נופים ממטרופולין המוות

תחילתו של המסע הזה, שאינני יודע לאן יוביל אותי, היא פרוזאית מאוד, שגרתית מאוד - כנס מדעי בינלאומי שהתקיים בפולין בשנת 1978. בין הישראלים שהשתתפו בו הייתי גם אני. הכנס נערך מטעם האיגוד העולמי למדעי ההיסטוריה, וליתר דיוק: החטיבה להיסטוריה משווה של הדתות. נסענו; חוקר אחד המתמחה בימי הביניים, חוקר נוסף המתמחה בעת החדשה המוקדמת ואני, איש התקופה המודרנית. עוד היסטוריון היה איתנו, שהפולנים לא התירו לו להיכנס מפני שהיה אזרח פולני לשעבר ועם עלייתו לישראל "בגד במולדת". הכנס התנהל פחות או יותר כפי שכנסים מתנהלים. ההרצאה שלי היתה אמנם חדשנית מאוד ועוררה תשומת לב ניכרת3 - אבל כל זה נגמר. בתום הכנס ארגנו המארחים טיולים ברחבי פולין - לקרקוב, ללובלין ולמקומות יפים נוספים המיועדים לתיירים. אני אמרתי לחברי שלא אצטרף אליהם אלא אלך במסלול משלי - אלך לבקר באושוויץ. טוב, יהודי ההולך לבקר באושוויץ איננו דבר חריג, אם כי בשעתו לא היתה זו עדיין תופעה רווחת כל כך כפי שהיא היום.

אחד החברים שהכרתי זה שנים מתחום עבודתנו האקדמית, המומחה לימי הביניים, אמר לי: "אתה יודע, כשאתה נוסע לאושוויץ, אל תישאר במחנה הראשי, שהוא כמו מוזיאון. אם אתה כבר נוסע, לך לבירקנאו - זאת אושוויץ האמיתית." הוא לא שאל אם יש לי קשר כלשהו למקום. אילו היה שואל הייתי עונה לו. לא הייתי מכחיש. אבל הוא לא שאל, ואני לא עניתי, ונסעתי.

רציתי לנסוע ברכבת ולא יכולתי להשיג כרטיס. לכן עליתי על מטוס לקרקוב. בקרקוב לקחתי מונית, ענתיקה דהויה, וביקשתי מהנהג לנסוע לאושוויץ. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא נסע לשם, היו לו כבר תיירים מחוץ לארץ שביקשו להגיע לאושוויץ. אני דיברתי איתו פולנית, ואפילו לא רצוצה כל כך, שפה שבחלקה ידעתי עוד מאז ואת חלקה רכשתי באוניברסיטה, וגם הצ'כית שלי, הקרובה לפולנית, עזרה לי. אנחנו נוסעים לאורך הדרך והנהג הפטפטן מפטפט על המכונית שנגנבה והוחזרה, ואנחנו עוברים לאורכו של נהר הוויסלה והוא מספר על Wisła zła, כלומר, על הוויסלה הרעה העולה על גדותיה ומציפה את סביבותיה וגורפת אל תוכה אנשים ובקר. אנחנו מתקדמים בדרכים פחות או יותר סלולות, על פני מהמורות, ובהדרגה אני מפסיק לענות לו. כבר אינני קולט את דבריו. אני קולט את הדרך הזאת. אני חש פתאום שבמקומות האלה - אני כבר הייתי פעם. אני מכיר את השלטים, את הבתים האלה. אמנם היה זה נוף אחר, נוף חורפי, לילי - בעיקר של הלילה הראשון, אבל גם נוף של אור יום - והבנתי דבר שלא התכוננתי אליו: שהנה עכשיו אני עובר במסלול הנגדי בדרך שהוליכה אותי ב־18 בינואר 1945 ובימים שלאחר מכן מתוך הקומפלקס הזה, שהייתי בטוח, שכולנו היינו בטוחים אז, שממנו אין יוצאים לעולם.

למסע הזה פנים רבות, אך פן אחד, אולי צבע אחד, צבע לילי אחד, נשתמר בעוצמה שעולה על כל האחרים, והם מזוהים - העוצמה הזאת או הצבע הלילי הזה - עם המסע ההוא, שנקרא לאחר מכן "מצעד המוות". זה היה מסע אל החירות, זה היה מסע שבו יצאנו מן השערים האלה שאיש לא חשב שאי־פעם נעבור בהם.

מה שזכור לי מן המסע הזה - בעצם זכור לי הכול, אבל מה שדומיננטי - הוא צבע אחד. צבע לילי של שלג מסביב, של שיירה ארוכה מאוד ושחורה, המתנהלת לאטה. ופתאום - כתמים שחורים לצדי הדרך: כתם שחור גדול ועוד כתם שחור גדול ועוד כתם...

ואני תחילה השתכרתי מהלובן הזה, מהחירות הזאת, מהיציאה מעבר לגדרות התיל, מהנוף הלילי הזה הפתוח, מהכפרים שעברנו על פניהם. ואז התבוננתי מקרוב יותר בכתם אחד שחור, ובעוד כתם שחור ובעוד כתם שחור - והבנתי מה אני רואה: גופות אדם. והכתמים הללו הלכו ותכפו והגוויות הלכו ורבו.

3. The Churches in the Third Reich and the ‘Jewish Question’ in the Light of Secret Nazi Reports on German ‘Public Opinion’ (Congrès de Varsovie, 25 Juin-1er Juillet 1978, section IV: Les Églises Chrétiennes dans l’Europe dominée par le IIIe Reich) in: Bibliothèque de la Revue d’Histoire Ecclésiastique 70 (1984) 490-505.