נחלת עולם

nachalat_olam-4 ספר ראשון

לייב סולומון בנה את הבית בנחלת עולם בשתי ידיו. מיום שחפר את היסודות עד שהניח את אחרון הרעפים על גגו, נשרו כל שערות ראשו והקריח כבֵיצָה. תבניתה של הנחלה המשתרעת סביב הבית כתבנית הארץ כולה: בצפון, מעבר למטעי הזיתים ועצי הפרי, בינות שטיחי כלניות כחולות וסגולות, מוריקה לה שורה של ארזי הלבנון. באופק ממזרח מאפירים הר עיבל והר גריזים, ומן העבר השני מנצנצת רצועת הים, כחולה כעין הלאפיס. מדי ערב אחרי שקיעת השמש, כשרוח מערבית מעלה אל הבית ריח אצות מלוח, נדלקים ומאירים למרחוק פרחי נר הלילה והחבצלות כאילו כל כוכבי השמים נשרו לאדמה. מאחורי גבעת הרקפות בדרום, בינות לטיון ומרווה, אטד ומלוח, שומטים שני איקליפטוסים קשישים צמרות ארוכות הנוגעות בגג הצריף של חסן, שומר הנחלה.

שני אגפים לבית, עשויים מלבֵנים של סיד וחול־ים וצדפים טחונים, והם עומדים משני צדדיו של גמלון אבני גזית עתיקות ומסותתות לתפארת, שמרפסת נאה משקיפה ממנו אל הים. עוד בטרם נסתיימה הבנייה החליט לייב בעל החלומות לקרוא לאגף הצפוני בשם העולם העתיק ולדרומי, העולם החדש, ולאכסדרה שביניהם קרא מצרי גיברלטר. ממצרי גיברלטר יוצאים ארבעה מסדרונות כארבעת ראשי הנהר בעדן: הראשון — שלושה צעדים אורכו — מוביל למבואת הבית, השני — חמישה צעדים אורכו — מגיע למטבח ולגרם המדרגות העולה מעלה אל הגג, שמעקה ברזל מפורזל לתפארת מלווה אותו. את המסדרונות המובילים אל העולם העתיק ואל העולם החדש תיכנן לייב שיהיו רחבים וארוכים דיים, שלא יידחקו ויתערבבו הזמנים אלו באלו, רחמנא לצלן.

את כל פתחי החדרים בנה מאותה אבן גזית המפארת את הגמלון שבחזית הבית, ומעליהם לוחות אבן לטושים כשיש. בעולם העתיק חרט באותיות תמות בכל לוח שם של ממלכה אחרת — הממלכה הבבלית, החיתית, ארם־נהריים אשור ואכד — שם תיכנן לשכן את כל בני המשפחה, הוא וסופי אשתו וששת הילדים העתידים להיוולד להם, שניים־שניים בכל חדר, כמו בתיבת נוח. רצה הגורל ורק אחרי שבנה את חדרי הילדים נוכח לדעת שלא תהיה להם אלא בת אחת, הנרייטה, שהרי אין העתיד למֵד מן העבר.

בעולם החדש חרט לייב את שמותיהן של בריטניה הגדולה, גרמניה, צרפת, שלוש הסקנדינביות ושתי האמריקות מעל לחדרים שחבקו כזרועות את אולם ישראל רחב הידיים. אור יקרות ממלא את אולם ישראל, ואשדיו נשפכים מבעד לרעפי זכוכית שניפח רב־אומן חברוני בהזמנה מיוחדת.

המלאכה היחידה שלמד לייב אי־פעם באופן מסודר היתה מלאכת אפיית פארפאלאך, ובאולם ישראל חלם להקים את המפעל העברי הראשון לאפיית פתיתים בצורת האלף־בית העברי, שיהיו ילדי ישראל לומדים לקרוא ולכתוב בשפת הקודש בזמן שיאכלו להנאתם, כדרך שאביו־זקנו, הרב הירש סולומון, האכילו עוגיות טבולות בדבש שצורתן כאותיות שפת הקודש. בשעה שהיה משרטט את הקווים הראשונים של בית החרושת העתיד להיבנות, כבר ראה בחזונו איך בכל יום בשעה שתים־עשרה בצהריים פּוּנְקְט מושכת סופי מן המטבח חוט ארוך שמצילה קשורה בקצהו, והיא מצלצלת בבית החרושת לקרוא לו שיבוא לאכול איתה ועם ששת ילדיהם העתידיים מקערת אותיות מהבילות בשמנת חבוצה, ולצדה מרק גריסים עם לחם שאור חמוץ וריחני.

לייב סולומון שירטט במחברתו את בית חלומותיו לפרטי פרטיו עוד קודם שרכש את אדמות הנחלה, בשעה שהיה נוסע לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל. משהסתיימה בניית הבית, מיסגר ותלה את התוכנית המשורטטת על קיר המסדרון שבין הממלכה האשורית לממלכת בבל. עד היום תלוי שם הרישום המצהיב כמפה עתיקה של מרחבי זמנים אבודים. חדי העין מבחינים במשפט שלייב הנרגש הוסיף בתחתית הדף בעת שבניית הבניין היתה בעיצומה, והוא כבר חש במשוגות הזמן של נחלתו: "הבא בשערי נחלת עולם לא רק שישוטט בין העולמות, אלא ישוט אף במרחבי הזמן", שהרי בנחלת עולם הזמן בחר לרבוץ תחת השמש כחתול שבע, בלי ששעה לכלליהם של שעון גריניץ' או של כל שעון אחר.

בכל יום חמישי אחר הצהריים, כאשר שמש כתומה כתפוח זהב בשל החלה צונחת לאטה אל תוך הים, שילח לייב סולומון את פועליו לבתיהם בכפר נחלא הסמוך, עלה על סוסתו ורכב אל מקשת האבטיחים הגדולה, קטף אבטיח בשל והמשיך בדרכו הארוכה העולה לירושלים, אל הבית שהתגורר בו בניקופוריה עם סופי.

הבית הזעיר שימש פעם בית המוטור של בית חרושת גדול למשי, בימים שגידלו בירושלים עצי תות למאכל טוואי המשי. דאוד פארוס, סוחר בדים נוצרי אמיד מבית לחם שעסקיו משכוהו לירושלים, שכר את בניין בית החרושת המפואר והנטוש, והוא ומשפחתו עברו להתגורר בו. אחרי שאשתו בכתה ובכתה לו שאיננה יכולה עוד להישאר מדי בוקר לבדה על ההר המבודד בכל השעות הארוכות שהוא עובד בעיר, שאימתם של הליסטים וחוטפי ילדים נפלה עליה, ואיך היא — אישה בודדה שכמותה — תגן על אפרוחיה, שיפץ פארוס את בית המוטור הסמוך שיתאים למגורים והשכירוֹ ללייב ולסופי סולומון באפס כסף כמעט, העיקר שתחדל אשתו מבכייה ומתחנוניה. כך בימים הארוכים שבהם נעדר לייב מן הבית היתה סופי מעבירה את רוב ימיה ולילותיה העריריים ליד השולחן הרעוע במטבחון של בית המוטור בכתיבת מכתבים קדחתניים לאמה ולשתי אחיותיה שנשארו במולדת הישנה, בווירצבורג שבגרמניה, שופכת לתוכם קיתונות של דמעות על ארץ החרולים והקוצים שאליה הובלה בכחש ובתואנות שווא.

לייב היה מגיע לניקופוריה בשעת ערב מאוחרת. בחשכת המצולות המעובה שכבר נתלתה על ההר קשר בתנועות גישוש את רתמת סוסתו לציר המוטור הישן גדול־הממדים, שלא היה אלא מנוע פחמים שסובב בימי זוהרו את המוטות שעליהם נשזרו חוטי המשי מן הפקעות, ועכשיו הוא מוטל על צדו כגופה מחלידה התופסת את מרבית שטחה של החצר. אחרי שהיה מכסה את גבה המיוזע של סוסתו בשק וממלא את האבוס בחציר, מניח את האבטיח בדלי של מים קרים, היה נכנס פנימה, מנחית את אחוריו על השרפרף במטבחון ומיישר את ברכיו הדואבות. משראתה אותו סופי תוקע את מרפקיו על השולחן, אגב שהוא מפריח ענני סיד וחול בנאים, היתה שואלת אם בדרך לירושלים נשרו נימוסיו מעליו, אבל לייב היה עייף מכדי לענות ורק הניח את ראשו בין אצבעות ידיו הסדוקות ושבורות הציפורניים, משאיר את עיניו פקוחות אך בקושי ומחכה שתגיש לו קערת מרק גריסים עם כמה פרוסות של לחם טרי מרוחות בחמאה, שכל השבוע היה מגלגל את טעמם בדמיונו. משחיסל את כל מה שהונח לפניו, היה עולה על מיטתו וישן כַּמת עד ארוחת ערב שבת למחרת.

בשבת בבוקר היה מזדמן לבית המוטור מאנפרד הַאבֶּל, חברו של לייב. אף שהשים עצמו בכל פעם כמי שנקלע לשם אגב אורחא, היה מאנפרד מגיח בשער החצר שלהם בשעה אחת־עשרה וחמש־עשרה דקות פונקט. סופי היתה מרתיחה לשניהם קפה שחור ריחני, שולפת מארון כלי הפורצלן שבמסדרון עוגה שאפתה מן התותים שעל העצים הרבים הנטועים בסמוך לבית המוטור, ולייב היה פורס להם פרוסות מחייכות של אבטיח מצונן. משהניחו את המזלג בצלחת ונשענו לאחור לפוש קמעה, היה מאנפרד מפטם את מקטרתו ומקשיב באורך רוח ללייב, שסיפר לו שוב ושוב את סיפור עלייתם לארץ ישראל, סיפור שראשיתו בוורידים הבולטים ברגליה של אמו עליה השלום, חנה־הנרייטה סולומון.

הדבר היה כמעט שנה ומחצה מאז נשא לאישה את סופי לבית מילר כאשר באשמורת הלילה הופיעו לפתע בחלומו הוריו המנוחים, ומראם שטוח כתמונה. לילה־לילה הופיעו השניים בשנתו, הודפים הצידה את החלום שהיה חולם אותה שעה ומתייצבים מולו זה בצד זה, פניהם חמורות כמו בתצלום שעשו לפני עשרים וארבע שנים, ביום הגיעם מפודוליה שבפולין לווירצבורג שבגרמניה, שהיה תלוי לצד הספרייה של לייב מאחורי שולחן האוכל הגדול. בחלומו היו השניים לבושים באותם בגדים כפריים שלבשו ביום הצילום, ולחייהם מפודרות בסומק של צלמים. כך עמדו שעה ארוכה והתבוננו בו, עד ששפתיו של ישראל סולומון סדקו את התמונה וקולו הרועם נישא במרחבי החלום:

— לייב בני, קח את עצמותינו מארץ הערֵלים הזאת והבא אותן להר הזיתים בירושלים עיר הקודש שתיבנה במהרה אמן. בשעה שאביו דיבר נע גם ראשה של אמו עם המילים בהנהון אטי, מתנדנד, כאילו היה מונח על קצהו של מקל מחודד. הן תדע, הוסיף אביו בקול נמוך כממתיק סוד, שעם הוורידים ברגליים של אמא לא נצליח לעשות בכוחות עצמנו את הצעדה הארוכה לארץ ישראל בבוא המשיח.

כך חזרו בכל לילה והופיעו בחלומו, ובכל פעם נשמעה מפיו של אביו אותה הבקשה. בימים נמנע לייב מלחשוב על אודות החלום שרדף את לילותיו ובלבל את שנתו, ואף הגדיל לעשות והסיר את התצלום של הוריו מעל קיר הספרייה והפך אותו כשפניו על השולחן. בלילה החמישי התייצבו הוריו מולו בחלום, אלא שהפעם, משסיים אביו את דבריו, הוסיף ושלח יד ארוכה באורח מבעית אל ירכו הימנית של לייב ולחץ אותה בכוח. לייב המבוהל התעורר, אך נשאר מוטל במיטתו, טבול בעיסת זיעה שחורה כזפת, מנסה לפענח את משמעות החלום. באור השחר הראשון אזר את כוחותיו ובדק את ירכו וראה עליה חמישה כתמים אדומים מסודרים כמניפה פרושה לרווחה. הוא הניח עליהם את ידו ונחרד לגלות שאצבעות ידו אינן מגיעות לכסות אותם.

בליל שבת הקדים לייב ונכנס בעצמו לתוך החלום שחלם, וחיכה עד שהוריו הופיעו לפניו. בטרם נסדקה שוב תמונת שפתיו של אביו, ירד לייב על ברכיו ונדר לפניו שהוא תכף ומיד מחסל את עסקי הפארפאלאך שלו, מחליף את הכסף ביהלומים, מסדר לו ולסופי רישיונות ומוציא את עצמותיהם מן הקבר כדי להפליג עמן לארץ ישראל ולקרבן להר הבית לעת תחיית המתים.

בעת שלייב היה מספר את סיפורו למאנפרד, היתה סופי מנענעת בראשה במורת רוח, טוענת בינה לבין עצמה שחמותה מעולם לא סבלה מוורידים ברגליה ושהוריו המנוחים של לייב בחרו לשלחם לארץ ישראל רק כדי למרר את חייה (אבל בין שהיו ורידים ברגליה של חנה־הנרייטה סולומון ובין שלאו, היא ובעלה הצילו את סופי ואת לייב מגורלם של שאר יהודי וירצבורג ואירופה כולה. השנה היתה אז אלף תשע מאות ותשע־עשרה וההיסטוריה פערה סדק צר בשעריה במיוחד בעבורם, בדיוק בין העלייה השנייה לשלישית, כדי שהם יחד עם ארגז העצמות שלהם יידחקו בעדו ויעלו לארץ ישראל).

מאז ומתמיד לא הרהיב לייב עוז בנפשו להתווכח עם סופי, ומאותה סיבה לא סיפר לה גם אז את כל האמת, שהוא כבר העמיד למכירה את חלקו בבית החרושת לפארפאלאך, ושמעבר לנדר שנדר, עצם הרעיון לנסוע לארץ ישראל מסעיר אותו יותר משנסער אי־פעם. כל שהעז היה לבקש ממנה שתצטרף אליו למסע למימוש הנדר שנדר לאביו המת, ושתארוז להם את המעט שבמעט, הרי בארץ הקודש יימצֵא להם כל מה שהם צריכים.

*

חלקו של לייב בבית החרושת לפארפאלאך הועבר כחוק לשותפו על פי הסכם המכר שחתמו ביניהם. צייר שלטים צעיר ונמרץ שהוזמן למחרת בבוקר הספיק עד הערב להניח שכבת צבע שלישית שמחתה כליל את השם סולומון שהתנוסס על השלט שבשער הבניין. בבית עטפה סופי בלב כבד את עצמות הורי בעלה שהיו טמונות בשקית פשתן לבן של תכריכים והניחה את הצרור על קרקעית ארגז נסיעות גדול, מעל שתי עשרות רומנים רומנטיים שלא היתה יכולה לחיות בלעדיהם, ובלי להתאפק עטפה והניחה בהיחבא גם את מערכת הפורצלן של שמונה־עשר החלקים שקיבלה כנדוניה, שאף היא היתה יקרה ללבה במיוחד. היא כיסתה את חלקיה של המערכת בבגדים ובמנעלים, בשתי כסתות גדולות ובשמיכת צמר, ואחרי התייפחות קצרה אבל מנחמת הטמינה בין הבגדים גם כמה סירים ומחבתות, על כל צרה. במיוחד התקשתה להיפרד ממסננת האמייל הלבנה והנאמנה ששימשה אותה לסינון הפארפאלאך אחרי החֲליטה ברותחין, ובלי לחשוב הרבה דחפה גם אותה לארגז וריפדה סביבה בשמיכת פוך אווזים כפולה. כל אותה העת המשיכה להשמיע בינה לבין עצמה קולות יפחה קטנים שעודדו מעט את רוחה, עד שנזכרה פתאום בַּשְׂאור הנאמן שלה שנשא את השם המפואר אלפונסו דה־מולינַס. או־אז הפכו היפחות השקטות לבכי של ממש, משום שהיה ברור לה כלובן הקמח שבלי תכנון מעמיק ומדוקדק אלפונסו דה־מולינַס לא יעמוד בשום פנים בטלטלת המסע. גם אם תצליח לשמור עליו כדרך ששמרו עליו אבות אבותיה בכל נדודיהם ברחבי תבל, ספק גדול אם תוכל לאפות ממנו לחם ראוי בארץ המתים שמעבר להרי החושך שאומרים עליה שמימיה רעים, שאווירה מצחין ושהשמש שורפת שם באש גיהינום. הדאגה לשאור כירסמה במעיה עד שהלכה לבית הוריה להיוועץ באמה ובשתי אחיותיה. ארבע הנשים התעמקו בשאלת הגנתו של דה־מולינַס במסעו המפרך והמסוכן במיוחד, שהרי ידוע לכול כי לחם טוב הוא סוד שלומו של כל בית. אחרי לבטים החליטה מועצת הנשים לבית מילר שיש לעשות כמעשי אבות, או ליתר דיוק כמעשי אימהות, לעטוף את אלפונסו בסמרטוט לח ולהצפינו במקום רך וחמים.

— אלפונסו, פסקו, ייסע לארץ ישראל בין שדיה של סופי.

סופי קיבלה את אלפונסו מאמה ביום חתונתה. מעמד מסירת השאור היה כה רציני וחגיגי, עד שניתן היה לחשוב שגוש הבצק העתיק חשוב יותר מהכתובה שלייב נתן לה רק שעה קלה קודם לכן מתחת לחופה. אמה פתחה בהכרזה שאין לחם טעים מהלחם שאלפונסו מתפיח והבטיחה לסופי בשבועה חגיגית שהוא ישמור על ביתה ועל שלמות נישואיה כשם ששמר על שלמות נישואיהם של בני משפחת מילר לדורותיהם במשך ארבע מאות וחמישים שנה. לא ידוע על גבר אחד שהעז לעזוב את הבית אחרי שאכל לחם של אלפונסו שאפתה לו אשתו, הוסיפה אמא־מילר בנענוע אצבע.

איש אינו יודע את מקום היוולדו המדויק של אלפונסו דה־מולינַס. האגדה מספרת שבגבור עליו יצר הנדודים עזב יום אחד את מקומו בקרב עשרת השבטים, ואחרי שצלח בשלום את מטר האבנים המעופפות של הסמבטיון החל במסכת נדודיו ברחבי העולם. אגדה אחרת מספרת שהשאור הקשיש נולד כמעשה נסים מעצמו במאפייה קטנה אחת של זוג האופים היהודים ויקטוריה ומרדכי דה־מולינַס, בחודֶרִיָיה של העיר טרגונה שלחופה המזרחי של ספרד, על דרך המלך היורדת מברצלונה למָלָגָה.

היה זה, כך מספרים, באחד מלילות סוף הקיץ. רוח הים ציננה והפיגה את חום היום. מאוחר יותר בלילה, קצת אחרי חצות, ירד מרדכי דה־מולינַס אל המאפייה שלו שבקומה התחתונה, לבוש כותונת וחבוש במצנפת שינה. בעודו קושר את הסינר למותניו, נחרד לראות שכנפי חלון המאפייה הפונים לים פתוחות לרווחה. כל שוליית אופים לומד למן היום הראשון שרוח פרצים המנשבת על בצק בשעת תפיחתו עלולה לגרום לו נזק בלתי הפיך, ומרדכי הזדרז להגיף את החלון ולבדוק בחשש את הערֵבה שעל השולחן. משראה שעורו האפרפר של הבצק נשאר מתוח ביישוב־הדעת של בצקים שתפחו למידתם הנכונה, ושריח חמצמץ וטוב עולה ממנו, נחה דעתו. הוא קרץ וצר מן הבצק ארבעים ותשע כיכרות של בצק, בדיוק כמו בכל לילה, והניחן זו בצד זו על השולחן הארוך להתפחה שנייה. טרם חזר למיטתו פיזר מעליהן עננת קמח נדיבה ובדק שוב את החלון, ליתר ביטחון. בתחילת האשמורת השלישית ירד שוב למאפייה לחרוץ בסכינו את סימן־האופה בכל כיכר וכיכר ולהכניס את שבע הראשונות לתנור. כעבור שעה חזר, החליק תחתן מרדת עץ, שלפן החוצה ובצע, כדרכו, את הכיכר שנאפתה בירכתיו.

בטרם נגס מן הלחם שאף האופה אל קרבו את האדים המהבילים שעלו ממנו וחש שכל כוחותיו ניגרים מגופו באחת, עד שנאלץ להשעין את מותניו על שולי הערבה. מעולם לא הריח ריח כזה. לרגע היה בטוח שהוא מריח את ריחה המשכר של האדמה ביום גשם ראשון, ולרגע היו פניו טמונות בין שדיה של אשתו בשעת ייחודם. נטול כוחות, עצם מרדכי דה־מולינַס את עיניו, הכניס לפיו ביד רוטטת פיסת לחם רותח ופרץ בבכי בלתי נשלט. טעמיה של השמש, שנתערבבו בטעמי הרוח הנושאת עמה את ניחוחות רפש האצות שעל החוף, היה חזק מנשוא. מעולם לא נאפה בתנור שלו לחם עז־טעם כלחם הזה. מרדכי דה־מולינַס מיהר לגרד מדופנות הערבה את שייריו יקרי־המציאות של הבצק החדש ולהאכילם בקמח ובמים, להכין מהם את ראש־העיסה של יום המחרת. חרף היותו אופה ותיק רעדו מעט ידיו, שכן ידע שהוא מאכיל עכשיו את שאור־כל־השאורים, השאור שירומם כל כיכר לחם ארצית למדרגת מזון־אלים.

לא חלפו שבועות אחדים ומרדכי ביקש מחברו הנגר שיכין לו שבעה מרדי עץ חדשים. עתה כבר יצאו מן התנור מדי בוקר תשעים ושמונה כיכרות לחם חמוץ בטעם אמברוסיה. חרף כמות הכיכרות הכפולה, התפתל מפתח המאפייה כבר משעות הבוקר המוקדמות תור ארוך של לקוחות משתוקקים שמיהרו לרוקן את מדפיה. בלחץ הקונים נאלצו זוג האופים להתעורר באשמורת השנייה, לרדת למאפייה ולצור ביחד מאה ארבעים ושבע כיכרות של הלחם החדש.

בשובם למיטתם בקומה העליונה אמר מרדכי לוויקטוריה שהוא רוצה להעניק לשאור החדש שם בעל ניחוח אצילי, ומה דעתה אם יקראו לו על שם המלך אלפונסו החכם מטולדו. כך, מספרים, נולד אלפונסו דה־מולינַס, וככה נולד גם שמן של כיכרות הלחם שלו, האלפונְסינוֹס.

מרדכי ואשתו לא ידעו מאין הגיעו נבגי הקסם לראש־העיסה במאפייה שלהם. ויקטוריה סברה שהם נבטו מאהבה גדולה ורחוקה, נסעו במשך הקיץ על גבי רוח הים הערמומית שפתחה את חלון המאפייה והניחה להם להתנחל בתערובת הבצק התוססת בערבה. מרדכי האמין בסתר לבו שהנבגים נבראו בקפלים שבכפות ידיו ומצאו להם מקום בין סדקי הערבה, אבל לא העז להגיד מילה על כך לאשתו מחשש שתחשוב עליו שהוא שחצן כתרנגול. כך או כך, כל מי שעבר בדרך המלך למָלָגָה עשה לו מנהג קבוע לרדת ממנה בטרגונה, להיכנס בין סמטאות החודֶרִיָיה, לצעוד עד למאפייה היהודית ששמה יצא ברחבי כל הארץ ולהצטייד באלפונסינו או שניים.

גלגלי ההיסטוריה נעים לעתים במסלולי זמן בלתי צפויים המשבשים את העתיד. כעבור כמה שנים נסגרה המאפייה היהודית בצו המלך והמלכה, ומשפחת דה־מולינַס גורשה מטרגונה יחד עם אלפונסו וכל יהודי הממלכה.

טרם צאתם מטרגונה נפגש מרדכי דה־מולינַס עם שכנם הקרוב יוסף בן־ששון. משפחת בן־ששון בחרה להמיר את דתה במקום לעקור מן הארץ, אך בחודֶרִיָיה פשטה שמועה מפה לאוזן שבני המשפחה התנצרו רק למראית עין וממשיכים לחיות בסתר כיהודים. מישהו העביר למרדכי דה־מולינַס מסר משכנו לשעבר, שחרף ההיתר לאכול לחם של גויים, מתעקשים בני המשפחה לאפות את הלחם המשמש אותם בסקרמנט משאור יהודי כשר. בחסות החשכה נפגשו יוסף ומרדכי בסמטה צרה היוצאת מרחוב שלושת הקדושים בעיר, ושם נפלו איש בזרועות רעהו ובתוך כך העביר מרדכי לשכנו הטוב פיסת שאור צרורה בסמרטוט רטוב. אלפונסו דה־מולינַס ששיכפל עצמו בבית משפחת בן־ששון נעשה לשאור־אנוס, מעמיד פנים בכנסייה שגופו של הצלוב התגשם בלחם הקודש שנאפה ממנו, ובאותה העת המשיך להתפיח בעליצות חלות יהודיות לשבת במרתף הבית של משפחת בן־ששון.

מששב מרדכי מן הפרֵדה העגומה, נחתל אלפונסו בסמרטוט רטוב ונקשר בזהירות לבטנה החמימה של בתם התינוקת אַלמה, ובאותו הלילה יצאה משפחת דה־מולינַס, על מעט מיטלטליה, דרך השער המערבי של החומה. מרדכי דה־מולינַס אמנם נהג להבטיח לילדיו בכל ערב שבת שהנה־הנה הם אורזים את המיטלטלים ועולים לארץ ישראל, אבל אחרי שפורסם צו הגירוש המלכותי לא הרהיב עוז בנפשו לעשות צעד קיצוני כל כך. הוא הסתפק במסע קצר מערבה לפורטוגל, ושם התיישב עם אשתו וילדיו בפאתיה הדרומיים של ליסבון הבירה.

*

עד שימצאו את ידיהם ורגליהם במבוכי הבירוקרטיה הסבוכה שהשלטון העות'מאני השאיר אחריו, החליטו פקידי הממשל הבריטי, בעצה אחת עם הסוכנות היהודית, לחלק את רישיונות העלייה לארץ במשורה. השמועות שרחשו בווירצבורג עוררו דאגה: סרטיפיקטים ניתנים רק לרווקים ולגברים שיתחייבו לעבוד בחקלאות שנתיים לפחות. לייב סולומון, שבאותה העת לא ידע לאשורו מה ההבדל בין מכוש למעדר, ויתר על רעיון הסרטיפיקט, העמיס את הארגז עם עצמות הוריו כמו גם את אשתו סופי, על שמלותיה המסולסלות, אנפילאותיה ומנעליה הרכים, והפליג בספינה לנמל ביירות. בביירות שכרו שלושה חמורים ושילמו סכום לא־מבוטל למלווה שיירות אחד שיצרפם לשיירת כפריים היורדים על גבי עגלותיהם דרומה, ויסייע בידם לגנוב את הגבול לארץ ישראל. בימים מיעטו לעצור למנוחה ובלילות לנו באכסניות מטונפות, שלמראן איבד לבה של סופי את קצב פעימותיו בכל פעם מחדש. כאשר התקרבו לגבול קדרו השמים וגשם החל מטפטף על ראשיהם. מלווה השיירה הצביע על הדרך היורדת לצפת, והם נפרדו מעליו והמשיכו בדרכם.

סופי, שציפתה לראות גבול של ממש מול עיניה, הופתעה לגלות שהנוף מסביב נראה בדיוק כמו הנוף שחלפו על פניו מאז ירדו מן האונייה בביירות. לא רק זאת, גם האכסניה הארצישראלית בצפת התגלתה כעלובה ומוזנחת בדיוק כמו קודמותיה והכזיבה את תוחלתה למצוא לה סוף־סוף מקום ראוי להניח בו את הראש.

נוכח עיניה ההולכות ומתרככות מדמעות חזר לייב והבטיח לה בפעם המי יודע כמה שהם חוזרים לווירצבורג תכף אחרי שיגמרו את פרשת העצמות.

— וחוץ מזה, ניסה לנחמה, את עוד תראי, ירושלים תמצא חן בעינייך, ובלבו החליט שהם יוצאים כבר למחרת בבוקר לירושלים, והלך לברר מניה וביה על מלון ראוי בעיר הקודש.

כל מי ששאל הציע שייקח לו חדר במלון קמיניץ. החדרים מרווחים, האוכל מצוין, דבר לא חסר, אמרו לו. הברון רוטשילד בכבודו ובעצמו מתגורר בו בכל פעם שהוא מבקר בעיר. לשמע שמו של רוטשילד חש לייב שנשימתו נחטפת מחמת הבהלה בכמה יהלומים יעלו לו תענוגות קמיניץ. לסופי סיפר שהכול אומרים שירושלים נטלה לה תשעה קבין של אכסניות ראויות, אבל בינו לבין עצמו קיווה למצוא מקום זול לבל יתרושש כליל.

למחרת, יומיים לפני ראש השנה, כיוונו את חמוריהם אל ירושלים, טבורו של עולם. גם הגשם נסע עמם ובהגיעם לעיר ראו שהוא מכה בה נמרצות. היה זה גשם ראשון בירושלים אחרי בצורת ממושכת, והוא תופף וירה את מטחיו הכבדים על גגות הבתים, שוטף מעליהם נחלים של בוץ ואבק. עגלות רתומות לסוסים עייפים שקעו ברפש ועגלונים ניסו להניעם בגערות גרוניות. ענני הבל ועשן כבד היתמרו מן הארובות. הערב הנופל במהירות החשיך את הדרך והקור היה כה עז, שסופי הכריזה שאין היא יכולה להמשיך ולשבת עוד רגע נוסף על החמור הארור.

לייב מצא להם חדר בעליית גגה של אכסניה מול חומת אבן עתיקה וגבוהה. בין כתליה עמד ריח של תבשיל כרוב ישן שהתערבב בריח של זיעה כבושה. רטובה ודוויה חילצה סופי את אלפונסו התשוש מתחת לשמלותיה ונחפזה להשיב את רוחו בחופן של קמח ובמים עכורים שלייב העלה לה מהמטבח שבקומה התחתונה, לוחשת לו דברי כיבושים וחיבובים. לא חלף זמן רב עד שנרדמה בבגדים רטובים על המיטה.

חמישה לילות רצופים עברו על סופי בתרדמה עמוקה, וביום השישי קמה ופתחה את ארגז העצמות. עצמותיהם של הוריו המנוחים של לייב אמנם הגיעו בשלום, אולם למראה נימות הסדקים בכלי הפורצלן ומפל פירורי האמייל שניגר בעת שהרימה את המסננת האהובה שלה, שקעה סופי בייאוש גמור.

בחוץ פסק הגשם, ומבעד לפסי הבוץ היבש שהעכירו את החלון נשקף רחוב בהול ועסקני, שהזכיר לה כפר קודח רגע לפני היריד הגדול. היא פתחה את כנפי החלון, הביטה מטה על ערוצי הביוב המקציפים שסימנו מסלולים פתלתלים ומצחינים בין הבתים הטובלים באשפה ופרצה בבכי מר. בין יפחה ליפחה הצליחה להגיד ללייב במשפטים קטועים שהמקום הזה, המרופט והעלוב כמו נעל משומשת, אינו מוצא חן בעיניה כלל וכלל, ומי היה הנוכל מאחז העיניים שהעלה על דעתו לכנות אותו טבור העולם.

— הכול כאן צומח מתוך טינופת, לייב, ייללה סופי והצביעה מבעד לחלון כשהיא לוחצת לאפה את מטפחתה המבושמת.

לייב שתק.

— תסתכל, הצביעה על החלון המלוכלך, אפילו הגשם שלהם עשוי בוץ. אם לא תוציא אותי מכאן, תכף ומיד אני זורקת את עצמי לרחוב.

ככל שארכו הימים בירושלים האריכה סופי ביבבותיה.

ענייני הקבורה היו מייגעים מהצפוי. מתברר שלייב סולומון לא היה היחיד שחיפש בירושלים חלקת קבר לקראת בוא המשיח, ומחירה של חלקה ראויה האמיר מיום ליום בקצב מבהיל. יתרה מזאת, אנשי החברה קדישא הסבירו לו שאנשים שאינם מחזיקים בסרטיפיקטים, כמותו, אינם מורשים כלל לרכוש קרקע, ואפילו לא חלקת קבר.

— גם אם תמצא חלקה, הוסיפו בקורטוב של שמחה לאיד, לא יהיה היכן לרשום אותה. אחרי שהפקידים העות'מאנים הסתלקו עם את פנקסי המקרקעין, החליטו הבריטים להקפיא את פעולות העברת הקרקעות בכל הארץ.

החיפושים היו מתסכלים, אולם הוריו המנוחים של לייב הציקו פחות מאשר בכייה ההולך ומתגבר של סופי.

— לייב סולומון, עוד מעט גם אני אמות אם לא תוציא אותי מפה, הכריזה בכל ערב אך פתח את דלת חדרם. לפני שתצטרך לחפש חלקת קבר גם בשבילי תמצא לנו מקום ראוי לגור בו, ורחוק ככל שאפשר מהריח הנורא הזה. העיר הזאת המשוגעת לגמרי, מסריחה ככותונת של זקנה שמסרבת להתרחץ. תוציא אותי מכאן, רקעה ברגלה.

לייב בחר להניח בינתיים למתים ולפני הכול למצוא לשניהם מקום ראוי למגורים. אך גם החיפוש אחרי בית ראוי הביא עמו עוגמת נפש גדולה. הם יצאו בלוויית סרסור דירות אחד לראות דירה בשכונת מאה שערים. למראה השכנים המתגוררים בסמוך וריח התבשילים באוויר, שהזכיר את ריח חדרם באכסניה, ניענעה סופי בראשה לאות לאו.

— זה רק הבית הראשון, לחשה, מושכת בכתפיה ברפיון מתנצל, ואי אפשר לבחור בראשון שרואים.

ממאה שערים משך אותם סרסור הדירות לשכונה קטנה, שערי חסד שמה, ושם ראו דירה קטנה שנשאה חן בעיניה של סופי וגם המחיר היה זול להפתיע, אבל בצאתם שכן אחד סימן להם בעיניו שיקרבו אליו, וסיפר להם בלחש שבעל הבית קנה את הדירה לבתו העומדת להינשא, אלא שחתנה חלה בקדחת הביצות ונפטר סמוך ליום החתונה. הורי החתן אילצו את הכלה המיועדת להינשא לגופתו של הבן המת והמסכנה ברחה לאמריקה תכף ומיד אחרי אותה חתונת־רפאים.

— מאז, הוסיף השכן, מדי לילה שומעים את קול בכיו של החתן המת, המחפש בין החדרים את כלתו.

לשמע הסיפור מסמר השיער נחרץ גם גורלה של הדירה בשערי חסד וסופי חזרה למיטתה באכסניה, אחוזת ייאוש גמור.

— העיר הזאת משוגעת לגמרי, ייללה. לך אתה ותמצא לנו בית כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק מכאן, אמרה ללייב וכיסתה את פניה בכר.

במבואת האכסניה פגש לייב את מאנפרד הַאבֶּל, חבר ותיק שלמד עמו בבית הספר היסודי בווירצבורג וחלם עוד כילד להיות ארכיאולוג ולגלות את אבן הרוזֶטה השנייה המסתתרת בבטנה של אדמת ארץ ישראל. מאנפרד, שיחסית ללייב כבר היה ותיק בארץ, הכיר את כל סרסורי הדירות שהיו יוצאים ובאים בין האכסניות בעיר. כששמע על צרותיו של לייב שלח אליהם סרסור המתמחה בשכונות החדשות, והלה הזמין אותו להתלוות אליו ולראות בית קטן בניקופוריה, מרחק פרסה שלמה מהעיר.

— הבית, סיפר לו הסרסור, עומד בשכנות למבנה אבן גדול ומפואר השייך לסוחר ערבי אמיד מבית לחם, פארוס שמו, שמתגורר בו עם אשתו הצעירה ומציע את בית המוטור הסמוך להשכרה במחיר מציאה. כדרכם הנכלולית של הסרסורים, שכח הלה לספר ללייב שהבית, הקטן כפחית של צנימים, לא נבנה כלל כבית למגורים, וגם לא הזכיר ברמז את בית המצורעים של עזרת ישו שמעבר לגדר החובקת את חצר הבית. בעיקר שכח לספר שלבד מן המצורעים מוכי הגורל וממשפחת פארוס לא מתגורר אף לא איש אחד נוסף על ההר.

באחד מימי האביב הלוהטים במיוחד שבהם התברכה העיר ירושלים עלו לייב והסרסור בשביל המתפתל העולה לבית המוטור. אך נכנסו לחצר מיהר הסרסור לשאוב מים צלולים מבור המים והגיש את הפחית לפיו של לייב. אחרי ששיבח והילל את המים וטען שהם מי הבור הטובים בעיר, הצביע בערמומיות על כמה קירות חרבים שעמדו במעלה ההר והסביר ללייב שקירות הבית הללו היו פעם בית הקיץ של הקונסול הבריטי פין. הוא תיאר לו את בית הקונסול בדרך כה מלבבת, עד שלייב כבר שזף בעיני רוחו את ארמון הקיץ עומד על תלו ואת דייריו האצילים מקבלים בו את אורחיהם רמי המעלה. בטרם יתעשת, מיהר הסרסור להסב את תשומת לבו של לייב לעצי התות, התאנה, החבוש והרימון הגדלים פרא בפינתה המזרחית של גינת בית הקיץ החרב, ובתנועה מהירה הסתובב מעליו והצביע על ארמונו של הסוחר פארוס ועל מדרגות האבן ועיטורי החלונות שלו. בין לבין הסתיר בגופו את חומת בית המצורעים הסמוך.

לייב, כדרך שהוא רואה תמיד רק מה שהוא רוצה לראות, התמסר לתיאוריו של אותו סרסור, חזר לסופי המייבבת כדי לספר לה בהתרוממות רוח שעל ההר שבו יגורו מתגורר מדי קיץ קונסול נכבד משועי ירושלים. מחמת הסקרנות שעורר בה אותו קונסול, חדלה סופי מבכייה ותכף ומיד כבר ראתה גם היא בעיני רוחה כיצד היא מוזמנת לנשפי הקיץ באחוזתו, וחשבה בלבה כמה טוב שהביאה איתה את שמלת המשבצות הטובה ואת נעלי הריקוד. לייב התעודד משתיקתה והמשיך לתאר באוזניה גם את ביתו המפואר של השכן שלהם, סוחר ידוע וכבד בממון, וצייר לה על פיסת נייר את צורתו של תנור האבנים שבחצר שאין כמותו לאפיית לחם, והפליג גם בשבחם של מי הבור הצלולים והקרים. הוא הרהיב עוז ומחה ביד רועדת את שבילי הדמעות מלחייה.

— מחר בבוקר אנחנו עוברים לבית המוטור, אמר לה בהתרגשות כבושה.

בטרם עזבו, חילץ מבטנת מכנסיו עוד יהלום קטן שיחליפו במזומנים, נוסף על השניים שהמסע לארץ ישראל כבר גבה ממנו. בני הזוג צררו את רכושם, קשרו מחדש את ארגז המסעות הגונח על גבו של חמור ויצאו מן האכסניה לכיוון ניקופוריה. כשהגיעו, התברר שגם סופי רואה רק מה שהיא רוצה לראות: היא ראתה שהבית קטנטן כקופסת המחטים שהשאירה בווירצבורג, ושהוא דל אף יותר מחדרם באכסניה, שמוטור פחמים חלוד וישן מוטל כמו דינוזאור מת בצל עץ חבושים ותופס את רוב שטחה של החצר שבין הבית הקטנטן לביתם של השכנים. היא ראתה שבפינת הבישול הזערורית, שלייב קרא לה בשם המטבח, עומד שולחן רעוע, ושעל קיר המעבר הדחוק לחדר השינה, שלייב התעקש לכנותו בשם מסדרון, שעון ארון כלים ישן שאחת מדלתות הזכוכית שלו סדוקה לאורכה, ובשל כך אין דרך להיכנס אל החדר אלא רק בהליכה צדית כהליכתם של סרטנים. סופי ראתה גם שמתוך רצפת חדר השינה מזדקרים ארבעה זיזי ברזל חלודים ועבים כאגודלים שפעם עיגנו כנראה את המוטור, וידעה שמעתה נגזר עליה להינגף בהם בכל יום עם רדת החשכה.

בלילה הראשון התקשתה סופי להירדם מרוב שחזרה ומנתה בעיניים פקוחות לרווחה את כל החסרונות שראתה, עם אלה שנוספו עתה בחשכה האיומה ששררה בחדר, תחת יללות התנים שצרו על הבית והחרישו אפילו את נחירותיו הרמות של לייב.

טיבן של דאגות שהן גדלות יותר בחשכת הלילה, ואת סופי תקפו גלים־גלים של סוגיות חסרות פתרון: איפה בדיוק תמצא מקום לתלות כאן את שמלותיה ואת המעיל הבהיר, והיכן תניח את כל נעלי הקיץ והחורף, ואת מגפוני העור הרכים ונעלי הבית, ובעיקר מה יעלה בגורלן של נעלי הריקוד שבכסילותה היתה בטוחה שהנה הנה, היא כבר נועלת אותן לנשף הקיץ בארמונו של הקונסול, שהתברר שאין הוא אלא חורבה לא־נושבת, שאיננה דומה לארמון ועל אחת כמה וכמה לא לארמון קיץ, ומה עלה על דעתה בכלל, איפה בדיוק חשבה לרקוד כאן, ולמה לא הזהיר אותה איש שלא לקחת את שמלת המשבצות הטובה אל הארץ הרעה הזאת שכולה קוצים ודרדרים.

חרף ליל השימורים שעבר עליה, כאשר שמעה בבוקר קריאת תרנגול מעבר לחומת האבן, פתחה סופי את החלונות לרווחה והינהנה בראשה לברך את אשת בעל הבית שלהם שכבר עמדה ותלתה כביסה בחצר. מראה העצים הנטועים סביב קירות הבית החרב, שעמדו בלויים ונטושים במעלה הגבעה, השרה עליה שלווה שלא הכירה מאז השאירו את וירצבורג מאחוריהם, ונשכחו מלבה כל החסרונות שכה טרדו את מנוחתה בלילה. בחדר השינה שמעה את לייב מתרגל את סדרת תרגילי ההתעמלות הפרוסיים של חיילי הקייזר, שלמד עוד בנעוריו מבנם של השכנים בווירצבורג.

עיניה נחו על תנור האבן שבחצר. אולי הבוקר תכין לחם טרי, חשבה לעצמה.

*