נופל למרומים

בבית דטהסייף לא נוהגים לעבוד בימי שישי. טלפונים לא מצלצלים, עובדים לא מסתובבים במסדרונות, לא נוקשים בדלת ולא נכנסים לשיחה, לא מתקיימות ישיבות. יום שישי, 4 בדצמבר 2009, היה יוצא דופן. הגעתי למשרד שלי בדטהסייף כי אותו יום היה חשוב לי לעבוד בשקט במשרד, להתרכז, לנבור באימיילים שהגיעו, להשלים דוחות ולסגור קצוות. יומיים קודם לכן חברת "לימפת" הודיעה לבורסה לניירות ערך על דחייה בשבועיים של רכישת 15 אחוז מקבוצת דטהסייף. לימפת היתה חברה ציבורית, הרכישה והמיזוג היו הופכים את הקבוצה המשולבת לאחת השחקניות הגדולות והמרכזיות בשוק שירותי המחשוב בארץ. קבוצת דטהסייף היתה כבר שחקן מרכזי בשוק הישראלי, אבל המעמד שלה כחברה ציבורית היה מאפשר לקבוצה להתרחב הרבה יותר מהר, עם בסיס הון טוב ויציב יותר. זאת היתה התפתחות דרמטית בחיי דטהסייף, אני ראיתי בה הזדמנות שתזניק אותנו קדימה. האדרנלין מילא אותי לקראת המהלכים הקרבים, ואני כבר חייתי את השלב הבא בחיי דטהסייף, לאחר המיזוג.

ישבנו, סבטלנה, מנהלת החשבונות הראשית של דטהסייף, ואני, במשרדה של סבטלנה, ועברנו על דוחות לקראת השלמת המיזוג. מיליון דפים עם טבלאות מאורגנות ומאזנים ממורקרים מסודרים בערמות ישרות כסרגל על שולחן העץ הגדול שלה. סבטלנה רוכנת על הדוחות, חולצה מכופתרת לבנה אטומה, שפתיים יבשות, אפה אדום, ערימת טישו בפינת השולחן־צבע־דובדבן שבחרה לעצמה, צננת של דצמבר שלא פוסחת על אף אחד.

בשעה 11:43 הבלקברי שלי רטט. בלקברי, סמל הסטטוס של אותם ימים. אם הייתי יודע מה צפוי לקרות באותה שיחה, ייתכן שהייתי חושב פעם נוספת לפני שלחצתי על הכפתור הירוק ועניתי לשיחה. הגברת אינה דולב היתה על הקו, מנהלת סניף עסקים ראשי ירושלים של הבנק שלנו. היא ליוותה את פעילות קבוצת דטהסייף מזה כשנה: אישרה את האשראים, החליטה על ליווי הקבוצה במימון עסקאות חדשות או רכישת חברות חדשות. עד לפני מספר חודשים הגברת דולב היתה בגדר "הבוס הגדול" בבנק בכל הקשור לקבוצת דטהסייף, עד שיוחאי, סמנכ"ל החטיבה העסקית, עורב בחיי הקבוצה, והפך למקבל ההחלטות.

זה לא היה קולה המוכר, הרגיל של אינה. הוא נשמע לי מעט מגומגם, חלש, עד שהתעשתה לאחר מספר משפטים, וכבר נשמע היטב כשאמרה: "עומר, יוחאי התקשר עכשיו. הבנק קיבל החלטה לסגור את כל קווי האשראי של קבוצת דטהסייף. גם כל כרטיסי האשראי הפרטיים שלך בוטלו. לא, אי אפשר לדבר עם יוחאי עכשיו, רק ביום ראשון. לין פה, היא מטפלת בהחזרה של השיקים שלכם היום. לא, זה לא ניתן לדחייה ליום ראשון. מצטערת". ניתוק.

שקט. העולם עוצר. אני נחנק, אין לי אוויר, לא מצליח לחשוב על כלום, הראש ריק, הקירות הלבנים במשרד מתרחקים ממני, צבע הפרחים בעציצים משתנה ודוהה, גוש מתכווץ לי בבטן, כבד, מעיק, הלב פועם, עוד רגע הדופק קורע את עור התוף ובוקע מהאוזניים. כך אני זוכר את השניות הראשונות ואת הדקות הבאות, קצת מהתחושות שחוויתי אחרי ההודעה הזאת. הבנתי את המשמעות שלה כהרף עין גם אם לא הבנתי למה ואיך:

הרגו לי את החברה, מהרגע להרגע. 15 שנה כמעט. עסק שהקמתי במו ידי. המשפחה המלוכדת שגרה בבית דטהסייף. אימפריה שהוערכה בשווי של כ־200 מיליון שקל. עסקים בכל העולם. מאות עובדים, משפחות עובדים, אלפי לקוחות. מפעל חיים — הכל מת, נגמר.

יוחאי צור, סמנכ"ל החטיבה העסקית בבנק, בלתי ניתן להשגה. הנייד שלו מנותק, משיבון קולי גם בחיוג השני, גם בחיוג השלישי. לא שאי אפשר היה לעכל, אי אפשר היה להבין. לא ברור היה לי מה הולך לקרות עכשיו. קמתי מהכיסא השחור בחדרה של סבטלנה ונעמדתי על רגליי. הייתי חסר תחושה, פשוט עמדתי שם אל מול השולחן. התחלתי להסתובב והקירות זזו, ואני איתם. יצאתי מהחדר והשארתי את סבטלנה בחדר שלה לבד. לא הצלחתי להסביר לה מה קרה ומה הגברת אינה דולב אמרה באותה שיחה קצרה. האמת, גם לא ניסיתי. לא ידעתי מה לומר, לא הצלחתי לארגן את המחשבות אז פשוט הלכתי. קמתי והלכתי. כמו אוטומט ירדתי לחניה, נכנסתי לאאודי S6 שלי כמו רוח רפאים, והתחלתי לנסוע לכיוון הבית. אחזתי את ההגה בשתי ידיים, נסעתי לאט בנתיב הימני, השתדלתי להישאר ממוקד בכביש, העיניים לא סטו לרגע והישירו מבט קבוע לכיוון הנסיעה. הרדיו באאודי השמיע מוזיקה אך לא שמעתי דבר מלבד את פעימות הלב שלי.

הרגשת המחנק התגברה, ועצרתי לרגע בצד הכביש ליד הכניסה ליער בן שמן. התקשרתי לאבא שלי, אבי מולידי ומי שהיה אמור להיות שם עבורי תמיד, גם בעיתות משבר, ואמרתי לו: "אבא, אין דטהסייף. הבנק סגר אותה". כך בשורה אחת, בלי לשאול לשלומו כמקובל בתחילת שיחה, לא היו לי מילים, רק אלה.

"ומה יהיה עם עדי?" הוא שאל.

עדי, אחי הקטן, עבד ב"אלקטל", לקוחה שחברת מיקור החוץ של דטהסייף נתנה לה שירותים. הוא ועוד כמה עשרות עובדים.

"החברה תימכר, עדי יעבור עם החברה לבעלים אחרים, וימשיך בעבודה", עניתי.

"אה, טוב, אם צריך, האוטו שלי פה בלי שימוש, הוא יוכל לקחת אותו", אבי אמר.

"לא, אבא, לעדי ישאירו את האוטו בחברה החדשה, אני זה שאצטרך אוטו כנראה", הסברתי.

"כן, אבל אתה אשם", פסק. סיימתי את השיחה. לא היה יותר מה להגיד. זה אבי, הוא החליט, זהו, דבר לא יזיז אותו מדעתו.

לא לגמרי הופתעתי מהתגובה של אבא שלי, אבל התגובה שלו בכל זאת היתה מאכזבת. אבי תמיד היה קיצוני ונוקשה. כמו החינוך בבית. כשמשהו מנוגד לדעותיו, אין ועדת חקירה, אין בירורים, אין צורך בממצאים. גזר הדין ניתן בו במקום. משפחתי היתה משפחה שבה כולם, תמיד, הקדישו את עצמם להיות "מטפלים" לאחרים. עם שני הורים פסיכולוגים מומחים, להיות איש עסקים פירושו היה להיות הכבשה השחורה בבית. לא היה מקום לטעויות. טעית — תשלם. מבחינתם העזיבה שלי את העולם הטיפולי והמעבר לעולם העסקים — ברור שזו טעות, כך לפחות לדעת אבי. אין ויתורים, אין הנחות, אין מקום לדמעות, לא לצער, לא לכאב.

הנעתי את האוטו והמשכתי בנסיעה איטית לכיוון הבית במכבים. ניסיתי שוב לחייג ליוחאי צור, שוב המענה הקולי.

יש רגעים שנחקקים בזיכרון כאילו קרו אתמול. כל הפרטים מאותה נסיעה הביתה זכורים לי בבהירות. עצרתי בדרך הביתה בתחנת הדלק "דור אלון" בכניסה למודיעין. האאודי נסעה כבר על אדי הדלק האחרונים. נכנסתי למשאבת הדלק הראשונה ובלי לחשוב פעמיים הכנסתי את פיית המשאבה לפתח מיכל התדלוק. זה היה חודש דצמבר, יום שמש חם, תחנה מלאה אנשים שהתהלכו בחולצות קצרות שרוולים. הוצאתי כרטיס אשראי כדי לשלם. הוא לא עבר. הוצאתי כרטיס שני — גם הוא נדחה. הוצאתי כרטיס אשראי שלישי והתקשיתי להאמין. הוצאתי כרטיס רביעי רק כדי שהאסימון ירד ואבין שבאמת כולם מבוטלים. עמדתי שם ליד משאבת התדלוק עם אאודי שחורה, מבריקה חדשה בשווי מיליון שקל כמעט, אין עליה שריטה, ואיזה עשרים כרטיסי אשראי ביד, של כל החברות שבבעלותי, וגם כרטיסי האשראי הפרטיים שלי, ולא יכולתי לשלם עבור מיכל דלק.

המתדלק בתחנה, בחור צעיר, רזה ומזוקן, לבוש בסרבל, עמד מהצד, הסתכל ולא הבין. ראה אותי עומד ללא תנועה, אוחז כרטיסי אשראי ביד ובוהה בהם. לקח לי כמה דקות כדי להפנים: כל כרטיסי האשראי שלי בוטלו. אני לא נוהג להחזיק מזומן בארנק, ואין לי את האפשרות לשלם עבור מיכל דלק. היה לי ביד כרטיס אשראי של אבא שלי, ששימש אותי בפעמים שבהם קניתי לו דברים לבית. נאלצתי להתקשר אליו ולבקש ממנו להשתמש בכרטיס האשראי שלו לתדלוק האאודי שלי. זאת רק הפעם הראשונה שאיאלץ להשפיל את עצמי בבקשות עזרה ממנו.

הגעתי לחניה של הבית. השער החשמלי נפתח ונכנסתי בנסיעה איטית. גררתי את עצמי אל הכניסה. עמדתי מול הדלת וחשבתי מה אומר, מה אסביר. פתחתי את דלת העץ הלבנה הגדולה, נעמדתי בפתח הבית והסתכלתי על כולם. מירב והילדים גל, יובל וימי צפו בטלוויזיה. הם לא ידעו כלום, לא הרגישו דבר, כל אחד נתון בעיסוקיו, עדיין לא מודעים לכמה החיים שלהם עומדים להשתנות. דבריה של הגברת אינה דולב חלחלו ומשמעותם נקלטה, נזכרתי בקולה, מילותיה הדהדו באוזני. אמרתי לכולם שלום מוכני, יבש, התיישבתי בשקט בפינת האוכל ופתחתי את המחשב הנייד. הראש התחיל לעבוד והמחשבות להתחדד, היו לי דברים לעשות, הייתי צריך לעדכן את שבעת חברי הדירקטוריון במצב העניינים ולעשות מלא טלפונים. העולם לא עצר לרגע. קבעתי פגישה דחופה עם כל הדירקטוריון ליום ראשון מוקדם בבוקר — ביום שלישי היינו אמורים לשלם משכורות, צריך היה להבין איפה אנחנו עומדים, ולתכנן לאן ואיך מתקדמים. עצירה לא באה בחשבון. ישבתי בפינת האוכל, חושב ומתכנן. קורא אימייל אחרי אימייל. מחשב מחדש ומכין עוד טבלת אקסל. מתישהו התבקשתי להצטרף לארוחת ערב של יום שישי. ארוחה שעברה לידי, אין לי מושג מה דיברו שם, או מה אכלו. סיימנו את ארוחת הערב וחזרתי למחשב. בשלב מסוים הרמתי מבט מעל מסך המחשב וגיליתי שאני לבד. כולם כבר ישנו, הבית היה שקט. אני לא יודע כמה שעות עברו, איבדתי כל תחושת זמן. הסתכלתי לכיוון החלון בפינת האוכל וראיתי את הלילה. בקושי היו כוכבים בשמיים באותו הלילה. נשענתי לאחור בכיסא העץ ונתתי לגוף לנוח, לשקוע. הורדתי את הידיים מהמחשב, הרגשתי שזהו, אין לי יותר מה לעשות. הראש שבת, העיניים חדלו לרצד בין המספרים והשרירים רפו.

אחרי 15 שנה של פעילות עסקית בדטהסייף, עצירה היתה דבר שלא נקלט. איפשהו, גם כשהיו אתגרים — ותמיד היו, כי דטהסייף היתה חברה גדולה ופעילה מאוד — גם כשהיו לי חששות או חרדות, תמיד היתה בי התחושה שלא יכול להיות שהדבר הענק הזה יקרוס, שהאימפריה הזאת תחדל. איפשהו במהלך הדרך עם השנים, ועם העובדים שהפכו לחברים וחלקם אף למשפחה, נוצרה זהות מוחלטת ביני לבין דטהסייף. היינו אחד, ולא חשבתי שיהיה מישהו על פני האדמה שיוכל להפריד בינינו. ופתאום יום אחד, ללא אזהרה, ללא הכנה מוקדמת דטהסייף קיבלה מכת מוות. מכה אחת וכבר לא היתה.

השעות עברו מאז אותה שיחה קטלנית ועדיין לא הבנתי למה? איך זה קרה? ומה עכשיו? התחושה שפקדה אותי דמתה להחלקה מצוק גבוה או צניחה חופשית, כשלא ברור אם המצנח ייפתח. מצב של חוסר שליטה. כמו מכונית מרוץ שסטתה ממסלולה, מסתחררת בדרכה לתהום ודבר אחד ברור — עוד מעט תגיע מכה. אבל בינתיים העולם מתהפך לו בהילוך איטי, וכל מה שאפשר לעשות זה לשבת במושב הנהג, בלי שום יכולת להשפיע על כלום, ולחכות שהכל יעצור, בתקווה שעוד תהיה שם. אין לי ברירה אלא להמשיך לשבת על כיסא העץ בפינת האוכל, חסר השפעה על החיים שלי, לשבת ולחכות לראות מה יקרה, מה יעלה בגורלה של החברה הענקית שלי, מה עם העובדים שעובדים לצידי.

"האקסל הוא חברו הטוב של האדם", אמר מישהו פעם ואולי אמר משהו דומה. התעשתתי וחזרתי לחשב, לבנות תסריטים פשוטים ומסובכים. הגיע יום שבת בבוקר. אני בפינת האוכל, יושב באותה תנוחה מול המחשב שלי, סביבי שיחקו הילדים שלא ידעו כלום. מירב לא ממש הבינה מה קורה. ניסיתי להסביר לה אבל אני חושב שהיא העדיפה לא להתעמק. היה ידוע לה על הלחצים שהייתי נתון בהם באותה תקופה סביב המשא ומתן עם חברת לימפת, ככל שהיא ידעה הקשיים נפתרו, הצלחנו להתגבר עליהם ועמדנו לצאת לדרך חדשה.

זה כנראה מה שהיא הבינה ממני, והנה נפלו השמיים.