נוכח הים

מאדאם בֶּרמוֹן אמרה:

– תהיו פה כבתוך שלכם. אין איש בבית כל היום.

פניה הצפוּדים קְטָנים היו תחת מגבעת־התבן רחבת־השוליים. הפסיקה את כיבוס הלבנים ליד הבאֵר שבגינה. בחדר שהראתה נקרשה אפלולית חמה, אטומה, מחמת התריסים המוגפים. אדולף בַּארְט ספג מדי רגע את מצחו.

– זולת זה הרי הים לפניכם. עשרים צעד. לֶך־לךָ, בּיזשׁוּ! – גערה בכלבלב ברוֹד לבן ושחור, בעל עיניים מלופלפות, שנתלבט לעומתה.

– כן, הים לפנינו.

אדולף בארט החליף בלחישה כמה מלים עם בת־לווייתו.

– יפה. אנו נשארים כאן.

לפנות־ערב, כשנפחת החום, העבירו מזוודותיהם מבית־הנתיבות. הים שרוע היה בתכלתו העזה כמפה. הדייגים נעתקו מן החוף, דוגית פה דוגית שם, כלפי האופק, לפרושׂאת המִכמרות. בגן הפנסיון הסמוך נערכו השולחנות לפת ערבית.