נולדו לדם 7: ברית מהעבר

הבגידה הראשונה דנטה, בן 19

יללות חנוקות גרמו לי לעצור במסדרון. הן בקעו מהספרייה. הלכתי בעקבות הקול ופתחתי את דלת העץ הכבדה. אינס ישבה בכורסה וקראה את הספר האהוב עליה שהיה מונח בחיקה, אבל לא חשבתי שהיא רואה ולו מילה אחת על הדפים שלפניה. דמעות הכתימו את לחייה.

אחותי לא הייתה בכיינית, מעולם לא. למעט כמה פעמים בצעירותה, מעולם לא ראיתי דמעות על פניה. אבינו לימד אותנו להדחיק סערות רגשיות מכל סוג שהוא.

נכנסתי פנימה כדי שתרגיש בנוכחותי. עיניה הכחולות התרוממו, גופה נדרך, אבל מייד נעשה רפוי כשהיא הבחינה בי. "אה, זה אתה.״ היא מחתה את דמעותיה במהירות והתחמקה ממבטי.

סגרתי את הדלת לפני שניגשתי אליה והתיישבתי על הפוף הקטן שנהגה להשעין עליו את רגליה בזמן הקריאה.

"מה קרה?״ שאלתי והכרחתי את קולי להישאר רגוע, אף שדאגותיי ומגננותיי הקשו עליי.

היא התעסקה בדפי הספר ובלעה את הרוק בכוח. "אבא החליט עם מי אתחתן.״

אינס הייתה בת שש־עשרה והגיע הזמן לקבל את ההחלטה הזאת. החלטה שאבא דחה תקופה ארוכה כי היא מינפה אותו. הרעד בקולה הגביר את חששותיי. "פייטרו ביקש את ידך.״

הוא היה בחירה טובה. הוא היה איש מאופק ושקט, שחשף את הצד האפל שבו רק כשנדרש לכך, כמוני. הרגשתי שהוא ירסן אותו היטב בנישואים.

היא הנהנה ועברה להישען עליי. לאחר רגע של הלם, עטפתי את כתפיה בזרועי. "אינס, תגידי לי מה קרה. עכשיו.״

"הוא מוסר אותי לג‘קופו סקודרי!״

מתח הציף את גופי. "מה?״ נהמתי.

אינס משכה באפה ודמעותיה הרטיבו את צווארוני ואת צווארי. היא לא הפסיקה לרעוד ולהתייפח. מעולם לא ראיתי אותה במצב כזה, אבל בהתחשב במה שגילתה, זו נראתה תגובה הולמת.

ג‘קופו ואני עבדנו יחד לעיתים קרובות בעבר, לא מתוך בחירה שלי. אבא רצה שאעבוד עם בני סקודרי כי הם היו בני הקונסיליירי שלו, אבל אני תיעבתי את ג‘קופו בכל ליבי. הוא היה יצור אכזרי ונקמן שנהנה להשפיל אנשים שמבחינתו היו נחותים – נשים, חיילים זוטרים הכפופים לו, ואת אחיו הצעיר. ואף על פי שגם אני הייתי אכזרי ונקמן, לא חשתי סיפוק בהשפלת האחר, על אחת כמה וכמה לא נשים.

בפעמים הראשונות שנאלצתי לבקר באחד מבתי הבושת שלנו, ראיתי מקרוב מה נחשב להנאה בעיני ג‘קופו. שמעתי סיפורים מזוויעים עוד יותר מרוקו, אחיו הצעיר, בכל פעם שהיה שיכור ולא הצליח לסתום את פיו הגדול. ג‘קופו היה סדיסט, במיטה ומחוצה לה. לא העליתי בדעתי שאינס מכירה את היקף השחיתות שלו, ובכל זאת היא ידעה שהוא הבחירה הגרועה מכול.

כבשתי את זעמי ואמרתי, "את בטוחה שהעניין הוכרע? אבא לא אמר לי.״

אינס נסוגה ועיניה היו חדורות אומללות. "זה נקבע. הוא סיפר לי הבוקר מייד לאחר שנפגש עם בני סקודרי.״

הנהנתי והבנתי למה אבא בחר כך – כי סירבתי לשאת כל אישה אחרת מלבד קרלה. התרסתי נגדו והוא הבין שאין לו דרך לכפות עליי או להעניש אותי, ולכן הוא נכנע לדרישת הקונסיליירי שלו. אבא ידע מי הם בני סקודרי. הוא ידע מיהו ג‘קופו ובכל זאת מסר לידיו את אינס. לא פעם הוא נופף בגורלה של אחותי מעל ראשי.

נגעתי בכתפה של אינס בעדינות. "אצטרך לשוחח איתו.״

"הוא לא ישנה את דעתו. הוא נתן לבני סקודרי את המילה שלו,״ לחשה, וכתפיה החלו לרעוד ביפחות נוספות.

יצאתי מהחדר. אינס הייתה גביע מבחינת ג‘קופו. הוא ואביו ביקשו מאבא את ידה כבר לפני שנים.

ניגשתי למשרדו של אבא וניסיתי להישאר רגוע. דבר לא הרתיח את אבי יותר מאשר חוסר יכולתו לחלץ ממני תגובה. בשנים האחרונות שינוי הכוחות התרחש, בהדרגה אך בבטחה. הוא לא היה יכול להעניש אותי בכאב, לא אחרי שנים שבהן הפך אותי לאדיש כלפיו. דפקתי על דלתו ומפרקי אצבעותיי צרבו מעוצמת הנקישה. התפרצות פנימה ודרישת תשובות היו מה שבעצם רציתי לעשות, אבל אבא בכל זאת היה הקאפו, עדיין אדון הבית הזה, והוא ציפה שכולם יחלקו לו כבוד.

"כן,״ אמר אבא.

עטיתי על פניי מסכה שלווה. לא יהיה נבון מצידי לספק לאבא תחמושת נגדי. נכנסתי פנימה ועיניי נחו על אבי שישב לשולחנו והביט ביומן. היינו דומים מאוד – עובדה שאנשים הזכירו ללא הרף. אותן עיניים כחולות קרות, אותו שיער בלונדיני, אותה התנהגות אדישה ומנוכרת. בכל בוקר כשהתעוררתי, נשבעתי לעצמי שאהיה אדם טוב ממנו. קאפו טוב ממנו. בעל טוב ממנו. אב טוב ממנו.

"אני מנסה להחליט מתי נערוך את שתי החתונות. את החתונה של אחותך בשנה הבאה ואת שלך בשנה שלאחריה.״ הוא הרים את מבטו בחיוך מחושב. אינס הייתה צעירה מדי לנישואים. "או אולי תעדיף להמתין כמה שנים לפני החתונה? אתה רק בן תשע־עשרה. אז בגיל עשרים ואחת. אולי אתה צריך עוד זמן כדי ליהנות מנשים אחרות.״

קרלה תהיה בת תשע־עשרה בעוד שנתיים, מבוגרת בשנה מאינס, ולא יהיה הוגן כלפיה לאלץ אותה לחכות. גם לא רציתי לעשות זאת. רציתי את קרלה. "לא. אני לא צריך לחכות.״ השתהיתי. "אבל לא באתי לכאן כדי לדבר על החתונה שלי.״

אבא הטה את ראשו בסקרנות מעושה. "אז למה באת?״

הוא ידע היטב למה באתי. כבשתי את הרוגז שאחז בי ואמרתי, "לדבר איתך על הנישואים של אינס. ג‘קופו הוא לא הטיפוס שכדאי להכניס למשפחה שלנו.״

"בתור בן הקונסיליירי שלי וכקונסיליירי שלך לעתיד, הזיווג מתבקש. בני סקודרי מחכים לאינס. ג‘קופו להוט מאוד לשאת את אחותך. הוא דחה כל אישה אחרת עד כה. רוקו כבר נשוי ובקרוב יעמיד יורש. ג‘קופו ראוי לשכר על סבלנותו.״

לא ציינתי שלרוקו יש כבר שתי בנות. מבחינת אבי, בנות היו חסרות ערך, ולכן הוא התייחס אל אינס כאל פרס שניתן לחלק לכל דורש. נענעתי את ראשי. "הוא מבוגר מדי לאינס, אבא. והמוניטין שלו לוקה בחסר. אולי לא שמעת את השמועות, אבל אני עובד עם ג‘קופו מספיק זמן ויודע שהוא סדיסט ופסיכופט. אסור לך למסור לידיו את אינס.״

אבא הביט בי באופן שביטא שאין לי מושג קלוש לגבי החיים. "אם אינס תיענה לדרישות שלו, היא תהיה בסדר. כל אחד מאיתנו נדרש להקריב קורבנות. היא צריכה להיות גאה בכך שמוסרים אותה לאדם במעמדו.״

הבטתי בו והבנתי שהוא לא יאפשר לי להניא אותו מהחלטתו. "אתה עושה טעות.״

הוא הרים את אצבעו. "ואתה צריך לדעת את מקומך, דנטה. אתה היורש שלי, אבל אני עדיין הקאפו של האאוטפיט, עדיין אדון הבית.״

כבשתי את כעסי. הייתי צריך לפעול כאן בחוכמה. הוויכוח עם אבי לא ישנה דבר. הנדתי בראשי בקוצר רוח.

"אתה עובד עם ג‘קופו ועם רוקו מחר. מן הראוי שתברך אותו במזל טוב.״

"אעשה זאת,״ סיננתי בשיניים חשוקות.

*

בהמשך אותו היום, התקשר אליי פייטרו וביקש להיפגש. ידעתי במה מדובר. בהתחשב בנטייתו של ג‘קופו להתרברב על כל דבר, הוא כנראה סיפר לכולם על השידוך עם אינס.

נפגשנו למשקה באחד מבתי הקזינו על סירה. לאחר שהניח את הכוס לפניי, הברמן שמר מרחק כי הרגיש במצב רוחי הקודר.

פייטרו היה מבוגר ממני בקצת יותר משנתיים, ועבד כעת בשיקגו לפני שיקבל מאביו את תפקיד האנדרבוס של מיניאפוליס בתוך כמה שנים. שתיתי מהוויסקי כשהוא התיישב על הכיסא לידי וסימנתי לברמן להגיש לו את אותו משקה.

הבטתי לעברו.

חולצתו הייתה מקומטת ושערו סתור. ברגע שהכוסית הונחה לפניו, הוא לקח אותה ורוקן את תכולתה בלגימה אחת. ואז עיניו הכהות הביטו בעיניי. "אל תיתן לג‘קופו להניח את הידיים שלו על אינס, דנטה.״

סובבתי את הכוס על הבר. פייטרו ביקש את ידה של אינס פעמיים. בתור אנדרבוס לעתיד של מיניאפוליס הוא היה בחירה ראויה. הוא היה מבוגר ממנה בשש שנים ולא בשתים־עשרה שנים כמו ג‘קופו. וחשוב מכך, הוא לא היה סדיסט. "למה אתה רוצה את אינס?״ שאלתי אותו בלאות.

הוא קימט את מצחו. "כי אני מכבד אותה. למרות הגיל, היא יודעת להתנהל. היא גאה ואלגנטית ויפהפייה.״

"ושידוך טוב.״

לא ניתן היה לחלוק על העובדה הזאת. כל גבר בחוגינו שרצה את אינס היה טיפש לא לשקול את ההשפעה החיובית של נישואים כאלה על עתידו.

"גם זה, כמובן. המשפחה שלי רוצה להשתדך עם המשפחה שלך. אבל מאז שרקדתי עם אינס לפני כמה חודשים, ידעתי שאני רוצה אותה בתור אשתי.״ פייטרו תפס בזרועי והכריח אותי לפגוש במבטו. הדאגה הכנה בעיניו הפתיעה אותי. לא הייתה שם אהבה. הוא לא הכיר את אינס מספיק לשם כך, אבל היה ברור שהיא יקרה לו. "דנטה, אתה ואני יודעים איזה טיפוס ג‘קופו.״

כולם ידעו זאת. הוא נדלק מעינויים. גם אני לעיתים נהניתי מהריגוש שנסך בי הכוח, בעיקר בהתמודדות עם בוגדים או עם אויבים, אבל ג‘קופו נהנה ממנו ברמה מינית, דבר שלא היה ראוי במסגרת חיי נישואים.

הטיתי את ראשי וניסיתי לכבוש את הזעם שבעבע בגופי.

"איך אתה יכול להיות רגוע כל כך? איך אתה לא משתולל מזעם?״

כמעט חייכתי. זעמי היה אצור עמוק בתוכי ועמד להישאר שם עד שאחליט לשחרר אותו. נדרשו שנים ללטש את המסכה נטולת הרגשות שעטיתי וכעת היא הייתה בלתי חדירה כפלדה. "אבא שלי הוא הבוס. אתה יודע שזו החלטה שלו, לא שלי.״

עיניו של פייטרו היו נוקבות. "אבל אתה מתנגד לה.״

כמובן. איך יכולתי שלא? "אינס היא אחותי,״ אמרתי ותו לא. לא רציתי להוסיף עוד בפומבי, גם אם חיבבתי את פייטרו.

"תוכל לעמוד מהצד ולראות אותה נמסרת לידיו של מפלצת?״

"ג‘קופו יהיר ושחצן. זה עלול להרוג אותו בסופו של דבר.״

פייטרו הזמין עוד משקה לעצמו בשעה שאני סובבתי את הכוס הראשונה שלי בידיי. מעולם לא נהניתי להשתכר. אובדן השליטה והעכבות לא קסם לי.

"בסופו של דבר זה עלול להיות מאוחר מדי בשביל אינס.״

רוקנתי את הוויסקי שלי. "הם לא יתחתנו עד הקיץ הבא...״

"הקיץ הבא? היא תהיה רק בת שבע־עשרה. למה שלא יחכו עד שתגיע לגיל בגרות?״

הברמן הרים את הבקבוק אבל נענעתי את ראשי. לא רציתי להיות מבושם. "שנה היא תקופה ארוכה, פייטרו.״ הבטתי בו.

הוא הביט בעיניי וניסה להבין את דבריי. לא אוכל להגיד את הדברים באופן מפורש יותר.

"סמוך עליי. אני יכול לעזור.״

חייכתי אליו חיוך קר ולא אמרתי דבר. לא אדבר איתו בגילוי לב או אחלוק איתו יותר מכפי שחלקתי. פייטרו היה אחד מהאנשים הספורים שסמכתי עליהם במידה מסוימת, אבל לא מספיק כדי להגיד לו יותר ממה שצריך. "אני לא צריך את עזרתך.״

*

רוקו וג‘קופו חיכו ליד המכונית כשאנצו ואני הגענו. ג‘קופו חייך חיוך רחב וראשו היה מורם. הוא הבליט את חזהו. הנדתי בחדות אליו ואל אחיו. אם אגיד מילה עכשיו, זה לא יתאם את הקור המתוחכם שבזכותו שמי הלך לפניי. אנצו לחץ את ידיהם, אבל לפי היצרות פיו כשנגע בידו של ג‘קופו, דעתו לגביו הייתה ברורה. מעטים האנשים שחיבבו את ג‘קופו. לא סמכתי על אף אחד מהם.

ללא מילים, נכנסתי למושב האחורי. אנצו נהג, כרגיל.

"אתה מאחור, שפריץ,״ אמר ג‘קופו לרוקו ואוזניו האדימו. בעבר כל פניו היו מאדימות, אבל הוא למד לרסן את הבעותיו עם השנים.

רוקו התיישב לידי, שקט אבל יורה חיצים במבטו אל עורפו של אחיו. העוינות ביניהם הייתה מעבר ליריבות בין אחים. זו הייתה שנאה צרופה.

"למה אתה עדיין קורא לו ככה?״ שאל אנצו בקולו הרועם כשהתניע.

"לא סיפרתי לך את הסיפור?״

"סיפרת אותו לכולם שוב ושוב,״ אמר רוקו בשקט.

חרקתי שיניים. "בהחלט.״

ג‘קופו חייך אל אחיו ואליי חיוך אכזרי במראה האחורית. "זה סיפור מוצלח מכדי שאפשר יהיה לשכוח אותו.״

לא הייתי נוכח כשהומצא השם, אבל הסיפור עדיין נפוץ, בעיקר כי ג‘קופו הזכיר אותו בכל פעם שנשכח. רוקו היה בן ארבע־עשרה כשג‘קופו וחבריו המושחתים לקחו אותו לבית בושת בפעם הראשונה. מתברר שג‘קופו הזמין שתי רקדניות כדי לתת לרוקו ריקוד פרטי לוהט במיוחד, והוא גמר במכנסיים. מטבע הדברים לא כאן הסתיימה השפלתו של רוקו. ג‘קופו וחבריו הכריחו את רוקו להתפשט, לנגב את הזרע שלו על קרקר ולאכול אותו. הם כנראה היו מוצאים עוד דרכים לענות אותו אלמלא התערב ג‘ובאני ארסקו, האנדרבוס בשיקגו.

"אנחנו צריכים להתמקד במשימה ולא להתעכב על העבר,״ אמרתי והבטחתי דממה עד סוף הנסיעה ליעד.

אנצו חנה במרחק רחוב אחד מהמפעל והלך לסייר באזור עם רוקו. אבי לא אהב שאני משתתף בהתקפות, אבל אני התעקשתי. ובכל זאת, בקושי הרשו לי להיות בחזית הפעילות.

ברגע שג‘קופו ואני נשארנו לבד ונשענו על המכונית, הוא נאנח וחייך בצורה שהעידה שאינו מבין מדוע בני אדם משתמשים בהבעה הזאת, אך אימץ אותה בכל זאת. "אבא שלך גרם לי לחכות הרבה זמן. אפילו אחי כבר נשוי ואני הייתי צריך לחכות שנים לאחותך. אבל היא תדאג שההמתנה תשתלם, אין לי ספק.״ חיוך אפל וזימתי מתח את שפתיו.

זעם בעבע תחת חומותיי העשויות ברזל. תקעתי את מרפקי בצווארו. הסכין שלי הייתה מתחת לז‘קט. דקירה אחת תציל את אינס מגורל אכזר – גורל שלא הגיע לאף אישה.

התרסה ופחד הבהבו בעיניו של ג‘קופו. "אתה רוצה להרוג אותי בגלל כוס?״

הידקתי את אחיזתי. שיסוף אחד ודמו יכסה את ידיי. התחושה תהיה נעימה, יותר מכל הרג אחר שביצעתי לפניו. "תיזהר,״ אמרתי בשקט. "הכוס הזה שאתה מדבר עליו הוא אחותי וכדאי שתזכור שבעוד כמה שנים אהיה הקאפו שלך. תפגין כבוד.״

"ואני אהיה הקונסיליירי שלך. תמיד זה היה ככה. האבות שלנו חברים. אסור לך להרוג אותי.״

הוא צדק. כל עוד אבי בחיים, לא אוכל להרוג את ג‘קופו, וגם אז אתקשה להסביר זאת לאנשיי. בני סקודרי נשאו עוצמה בשם, עוצמה שהייתה שייכת לאאוטפיט. הם היו נאמנים. הייתי זקוק לסיבה טובה כדי להיפטר מאחד מהם, והגנה על אחותי מפני אונס בנישואים ועינוי לא תיחשב לכזאת. המחשבה שאינס תסבול מהסדיזם של ג‘קופו הרתיחה את דמי.

הרפיתי ממנו. כל חיי פעלתי כדי להפוך לקאפו, ללכת בדרכי אבי. נועדתי לשלוט באאוטפיט וכך הייתי צפוי לעשות. דבר לא יעצור את עלייתי לשלטון, ובטח שלא ג‘קופו סקודרי. התרחקתי בחיוך קר. "לא אהרוג אותך, אתה צודק.״

חיוכו הפך לחיוך של ניצחון מרוב ביטחון בחסינותו המהותית. צעדים נשמעו כשרוקו ואנצו הגיעו וסיימו לסייר באזור.

"השטח נקי?״ שאלתי.

הם הנהנו ואני נתתי את האות למתקפה. כצפוי, מצאנו שישה חיילי ברטווה בתוך המפעל, שומרים על משלוח הסמים האחרון שלהם. התפצלנו לזוגות וניסינו לחסל את יריבינו במהירות וביעילות ככל האפשר. ג‘קופו ואני הגענו למחסן קטן יותר ובו שלושה חיילים בכירים בברטווה, ואילו רוקו ואנצו התעסקו עם השאר במחסן המרכזי.

כשהורדתי את היריב הראשון, התקדמתי לחדר והתכופפתי מאחורי קרטון ליד יריבי הבא. ג‘קופו נשאר קרוב לדלת, מצד שמאל, והתמודד עם אויב מספר שלוש.

ראיתי שהיריב נעשה חסר סבלנות ולחוץ. הוא לא הצליח לכוון וראשו הורם לעבר הדלת בניסיון להימלט. האם באמת היה מוכן להסתכן בבריחה אל החופש? זה היה חסר טעם.

כיוונתי את האקדח בנחת וזרועי הייתה יציבה בעודי ממתין לטעות הבאה שלו. לבסוף הוא הרים את ראשו ויריתי כדור ישירות לעברו. המוח שלו ניתז לכל עבר. הוא מעד הצידה אל הרצפה ושמט את אקדחו שהיה מדגם רוסי.

ג‘קופו עדיין היה שקוע בקרב יריות מול יריבו. עיניי נמשכו לאקדח של חייל הברטווה. הוצאתי מתוך הז‘קט שלי את אחת מכפפות העור ועטיתי אותה לפני שהרמתי את האקדח המושלך. הרמתי את הברטה שלי ויריתי בחייל הברטווה האחרון. ג‘קופו הסתובב בחיוך מנצח, שגווע כשראה אותי מכוון אליו את האקדח הרוסי. "הנישואים איתך לא יהיו גורלה של אחותי.״

הוא הרים את האקדח שלו בדיוק כשלחצתי על ההדק. הכדור פילח את עינו השמאלית וראשו עף לאחור. גופו קרס אל הקרקע. לרגע השתררה שתיקה סביבי, ריקנות משונה שהדהדה באוזניי.

בגידה.

הרגתי חייל באאוטפיט. איש שהיה נאמן למטרה, לאבי, לארגון.

קול נשימה כבדה גרם לעיניי לנדוד לעבר הדלת, שם עמד רוקו סקודרי. מבט אחד בפניו אמר לי שהוא היה עד לרצח אחיו. למשך כמה רגעים איש מאיתנו לא זע. עדיין כיוונתי את האקדח הרוסי למקום שבו היה ראשו של ג‘קופו.

פניו של רוקו עברו מהלם ל... הקלה.

נראה שרוקו חש רגוע – לא, נלהב יהיה תיאור מדויק יותר – למראה אחיו הגדול מת. לא שררה אהבה ביניהם, אבל מפגן השמחה הגלוי הפתיע אותי. כיוונתי את האקדח לגולגולתו של רוקו אבל לא היה אכפת לו. בעיניים פעורות הוא ניגש אל אחיו המת כשחיוך מטריד על פניו. הוא ירק על הגופה ובעט בה בעוצמה כמה פעמים.

הורדתי את האקדח לאט וצמצמתי את עיניי אל מפגן הרגש.

"רואה? קיבלת את מה שמגיע לך!״ הוא רתח ופניו היו אדומות ומיוזעות. "קיבלת את מה שמגיע לך!"

הוא נשם בכבדות ופנה אליי. אקדחי היה מכוון לחזהו עכשיו בעודי מנסה להחליט אם עליי להסתכן ולהרוג גם אותו. רוקו סקודרי לא היה אדם טוב, אבל הוא היה נאמן כמו אחיו, אולי אף יותר, ולא לקה בסדיזם שלו או לפחות לא הפגין אותו כלפי חוץ עד כה.

מבטו של רוקו נשמט אל האקדח שבידי, הדגם הרוסי ששם קץ לחיי אחיו, והבין שהוא עלול לסיים גם את חייו שלו. "לא אספר לאף אחד,״ אמר.

התקרבתי אליו ודרכתי תוך כדי כך על גופת הרוסי המת. לא הורדתי את העיניים מרוקו. "לא תספר?״ שאלתי בקור. "הכבוד קובע שתספר לאבא שלך את האמת על מי שהרג את היורש שלו. הנדר שלך כובל אותך לספר לקאפו שלך, אבא שלי, על כל בגידה באאוטפיט.״

רוקו עיווה את פניו ועיניו נצצו בשנאה. "מאז ומתמיד רציתי שימות. הייתי רוצח אותו בעצמי...״ הוא נענע את ראשו. "אני אסיר תודה לך על שעשית את זה. אהיה אסיר תודה לך לנצח, דנטה. אקח את הסוד איתי לקבר, אני נשבע.״

"למה?״ עצרתי במרחק צעדים ספורים ממנו והאקדח היה עדיין מכוון אל ליבו.

"כי נתת לי את כל מה שרציתי. ג‘קופו מת ואני אהיה קונסיליירי.״

הטיתי את ראשי. "נכון. אתה תירש את התפקיד מאבא שלך בסופו של דבר.״

רוקו קימט את מצחו. "אם הוא יסכים. ג‘קופו היה הבן האהוב עליו.״

המוח של ג‘קופו עיטר את רצפת הבטון החשופה. "אני לא יכול לסמוך על אף אחד עם סוד בקנה מידה כזה, אתה בטח מבין.״

מבטו של רוקו נעשה להוט. ממש ראיתי את המחשבות מתרוצצות במוחו. הוא התקרב אליי והרמתי את האקדח גבוה יותר. "דנטה, אני ארעיל את אבא שלי, משהו שקשה לזהות אם לא מחפשים אותו באופן מיוחד. משהו שיגרום למוות שלו להיראות כהתקף לב. היה לו כבר התקף לב ולכן טבעי שהוא יעבור עוד אחד אחרי שהיורש שלו, הבן האהוב שלו, נרצח באכזריות על ידי בן זונה מהברטווה. תשכנע את אבא שלך שהייתי שבור ושהמוות של אבא שלי היה טבעי, ואני אשכנע את כולם שהאויב רצח את אחי. ככה לא רק אני אשמור סוד.״

לרוקו היה פוטנציאל להפוך לקונסיליירי מועיל, הרבה יותר משג‘קופו יכול היה להיות. אביו היה טוב יותר מג‘קופו וכרוך מדי עם אבי. אם רציתי שינוי כוחות הדרגתי, אצטרך להחליף את שחקני המפתח עכשיו. הריגת רוקו תעורר חשד ותשאיר אותי להתמודד עם סקודרי האב למשך עשור או יותר. הייתי צריך לצמצם את כוחו של אבי עכשיו אבל בצורה יעילה ומרומזת. "חכה שבוע־שבועיים. תן לו למות אחרי הלוויה.״

רוקו הנהן וההקלה התפשטה בפניו. "תודה רבה, דנטה. לא תתחרט על זה. אני אהיה קונסיליירי נאמן, אם תרצה בי.״

"אתה תהיה קונסיילירי כשאעלה לשלטון, אני מבטיח לך.״ השתהיתי. "אבל אם אי פעם תזכיר את האירוע הזה, אסיים את מה שלא עשיתי היום. אתה תיקח איתך את הסוד לקבר בכל מקרה.״

"אף אחד לא יגלה את זה ממני.״ רוקו הביט בי בהערצה ובכבוד. לא זיהיתי רמאות בהתנהגותו. הורדתי את האקדח והחזרתי אותו ליד של הרוסי.

"אתה צריך להזיז אותו הצידה כדי שהזווית תתאים,״ אמר רוקו.

הוא צדק. גררתי את הרוסי שמאלה ואז החזרתי את הכפפה לכיס. רוקו הנהן בסיפוק.

אנצו שעט פנימה ונראה נסער. עיניו נחו על ג‘קופו. "פאק. המזדיינים חיסלו אותו?״

הנהנתי. "כדור רוסי פגע בו. נצטרך לנקום את דמו. הברטווה ישלמו בדם,״ אמרתי בנחישות.

רוקו חייך בעצב. "הם ישלמו על שהרגו את אחי.״

שקר משותף. לא סמכתי על רוקו, אבל סמכתי על שנאתו לאחיו ועל רצונו העז להפוך לקונסיליירי. שניהם יבטיחו את שתיקתו... לעת עתה.

בגידה תמיד תרדוף בגידה. רק אחרי שנים אבין את זה.

*

לאחר ישיבה בשעת לילה מאוחרת עם אבי, עם סקודרי הזקן ועם הקפטנים שלנו, עליתי לחדרי. לא ידעתי אם אבא באמת האמין שג‘קופו נורה זמן קצר כל כך לאחר שגיליתי שהוא עומד להינשא לאינס. הרגשתי שהוא יודע על הבגידה שלי אך בחר להתעלם ממנה. או אולי הוא יאיים עליי באמצעותה בהמשך. לא הייתי בטוח לגבי מניעיו. היה לו יורש אחד בלבד – אני. אימא והוא היו מבוגרים מכדי להביא עוד ילד. הוא היה כבול אליי כפי שאני הייתי כבול אליו אם ארצה לזכות לכבוד מצד האאוטפיט. רצח אב היה משהו שלא יתקבל בברכה בחוגינו המסורתיים.

בדרכי לחדר השינה, עצרתי מול הדלת של אינס. נקשתי במפרקי אצבעותיי על העץ.

"דנטה?״

"כן,״ אמרתי.

"תיכנס.״

פתחתי את הדלת וסגרתי אותה מאחוריי. אינס עמדה מול חלונה, לבושה כבר לשינה בכותונת לילה ארוכה, ושערה הבלונדיני הארוך גלש על גבה. מילותיו הדוחות של ג‘קופו על מה שיעולל לה הדהדו במחשבותיי ואחריהן הסיפוק מכך שלעולם לא ייגע באחותי.

"רציתי להגיד לך...״ התחלתי לומר, אבל קולי דעך כשאינס הסתובבה אליי. היא ידעה שג‘קופו מת. ההקלה העצומה זרחה על פניה. "את לא אמורה לצותת לישיבות, אינס. אבא יעניש אותך.״

אבא ציפה גם ממני להעניש אותה, אבל לא עשיתי זאת. לא אכה אותה או אפגע בה בכל צורה. הוא לא עינה אותה כמו שעינה אותי, אבל הוא הכה אותה והתייחס אליה כנחותה. התנגדותי לעשות כמותו הרתיחה אותו.

אינס מיהרה אליי וקפצה אל בין זרועותיי בחיבוק חזק. "אני מאושרת כל כך, מאושרת כל כך שהוא מת. מחריד מצידי לשמוח על דבר כזה, אבל אני שמחה. אני יכולה לרקוד מרוב אושר. מאז שגיליתי על הנישואים, התפללתי בכל יום ויום שהוא ימות ועכשיו המשאלה שלי התגשמה. אני יודעת שזה אתה. אני יודעת שהרגת אותו כדי שלא יוכל לפגוע בי.״

"אינס,״ סיננתי באזהרה, "על מה את מדברת?״

היא נשאה אליי את עיניה הכחולות באסירות תודה. "אני יודעת שזה אתה. אל תשקר לי. אני יודעת שעשית את זה כדי להציל אותי ממנו.״

לא אמרתי מילה כי אינס הכירה אותי טוב מדי. לא משנה מה אגיד, דעתה לא תשתנה.

"תודה על שהצלת אותי. תודה רבה, דנטה. תודה, תודה, תודה!״ דמעות הציפו את עיניה וחזי התהדק. היא הניחה עליו את מצחה ופלטה נשימה רוטטת. "תודה על שהרגת אותו.״

"אינס,״ אמרתי בצרידות, "ששש. אסור שאף אחד ידע. ג‘קופו נהרג על ידי הברטווה, בסדר?״

היא נסוגה וחייכה בשקט. "לקרלה יש מזל שהיא תהיה אשתך. לו רק ידעה כמה אתה מכובד, היא הייתה מפסיקה לדאוג.״

גבותיי התכווצו. "קרלה חוששת מהחתונה איתי?״

אינס וקרלה היו חברות מאז ומעולם, ולכן הכרתי את קרלה למרות מעמדה הנמוך כבתו השנייה של קפטן – לדברי אבי. הידיעה שהן דיברו עליי מאחורי הגב לא נעמה לי. לא הבחנתי בקרלה עד לפני שנה, כשלקחתי אותה הביתה אחרי ביקור אצלנו. זה לא היה ראוי, אבל אינס לא הרגישה טוב כדי להצטרף אלינו. הנסיעה בת חצי השעה בפקקים אילצה אותנו לדבר, וקולה המתנגן והעדין כשדיברה על דברים פשוטים כמו תפירה ובישול נסך בי רוגע. אף על פי שתמיד הפגנתי איפוק כלפי חוץ, רוגע של ממש לא התקיים בתוכי. ואז התחלתי לשים לב אליה. היא הייתה יפהפייה אבל ביישנית מאוד, כנועה מטבעה, אדיבה ודתית, כמעט אדוקה. היא הייתה טובה במובן ששאפתי להיות בכל בוקר כשנשבעתי לא להפוך לאבי, ובכל זאת כשלתי כבר בארוחת הבוקר כשחשבתי איך איפטר מהזקן בלי לאבד את כבודם של אנשי האאוטפיט. אם היה מישהו שהיה יכול להוציא ממני את הטוב שבי, זו הייתה קרלה.

אינס חייכה. "קשה לפענח אותך. אנשים שלא מכירים אותך פוחדים ממך, כולם חוץ ממני.״

"היא הסכימה להתחתן איתי.״

"אבא שלה הסכים, וכל קפטן היה יוצא מדעתו אם היה מסרב לחתן את הבת שלו עם הבוס לעתיד של האאוטפיט.״

התאבנתי. "אם קרלה לא רוצה אותי...״

"זה לא מה שאמרתי.״

"אז מה את אומרת אינס? תגידי לי.״

היא נסוגה ממני וחיוכה נעלם. "אל...״ היא בלעה את הרוק. "אל תישמע כמוהו. אתה מפחיד אותי כשאתה נשמע כמוהו.״

פלטתי נשיפה כבדה ונגעתי בזרועה בעדינות. "אין לך סיבה לפחד ממני וגם לקרלה אין. אבל אני צריך לדעת אם היא לא רוצה להתחתן איתי, אם היא לא נמשכת אליי.״

אינס נענעה את ראשה. "ברור שקרלה רוצה להתחתן איתך. כמעט כל הבנות נמשכות אליך, גם אם אתה מתנהג כאילו אתה לא שם לב. האדישות שלך מטריפה אותן. אתה צריך לשמוע את השמועות שמתרוצצות. מעוררות חלחלה. אפילו קרלה מאמינה להן לפעמים.״

"אילו שמועות?״

אינס נשכה את שפתה. "אני מעדיפה לא להגיד.״

"אינס,״ אמרתי בתוקף.

"באמת,״ היא הסמיקה, "אני מעדיפה לא להגיד.״

"אני צריך לדעת מהן השמועות שמסתובבות עליי, בעיקר אם קרלה מאמינה להן.״

אינס הסיטה את מבטה. "השמועות הן שאתה אובססיבי כל כך לגבי העבודה שאין בך רגש אנושי, ולכן אתה לא צריך קרבה גופנית. זאת הסיבה שאנשים חושבים שאתה...״ אינס התכווצה.

הרמתי גבות.

"שאתה בתול. קרלה שאלה אותי אם אתה שומר את עצמך לחתונה.״

הבטתי באחותי. לחייה האדימו. היא כיסתה את פיה בידה ועיניה נצצו בשעשוע. כתפיה רעדו. "סליחה.״

זה היה אופייני מאוד בחברה שלנו, בעיקר אצל הנשים. הן ניסו לטוות סיפורים עליי כדי להפוך אותי למעין גיבור מהאגדות, אף על פי שהייתי ההפך הגמור.

"אני יודעת שאתה לא, וזה מה שאמרתי לקרלה...״

"את יודעת?״ הטיתי את ראשי וצמצמתי את עיניי. אף על פי שלא הרגשתי בנוח לדון במיניות שלי עם אחותי, הנחרצות שלה ללא ספק סקרנה אותי.

היא מצמצה והורידה את ידה. "באמת?״ ההלם גרם לזווית פיה להתעקל. הבטתי בה ואט־אט פניה הפכו למבולבלות. "אתה עובד עליי.״

נכון, אבל היה נעים לראות את כובד הימים האחרונים יורד מכתפיה.

היא נענעה את ראשה. "לא יכול להיות. למה שכן? אם הייתי יכולה לבחור את האדם וליהנות כמו הגברים, גם אני לא הייתי מחכה.״ עיניה התרחבו. "אני אחכה כמובן. אתה יודע שאחכה. זה לא משהו שאני מייחלת לו.״

היא העוותה את פניה והפנתה אליי את גבה. "סליחה. כדאי שתלך עכשיו.״

נגעתי בכתפה. "אינס, תירגעי. אני מבין. את לא צריכה לחשוש מהתגובה שלי. אני לא אבא.״

היא הנהנה לאיטה והסתובבה חזרה, נושאת אליי את מבטה.

הרגשתי צורך לחלוק איתה מעט מהאמת. "את צודקת, אני לא שומר את עצמי לחתונה. גם אם רציתי, זה אסור בחוגים שלנו. ההתנסות הראשונה שלי לא הייתה מבחירה ולא נהניתי ממנה. המנהג הוא שכל אב באאוטפיט לוקח את הבן שלו לבית בושת ומשלם על האישה הראשונה שהוא שוכב איתה. אבא לקח אותי, הייתי צעיר מאוד והייתי מעדיף לבחור אישה בעצמי.״

פניה של אינס הביעו חמלה.

"אל תרחמי עליי. את צודקת, בתור גבר יש לי זכות ליהנות לפני החתונה, אבל נישואים לא שוללים שגם את תיהני. פייטרו אדם טוב.״

"דנטה!״ אינס זעקה והצביעה על הדלת. "עכשיו אתה באמת מוכרח ללכת.״

יצאתי והיא באה אחריי, אצבעותיה לפתו חזק את שולי הדלת כשסגרה אותה עד שרק חלק קטן מפניה הציץ. "אבא ירשה לי להתחתן עם פייטרו?״

"את רוצה להתחתן עם פייטרו?״

"הוא נאה מאוד.״ היא בלעה את רוקה. "הוא אדם טוב?״

הוא היה בכיר במאפיה. "הוא ינהג בך יפה.״

"אז אני רוצה להתחתן איתו.״

הנהנתי. "אז זה מה שיהיה.״

*

לאחר ארוחת הבוקר, נכנסתי למשרדו של אבא. גם אימא הייתה שם. היא פכרה את ידיה ואמרה, "אנשים חושבים שזה ביש מזל.״

"למה הם חושבים שזה ביש מזל?״ שאלתי כשנכנסתי.

"שג‘קופו מת זמן קצר לאחר שאבא שלך הסכים לחתן אותו עם אינס. אולי היא מקוללת.״

האמונות התפלות של אימא שלי הפתיעו אותי גם אחרי כל השנים האלה.

עיניו של אבא פילחו אותי. "קללה דורשת כוח עליון שיתערב במותו של ג‘קופו, אבל לא אלוהים הכה בו, נכון, דנטה?״

"נכון. הברטווה הם לא מלאכים מהשמיים, בדיוק כמונו.״

חיוכו של אבי היה נוקשה ועיניו הזעירות בחנו אותי.

"אני דואגת...״ אמרה אימא.

"תדאגי לענייני בגדים ותפירה, לא לעניינים שאת לא מבינה בהם,״ אמר אבא.

אימא הנהנה והסתלקה לה.

"פייטרו ביקש את ידה של אינס פעמיים. גם שמועת הקללה המגוחכת לא תניא אותו.״

"אני צריך להביא בחשבון הצעות אחרות.״

התקרבתי לשולחנו. אולי הוא שוב ניסה להעניש אותי דרך אינס. לא אתן לזה לקרות. "תגיד כן לפייטרו.״

עיניו הבזיקו בכעס. "תיזהר.״

"מלך ללא יורש מושל על ממלכה שנידונה לכישלון. אני מוכן להסתכן. ואתה?״

זה היה האיום היחיד שאמרתי. אבי הישיר אליי מבט וניסה לאמוד עד כמה אני רציני. הוא חייך בנוקשות. "פייטרו הוא ממילא הבחירה הטובה ביותר על השולחן. למה שלא תספר לו את החדשות הטובות? הוא יוכל לקבל את אינס בשנה הבאה. נקבע את מועד החתונה לאוגוסט.״

"אבא, אינס תהיה רק בת שבע־עשרה.״

"וגיל הנישואים וגיל ההסכמה במינסוטה הם שש־עשרה, שם היא תגור עם פייטרו. אני מצפה ממנו לעבור למיניאפוליס ולהתכונן להשתלט על תפקידו של אביו בשנים הבאות.״

"אתה מצפה גם ממני לשאת בתפקיד הקאפו אחרי שאתחתן עם קרלה?״ מובן שידעתי את התשובה. השאלה הנעימה נועדה להתגרות.

"להיות הבוס באאוטפיט זה עניין אחר לגמרי.״

אבא חשב שזה ימשוך פחות תשומת לב שלילית אליו אם יקראו לו הבוס ולא הקאפו, כאילו המיתוג הכוזב הוליך מישהו שולל. הנדתי בראשי בקצרה. "איפגש עם פייטרו עכשיו.״

לא חיכיתי שישחרר אותי ויצאתי. בדרכי למכונית, שלחתי לפייטרו מסרון קצר וביקשתי ממנו לפגוש אותי בעוד רבע שעה בבר בבולוניה, הקזינו שניהל באותם ימים. כשנכנסתי למקום, שהתהדר במנורת לבה מרגיזה, פייטרו כבר ישב על כיסא. ניגשתי אליו והתיישבתי לידו. הוא פנה אליי. היום שערו היה ללא רבב ובגדיו מגוהצים למופת. "שמעתי שג‘קופו נהרג אתמול על ידי כדור של הברטווה.״

כדור של הברטווה, לא חייל של הברטווה. "מצער מאוד.״

פייטרו חייך. סימנתי לברמן להגיש לי אספרסו כמו של פייטרו.

"אבא הסכים לתת לך את אינס.״

פניו של פייטרו אורו. "באמת?״

"באוגוסט הבא.״

פייטרו קפא. "אני מעדיף להתחתן איתה בשנה אחרי שימלאו לה שמונה־עשרה, דנטה.״

"אבא שלי מתעקש על התאריך ושתעבור למיניאפוליס מייד אחרי החתונה כדי להתכונן לתפקיד האנדרבוס.״

פייטרו הסיט את מבטו והעביר יד בשערו. "אני לא מרגיש בנוח להיות נשוי לאינס כשהיא רק בת שבע־עשרה.״

"אני מניח שזה בגלל ההיבט המיני בנישואים,״ אמרתי בשקט, אף על פי שהמחשבה גרמה לי צמרמורת.

פייטרו הביט בי בכאב.

"אנחנו לא עושים עוד את מסורת הסדינים המגואלים בדם. תוכל לחכות עשרה חודשים עד יום ההולדת שלה. הנישואים לא מחייבים אתכם לשכב.״

פייטרו הביט בבר. "דנטה,״ אמר בשקט, אבל הספק הדהד באותה מילה אחת. הוא הרים את ראשו.

לא הייתי עיוור. אינס הייתה אישה יפהפייה. שערה הבלונדיני ועיניה הכחולות נחשקו על ידי גברים רבים וקומתה הגבוהה הוסיפה לקסמה. פייטרו יהיה בעל טוב לא פחות מכל גבר שבמעמדו או במעמדי יכול להיות. הוא גם היה גבר – גבר שהייתה לו זכות על אישה יפה מאוד שאיתה יחלוק בית ומיטה.

"אתה יודע שאף פעם לא אכפה את עצמי על אינס.״

"אינס חונכה לציית והיא תהיה חייבת לתת לך את הגוף שלה. לא תידרש כפייה, פייטרו. אתה יודע את זה לא פחות ממני.״ קולי נעשה נוקב.

"אני לא יודע אם... אם אצליח להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן.״ עיניו ניסו לפגוש בעיניי. "היית יכול להתאפק כמה חודשים אם אשתך היפהפייה הייתה חולקת איתך מיטה בכל ערב?״

התגאיתי באיפוק שלי. האם הייתי בטוח לחלוטין שאוכל לעמוד בפיתוי? לא, אבל לא רציתי לגלות זאת לפייטרו. "כן.״

פייטרו נענע את ראשו וצחק. "אז אתה גבר חזק ממני.״

*

החתונה של אינס ושל פייטרו נערכה בשנה לאחר מכן בחודש אוגוסט, כפי שהתעקש אבא.

השגחתי עליהם בחתונה וניסיתי לפענח את האינטרקציה ביניהם כדי לאמוד עד כמה האזהרה שלי לפייטרו תצטרך להיות נחושה. עיניי נדדו אל קרלה שעמדה לבדה ובידה כוס מים. הוריה רקדו. ניגשתי אליה, וכשהיא הבחינה בי, היא מייד הסיטה את מבטה בצניעות. הושטתי לה את ידי. "תרצי לרקוד איתי?״

"כמובן.״

רקדנו שעה קלה לפני שהעליתי את הנושא שהטריד אותי. "את בטוחה שאת רוצה להתחתן איתי?״

עיניה נפערו. "כמובן. אנחנו מתחתנים בעוד שלושה חודשים... נכון?״

הטיתי את ראשי. נדרש מאמץ רב כדי לשכנע את אבא לערוך את החתונה באותה שנה של חתונתה של אינס, אבל לא רציתי להמתין. הוריה של קרלה היו שמרניים מאוד וכבר מלאו לה שמונה־עשרה לפני כמה חודשים. "את נראית מהוססת.״

"האמת שלא. אני רק שומרת מרחק כי אנחנו לא נשואים עדיין.״ היא חייכה אליי חיוך כן ראשון לאותו יום.

"שלושה חודשים.״

חיוכה התרחב מעט. היא הסמיקה ורוגע הציף אותי כמו תמיד כשאני בנוכחותה. לאחר הריקוד עם קרלה, ניגשתי אל גיסי כדי לטפל בעניין השני ברשימה שלי.

פייטרו צחק ממשהו שרוקו אמר. מאז מותו של סקודרי הזקן והפיכתו של רוקו לקונסיליירי, התנהגותו השתנתה. אף אחד כבר לא כינה אותו שפריץ. הוא השתחרר מאביו ומאחיו והוכיח שהוא בן סקודרי בכל רמ״ח איבריו. לא מושחת כמותם, אבל ערמומי ואכזרי לא פחות. קונסיליירי טוב שהיה נאמן לי, לא לאבי.

"אני רוצה להחליף איתך מילה.״

פייטרו הנהן ובא בעקבותיי למקום מבודד.

"אתה זוכר שלפני שנה אמרת לי שג‘קופו הוא מפלצת ושאינס לא צריכה להתחתן איתו?״

פייטרו צפה באינס משוחחת עם קרלה לפני שפנה אליי וגבותיו התכווצו. "בוודאי. אני שמח שהוא נהרג.״

"אני מקווה שתוכיח הערב, ובכל יום מעתה והלאה, שאתה אדם טוב יותר מג‘קופו, שאתה ראוי לאחותי,״ אמרתי בשקט והתקרבתי אליו.

פייטרו הביט בי. "אם לא, האם הברטווה תהרוג אותי בטרם עת?״

"אני מקווה שלא נגיע למצב כזה.״

"לא נגיע. ולא כי אני מפחד מההשלכות.״ הבעתו התקשחה. "אם תסלח לי, אני צריך לדבר עם אשתי.״

*

הייתי דרוך כל הלילה וכל הבוקר. פייטרו ואינס סוף־סוף נכנסו והתשואות נשמעו. לא הצטרפתי אליהן. פייטרו כרך את זרועו ברכושנות סביב מותניה של אינס, והיא נשענה עליו וביקשה את קרבתו ואת הגנתו כשתשומת לב כולם התמקדה בה. היא זקפה את ראשה למרות הסומק הקל שבלחייה. היא הרימה את ראשה אל פייטרו בלי שמץ פחד והוא השיב אליה מבט מתפעל. כששם לב אליי, הבעתו התרככה והפכה לרוגע אטום. הוא הניד קלות בראשו לעברי ואני השבתי הנהון, כי במבט אחד באחותי הבנתי שהוא התייחס אליה כראוי. אולי הבגידה באאוטפיט למען אחותי תגבה ממני מחיר, אבל הייתי מוכן לשלם אותו.

אינס – האישה הראשונה שלמענה בגדתי באאוטפיט.

זו הייתה רק ההתחלה.