נחותות

1 נחיתות האישה לעומת הגבר

כדי להוכיח את הנחיתות של נשים, האנטי־פמיניסטים התחילו לשאוב טיעונים לא רק מן הדת, מן הפילוסופיה ומן התיאולוגיה, כפי שנהגו בעבר, אלא גם מן המדע: ביולוגיה, פסיכולוגיה ניסויית, וכן הלאה.

סימון דה בובואר, המין השני (1949)

אוניברסיטת קיימברידג' בסוף הקיץ, כאשר העלים עדיין אינם יבשים לגמרי, היא מקום יפה, כפי שהיתה בוודאי כשלמד שם צ'רלס דרווין בתחילת המאה התשע־עשרה. למעלה בפינה הצפון־מערבית הגבוהה והשקטה של ספריית האוניברסיטה עדיין אפשר למצוא עקבות לנוכחותו. בחדר כתבי־היד אני יושבת אל שולחן קריאה עם משטח מרופד בעור ומחזיקה שלושה מכתבים מצהיבים. הדיו שהם כתובים בה דהויה וסימני הקיפול חומים. יחד הם מספרים על צורת ההסתכלות על נשים באחד הרגעים המכריעים ביותר בהיסטוריה של המדע המודרני, כשהתחילו החוקרים להתוות את יסודות הביולוגיה.

המכתב הראשון, הממוען אל דרווין, נכתב בכתב יד מסודר ללא דופי על גיליון קטן של נייר עבה בגוון צהבהב. הוא נושא תאריך מתחילת דצמבר 1881 ונשלח בידי הגברת קרוליין קֶנארד (Kennard) מברוקליין, מסצ'וסטס, עיר עשירה בפאתי בוסטון. קֶנארד היתה דמות בולטת בתנועת הנשים המקומית ופעלה רבות כדי להעלות את מעמדן של נשים (באחת הפעמים טענה למען צירוף נשים למשטרה). היא גם התעניינה במדע. במכתבה הקצר אל דרווין יש לה רק בקשה פשוטה אחת. היא מבוססת על מפגש מטלטל שהיה לה בהתכנסות של נשים בבוסטון. מישהי אחזה בגישה, כותבת קֶנארד, כי "הנחיתות של הנשים; בעבר, בהווה ובעתיד... מבוססת על עקרונות מדעיים". מקור הסמכות שעודד את הגברת ההיא להביע עמדה שערורייתית שכזאת היה לא פחות מדרווין עצמו, באחד מספריו.

המכתב של קֶנארד הגיע אל דרווין חודשים מעטים לפני מותו. זמן רב עבר מאז פירסם את ספריו החשובים ביותר, The Origin of species (מוצא המינים) ב־1859 ו־The Descent of Man ("מוצא האדם") שתים־עשרה שנים אחר כך, ב־1871. הספרים הציגו התפתחות הדרגתית של בני האדם בני זמננו מצורות חיים פשוטות יותר על ידי שכלול של תכונות שאיפשרו להם לשרוד ביתר קלות ולהעמיד צאצאים רבים יותר. זו היתה אבן היסוד של התיאוריות שלו לגבי אבולוציה המבוססת על ברירה טבעית וברירה מינית, תיאוריות שפרצו בסערה אל לב החברה הוויקטוריאנית והפכו על פיו את כל מה שאנשים חשבו על המוצא של המין האנושי. המורשת שלו היתה מובטחת.

במכתבה, קֶנארד מניחה כמובן מאליו שגאון כמו דרווין אינו יכול להניח שנשים נחותות מגברים באופן טבעי. הפרשנות הזאת למחקר שלו היתה שגויה מן הסתם. "אם נפלה טעות, סמכותך והמשקל הרב שמייחסים לדעתך יתקנו את המעוות", היא מפצירה בו.

"השאלה שאת מתייחסת אליה היא שאלה קשה", ענה לה דרווין כעבור חודש מביתו בדָאוּן שמחוז קנט. מכתבו אליה שורבט בכתב יד קשה לקריאה עד כדי כך שמישהו נאלץ להעתיק את כולו מילה במילה על דף אחר, שנשמר לצד המקור בארכיונים של אוניברסיטת קיימברידג'. אבל כתב היד אינו הדבר המקומם ביותר במכתב. הדברים שכתב דרווין מקוממים הרבה יותר. אם גברת קֶנארד המנומסת קיוותה שהמדען הדגול ירגיע את חששותיה ויבטיח לה שנשים אכן אינן נחותות מגברים, ציפתה לה אכזבה. "אני בהחלט חושב כי נשים, גם אם באופן כללי הן נעלות על גברים ברמתן המוסרית, נחותות מהם מבחינה אינטלקטואלית", הוא כותב, "ודומני כי מבחינת חוקי התורשה (אם אני מבין חוקים אלה כהלכה) יש קושי גדול באשר לאפשרות שישתוו לגברים ברמתן האינטלקטואלית".

וזה לא הכל. כדי שנשים יוכלו להתגבר על אי השוויון הביולוגי, הוא מוסיף, יהיה עליהן להיעשות למפרנסות כמו הגברים, ואין זה רעיון טוב שכן הדבר עלול להזיק לילדים הצעירים ולפגום באושר המשפחתי. דרווין אומר לגברת קֶנארד כי לא זו בלבד שנשים נחותות מגברים מבחינה אינטלקטואלית אלא גם מוטב להן לא לשאוף לחיים מעבר לתחומי הבית. זוהי דחייה של כל מה שקֶנארד ותנועת הנשים באותם ימים נאבקו למענו.

התכתובת האישית של דרווין חוזרת על מה שבא לידי ביטוי ברור בכתביו. ב"מוצא האדם" הוא טוען כי זכרים משיגים יתרון על פני נקבות לאורך אלפי שנות אבולוציה בגלל הלחץ שהם נתונים בו במאמץ למצוא בת זוג. אצל טווסים זכרים, למשל, התפתחה כסות נוצות ססגונית ומבריקה כדי למשוך את הנקבות האפורות למראה. באותו האופן התפתחה רעמה מרשימה אצל אריות זכרים. במונחים אבולוציוניים נובע מדבריו שנקבות יכולות להתרבות גם אם המראה החיצוני שלהן אינו מושך במיוחד. הן יכולות להתרווח להן בניחותא ולבחור בבן זוג, ואילו הזכרים נאלצים לעמול קשה כדי להרשים אותן, ולהתחרות בזכרים אחרים כדי למשוך את תשומת ליבן. משמעות התחרות הקשה הזאת על נשים אצל בני אדם, על פי ההיגיון הזה, היא שהגברים היו חייבים להתפתח ללוחמים ולחושבים. במרוצת העידנים הדבר שיפר אותם לכדי פרטים משוכללים יותר ובעלי מוחות חדים יותר. נשים, פשוטו כמשמעו, מפותחות פחות מגברים.

"ההבחנה העיקרית בין היכולות האינטלקטואליות של שני המינים מודגמת על ידי גבר שמצליח להגיע, בכל דבר שהוא בוחר לעסוק בו, למעמד גבוה ומכובד יותר מכל מה שיכולה אישה להשיג - בין שההישג דורש חשיבה מעמיקה, היגיון או דמיון, או אפילו רק שימוש בחושים ובידיים", מסביר דרווין בספר "מוצא האדם". בעיניו, הראיות נמצאו בכל מקום שהוא הפנה אליו את מבטו. סופרים חשובים, אמנים ואנשי מדע היו כמעט כולם גברים. הוא הניח כי חוסר השוויון הזה משקף עובדה ביולוגית. וכך, ממשיך הטיעון שלו, "הגבר נעשה בסופו של דבר נעלה על האישה".

קריאת הדברים האלה היום מעוררת תמיהה גדולה. דרווין כותב כי אם נשים איכשהו הצליחו לפתח כמה מן התכונות המרשימות האופייניות לגברים, ייתכן שכך קרה כיוון שהן נאחזות בשולי אדרתם של גברים ונגררות אחריהם, שכן ילדים בהיותם ברחם יורשים תכונות משני ההורים. בתהליך הזה, ילדות מצליחות לגנוב כמה מן האיכויות הנעלות של אבותיהן. "מזלנו הוא, לאמיתו של דבר, שחוק ההעברה השווה של תכונות לשני המינים הוא זה השולט בכל מחלקת היונקים; אלמלא כן, קרוב לוודאי שהגבר היה נעשה נעלה על האישה בסגולותיו השכליות, כשם שהטווס הזכר נעלה על הנקבה בפאר נוצותיו". מדבריו משתמע כי רק מקרה של מזל ביולוגי מנע מנשים להיות נחותות מגברים עוד יותר. כל ניסיון שלהן להשתוות לגברים הוא משחק אבוד מראש - אין זה אלא ניסיון להילחם בטבע עצמו.

למען ההגינות יש לומר על דרווין שלא נבדל מכל גבר בן זמנו. השקפותיו המסורתיות על מקום האישה בחברה אינן מתבטאות רק בכתביו שלו אלא גם בכתביהם של ביולוגים בעלי שם רבים בתקופתו. אומנם הרעיונות שלו על האבולוציה היו מהפכניים, אבל תפיסותיו בענייני נשים היו ויקטוריאניות למהדרין.

אפשר לנחש איך הרגישה קרוליין קֶנארד כשקראה את דבריו של דרווין על סמך התשובה הארוכה והזועמת ששלחה לו. המכתב השני שלה רחוק מלהיות מסודר ומנומס כמו זה הראשון. היא טוענת כי נשים לא רק שאינן כבולות לביתן אלא שהתרומה שלהן לחברה אינה נופלת במאומה מזו של גברים. אחרי הכל, רק בחוגים המבוססים יותר של מעמד הביניים נשים על פי רוב אינן עובדות. עבור משפחות רבות באותה תקופה, שכרן של נשים היה חיוני לקיום היומיומי. ההבדל בין גברים לנשים לא היה בכמות העבודה שעשו אלא בסוג העבודה שהתירו להן לעשות. במאה התשע־עשרה, רוב המקצועות היו חסומים בפני נשים, כמו גם הפוליטיקה והמוסדות להשכלה גבוהה.

כתוצאה מכך, כשנשים עבדו, הן עבדו בדרך כלל במשרות שהשכר בהן נמוך, למשל בעבודות משק בית, בכביסה, בתעשיות טקסטיל ובבתי חרושת. "מי מבני הזוג במשפחה הוא המפרנס", כותבת גברת קֶנארד, "כאשר הבעל עובד מספר שעות בשבוע ומביא פרוטות משכרו... לאשתו; והיא, מעלות השחר ועד השקיעה, בהקרבה עצמית ללא סוף, בחיסכון למען אהובי ליבה, מתייגעת כדי להרוויח כל פֶּני".

היא מסיימת בנימה מלאת חימה: "תנו ל'סביבה' של נשים להיות דומה לזו של גברים, במחילה מכם, עם כל ההזדמנויות הפתוחות בפניהם, ורק אז תוכלו לקבוע במלוא ההגינות שהן נחותות מהם מבחינה אינטלקטואלית".

•••

איני יודעת איך התייחס דרווין לתשובה של גברת קֶנארד. בארכיוני הספרייה לא נמצא המשך להתכתבות ביניהם.

מה שידוע לנו הוא העובדה שקֶנארד צדקה - הרעיונות המדעיים של דרווין משקפים את האמונות של החברה בזמנו, והם שעיצבו את שיפוטו בשאלה לְמה מסוגלות נשים. הגישה שלו היתה חלק ממסורת של מחשבה מדעית ששורשיה נעוצים לפחות בתקופת הנאורות, עת התפשטות התבונה והרציונליות ברחבי אירופה חוללה תמורה בתפיסותיהם של אנשים לגבי מוח האדם וגופו. "המדע זכה במעמד מועדף של היודע את הטבע", הסבירה לי לוֹנְדָה שיבּינגר. נשים נתפסו כמשתייכות לזירה הפרטית של הבית, והגברים כמשתייכים לזירה הציבורית. התפקיד של אמהות מזינות־מטפחות היה לחנך את האזרחים החדשים.

באמצע המאה התשע־עשרה, כשעסק דרווין במחקר שלו, תדמית האישה החלשה יותר, הפשוטה יותר מבחינה אינטלקטואלית, היה להנחה מקובלת על הכל. החברה ציפתה מנשים להיות טהורות, סבילות וכנועות לרצונם של הבעלים. האידיאל הזה זכה להמחשה פיוטית בשיר אנגלי פופולרי, "The Angel in the House" - "המלאך שבבית", משל המשורר האנגלי קוֹבֶנטרי פּטמוֹר (Patmore). "ראוי לו לגבר שייהנה; אך להסב לו הנאה / זו הנאת האישה". רבים סברו כי נשים אינן מתאימות מטבען לקריירות מקצועיות. אין להן צורך להשתתף בחיים הציבוריים. אין להן צורך להצביע.

כאשר הדעות הקדומות האלה נפגשו עם הביולוגיה האבולוציונית, התוצאה היתה תערובת רעילה במיוחד שעתידה להרעיל את המחקר המדעי במשך עשרות שנים. מדענים ידועי שם לא הסתירו את דעתם כי נשים הן המחצית הנחותה של האנושות, כפי שחשב גם דרווין.

כיום, למען האמת, קשה לקרוא בשוויון נפש כמה מן הדברים שהוגים ויקטוריאנים מפורסמים כתבו על נשים. במאמר שהופיע בירחון Popular Science Monthly ב־1887, הביולוג האבולוציוני ג'ורג' רוֹמֵיינס (Romanes), חבר של דרווין, משבח בסגנון פטרוני את האיכויות ה"אציליות" וה"חביבות" של נשים, וכולל בהן בין היתר "יופי, טקט, עליזות, נאמנות, פיקחות". כמו דרווין, הוא גם עומד על כך שנשים אינן יכולות לקוות להגיע אי־פעם אל אותם גבהים אינטלקטואליים שגברים מגיעים אליהם, גם אם יתאמצו מאוד: "מתוך תחושה מתמדת של חולשה, ומתוך התלות הנובעת ממנה, מתעוררת באישה גם אותה תשוקה עמוקה להשביע את רצונו של המין האחר, תשוקה שמקורה באימת הפחד של השפחה, אשר בסופו של דבר היתה לנאמנות של אשת איש".

ועוד מאותם זמנים. בספרם הפופולרי The Evolution of Sex ("האבולוציה של המין"), שראה אור ב־1889, טוענים הביולוג הסקוטי פטריק גֶדֶס (Geddes) וחוקר הטבע ג'ון ארתור תומסון (Thomson) כי נשים וגברים שונים אלה מאלה באותו האופן שבו ביציות נייחות שונות מתאי זרע אנרגטיים. "אפשר להגזים בשיעור ההבדלים או להמעיט בו, אבל כדי למחוק אותם כליל יהיה צורך לעבור שוב את האבולוציה כולה מן ההתחלה, ועל בסיס חדש. מה שהוכרע אצל יצורים חד־תאיים פרה־היסטוריים אינו ניתן לביטול בחוק שיתקבל בפרלמנט", הם מכריזים בעקיצה מכוּונת כלפי נשים שנאבקו אז על זכותן להצביע. הטיעון של גֶדֶס ותומסון, המשתרע על פני יותר משלוש מאות עמודים וכולל טבלאות ורישומים של בעלי חיים, מתווה את הדרך שבה הם רואים בנשים עזר כנגדם של גברים - אלה המְתחזקות את הבית למען הזכרים המפרנסים - אבל בשום פנים אינן מסוגלות להגיע לאותם הישגים.

דוגמה נוספת היא דודן של דרווין, פרנסיס גוֹלְטוֹן (Galton) המוכר בהיסטוריה כאבי תורת האֶוּגֵניקָה, וכמי שייחס חשיבות עליונה למדידה של הבדלים גופניים בין אנשים (אבל גם כמי שהניח את היסודות לתורת הסטטיסטיקה). בין המיזמים היותר משונים שלו היתה "מפת יופי" של בריטניה, שאותה הכין בסוף המאה התשע־עשרה; הוא צפה בהסתר בנשים במחוזות שונים באנגליה ובסקוטלנד, ודירג אותן למן המכוערות ביותר ועד הנאות ביותר. גברים כמו גוֹלְטוֹן, שנופפו בסרגלים ובמיקרוסקופים שלהם, הקשיחו את הסקסיזם וביססו אותו כדבר־מה שאי־אפשר לקרוא עליו תיגר. על ידי מדידות וקביעה של אמות מידה כמותיות הם העניקו אצטלה של מכובדות מדעית לעיסוקים שבכל מצב אחר היו נחשבים למגוחכים ולחסרי שחר.

ההתמודדות עם הממסד המדעי הגברי הזה לא היתה קלה. אבל מבחינתן של נשים במאה התשע־עשרה - נשים כמו קרוליין קֶנארד - כל עולמן היה מונח על כף המאזניים. הן נאבקו על הזכויות הבסיסיות שלהן. הן אפילו לא הוכרו כאזרחיות במלוא מובן המילה. בממלכה המאוחדת, לנשים נשואות לא היתה הזכות להיות בעלות רכוש ולנהל את הרכוש שלהן בעצמן עד 1882. וב־1887 רק שני שליש ממדינות ארצות הברית התירו לאישה נשואה להחזיק ברשותה כספים שהרוויחה בעצמה.

קֶנארד ואחרות בתנועת הנשים הכירו בכך שניצחון במחלוקת האינטלקטואלית על נחיתות של נשים יושג רק על בסיס אינטלקטואלי. גם הן, כמו הביולוגים הגברים שתקפו אותן, יצטרכו לגייס את המדע כדי להגן על עצמן. הסופרת האנגלייה מרי וולְסְטוֹנקְרַפְט (Wollstonecraft), בת המאה השמונה־עשרה, דחקה בנשים לחנך את עצמן: "... עד שיזכו נשים לחינוך הגיוני יותר תסוכל החתירה לשכלול המידה הטובה האנושית ולקידום הידע", היא כתבה בחיבורה מ־1792 A Vindication of the Rights of Woman (הגנה על זכויות האישה). סוּפְרָג'יסטיוֹת מובילות בתקופה הוויקטוריאנית הציגו טיעונים דומים, והשתמשו בחינוך המוגבל שרכשו כדי להעמיד בספק את מה שנכתב על נשים.

המדע החדש והשנוי במחלוקת של ביולוגיה אבולוציונית הפך בשבילן למטרה חשובה במיוחד. אנטואנט בראון בְּלֶקוול (Blackwell), שעל פי הסברה היתה האישה הראשונה שהוסמכה לכמורה בכנסייה הפרוטסטנטית בארצות הברית, התלוננה על כך שדרווין זנח סוגיות של מין ומגדר. באותה העת, הסופרת האמריקאית שרלוט פרקינס גילמן (Gilman), מחברת הסיפור הפמיניסטי הקצר "The Yellow Wallpaper" ("הטפט הצהוב"), הפכה את הדרוויניזם על פיו כדי לבסס את הטיעון למען רפורמה. היא טענה כי מחצית המין האנושי אילצה את המחצית השנייה להישאר בדרגה אבולוציונית נמוכה יותר. כשישתרר שוויון, לנשים תהיה סוף־סוף הזדמנות להוכיח שהן שוות לגברים. היא הקדימה את זמנה במובנים רבים כשתקפה את החלוקה הסטריאוטיפית של צעצועים לילדים ולילדות, וצפתה מראש כי כמות הולכת וגדֵלה של נשים עובדות עשויה לשנות את פני החברה בעתיד.

ואולם, הוגה ויקטוריאנית אחת הרהיבה עוז והתמודדה עם דרווין במגרש שלו, וכתבה ספר משלה שטען בלהט, מתוך שכנוע עז ועל בסיס מדעי, כי נשים אינן נחותות מגברים.

"נראה לי ברור כי ההיסטוריה של החיים עלי אדמות מציגה שרשרת ראיות רצופה שיש בה כדי להוכיח את החשיבות של הנקבה".

רעיונות לא שגרתיים יכולים להגיח מכל מקום, גם ממקומות שהשגרה שולטת בהם.

העיירה קונקורד שבמישיגן היא אחד המקומות האלה. עם אוכלוסייה של שלושת אלפים תושבים בקושי, זוהי פינה לבנה כמעט לגמרי של אמריקה. מוקד המשיכה המרשים ביותר בה הוא בית שקירותיו מחופים לוחות עץ בהירים ואשר השתמר מן העידן שלאחר מלחמת האזרחים. ב־1894, זמן קצר אחרי שנבנה הבית, מורה בבית הספר, אישה בגיל העמידה וילידת העיירה, פירסמה כמה מן הרעיונות הרדיקליים ביותר בזמנה. שמה היה אליזה בֶּרְט גמבּל (Gamble).

איננו יודעים הרבה על חייה האישיים, למעט העובדה שלא היתה לה ברירה אלא להיות עצמאית. אביה מת כשהיתה בת שנתיים, ואמה - כשהיתה בת שש־עשרה. מאחר שנותרה בלי שום תמיכה כלכלית, היא התפרנסה מהוראה בבתי ספר מקומיים. לפי כמה מן הדיווחים היא הצליחה להגיע להישגים מרשימים ביותר בעבודתה. היא גם נישאה וילדה שלושה ילדים, ששניים מהם מתו לפני סוף המאה. חייה של גמבּל יכלו להתנהל לפי מתכונת ידועה מראש, כפי שהתנהלו חייהן של רוב הנשים ממעמד הביניים בזמנה. היא היתה יכולה להיות עקרת בית שקטה וכנועה מן הסוג הנערץ על המשורר קוֹבנטרי פּטמוֹר. במקום זאת היא הצטרפה לתנועה ההולכת וגדֵלה של סוּפְרָג'יסטיוֹת שנאבקו למען שוויון זכויות לנשים, והיתה לאחת הנציגות המובילות של התנועה באזור מגוריה. ב־1876 היא אירגנה את הוועידה הראשונה של התנועה הסוּפְרָג'יסטית במישיגן.

גמבּל האמינה שלא די בהבטחת השוויון בפני החוק, וכי על התנועה להציב לעצמה מטרה רחבה יותר. היא הבינה שאחת מאבני הנגף הקשות ביותר במאבק למען זכויות האישה היא העובדה שהחברה כולה משוכנעת שנשים נולדו להיות נחותות מגברים. מאחר שהיא עצמה היתה משוכנעת שאין זה נכון, היא התחילה לחפש הוכחה נחרצת לכך. היא הקדישה את שנת 1885 ללימודים בספריית הקונגרס בוושינגטון, וחרשה את הספרים בחיפוש אחרי ראיות. היה לה רק דחף חזק אחד, כפי שכתבה, "בלא יעד מסוים להוציא התשוקה למידע".

תיאוריית האבולוציה, למרות מה שכתב דרווין על נשים, למעשה נשאה בחובה הבטחה גדולה לתנועת הנשים. היא פתחה את הדלת לדרך חדשה ומהפכנית להבנת האדם. "משמעות התיאוריה היתה דרך להיעשות מודרני", אומרת קימברלי המלין (Hamlin), שספרה מ־2014, From Eve to Evolution: Darwin, Science, and Women's Rights in Gilded Age America ("מחוה עד לאבולוציה: דרווין, מדע וזכויות נשים בעידן המוזהב של אמריקה") ממפה את מגוון התגובות של נשים לדרווין. האבולוציה היתה חלופה לסיפורי הדת שציירו את האישה כצלע נוספת של האדם. היא עירערה על מודלים נוצריים של התנהגות ראויה ומידות טובות של אישה. "דרווין יצר מרחב שבו נשים יכלו לומר כי סיפור גן העדן אולי לא קרה באמת... וזה היה דבר ענקי. אי־אפשר להגזים בחשיבות של סיפור אדם וחוה במונחים של אכיפת מגבלות על המחשבה ועל עיצוב רעיונות של אנשים לגבי נשים".

אף על פי שלא היתה מדענית, גמבּל הבינה רק מתוך כתביו של דרווין עד כמה יכולה השיטה המדעית להיות הרסנית. אם בני אדם, כמו כל שאר היצורים על כדור הארץ, הם צאצאים של יצורים נחותים מהם, כי אז אין כל טעם להגביל נשים לשהייה בבית או לכפיפוּת לגברים. אלה ודאי אינם הכללים בממלכת בעלי החיים. "אין זה טבעי שנשים יֵשבו במקומן ויהיו תלויות כליל בגברים", הסבירה לי המלין. אפשר אם כן לכתוב מחדש את סיפורן של הנשים.

עם זאת, ולמרות כל העוצמה המהפכנית שהיתה טמונה ברעיונותיו, דרווין עצמו מעולם לא סבר כי נשים יכולות להשתוות לגברים ברמתן האינטלקטואלית. בשביל גמבּל לא היתה זו רק אכזבה, אם לשפוט על פי כתיבתה, אלא גם מקור לכעס גדול. היא חשבה כי גם אם צדק דרווין במסקנתו שבני אדם עברו אבולוציה כמו כל צורות החיים בעולם, הוא טעה טעות גדולה בכל האמור בתפקיד שממלאות נשים באבולוציה של האדם.

את דברי הביקורת שלה היא שטחה בלהט רב בספר שפירסמה ב־1894, The Evolution of Woman: An Inquiry into the Dogma of Her Inferiority to Man ("האבולוציה של האישה: חקירת הדוֹגמה בדבר נחיתותה לעומת הגבר"). על בסיס מידע נרחב מתחומי ההיסטוריה, הסטטיסטיקה והמדע שטחה גמבּל טיעון־נגד נוקב החולק על דרווין ועל ביולוגים אבולוציוניים אחרים. היא חשפה בזעם ופירקה לגורמים כל ביטוי לחוסר עקביות וכל אמת מידה כפולה שניכרו בכתביהם. אומנם הטווס הזכר מצויד בנוצות גדולות ובולטות יותר, היא טענה, אבל הנקבה היא שנדרשת להפעיל את כישוריה בבחירת בן הזוג הטוב ביותר. וכשטען דרווין, מצד אחד, שהגורילות הן גדולות וחזקות מכדי להפוך לחיות חברתיות ברמה גבוהה יותר כמו בני האדם, מצד אחר הוא השתמש בעובדה שגברים גדולים וחזקים יותר בממוצע מנשים בתור ראיה לעליונות שלהם.

הוא גם לא הצליח להבחין כי האיכויות האנושיות שנהוג לקשר אותן יותר אל נשים - שיתוף פעולה, הזנה, נטייה להגנה, לשוויון ולאלטרוּאיזם - ודאי מילאו תפקיד חיוני בהתקדמות של האנושות. במונחים אבולוציוניים, הנטייה להניח הנחות לגבי יכולות של נשים על סמך היחס של החברה כלפיהן כפי שהיה במקרה באותה עת משקפת גישה צרת אופקים ומסוכנת. לדברי גמבּל, נשים דוכאו בעקביות בידי גברים ועל ידי מבני הכוח שגברים יצרו לאורך ההיסטוריה של האנושות. הן לא היו נחותות מטבען; הן נראו כאלה רק מפני שלא התירו להן לפתח את הכישרונות שלהן.

גמבּל כתבה גם כי דרווין לא הביא בחשבון את קיומן של נשים רבות עוצמה בכמה חברות שבטיות, דבר העשוי להצביע על כך שעליונות הגברים כפי שהיא בהווה לא בהכרח היתה כזו מאז ומתמיד. היצירה האֶפּית ההינדית העתיקה מָהָאבְּהָארָטָה, שהיא בחרה בה כדוגמה, מציגה נשים חופשיות ועצמאיות בזמנים שקדמו להמצאת הנישואים. לכן לא נותר לה אלא לתהות, אם מחילים את "חוק ההעברה השווה של תכונות" על גברים כמו על נשים, האם לא ייתכן כי דווקא הגברים הם אלה שנגררו בידי הנשים הנעלות יותר?

"כשמעמידים גבר ואישה בתחרות", היא טענה, "שניהם מצוידים במידה שווה של שלמות בכל סגולה מנטלית, למעט העובדה שלאחד מהם יש אנרגיה רבה יותר, סבלנות רבה יותר וגם אומץ לב העולה במעט על זה של האחר, ואילו לאחר יש יכולת אינטואיטיבית גבוהה יותר, תפיסה חדה ומהירה יותר וכוח סבל רב יותר... הסיכויים של זה האחרון לרכוש עליונות יהיו בלא ספק שווים לסיכוייו של הראשון".

•••

המסר של אליזבת גמבּל, כמו גם של סוּפְרָג'יסטיוֹת אחרות שהסתמכו על המדע, זכה לפופולריות. המשמעות המתריסה שהובלעה בו היתה כי החיים הראויים לנשים נגזלו מהן במרמה, וכי שוויון הוא למעשה זכותן הביולוגית. "ברור לי שההיסטוריה של החיים על כדור הארץ פורשת שרשרת רצופה של ראיות המוכיחות את החשיבוּת של הנקבה", כתבה גמבּל בהקדמה למהדורה מחודשת של ספרה שראתה אור ב־1916.

אבל צבא הקוראים שלה והתמיכה של חברותיה הפעילות לא הצליחו לשכנע את הביולוגים בנכונות השקפתה. הטיעונים שהציגה נידונו להישאר מחוץ לזרם המרכזי של המחשבה המדעית, ונותרו כל העת בשוליה.

גמבּל מעולם לא ויתרה. היא המשיכה להילחם למען זכויות נשים והוסיפה לכתוב לעיתונות. למזלה הרב היא האריכה ימים וזכתה לראות את עבודתה, כמו גם את התנועה בכללה, צוברות בהדרגה כוח אמיתי. ב־1873 היתה ניו זילנד למדינה העצמאית הראשונה שהעניקה זכות הצבעה לנשים. בבריטניה היה הקרב עתיד להימשך עד 1918, גם אם בתחילה ניתנה זכות הצבעה רק לנשים מעל לגיל שלושים. ורק חודש לפני מותה של גמבּל בדטרויט ב־1920 אוּשר בארצות הברית התיקון התשעה־עשר לחוקה, האוסר למנוע את זכות הבחירה מאזרחים בגלל מינם.

גם אם הקרב הפוליטי הסתיים בסופו של דבר בהצלחה, המלחמה על שינוי התפיסות הרוֹוחות ארכה זמן רב הרבה יותר. "הרעיונות של גמבּל זכו לשבחים בכתבי־עת שתמכו ברפורמה, וסגנון הכתיבה שלה זכה להערכה כללית, אבל העיתונות המדעית והעיתונות של הזרם המרכזי הסתייגו ממסקנותיה ומן היומרה שלה לכתוב על 'מדע'", אומרת קימברלי המלין. בעיתונים ובכתבי־עת אקדמיים הופיעו סקירות רבות של ספרה "האבולוציה של האישה", אבל הספר כמעט לא הותיר רישום על המדע.

ביקורת קטלנית במיוחד על Sex Antagonism ("עוינות מינית"), ספר חדש (1913) מאת הביולוג הבריטי הנכבד וולטר הִיפּ (Heape), שהתפרסמה בכתב העת American Journal of Sociology ב־1915, ממחישה את הצורך הנואש של חלק מן המדענים להיאחז בדעות הקדומות שלהם גם בזמן שהחברה סביבם כבר התחילה להשתנות. "חוש ההומור של המוציאים לאור הוא בוודאי מה שהוביל אותם לכלול את הספר הזה ב'סדרת המדע' שלהם", כתב הסוציולוג איש אוניברסיטת טקסס וההוגה הליברלי אלברט וולף (Wolfe). הִיפּ הסתמך על ידיעותיו המדעיות הנרחבות בתחום הביולוגיה של הרבייה, ויישם אותן במידה פחותה של אובייקטיביות לחברת האדם, בטענה כי שוויון בין המינים אינו אפשרי מאחר שגברים ונשים בנויים למלא תפקידים שונים.

ביולוגים רבים בימים ההם הסכימו עם הִיפּ, ובהם גם ג'ון ארתור תומסון, מחבר־שותף של הספר The Evolution of Sex ("האבולוציה של המין"), שכתב סקירה חיובית על ספרו. אבל אלברט וולף, מבקרו החריף של הִיפּ, ראה את הסכנה הטמונה בחריגה של מדענים מעבר לתחום ההתמחות שלהם. "זוהי המחשה משובחת לסוג הפתולוגיה המנטלית שאיש מדע, ובעיקר ביולוג, עלול להציג כאשר הוא מעז, על סמך היכרות רופפת עם תחומי דעת אחרים מאלה שהוא בקיא בהם, להכתיב על יסוד של 'חוק טבע' (שמר הִיפּ מתיימר להיכרות קרובה עימו) את אופיָם של יחסים חברתיים ואתיים", הוא מלגלג בסקירתו. "וכך אין הוא רואה אלא אסון וסטייה בתנועת הנשים המודרנית".

חלקים מסוימים מן המדע לא גילו נכונות לשינוי אלא באיטיות מופלגת. תיאוריית האבולוציה התקדמה בקצב דומה לזה שהתקדמה בו קודם לכן, ולא אימצה אלא מעט מאוד מדבריהם של מבקרים כמו אלברט וולף, קרוליין קֶנארד ואליזה בֶּרְט גמבּל. קשה לדמיין לאילו כיוונים היה המדע עשוי להתפתח אלמלא היתה החברה סקסיסטית כל כך באותם ימים גורליים שבהם פיתח דרווין את תורת האבולוציה שלו. איננו יכולים אלא לדמיין עד כמה שונה היתה יכולה להיות ההבנה שלנו באשר לנשים אילו התייחסו אז לגמבּל ברצינות רבה יותר. היסטוריונים בני זמננו מתארים את ההשקפה הרדיקלית שלה בנימה של צער בתור "הדרך שלא נבחרה".

במאה שחלפה מאז מותה של גמבּל, חוקרים נעשו דווקא אובססיביים יותר ביחס להבדלים בין המינים, התעמקו בשאלות כמו איך אפשר להבחין בהבדלים האלה ולמדוד ולקטלג אותם, וכך אכפו את התפיסה הדוגמטית שלפיה גברים נעלים על נשים.

"...למצוא זהב בשתן של סוסות הרות".

אולי באמת ראוי היה שאחת מפריצות הדרך הבאות במדע של ההבדלים בין המינים תושג בחסדיו של תרנגול מסורס.

בשנות העשרים של המאה העשרים, שורה של תגליות חדשות תשנה את הדרך שבה מבין המדע את ההבדלים בין נשים לגברים לא פחות מכפי ששינתה אותה תורת האבולוציה של צ'רלס דרווין. לתגליות האלה קדם ניסוי משונה מ־1849, שערך פרופסור לרפואה גרמני, ארנולד אדולף בֶּרְתוֹלְד (Berthold). הוא חקר תרנגולים שסורסו. הסרת האשכים הפכה את בשרם של העופות האלה לרך וטעים במיוחד, והם היו למעדן מבוקש. התרנגולים המסורסים גם נראו שונים מתרנגולים רגילים. הם היו רגועים יותר, ואפשר היה להבחין בהם לפי הכרבולת הקטנה מן הרגיל ולפי הדלדולים האדומים השמוטים מתחת למקורים שלהם.

השאלה שהעסיקה את בֶּרְתוֹלְד היתה: למה?

הוא לקח אשכים של תרנגולים רגילים והשתיל אותם בגופם של המסורסים, וחיכה לראות מה יקרה להם. להפתעתו הוא נוכח כי התרנגולים המסורסים התחילו להיראות ולהישמע כתרנגולים זכרים רגילים. האשכים נקלטו בגופם וגם גדלו. התוצאה התקבלה בהפתעה רבה, ואף אחד באותם ימים לא הבין את הסיבות לה. מה יש באשכים שאיפשר לתרנגולים המסורסים להשתחרר מהשפעת הסירוס?

ההתקדמות היתה איטית. ב־1891 נערך ניסוי לא שגרתי אחר, הפעם בידי פרופסור צרפתי ושמו שארל־אדוּאר בראון־סֶקַר (Brown-Sequard), שהתחיל לרדת לחקרו של המסתורין. החוקר חשד כי אשכי הזכר עשויים להכיל חומר לא ידוע כלשהו המשפיע על הזכריות. בניסיון להוכיח את ההשערה שלו הוא בחר בדרך הקשה, והזריק לעצמו כמה פעמים תערובת של דם, נוזל זרע ונוזלים שמיצה מאשכים של שרקנים וכלבים. הוא טען (אם כי הממצאים שלו מעולם לא שוכפלו) כי הקוקטייל הזה הגביר את כוחו, את הסיבולת שלו ואת בהירותו השכלית.

כתב העת British Medical Journal דיווח בהתרגשות על ממצאיו של בראון־סֶקַר, וכינה את החומר שמצא "נוזל חידוש הנעורים". חוקרים שערכו אחר כך ניסויים דומים, שעשו שימוש בנוזלים משחלות של נקבות שרקנים, דיווחו על השפעה מקבילה של הגברת הנקביות. הנוזלים "הסודיים" הנמצאים בבלוטות המין של זכרים ונקבות הוכרו עם הזמן כקבוצות ייחודיות של כימיקלים שנקראו אחר כך "הורמונים".

כיום אנחנו יודעים כי הורמוני המין (הנקראים גם הורמוני רבייה) שנמצאים בגוֹנָדוֹת - כינוי כללי לבלוטות המין, שחלות ואשכים - הם רק קומץ מתוך חמישים הורמונים בערך הנוצרים בבלוטות שונות בגוף האדם. איננו יכולים לחיות בלעדיהם. ההורמונים בכללותם מתוארים כשליחים כימיים המעבירים מסרים בין רקמות בכל רחבי הגוף, ומאפשרים לו לבצע את כל התהליכים המקיימים אותו בחיים, לרבות גדילה ושמירה על טמפרטורה יציבה. מאינסוּלין ועד תירוֹקסין, הם מווסתים ביעילות את התפקודים של כל איברי הגוף. הורמוני המין מווסתים את ההתפתחות המינית ואת תהליכי הרבייה. שני ההורמונים הנקביים העיקריים הם אֶסְטְרוֹגֶן ופְּרוֹגֶסְטֶרוֹן. אֶסְטְרוֹגֶן מסייע בין השאר להתפתחות השדיים, ואילו פְּרוֹגֶסְטֶרוֹן מכין את הרחם לקליטת היריון. הורמוני מין זכריים מכונים בשם הכולל אַנְדְרוֹגֶנים, והמוכר ביותר בהם הוא טֶסְטוֹסְטֶרוֹן.

עוד לפני הלידה, הורמוני המין ממלאים תפקיד מכריע בקביעה איך ייראה זכר ואיך תיראה נקבה. הדבר המעניין הוא שכל העוּבּרים בתחילת התפתחותם ברחם הם בעלי מבנה של נקבה. "דגם ברירת המחדל הוא הדגם הנקבי", מסביר ריצ'רד קְווינטן (Quinton), מומחה לאֶנְדוֹקְרינוֹלוֹגיה בבתי חולים בניוקאסל שבאנגליה. שבעה שבועות בערך אחרי שהביצית הופרתה, טֶסְטוֹסְטֶרון שנוצר באשכים מתחיל לפתח מבנה זכרי אצל העוּבּרים העתידים להיות זכרים. הטֶסְטוֹסְטֶרוֹן כאילו אומר, "עשֵׂה אותי לזכר במראה החיצוני שלי", מוסיף קְווינטן. במקביל, הורמון זכרי אחר מונע מן העוּבּר הזכרי הטרי לפתח רחם, חצוצרות ושחלות. כשאנחנו מתבגרים, ההורמונים חוזרים וממלאים תפקיד בגיל ההתבגרות וגם מעבר לו.

לא מפתיע אפוא שגילוי הורמוני המין היה מאבני הדרך החשובות ביותר במסע להבנת המשמעות של היות אישה או גבר.

•••

לפי מחקר שערכה חוקרת מדעי החברה נלי אוּדְסהוּרְן (Oudshoorn), שעובדת כיום באוניברסיטת העיר טְווֶּנטֵה (Twente) בהולנד, המחקר המוקדם של הורמוני המין עורר התרגשות עצומה בחוגי תעשיית התרופות בשנות העשרים של המאה העשרים. לפתע נמצאה דרך להבנה מדעית של זכריות ונקביות. חברות התרופות סברו כי במאמץ מסוים הן יוכלו לבודד ולתעש את התהליך של ייצור הורמוני מין ולהפוך אנשים לזכריים או לנקביים יותר (לפי הצורך).

אֶנְדוֹקְרינוֹלוֹגיה, המדע החדש של חקר ההורמונים, וליתר דיוק, של חקר הורמוני המין, נהפכה לעסק. טונות של שחלות ואשכים של בעלי חיים נקצרו, ואלפי ליטרים של שתן סוסים נאספו בעוד החוקרים מחפשים בלהט את הכימיקלים המגדירים מי אמורים להיות זכרים או נקבות. מנכ"ל חברת התרופות ההולנדית "אוֹרְגָנוֹן" תיאר את תהליך הבידוד של הורמוני מין במילים "למצוא זהב בשתן של סוסות הרות".

בתום העשור כבר היו זמינים טיפולים המבוססים על הורמוני מין ונוצר הרושם שאין גבול להבטחה הגלומה בהם. בארכיונים של הספרייה הלונדונית Wellcome Library, המחזיקה באוצר עצום של מסמכים רפואיים היסטוריים, אני מוצאת עלון פרסומת שהופק ב־1929 בידי "מעבדת מידלסקס לחקר הבלוטות". העלון מכריז בגאווה כי סוף־סוף אפשר לעורר מחדש את "אש החיים", לרפא אין־אונות, פְריג'ידיוּת ועקרות אצל גברים באמצעות "שימוש טיפולי בהורמוני מין מבלוטות טריות שנלקחו מחיות בריאות כגון שור, איל, סוס הרבעה או קוף גדול [Ape]". טיפולים באֶסְטְרוֹגֶן הבטיחו לנשים לרפא מקרים של מחזור חודשי לא סדיר ושל תסמינים הנלווים לגיל המעבר.

מובן שהטיפולים בהורמוני מין לא יכלו לעמוד בהבטחות המנופחות והרועשות שליוו אותם. אבל הם גם לא היו סתם אופנה חולפת. הם אכן הועילו לטיפול בתסמינים מסוימים, גם אם הראיות לכך היו מעטות ולא שיטתיות. מאמר שהתפרסם ב־1930 בכתב העת Lancet מדווח על מטופל גבר שניתן לו טֶסְטוֹסְטֶרוֹן, ואשר לדבריו חש כי "השרירים שלו מוצקים יותר והוא תוקפני יותר; הוא כמעט התקוטט עם חבר לעבודה". גבר אחר, בן שישים, היה מסוגל "להספיק בכל יום שלושים ושש גומות במשחק גולף בלי לחוש עייפות מוגזמת". הטֶסְטוֹסְטֶרוֹן התחיל להיות מקושר לְמה שנחשבו לאיכויות גבריות, כמו תוקפנות, כוח גופני, אינטלקט מפותח וגבריות.

מחקר דומה נערך עם נשים תוך שימוש באַסְטְרוֹגֶן. החוקרת ג'יין קתרין סימוֹר (Seymour) מציינת כי מאמר שהתפרסם ב־Lancet ב־1931 קישר בין הורמוני המין הנקביים לבין נשיות ולידה. נכתב בו גם כי נשים "צפויות לפתח גישה סבילה ורגשית יותר, ופחות רציונלית, כלפי החיים".

בימיו הראשונים של חקר ההורמונים, הנחות בדבר משמעותן של גבריות או של נשיות נשאבו ממושגי החברה הוויקטוריאנית באנגליה. עם גילוי ההורמונים סברו המדענים כי הנה נמצאה להם דרך חדשה להסביר את הסטריאוטיפים. לדברי החוקרת אן פָאוּסְטוֹ־סְטֶרְלינג (Fausto-Sterling), פרופסור לביולוגיה ולימודי מגדר באוניברסיטת בראון ברוד איילנד, הגינקולוג הבריטי הידוע ויליאם בְּלייר־בֶּל (Blair-Bell) למשל, האמין כי הפסיכולוגיה של האישה תלויה "במצב של הפרשותיה הפנימיות" המותירות אותה "בתחום הפעולה הנורמלי שלה". הכוונה באותם ימים היתה להיותה אשת איש ואֵם. אם חרגה אל מחוץ לגבולות החברתיים האלה, מדענים שחשבו כמו בֶּל ראו בכך סימן לחוסר איזון ברמות ההורמונים שלה.

במילים אחרות, לדעת החוקרים, להורמוני המין היו השפעות נוספות מעבר למעורבותם בהתנהגות הרבייה. הם היו אחראים להיותם של גברים גבריים יותר ולהיותן של נשים נשיות יותר לפי אמות המידה של התקופה. על סמך דרך החשיבה הזאת הניחו המדענים כי הורמוני המין ייחודיים לכל מגדר. הורמוני מין זכריים - אַנְדְרוֹגֶנים - נוצרים רק בגופם של גברים, והורמוני מין נקביים - אֶסְטְרוֹגֶנים - נוצרים רק בגופן של נשים. הרי בסופו של דבר, אם ההורמונים הם המפתח לגבריות ולנשיות, מה יותר הגיוני מזה?

•••

ניסוי מעניין שנערך ב־1921 רמז לאפשרות שכל ההנחות שהניחו המדענים לגבי הורמוני מין עשויות להיות שגויות.

גינקולוג וינאי מצא כי טיפול בארנבת נקבה באמצעות מיצוי שהופק מאשכים של זכר שינה את גודל השחלות שלה. אחר כך, חוקרים מזועזעים התחילו לגלות רמות משמעותיות של אַנְדְרוֹגֶנים בגוף של נשים, ורמות לא מבוטלות של אֶסְטְרוֹגֶנים אצל גברים. הגינקולוג יליד גרמניה ברנרד צוֹנְדֶק (Zondek), שבדק שתן של סוסי הרבעה, דיווח ב־1934 על "הפרדוקס הגלום בכך שמין הזכר ניכר על פי תכולה גבוהה של ההורמון אֶסְטְרוֹגֶן". התברר כי אשכים של סוסי הרבעה הם אחד המקורות העשירים ביותר של אֶסְטְרוֹגֶנים.

בדיוק כשנדמה היה לאֶנְדוֹקְרינוֹלוֹגים שהם מתחילים להבין מה עושים הורמוני המין, הופיע הממצא הזה וזרע מבוכה ובלבול בכל שדה המחקר. וגם דילמה מעניינת: אם אֶסְטְרוֹגן וטֶסְטוֹסְטֶרוֹן מגדירים נקביות וזכריות, מדוע שני המינים מכילים מטבעם את שניהם? ובכלל, מה פירוש הדבר להיוולד זכר או נקבה?

בתחילה היו מדענים שחשבו כי הורמוני מין נקביים מתגלים בגברים מפני שהגיעו אליהם במזון. "השערת המזון" המפוקפקת הזאת נזנחה כשהתברר בהדרגה כי הגוֹנָדוֹת של הזכר ושל הנקבה יכולות לייצר בעצמן את ההורמונים משני הסוגים ואינן קולטות אותם מבחוץ. עם זאת, היו שחשבו כי הדבר היחיד שאֶסְטְרוֹגֶן מסוגל לעשות בגוף הגבר הוא להסיט אותו לעבר נשיות, ואולי אפילו לעורר בו הומוסקסואליות.

נדרש זמן עד שהכירו המדענים בעובדה שכל ההורמונים האלה בעצם פועלים יחד בשני המינים, וכי יש ביניהם מידה רבה של סינֶרגיה. נלי אוּדְסהוּרְן תיארה את מידת החשיבות של השינוי הזה באופן ההבנה של מדענים את המינים. פתאום, במקום רק שני מינים מנוגדים זה לזה, נפתח ספקטרום שלם של אפשרויות שבו גברים יכולים להיות נשיים יותר ונשים יכולות להיות גבריות יותר. הרברט אוונס (Evans) מן המכון לביולוגיה ניסויית באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, הודה ב־1939, בסופה של מה שהוא הגדיר "תקופת הבלבול", כי "הולך ומתברר כי אין לראות זכריות ונקביות כאילו הן מצביעות על נוכחות של הורמון אחד בלבד ועל הֶעדר של האחר... אף על פי שכבר למדנו רבות, ההגינות מחייבת לציין שההבדלים האלה עדיין אינם ידועים במלואם".

לשינוי הזה בדרך החשיבה היו השלכות כבירות. כל התפיסות המקובלות בדבר המשמעות של להיות אישה או גבר בעצם חזרו לנקודת ההתחלה, ונפתח מרחב שלם של אפשרויות. חוקרים מתחומי דעת אחרים התחילו לחקור את גבולות הזהות המינית וזהות המגדר. האנתרופולוגית האמריקאית מרגרט מיד (Mead) התחילה לכתוב בערך באותו הזמן על מבני אישיות גבריים ונשיים, ועל כך שהתרבות, עוד יותר מן הביולוגיה, היא שמשפיעה על מבנה האישיות של אנשים שונים. כשחקרה קהילות ילידים בסָמוֹאָה ב־1949 היא כתבה, "הנער הסָמוֹאי לא נדחף יתר על המידה להפגין מצגים של גבריות, ולנערה שאפתנית בעלת יכולת ניהול יש שפע הזדמנויות לבטא את עצמה בחיי היומיום השוקקים והמאורגנים היטב של קבוצות הנשים". היא גם הבחינה כי בשבט מוּנְדוּגוּמוֹר, בפפואה גיניאה החדשה, היו נשים רבות בעלות מזג שנחשב אופייני לזכרים.

התצפיות והמסקנות של מרגרט מיד אינן מקובלות כיום על רבים מן החוקרים, אבל הרעיונות שלה אכן מעידים על התמורה שעברה החברה בתחום זה, תמורה שנדחפה בחלקה על ידי המדע. התרחשה תזוזה קיצונית מן העמדות המושרשות בחברה בתקופה הוויקטוריאנית, למשל אלה שצ'רלס דרווין החזיק בהן. ככל שהתבררה החפיפה בין המינים, לא היה אפשר להגדיר את המינים בהגדרה חדה וברורה. נקביות וזכריות, נשיות וגבריות, אלה הלכו והפכו לתיאורים נזילים שעשויים להיות מושפעים על ידי הסביבה לא פחות מאשר על ידי הטבע.

המהפכה הזאת בתפיסות של המדע באשר למשמעות של להיות אישה אירעה בד בבד עם הגל השני של הפמיניזם בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, בעקבות התנועה החלוצית שהובילה להשגת זכות ההצבעה לנשים עשרות שנים לפני כן. באותה עת נשים כבר למדו ביולוגיה, אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה באוניברסיטאות והתקבלו כתלמידות מחקר במספרים הולכים וגדֵלים. הן היו לחוקרות ולמרצות. ההתפתחות הזאת סייעה למחקר על נשים להתקדם לעידן חדש. רעיונות חדשים איתגרו נרטיבים ותיקים ומקובלים.

הנתיב שפרצה אליזה בֶּרְט גמבּל, הסוּפְרָג'יסטית החלוצה שהעזה לקרוא תיגר על צ'רלס דרווין במאה התשע־עשרה, היה למסלול שדורות חדשים של מדענים צועדים בו.

•••

הגענו אל ימינו אלה.

סטריאוטיפים לגבי הורמוני מין מוסיפים להתקיים בחברה. אבל הם נתקלים כל העת בראיות חדשות שמערערות עליהם. לדברי ריצ'רד קְווינטן, הנחות מקובלות על טֶסְטוֹסְטֶרוֹן כבר התבררו כרחוקות מאוד מן המציאות. נשים בעלות רמות טֶסְטוֹסְטֶרוֹן גבוהות מעט מן הרגיל "אינן מרגישות או נראות פחות נשיות".

ב־2008, ג'ון קוֹטְס (Coates), נוירוביולוג איש אוניברסיטת קיימברידג' החוקר את הביולוגיה של לקיחת סיכונים ומתח, וגם סוחר בניירות ערך בוול סטריט בעברו, החליט להעמיד למבחן את נכונות הקלישאה שלפיה חדר העסקות הוא זירה של גבריות מתודלקת בטֶסְטוֹסְטֶרוֹן. הוא לקח דגימות רוק מן הסוחרים ומצא כי כאשר רמות הטֶסְטוֹסְטֶרוֹן בדמם היו מעל לממוצע, גם הרווחים שלהם היו מעל לממוצע. מחקר אחר שנערך ב־2015 בידי צוות גדול של מדענים בבריטניה, ארצות הברית וספרד גילה כי הטֶסְטוֹסְטֶרוֹן לא עשה את הסוחרים אגרסיביים יותר, ורק גרם להם להיות אופטימיים במעט. וכשנדרשו לחזות שינויים עתידיים במחירים, ההורמון כנראה עודד אותם לקחת סיכונים מעט יותר מן הרגיל.

ריצ'רד קְווינטן טוען גם כי לא מצא קשר בין טֶסְטוֹסְטֶרוֹן לתוקפנות בקרב המטופלים שלו, וזאת בניגוד לסטריאוטיפ שלפיו טֶסְטוֹסְטֶרוֹן גורם לאנשים להיות אלימים יותר. "אין לי מושג מה המקור לזה", הוא אומר לי. "אולי אגדה אורבנית?"

המאזן בין השפעות הטבע לבין השפעות הסביבה נעשה מובן יותר בהדרגה. לפחות בחוגים אקדמיים מכירים כיום בעובדה שמגדר ומין (סקס) הם שני דברים נפרדים. מין הוא דבר מובחן מדעית אצל רוב האנשים. הוא מוגדר על ידי שורה של גנים והורמונים, כמו גם על ידי כמה מאפיינים גופניים מובהקים, ובהם איברי המין והגוֹנָדוֹת (גם אם שיעור קטן של בני אדם הם בין־מיניים מבחינה ביולוגית). מגדר, לעומת זאת, הוא זהות בעלת בסיס חברתי, ומושפע לא רק על ידי הביולוגיה אלא גם על ידי גורמים חיצוניים כמו חינוך, תרבות, והשפעה של סטריאוטיפים. המגדר מוגדר על ידי מה שהעולם אומר לנו שהוא גברי או נשי, ולכן הוא עשוי להיות נזיל. אצל אנשים רבים, המין הביולוגי והמגדר אינם זהים.

אבל אנחנו עדים רק לצעדים הראשונים של המחקר הזה. השאלות הגדולות ביותר עדיין לא זכו לתשובה. האם למאזן בין הורמוני המין יש השפעות עמוקות יותר, החורגות מעבר לאיברי המין ומתבטאות גם במוחות ובהתנהגות שלנו? האם השפעותיו מובילות להבדלים המובהקים בין נשים לגברים? ומה אומר לנו המאזן הזה על האבולוציה שלנו? האם הסטריאוטיפ המסורתי של האב המפרנס והאם המופקדת על הבית הוא אכן חלק מן המבנה הביולוגי שלנו, כפי שהניח דרווין, או שהוא רק מבנה חברתי מורכב המיוחד לבני אדם? מחקרים העוסקים בהבדלים בין המינים הם רבי עוצמה לא פחות מכפי שהם מעוררים מחלוקות. וכפי שחקר ההורמונים במאה העשרים קרא תיגר על הדעות מקובלות בדבר גבריות ונשיות, כך מאלץ אותנו המדע בימינו להעמיד בספק את כל ההיבטים שלנו.

העובדות ההולכות ומצטיירות הן חשובות. בעולם שבו נשים רבות כל כך עדיין סובלות מביטויים של סקסיזם, של חוסר שוויון ושל אלימות, העובדות עשויות לחולל שינויים עמוקים בדרכי ההסתכלות שלנו זה על זה. בסיוע מחקר טוב ונתונים אמינים - ועם עובדות ממשיות - החזק יכול להפוך לחלש, והחלש - לחזק.