח של סוף סוכות, ראיתי את הפה שלו נפער, כמו בסרט מצויר.

"אני לא מאמין!" אמר, "כבר שנים אני חולם לעסוק בנדל"ן."

בבת אחת, הפנינו שנינו מבטים אל הכלבים שלנו.

חשבתי על התגובה של מורן: "זה מעניין, קאשי לא מתלהב בקלות מכלבים אחרים..."

א. הנוסחה שלי להקמת עסק

יש זמן, חשבתי. מורן והבנות כבר ישנות. וקאשי ישמח להישאר בחוץ כמה שיותר.

ירון הרגיש שאני מוכן ומזומן לשיחה.

"היית שכיר אי פעם?" שאל.

חייכתי: "בוודאי!"

"אז למה, בעצם, עזבת ופתחת עסק?" שאל בהיסוס.

"אני? הבנתי שאני רוצה להיות חופשי מבחינה כלכלית.

עצמאי. במובן של להיות הבוס של עצמי.

לא תלוי במעסיק, לא תלוי במדינה, לא תלוי בביטוח לאומי.

החלטתי שאני לא רוצה להגיע לגיל פנסיה ולהסתמך על מישהו אחר, אלא לדאוג לעתיד שלי ושל משפחתי – כמיטב יכולתי. במו ידיי. בעשר אצבעות."

"ואיך," שאל ירון, שהקשיב עד לאותו רגע בתשומת לב רבה, "איך מגיעים להחלטה כזאת? לעזוב עבודה כשכיר, להקים עסק משלך..."

"ההחלטה הזו לא נפלה כך סתם!" הצהרתי, "בזמן השירות הצבאי קראתי ספרים שנטעו בי את הרעיון של עסק עצמאי. אבל את הדחיפה הממשית לקום ולעשות מעשה נתן לי מצבם של הוריי וחבריהם, אנשים חרוצים וישרים שעובדים כשכירים כל חייהם, אך לעת זקנה תהיה להם הכנסה נמוכה למדי."

ירון הניד ראשו במרץ: "וזה – במקרה הטוב. אני מכיר אנשים שלא דאגו להפריש כסף לעת זקנה. וגם המעסיקים לא דאגו לזה."

"כן," ציינתי בהתמרמרות, "חובת הפרשת כספים לביטוח פנסיוני של העובדים חלה על כל המעסיקים במשק רק משנת 2008 . עד אז, החובה הזו חלה רק על חלק מהמעסיקים. ונכון להיום, רבים מהעובדים השכירים נאלצים, לאחר פרישה, להסתפק בדמי ביטוח לאומי.

ואני, כמו שאמרתי כבר, לא רציתי גורל דומה לזה של הוריי וחבריהם.

אנשים חיים במין אופוריה: הבוס דואג לי. רואים בבוס דמות של אב טוב שחושב עליהם ודואג להם. אבל גם הבוס הטוב ביותר, ועם הרצון הטוב ביותר, הוא לא תמיד כול יכול. הראיתי לאימא שלי בסימולציה מה ההכנסה הצפויה לה לעת פנסיה: בערך חצי מהמשכורת שהיא מקבלת כשהיא עובדת. כי הפנסיה מחושבת לפי שכר בסיס, לא לפי הברוטו. ולשכר הבסיס הזה מתלוות תוספות כמו דמי הבראה, דמי נסיעה, דמי ביגוד..."

"שעות נוספות, מענקים, משכורת שלוש עשרה..." הוסיף ירון.

"כן. בדיוק. ועוד ועוד. יש מקומות שאנשים מקבלים תוספת בושה..."

"אצלנו מגיע לנו תוספת שעמום," ציין ירון וזוויות פיו נמתחו, כאילו הוא נמנע מלהוסיף מילים.

חייכתי, טפחתי על כתפו והמשכתי.

"לי היה מניע חזק מאוד: להזדקן בכבוד! ראיתי זקנים בארץ ובעולם. ואני לא רוצה לסיים את חיי ככה. אני רוצה את המקום הטוב ביותר, המטפלים הטובים ביותר, הטיפול הטוב ביותר, ולא ליפול לנטל על בני משפחתי או על החברה. וכל זה עולה כסף. הרבה כסף. כמובן, אני מקווה להישאר בריא ועצמאי עד נשימתי האחרונה, אבל מכין את עצמי לגרוע ביותר."

ירון הנהן בהבנה.

"זה מעניין," אמר, "אני לא חושב על הזקנה. גיל שבעים, אפילו גיל שישים, נראים לי רחוקים מאוד ממני."

"כן," אישרתי, "מהבחינה הזו, אני די שונה מבני גילי. הראייה שלי שונה, גם החברתית וגם הכלכלית.

אגב, כמו שהם מזניחים את עתידם, אנשים נוטים להזניח גם את העתיד הכלכלי של הילדים שלהם."

"באמת?" מחה ירון, "קשה לי להאמין. אולי אנשים שאין להם מספיק כסף."

"הנה, המדינה יצאה בתוכנית חיסכון לכל ילד. לכל ילד מופקדים חמישים שקלים מדי חודש. ההורים צריכים רק לבחור בנק או קופת גמל שאליהם יופקדו הכספים. אני שואל הורים, איזה חיסכון פתחתם? ומגלה שיש הורים שלא פתחו! למה לא? אה, הם אומרים לי, זה בסך הכול חמישים שקלים בחודש. מה זה חמישים שקלים בחודש?

אז אני עושה סימולציה במחשב. ומראה להם שהילד יגיע לגיל שמונה עשרה עם כעשרים אלף שקלים. חמישים שקל לחודש זו באמת טיפה, אבל מטיפה לטיפה נהיה אגם יפה. זה כסף שבקושי מרגישים כשמדובר בסדר גודל של הוצאה או הכנסה חודשית, אבל עם השנים הוא הופך להיות כסף גדול. אחרי שחרור מהצבא תהיה לילד אפשרות ללמוד. או לטייל."

"או לפתוח עסק," חייך ירון, "או להשקיע בנדל"ן."

"כן, גם זה, בהחלט!" הסכמתי בשיא הרצינות, "כך או כך, תהיה לו התחלה נהדרת!"

"או קיי," הסכים ירון, "אז היה הרצון להזדקן בכבוד. ויש את היכולות לחשוב ולהיות מחושב. היה עוד משהו שהנחה אותך כשבאת להקים עסק?"

"לא רק על עצמי, אלא באופן כללי אני יכול להגיד לך – שני שיקולים מנחים אדם שחושב על הקמת עסק:

א. אני אוהב את התחום ואני רוצה לעסוק בו

ב. אני חושב שאני יכול להתפרנס מזה."

ירון הרים גבה בהבעת ספקנות.

"יופי, שי. אם יש תחום שאני רוצה לעסוק בו, ואני חושב שאני יכול להתפרנס מזה – למה להיות עצמאי? למה לפתוח עסק משלי?"

"כמו שאמרתי: עצמאות. עצמאות. עצמאות. בלי בוסים על הראש."

ירון נאנח: "כן, לזה אני מסכים לגמרי!"

"האמת היא," ציינתי, "שאני לא מיד פתחתי עסק. תחילה חיפשתי דרכים להכנסה כספית נוסף על המשכורת החודשית שהרווחתי.

היו לפניי שלושה ערוצים אפשריים להכנסה כספית נוספת."

ירון שתק, מקשיב קשב רב. מפעם לפעם הסתכל לכיוון של קונאן, שהיה עסוק ברחרוח נמרץ של הגינה, כתף אל כתף עם קאשי שלי.

"ערוץ ראשון: הכנסה נוספת משוק ההון

הכנסה נוספת משוק ההון: בורסות שעוסקות במדדים שונים, סחורות – ומטבעות דיגיטליים למיניהם.

בסופו של דבר, לא נשארתי בערוץ זה לאורך זמן, מסיבות שאותן פירטתי בספר הראשון שכתבתי."

"כתבת ספרים?" ניכר בירון שהוא מתפעל.

"כן. הרגשתי שיש לי מידע שיכול לכוון אחרים. והחלטתי להעביר את המידע הזה בספרים (הערה: הספר הראשון בסדרה – "נדל"ן לא רק לעשירים", הוצאת מדיה 10 , רמת גן, 2016 – ש.ש.).

ערוץ שני: הכנסה נוספת מנדל"ן

הכנסה נוספת מנדל"ן: קונה, מוכר, משכיר דירות, משרדים וכדומה. לא כבעל עסק. עדיין כשכיר. עדיין 'רק' בונה לי את הפנסיה, שיהיו נכסים שיכניסו בכל חודש עוד כסף, כדי שתהיה לי ז קנה נוחה ומכובדת. לא לחיות בפחד מהעתיד."

"לגמרי ככה," הסכים ירון.

"אני רוצה להגיד לך שהשכרת נכס מאפשרת הכנסה פסיבית בט רחה מינימלית. בעל בית הגון ידאג לתפקוד תקין ולאסתטיקה של הנכס – ומניסיוני אני אומר שתחזוקה שוטפת נאותה חוסכת לבעל הנכס הרבה מאוד משאבי זמן וכסף. והוא גם זוכה לכך שהשוכרים מאחלים לו רק טוב.

אני יכול להביא לדוגמה זוג משקיעים שאני מלווה, שניהם אנשי חינוך, הוא מורה והיא גננת."

"אימא שלי מורה," אמר ירון, "עובדת כל כך קשה, כל כך הרבה שנים, והמשכורת – פשוט בושה."

הסכמתי איתו לגמרי.

"כן. ידוע שאנשי חינוך עושים עבודת קודש – אבל רחוקים מלהיות מתוגמלים כראוי תמורת עבודתם. בני ה־זוג שאני מלווה ממשיכים להיות שכירים, אבל החליטו לעבוד גם בערוץ השני – שייתן להם הכנסה נוספת מנדל''ן. וכך, מדי שנתיים, הם רוכשים נכס להשקעה. אני מסייע להם בתהליך, ושמח לדעת שלפחות אנשי החינוך האלה, יהיו מובטחים מבחינה כלכלית לעת זקנה." "יפה!" חייך ירון, "העיסוק החלקי בנדל"ן מאפשר להם שקט כלכלי, תוך שהם ממשיכים בעבודת החינוך האהובה עליהם. אני לא רואה את אימא שלי מפסיקה לעבוד במערכת החינוך, למרות המצב הכלכלי הלא נפלא שלה."

"כן," הסכמתי, "במקרה של הזוג שאני מלווה, הילדים שנמצאים במערכת החינוך מרוויחים גננת רגישה, ובני הנוער – מורה מסור וקשוב."

"מכיר את זה," אמר ירון בחיבה.

"בני ־ה־זוג האלה מאוד מעריכים את המידע שאני נותן להם במטרה שיבינו בדיוק מה הם עושים," ציינתי בגאווה, "הם גם חושבים שהמידע הזה צריך להיות בתוכנית הלימודים של בתי ספר תיכוניים כדי להכין תלמידים לחיים האמיתיים."

"אני מבין את הרעיון של ערוצים להכנסה נוספת. ובכל זאת, בסופו של דבר, הלכת לערוץ השלישי..."

"נכון. באופן אישי, הבנתי באיזה שהוא שלב בחיי שאני מעוניין ביותר מאשר הכנסה נוספת. היה לי ברור שאני מעוניין להגיע לערוץ השלישי: להיות בעלים של עסק עצמאי.

ערוץ שלישי: עסק עצמאי

רציתי להקים עסק עצמאי שייתן הכנסה גבוהה יותר מההכנסה הממוצעת של שכיר, ובאיזה שהוא שלב להגיע להכנסה פסיבית מהעסק – כאשר העסק יגיע למצב שיפעל באופן אוטומטי.

פתחתי עסק עצמאי כי רציתי להגדיל את ההכנסה שלי במו ידיי. לא להיות נתון לחסדי בוס. הביצועים שלי עצמי קובעים כמה אני מרוויח. ובשלב שיש גם אנשים שעובדים עבורי, אני עובד פחות ומשקיע יותר זמן במשפחה – ועדיין יש תזרים מזומנים חיובי והעסק מרוויח."

"אני רוצה לעסוק בנדל"ן. אני מרגיש שאני אוהב למצוא בתים לאנשים, ואנשים – לבתים."

הסתכלתי בו בהבנה רבה. הוא הרגיש צורך להוסיף:

"אני מסתכל על בתים עזובים, או מוזנחים, כמו על יצור חי. שזקוק למישהו שיטפח אותו, שייתן לו חיים טובים."

"אני כל כך מבין את מה שאתה אומר," טפחתי על כתפו, "לי היה טבעי לפתוח עסק בתחום הנדל"ן. מי שמכיר אותי, ומי שקרא את הספרים שכתבתי, יודע שאני אוהב מאוד את תחום הנדל''ן. באותה נשימה אני אומר לך: אם העסק הזה לא היה עובד, הייתי מקים עסק אחר. והעסק הזה לא היה עובד אם לא הייתי נהנה ממנו. אבל אני נהנה לעסוק בשילוב הזה של אנשים ונכסים. אני אוהב אנשים. ואני נהנה מנדל"ן. בלילה אני חושב איך לבצע את הפרויקט הבא באופן יצירתי יותר. איך לתת ערך מוסף לאנשים כדי שחייהם יהיו נעימים יותר."

"כמו שאמרו חכמינו," ציין ירון, "דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם."

"נדל"ן גורם לי אושר," הכרזתי, וראיתי את קאשי זוקף אוזניים, "ועושר הוא תוצר לוואי נפלא של זה. אני יודע שאני נמצא במקום הנכון, מפני שהייתי מוכן לעסוק בנדל"ן גם אילו לא הרווחתי מכך אפילו אגורה שחוקה.

אני אוהב מבנים ומגרשים. להגיע למבנה הרוס ואומלל – ולראות בעיני רוחי איך להפוך אותו לנכס אסתטי, נוח ונעים לשימוש. לראות מגרש ריק, או מלא פסולת, ולדמיין את המבנה שיקום עליו ואת השטח יפה ופורח."

ירון הנהן.

"האמת היא ששקלתי אפשרות נוספת לעסק עצמאי. אני, כמו שאתה רואה אותי, אוהב לארוג שטיחים."

הוא השתתק, ניכר בו שחשש קצת מהתגובה שלי לווידוי שלו בעניין השטיחים. לאחר שראה שאני מתבונן בו בעניין, המשיך בדבריו.

"אבל לארוג שטיחים זה לשבת לבד במקום סגור, ושלושת הדברים קשים לי. עיסוק באריגה מרגיע אותי אם זה נמשך שעה -שעה וחצי, אבל אחר כך אני צריך תנועה ומרחב. באריגה יש גיוון ותכנון. צבעים. מרקמים. צורות. יש אפשרות ליצור משהו מיוחד. ואני מרגיש שכל זה נמצא גם בנדל"ן, עם תוספת של תנועה, מרחב, ומגע עם אנשים."

"קלעת בול!" אמרתי בהתלהבות, מרגיש שמצאתי בירון נשמה תאומה מבחינה עסקית, "כל מבנה, כל נכס, דורש תשומת לב מיוחדת. שונה. נפרדת."

קאשי וקונאן התקרבו אלינו, מאותתים לנו שהם רוצים לחזור הביתה. אני מצידי הייתי מוכן לשוחח עם ירון עוד ועוד, וניכר בו שגם הוא מעוניין להמשיך בשיחה שלנו.

"לפני זמן מה," סיפרתי לו, מבקש לאשר את תחושתו שעיסוק בנדל"ן מספק חוויות מרתקות, "רכשנו שני מגרשים: מגרש ליד מגרש. באותו רחוב. באותה שכונה. הבתים שנבנו עליהם יצאו שונים לגמרי זה מזה. כאילו כל בית ניחן באופי משלו.

השוק מתעדכן. חיי האנשים מתעדכנים. פה אני יכול להקים בית חכם. שם – בנייה ירוקה של בית שניזון בעיקר מאנרגיה סולרית. ואני מסתכל על הבתים האלה, ומרגיש כמה אני נהנה ממה שאני עושה. ועל הדרך, מרוויח מזה כסף.

בכל עסקה אני מתרגש מחדש.

בכל עסקה יש יצירתיות.

ולפעמים," הוספתי במסתוריות, "יש תעלומות."

ירון חייך וטפח על כתפי.

"תודה רבה, שי. שיפרת לי את מצב הרוח. אני מרגיש הרבה יותר טוב. עדיין לא לגמרי מוכן לעשות איזה שהוא צעד מעשי, אבל מרגיש שנכנסה קצת רוח של תקווה לחיי."

הושטתי לו יד ללחיצה.

"שתהיה לך חזרה נעימה לשגרה," איחלתי לו, "ניפגש."

ירון וקונאן הלכו לדרכם.

קאשי ואני חזרנו הביתה. חשבתי על השמחה העמוקה שלי לחזור לשגרת עבודה, לעומת הדכדוך העמוק של ירון. קיוויתי שדברים יסתדרו עבורו על הצד הטוב ביותר.