נוודים
יהויקים שטיין
₪ 44.00
תקציר
נוודים הוא ספר על אודות נוודות פיזית, נפשית ורוחנית. הוא עוקב אחר גלגוליה וגורלה של משפחה יהודית גרמנית בתקופה המשתרעת מן המהפכה האדומה במינכן ועד שנות הששים, והוא מתרחש בגרמניה, בהולנד ובישראל.
במרכז הספר עומדים האב, תעשיין פטריארכאלי, ושלושת הבנים: פרנץ, המהפכן, מוריץ, איש המעשה, ואַבֶּל, האינטלקטואל המרחף.
החלק הארי של הספר מתאר את חיי היֶקים בארץ, ומהווה כתב אשמה נגד היישוב בארץ, שקיבל אותם בחשדנות ולא השכיל לעמוד על טיבם ולהקל עליהם את חבלי קליטתם כאן.
המחבר, יהויקים שטיין, הוא אמן רגיש המעניק לנו דיוקן מעניין של קבוצה אנושית שלא פונקה על ידי הספרות העברית. במקצועו הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן, מורה ומדריך במכון הישראלי לפסיכואנליזה. שני ספריו הקודמים עוסקים בנקודת המפגש בין הפסיכואנליזה ותרבות המאה העשרים.
נוודים הוא ספר הסיפורת הראשון שלו.
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 316
יצא לאור ב: 2009
הוצאה לאור: כרמל
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 316
יצא לאור ב: 2009
הוצאה לאור: כרמל
פרק ראשון
בערב נובמבר סגרירי ואפל בשנת 1918 פרץ פרנץ כרוח סערה לבית הוריו אשר בעיר השדה בּלָאוּבֶּרג, עיר אפורה וחסרת חן, שהריה אינם כחולים כשמהּ. רק אלוהים יודע איזו רוח נשאה בכנפיה את יועץ הסתרים קורנליוס בּוּך אל העיירה הזאת. בית המידות של בוך הזקן, שאליו עקר מדוּרהיים, כפר הולדתו, עמד על גבעה הנשקפת אל הנוף העגום. היה זה בית בן שלוש קומות ומעליו גג רעפים ענקי, שבצִלו הסתופפו כל בני המשפחה. יתר על כן, בקומה הראשונה שכנו משרדיה של הפירמה לכריית סלעי בזלת "בּוּך אונד בּלִינד", שפעילותה התפרסה על פני כל גרמניה. כל מי שהיה בוך וכל מה שייצג את בוך מצא לו מקום בטירה הבצורה הזאת. קורנליוס לא העלה על דעתו שיום אחד יחרוץ לו הגורל לשון ארוכה – לו, ליועץ הסתרים בוך – ויפיץ את צאצאיו לכל עבר: את חמשת ילדיו, את בני זוגם ואת הנכדים.
באותו ערב הפתיע פרנץ את אביו, קורנליוס בוך, שהיה שרוע בכורסת העור הנוחה בחדר האורחים, מתעטף במעיל הבית החום הנצחי שלו ונועל נעלי בית, עובר כמנהגו מדי ערב על העיתונות המקומית והארצית לאחר יום עבודה מתיש במפעלו. העיתונים לא הסבו לו נחת רבה לאחרונה. השביתות התפשטו ברחבי גרמניה כאש בשדה קוצים, כמיליון שובתים בתוך כמה חודשים. ב־29 בספטמבר הודיע מפקד הכוחות המזוינים לקייזר כי מצבו של הצבא הוא כלאחר ייאוש. את האחריות לנסיבות שאילצו אותו להיכנע ל'מדינות ההסכמה' הטיל על המפלגות הדמוקרטיות ועל הפרלמנט, אשר "תקעו סכין בגב האומה". באוקטובר נודע לאוכלוסייה האזרחית על קריסת הצבא, ועוד באותו חודש הפכה המלוכה האבסולוטית למלוכה פרלמנטרית. בנובמבר פרץ מרד בחיל הים. מנמל וילהֶלמסהַפֶן התפשטה ההתקוממות לקיל ומשם להַנוֹבֶר, לפרנקפורט ולמינכן.
אך יותר מכול הדאיגו את קורנליוס בוך התהפוכות בבווריה. הרי הן התרחשו, בסופו של דבר, קרוב לבית. בעבר צפה הזקן מראש פעמים רבות את המהלכים הפוליטיים, אך לא הפעם. עוד בינואר פרצה השביתה הגדולה במינכן. אלפי פועלים צעדו בסך. "הלאה המיליטריזם! הלאה המלחמה! הלאה המונרכיה!" זעקו השלטים שבידיהם. מנהיגם, קוּרט אייזנר, קרא לעבר הקהל: "אילו היתה גרמניה רפובליקה וליבּקנֶכט היה הנשיא, היינו מגיעים לשלום תוך יממה! בוואריה תעשה את הצעד הראשון! אנחנו נפיל ב'מהפכה לבנה' את המלכים לבית ויטֶלסבַּך, השולט בנו זה למעלה משבע מאות שנים! אנחנו דורשים לפתוח את הארכיונים כדי לחשוף את ההתפתחויות ההרסניות שהביאו את גרמניה למצבה הנוכחי! תחי המהפכה הרוסית! יחי לנין! תחי המהפכה הבווארית!" בוך היה מתפלץ לוּ ידע שפרנץ, בנו בכורו, צועד בתוך ההמונים שהריעו לקורט אייזנר, האיש המזוקן, החולמני, שנראה כנביא זעם תנ"כי יותר מאשר כמנהיג פועלים. בסופו של דבר נאסר אייזנר למשך שמונה חודשים והשקט שב אל כנו.
בנובמבר השתחרר האיש התמהוני מן הכלא – ומיד פרצה המהפכה. "מהפכה לבנה", כפי שהבטיח: למרות הצטרפות החיילים, ואולי דווקא בגללה, לא נשפכה בה גם טיפת דם אחת. בלי לבזבז זמן לריק הרכיב אייזנר ממשלה אדומה, שחבריה היו כולם אנשי רוח: הסופר אֶריך מיזאם, אַנַרכו־קומוניסט ידוע; ארנסט טוֹלֶר, פציפיסט־ובידו־רובה ומשורר פוליטי; גוסטב לַנדאוּאֶר, איש אשכולות שניתח, בין השאר, את יצירותיהם של שקספיר ושל וולט ויטמן, ואחרים. בוך לא ידע אם לבכות או לצחוק.
מאורע רדף מאורע בקצב מטורף. הנה קורא בוך בעיתון: "שבעה בנובמבר – חגיגת המהפכה באולם ה'קולוסיאום' במינכן. תחילה מושמעת הפתיחה 'ליאונורה' לבטהובן, בניצוחו של ברונו וַלטֶר. בהקשר לצלילים שלהם האזינו הנאספים זה עתה אומר אייזנר: 'נדמה כי העולם כולו שוקע בתהום אפֵלה – והנה נשמעת בחשֵכה תרועת החצוצרות, המבשרת את הולדתם של אנושות חדשה, של עתיד חדש!' והוא מציג את עיקרי תוכניתו: הקמת מועצות פועלים עוקפות בחירות ומפלגות, כדוגמת הסובייטים. ובתום נאומו – מישהו קורא משירי גיתה, מושמעות הפתיחה 'אֶגמונט' לבטהובן, אַריָה מתוך 'המשיח' להנדל, ולבסוף המנון המהפכה, שחובר במיוחד לכבוד האירוע".
בוך אינו מאמין למקרא עיניו. מה זה, מדינאות או מעשה טירוף של אינטלקטואלים הוזים? הוא היה, יש לציין, אדם שעשה את הונו בעשר אצבעותיו, אדם שבמות עליו אביו בהיותו בן שלוש־עשרה נעשה לראש המשפחה, ועניינים שברוח היו זרים לו לחלוטין. עוד הוא מנסה לעכל את החדשות המרעישות, ופרא־האדם הפרטי שלו נכנס לחדר. קורנליוס מצמץ בעיניו כאילו חדר לתוכן גוף זר. זה לו זמן רב שלא ראה את פרנץ בנו – שהשתחרר מן הצבא, אלוהים יודע איך, הגיע למינכן ונסחף בגלי המהפכה. הוא מדד אותו בזעף מכף רגל ועד ראש מבעד למשקפיו ואמר: "כנראה אתה עסוק מאוד בפרובוקציות הפוליטיות שלך! הרי לא רואים אותך בכלל!"
פרנץ מלמל משהו על המהפכה התובעת ממנו את כל זמנו, ואז התפרץ הזקן: "החבורה הזאת שלך פשוט הורסת את המדינה! צדק ה'נוֹיֶה נַאכריכטְן' כאשר כתב שהמהפכה היא מעשה ידיה של כנופיה אסיאתית־למחצה! והאֶריך מיזאם הזה, שעליו קראתי לאחרונה, הוא הגרוע מכולם. הוא מתחבר אל הלוּמפֶּנפּרוֹלֶטַריאַט, אל פושעי רחוב קטנים, ורואה בהם את החומר האנושי שיִבנה את החברה החדשה! אנרכיסט מבטן ומלידה, המיזאם הזה, האיש של בַּאקוּנין! קורא לפעולה ישירה: שום משא ומתן. שום ייצוג פרלמנטרי. רק שלטון של מועצות!"
פרנץ ניסה להיכנס לדבריו: "אבל אבא, הוא ניבא את בוא המלחמה לפני שמישהו העלה בדעתו שהיא עלולה לפרוץ והזהיר אותנו מפניה. אילו רק היו שומעים לו..."
אך הזקן שעט קדימה: "הנה", הִכָּה על העיתון בכף ידו. "בדיוק על זה קראתי עכשיו. לא די שאתם מביאים לירידות בבורסה, אתם גם מערערים את אמונם של הגרמנים בנו, אנשי המעמד הבינוני – אמון שבָּנינו בעמל כה רב! מה אתה מתאר לעצמך שהם, שם בוויימאר, חושבים על המהפכה הקומוניסטית במינכן? הם אינם רואים בה מהפכה גרמנית. הם חושבים שהיא מהפכה יהודית. נראה לך שלא שמעו כאן על המִנשר של הקהילה היהודית במינכן, המתנער מן 'הפעילות היהודית האדומה' הזאת?"
פרנץ קטע אותו: "בעיניך מינכן היא הקהילה היהודית ושושלת ויטֶלסבַּך. בעיני היא לנין, קַנדינסקי, פּוֹל קְלֵה, איבּסן ורילקה. כנראה יש יותר מאשר מינכן אחת".
הזקן לא שעה לדבריו והמשיך מן הנקודה שבה הפסיק: "מבחינתנו היא גרועה יותר מן ה'ספַּרטַקוּסבּוּנד' בברלין! טוב, שם בברלין נמצאת 'רוזה האדומה', ולא חסרים יהודים אדומים במפלגה הקומוניסטית; אבל אין מה להשוות זאת למינכן! תראה כמה יהודים מככבים במהפכה של מינכן – מיזאם, אייזנר, לנדאואר, לוין, לווינייה, טוֹלר!"
כאן תיקן אותו פרנץ: "לווינייה הוא צרפתי ממוצא הוגנוטי. שמו רק נשמע כשֵם יהודי".
"בסדר", אמר הזקן. "פחות יהודי אחד. אבל לוין הוא כן יהודי, נכון? אז יש לכם שם שני לוין – זה ועוד לוין אחד – לעומת קוּן אחד שיש למהפכה הקומוניסטית בבודפשט. ממש יוצא מן הכלל! וכל אלה הם סופרים ופילוסופים סהרוריים, שהראש שלהם בעננים. יום אחד הם לא היו מחזיקים אצלי מעמד בפירמה! חבורה של דילטנטים. והם רוצים לנהל מדינה! על ארנסט טולר מספרים שהוא רוצה להפוך את צבא המהפכה לחיל הישועה. אתה חושב שלא שמעתי על הטלגרמה ששלח פרנץ ליפּ שלכם (אני מקווה שזה לא היית אתה!) אל לנין, טלגרמה שעליה חתם במִלים: 'אנחנו רוצים שלום נצחי, עמנואל קאנט'. מה זה צריך להיות? ובטלגרמה הזאת הוא גם מתלונן על קודמו בתפקיד, הופמן (גם הוא יהודי, כמובן), שלקח אִתו את המפתח של בית השימוש המיניסטריאלי אחרי שהתפטר או התפוטר. תגיד לי, הוא לא חולה רוח במקרה?"
"אמור לי, אבא", שאל פרנץ המופתע, "מניין לך כל הרכילויות האלה? אתה לא חפרפרת במקרה?"
קורנליוס בוך נראה לו פתאום באור אחר. הוא אמנם ריאקציונר לא קטן, חשב לעצמו, אבל אי אפשר לומר עליו שאיננו מתמצא במתרחש. פרנץ חשב תמיד שאביו מתעניין רק במה שקורה מתחת לאפו, כלומר בפירמה ובכל הקשור אליה. והנה, אפילו על ליפּ הוא שמע! חסר רק שיידע שאכן סילקנו אותו מן המיניסטריון אחרי שהתברר שהיה מאושפז פעמיים! תגובתו של לנין על הטלגרמה המתגאה בהפיכה האדומה שלנו היתה אכן ספקנית למדי. הרבה שאלות הוא שאל. גם אני לא הייתי שולח פרחים למהפכה כזאת אילו היה ליפּ כותב לי משהו כזה. איזה נזק הוא גרם לנו!
"זה בכלל לא מצחיק", המשיך הזקן. "המאורעות הללו אינם מתרחשים מעבר להרי חושך, אלא בחצר האחורית שלנו. והעובדה שזוהי קריקטורה של מהפכה אינה מפחיתה מן הנזק. אתם מביאים רק לאי־שקט! הקייזר הלך, ועכשיו אתם הורסים גם את רפובליקת ויימאר! קורט אייזנר, המנהיג הזה שאתה הולך אחריו בעיניים עצומות, נראה כמו הוזה נאיבי, המייסד מדינת ליליפוט אדומה. הוא גם מרחף וגם מסוכן – כמו הרבה אנשים נאיביים אחרים בעלי כוונות טובות. שולח את ברכותיו לעמֵלים בארצות האויב! נהדר! 'בוגד במולדת' קוראים לזה אצלנו! ואחר כך הוא חושף את חזהו, עוצם את עיניו אל מול הסכנה וכמעט מתחנן שירצחוהו רצח פוליטי. לא די שהוא יהודי, הוא גם ישו הנוצרי של המהפכה הקומוניסטית! ואתה חשבת שהשלטונות בוויימאר יעמדו מן הצד וישתקו למראה האנרכיה הזאת במינכן? ראש הממשלה אֵבֶּרט הוא סוציאליסט, ואתה יודע מה אני חושב על הסוציאליסטים, אבל אידיוט הוא לא. הוא לא יעבור על כך לסדר היום".
פרנץ נכנס לדבריו: "סוף סוף יש לנו משהו משותף, לך ולי! שנינו מתעבים את אֵבֶּרט, אמנם מטעמים שונים. בעיניך הוא מהרס הקפיטליזם, כלומר מסַכֵּן את הפירמה שלך. בעיני הוא בוגד, גרוע מן המלוכנים: המלוכנים לפחות אומרים בגלוי במה הם מאמינים, ואֵבֶּרט הוא מלוכני בלבוש פסאודו־סוציאליסטי, מלחך פינכה עלוב".
פרנץ היה מוכן להמשיך לגדף, אך האב לא הִרפה: "כמה זמן אתה חושב שהטירוף הזה יוכל להימשך? מובלעת קומוניסטית מגוחכת מתייצבת נגד כל גרמניה! ואתה, היזהר שלא תמצא את עצמך באיזה כלא יחד אִתם! ואולי עוד תכתוב לנו ספר על המהפכה הבאה – וזה במקרה הטוב! בבקשה חסוך את זה ממני. אני בסך הכול רוצה לחיות כאן בשקט ושאתם תחיו כאן בשקט אחרי. אני נוטה לימין המתון כדי למנוע את עלייתו של הימין הקיצוני. זה הדבר שחייב עתה יהודי גרמני לעשות. בסך הכול לא היה לנו כל כך רע בימי הקייזרים האחרונים. אבל זה נגמר. עכשיו קמה לנו הרפובליקה של ויימאר, וזה די גרוע כלעצמו. לא צריך להוסיף על כך מרד נעורים ומהפכות קומוניסטיות!"
עכשיו העלה הזקן את חמתו של פרנץ: "אחד הקייזרים הלא כל כך נוראים שלך נתן את ידו לפריצת המלחמה הלא כל כך נוראה הזאת, שהרסה את אירופה! הקומוניסטים והאנרכיסטים של מינכן רוצים להציל את המעט שנשאר על ידי כך שיביאו לסיום מהיר של המלחמה! ואשר למרד נעורים – הסופר היינריך מאן אמר על אייזנר שהוא ראש הממשלה הגרמני הראשון המייצג את הרוח, לא את הכוח. הרי טיפת דם אחת לא נשפכה במהפכה הזאת! והיינריך מאן איננו בדיוק נער רומנטי".
על כך ענה הזקן: "אה, כן, הפרחח הזה, האח הנאורוטי של תומס מאן! ודאי. אתה יודע כמה פעמים נאלצו תומס וקטיה מאן להציל אותו משערוריות ברחוב? האיש הזה הוא אלכוהוליסט מתוך הכרה וילד מופרע".
פרנץ כמעט יצא מדעתו מרוב כעס ותסכול: "זה מה שאתה יכול לומר על אחד מגדולי הסופרים בגרמניה? אולי אפילו גדול, כמו שיש כאלה האומרים זאת, מאחיו תומס? וכל זאת מכיוון שהוא איננו בורגני טוב כמוהו ואיננו חושש לומר את מה שמעיק עליו, ולא רק בתחום הספרות היפה?"
למען האמת היה פרנץ מופתע. הוא הכיר את אביו כמי שמקמץ במִלים, והנה הוא מדבר ומדבר! מעולם לא היה האב גלוי לב עד כדי כך. גם כשהתייחס לנושאים פוליטייים, ההקשר היה תמיד כלכלי. את השקפת עולמו המדינית לא חשף מעולם, ופרנץ לא ידע כלל שיש לו השקפה בתחום זה. ואולי היה הזקן מסוגל לדבר בישירוּת ובכנות רק עם מי שאיננו מפחד ממנו? או שמא זעזע אותו המצב הפוליטי עד כדי כך שחל שינוי באישיותו?
פרנץ התעלם במתכוון מן הווריד הבולט על רקתו של אביו, שהלך ותפח במהלך השיחה, ונכנס לסיבוב השני של מלחמת הפרים:
"קודם כול אתה חושב כמובן על הבורסה. כל השאר בא אצלך אחר כך. ומה זאת אומרת 'מהפכה יהודית'? אם אתה כל כך מפחד שלא תתקבל בארץ הזאת, הרי המפלגה הקומוניסטית היא זאת שתביא אליה את האמנציפציה האמיתית! תחשוב איך חיינו פה בעבר! הנקודות שנזקפו לזכותנו היו אך ורק על בסיס כלכלי. כאן, בדרום, זה ודאי היה כך. אלמלא היית תעשיין מצליח, אף אחד לא היה נותן את דעתו עליך. ודווקא על אלה שיהפכו אותך סוף סוף לשווה בין שווים מן הבחינה החברתית אתה רוצה להניף את החרב? איזה קוצר ראייה! מי יַקנה לך את תחושת השייכות? המפלגות הקתוליות? היוּנקֶרים? גם הסוציאליסטים מייללים בסופו של דבר עם הזאבים. הם סוציאליסטים רק על הנייר, ולמעשה הם מבצעים את מדיניותו של הקייזר. יכולת לראות איך הם הצביעו בעד המלחמה המכוערת הזאת, וזאת לאחר שהצהירו, במצע שחיברו לקראת הבחירות, שיתנגדו לה בכל תוקף. ואם כבר מדברים על המלחמה – אתה הרווחת בה כלל לא רע. כמה טונות סלעי בזלת מכרת להקמת הביצורים? היחידים הנלחמים בשערורייה הזאת הם הקומוניסטים. והם כמובן אויביהם של סלעי הבזלת שלך, החשובים לך יותר מילדיך! הרי זה רק מקרה שאחי מוריץ ואני שרדנו את המלחמה. לא זכור לי ששאלת אותי אי פעם מה עבר עלי שם, בחזית. פה ושם הוספת לגלויה שאמא שלחה: 'אני מקווה שהכול בסדר אצלך'. מתי התחלת להתעניין בי? רק בעקבות פעילותי החתרנית. ועל התעניינות שכזאת אני מוכן לוותר. זה שיש לך בן אנרכיסט לא מַקנה לך את הזכות למדליה על אזרחות טובה. זה רק מזיק לפירמה". פרנץ היה עכשיו סמוק כמו אביו ושפתיו רעדו בדַבּרו.
"מזיק לפירמה, מזיק לגרמניה ומזיק לנו, היהודים", סינן הזקן.
"אבא", הגיב פרנץ, "נמאסה עלי כבר העֶמדה הזאת של המתנה פאסיבית להוריקן הממשמש ובא, והנטייה להרכין את הראש עד שהוא יעבור. הגיע הזמן להחזיק את הראש גבוה ולא לרחרח כל הזמן מה קורה כאן ולמדוד בלי הפסק את הלחץ האטמוספרי! ועוד דבר: תתחיל כבר להבין שמלחמת העולם שינתה את העולם. שום דבר – אבל שום דבר! – לא יחזור עוד להיות כשהיה".
והזקן ענה לו: "אינני עיוור. הדברים אכן השתנו, בעיקר לרעה. אבל זה איננו מחייב אותנו לצקת שמן על המדורה".
ופרנץ שואג: "אתה רוצה להחזיק את כולנו מתחת לכובע הגדול שלך בטירה שלך בבלאוברג, אף על פי שאינך יודע מה לעשות בנו ואינך יודע מה טוב בשבילנו! אנחנו בסך הכול כרטיס הביקור שלך. וכך אתה רוצה גם להחזיק בשליטתך על גרמניה שלך, מבלי להבין לְמה היא זקוקה! מדינה אינה בנויה אך ורק על סלעי בזלת, למרות תכונותיהם המייצבות. יש עוד כמה דברים בעולם שהם בעלי משמעות, ואם לא תיתן עליהם את דעתך – העולם יחמוק לך מבין האצבעות. אתה חושב שתפקידם ההיסטורי של היהודים הוא לשבת בשקט ולקוות לטוב. ואני חושב שמתוקף היותם מיעוט פיתחו היהודים, או יכלו לפתח, ראייה רחבה יותר של המצב: איך לשנות את פני הדברים בכוח הרוח ולא בכוח הזרוע. מבחינתך תרומת היהודים היא להילחם לצד הקייזר, גם אם העולם כולו יחזור לתוהו ובוהו. וזה גם מסביר למה היית כל כך מרוצה ממני כשהתמניתי לקצין. עדיף בן השוכב בארון, מעוטר בעיטורים צבאיים, מאשר בן חי ובועט".
לזקן לא היתה עוד סבלנות לשמוע את כל זה. "אני אומַר לך מה אתה", סיכם. "אתה מיכאל קולהאס. בשם הצדק שלך אתה מוכן להחריב את כל העולם".
"אבא", צעק פרנץ. "לא הסוסים שלי הם אלה שאִתם אני מבקש שייעשה צדק! אני רוצה שייעשה צדק עם הסוסים של כולנו!"
אבל הזקן לא שמע כבר את דבריו. הוא פרש בשאט נפש אל חדרו.
בכך הסתיים הקרב לאותו יום. אַבֶּל, הבן הצעיר, ששמע את הדיאלוג ממרחק מסוים, ניסה לאמוד עד היכן הגיע זעמו של אביו על פי הווריד התפוח שברקתו, ובלִבו חשב: הלוואי שיכולתי גם אני לדבר כך אל אבא...
בביקורו בבית שנה אחת לאחר מכן ישב פרנץ אל השולחן. דברים רבים קרו מאז. המהפכה האדומה של מינכן מוגרה. אייזנר נרצח. רוצחו, אנטון גראף פון אַרקו וַליי, נידון בינואר 1920 לעונש מוות. התובע הכללי אמר בנאום הסיכום שלו: "אם כל האנשים הצעירים של ארצנו יהיו חדורי התלהבות כמו הגראף הזה, תוכל גרמניה לחיות בביטחה". לאחר מכן הומר עונש המוות בחמש שנות מאסר.
קורנליוס הסיט את העיתון לעבר פרנץ. "הרי לך", אמר לבנו, "מתחילים כבר לראות את תוצאות האנרכיה. בימי הקייזר לא היה קורה כדבר הזה. רוצח הוא רוצח. היה חוק והיה סדר. אבל ברפובליקת ויימאר הכול אפשרי".
לפחות על כך יכלו פרנץ ואביו להסכים. פרנץ עזב את מינכן. לא היה לו עוד מה לעשות שם. הוא נסע לברלין והצטרף לקומונה שהוקמה בשכונת עוני. אחת לכמה חודשים היה שולח למשפחה גלויה לאקונית: "שלומי טוב. אני מקווה שגם לכם שלום". למשפחת בוך לא היה מושג מה מעשיו ומה עובר עליו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.