נחמות קטנות

1 מישהו שאינו בובי

גייל מתעוררת עם לב מחורר, כמו בכל יום. פיה יבש. היא מושיטה את ידה אל כוס המים שעל שולחן הלילה, אבל זו התחממה במשך הלילה. מייקל ישן לצדה, ומטאטא מעצמו בנחירות את הבילוי של ליל אמש.

היא אף פעם לא יכולה לישון עד מאוחר בשבת בבוקר. בימי שישי בלילה? אין בה שום תועלת, כאילו מישהו סימם אותה. הם מזמינים פשטידה, בדרך כלל עם פפרוני, אבל בליל אמש הזמינו בלי תוספות, בגלל צום הלֶנט. היא אוכלת שתי פרוסות, שותה שתי כוסות קיאנטי, ובשמונה היא כבר ישנה על הספה. לפני שהוא יוצא ל״ליף״ מייקל פורס שמיכה על גופה הרפוי. הוא מעיר אותה כשהוא חוזר הביתה, לא יאוחר מאחת־עשרה בימים אלה, עוזר לה לעלות לקומה העליונה, והיא מריחה את הבירה בהבל פיו, שהתעפשה בהליכה הביתה. היא בקושי מתעוררת, יש לה האנרגיה הדרושה בדיוק כדי להכניס את עצמותיה העייפות אל מתחת לשמיכה. הוא אומר משהו נחמד ומנשק אותה במצח.

היא תמיד מתעוררת בבהלה למחרת בבוקר. אינה זקוקה לקפאין ולא לשעון מעורר; רגש אשמה חסר צורה דוחף אותה אל תוך היום. קודם שהיא יוצאת מהמקלחת היא כבר בתנופה מלאה, מכינה רשימות, רושמת לעצמה דברים בראש. מה יש לעשות. היום, מחר, השבוע, החודש. היא תרשום את זה אחר כך. היא מתלבשת בדממה, בישיבה על המיטה, ומגעה הנעים של שמיכת הפוך מקל עליה להתכופף כדי לגרוב את הגרביים. חרחור מזדמן מכיוונו של מייקל הוא התזכורת היחידה שהיא אינה הנפש היחידה בעולם.

מבט חטוף במראה. לא לשם הגנדרנות, לא עוד, אלא לכבוד אחותה המבוגרת של זו - המכוּבדוּת. היא מוודאת שהופעתה אינה מבולגנת לגמרי, שהבגדים שלתוכם החליקה בחושך אינם מתנגשים זה בזה. מכנסי קורדרוי חומים וחולצת טריקו ארוכת שרוול בצבע ירוק דהוי. בסדר גמור.

האנרגיה שלה נבחנת ברגע שהיא יוצאת מחדר האמבטיה. חדרו של בובי נמצא בקצה המסדרון, וכל כמה שהייתה רוצה, היא אינה יכולה לעבור על פניו בלי להיכנס. הוא לא השתנה מאז שבובי התחתן ועזב את הבית. הוא לקח איתו את רוב חפציו, אבל החדר נראה כמו שהיה. חדרו של ילד גדול שחי בבית. המיטה מסודרת, החלון פתוח לרווחה. כרזה דהויה של פטריק יואינג, מיוזע ומעורר יראה, תלויה מעל המיטה. הוא מזנק לחסום קליעה. היא מהנהנת אליו.

ומה שלומנו הבוקר, פטריק?

בסדר, גברת אֵיי, בסדר. לא הולך לי עם החסימה הזאת, בגלל כמה סנטימטרים.

אל תתייאש, פטריק.

מאה אחוז, גברת אֵיי.

היא בולעת נשימת אוויר, עוצמת את עיניה, מנסה לזכור איך היה להיות בחדר הזה עם בנה. הוא בקושי היה פה בכלל. בא לישון וזה הכול. הבנים הגדולים היו צריכים להתחלק בחדר משותף, אבל לבובי היה חדר משלו. היא לא זוכרת איך התגלגל הסידור הזה. זה היה פשוט כמו שקורה לפעמים, סתם ככה. שום הסבר, שום סיבה - עובדה שהמשפחה יצרה לשם נוחות זמנית ומיצקה במהלכו הפשוט של הזמן. כאשר אחד הבנים הבוגרים התנגד - פיטר, זה היה ללא ספק פיטר - כבר היה מאוחר מדי.

״אין לי בעיה עם זה, אימא. הוא יכול לקבל את החדר. אני אעבור לחדר השני או שפרנקי יכול לעבור ולהיות איתי בחדר.״

נשמה טובה, בובי שלה. אבל הם לא החליפו חדרים. הצעיר ביותר מקבל את הבגדים של הגדולים, את הצעצועים השבורים למחצה, סובל מהצקות ונשאר בבית, חשוף לקנטורים ולהתעללויות. לפחות יקבל חדר משלו, גם אם אינו רוצה בכך.

מלבד זאת, היא לא רצתה שפיטר ישיג את שלו. הוא היה בן ארבע־עשרה־חמש־עשרה. מלא מעצמו כמו תרנגול. כבר עתיר־זכויות, לא כמו בן עשירים, אלא כמועמד עם ציפיות. הוא עבד קשה, אין טעם להכחיש זאת. הוא גם למד, למרות שזה בא לו בקלות. הוא עסק בספורט - פוטבול, בייסבול - למרות שגם זה בא לו בקלות. אבל הוא ציפה שהעולם ייפתח לכבודו לרווחה, ידע שיום אחד יפרוץ בסערה אל הטירה ויזיין את הנסיכה וישתה את כל היין, כי הוא חכם ואתלטי ויפה תואר וחרוץ.

והוא לא טעה, כפי שהתברר אחר כך.

אבל את החדר הוא לא קיבל. היא זוכרת עכשיו: רשימה של סיבות, פרזנטציה שעשה ליד השולחן במטבח. ובסופה חיוך קטן זחוח, בשביעות רצון מההיגיון המזהיר שלו עצמו. ואחר כך ההלם והעלבון כשהיא אמרה לא, בלי לתת סיבה. היא רצתה שהשמוק הקטן יטעם קצת אכזבה. מוזר איך אנחנו יכולים לפעמים לשנוא את הילדים שלנו.

היא ניגשת אל כוננית הספרים הנמוכה שעומדת מתחת לחלון, ועליה קומץ גביעי כדורסל. אחד מהם שכוב, הרוח מהחלון הפילה אותו. היא מרימה אותו, מתבוננת בלוחית: השחקן המתקדם ביותר, ״פארֶל״, נבחרת בית הספר 1990-91. בובי החזיק את זה פעם, נצר את זה בלבו. היא מעמידה את הגביע ומחליקה את בסיס השיש שלו אל בין אחיו.

שנים אחדות קודם לכן העלה מייקל את האפשרות שהחדר ישמש למטרה אחרת. יהיה עוד חדר לאורחים או חדר עבודה, אולי חדר משחקים לנכדים. היא נתנה בו מבט בעיניים כחולות לא ממצמצות, עד שאזלו לו המילים. הוא לא העלה שוב את הנושא.

לפעמים היא חושבת שהוא צדק. החדר אינו מעלה דבר, אינו מעורר שום זיכרונות מיוחדים. הוא פשוט מזכיר לה את היעדרו של בובי, והיא לא ממש זקוקה לחדר שיעשה זאת. הוא מכאיב, החדר הזה, בבקרים אחדים, כשהיא נכנסת ומוצאת מישהו שוכב על המיטה שלו, ולרגע יודעת הבהוב של תקווה מגונה, שכבֶה מיד כשהיא נוכחת שזה פרנקי, והוא חמק לכאן שתוי ומדוכדך, בזמן שהם ישנו, ופיזר עצב אחד על אחר. בימים כאלה היא סוגרת את הדלת ומניחה לפרנקי לישון. לאחר שהוא חומק משם בבוקר, עם הנגאובר ובמבוכה, היא מכבסת את המצעים ומסדרת שוב את המיטה ומרגישה שבובי מתרחק קצת יותר.

על פי רוב זה היסח דעת. פסק זמן - אולי חמש דקות, אולי שעה - שמעכב אותה מיומה. כמו היום. ולפיכך הגיע הזמן לאחל למר יואינג הצלחה ולגשת ולהתפנות לענייניה. היא מצטלבת ויוצאת מהחדר.

ואז היא בקומה התחתונה, טורנדו שעוסק בכל ענייני הבית הקטנים שנשארו לא עשויים במשך השבוע, כל הדברים שהייתה צריכה לעשות אמש. בכל אשר תלך, הבית מיטלטל שוב לחיים: מכונת הכביסה גומעת מים, המדיח במצב של השריה, מכונת הקפה פולטת ויורקת. אור הנורות מציין את הדרך שהיא עושה בבית. חדר אמבטיה, מסדרון, גרם מדרגות, מטבח, סלון, מרפסת קדמית. רצפות העץ גונחות עם פסיעותיה; עצמות קרסוליה וכפות רגליה מגיבות בנקישות מטרידות. האשפה מוּצאת, העיתון מוכנס הביתה.

קולות מהרדיו חומקים שוב אל המטבח, מתעלמים מהעובדה שהם הושתקו בשעות השינה האלה. תחנת חדשות מקומיות. שום דבר פוליטי, שום דבר כועס. רק המצב בכבישים, מזג האוויר, המתרחש בחמשת המחוזות. ניו ג׳רזי, קונטיקט, לונג איילנד, וֶסטצ׳סטר. משהו שמעורר בה תחושה שהיא חלק מקהילה נרגנת, אבל בכל זאת קהילה.

דקירה ביונקרס, תאונת דרכים קטלנית בגלל נהיגה בשכרות בגרדן סיטי, קריסת קווי כוח במַסֶפּיקוָוה. יש גם סיפורים שעושים טוב על הלב: תרומה של אנונימי למחסן מזון לנצרכים במאונט ורמונט, כלב שניצל בקֶנרסי, כליה שתרם אדם זר לילד חולה בפלאשינג.

כמה נורא. כמה נפלא. כמה מתסכל. התנועה בכבישים תמיד גרועה היכן שהוא, אפילו בשעה הזאת, אפילו בשבת. המדווח מונה את משכי הזמן של הפקקים, כמו מארחת במסעדה שמעריכה כמה זמן יהיה צורך להמתין לשולחן. חמש־עשרה דקות בכניסה להולנד. עשרים ביציאה. שלושים דקות ביציאה מלינקולן. ארבעים וחמש בכניסה. שעה בגשר ג׳ורג׳ וושינגטון, בכל כיוון.

ברוב הבקרים היא בקושי שמה לב לכך. זה משהו שעוזר לה להזיז דברים, שאורח לה לחברה. הקולות ברדיו צפים אל גייל כל אימת שהיא בבית. הם נחלשים, נעלמים, מופיעים שוב ונבלעים ברעש מייבש הכביסה, מתחזקים ונעלמים שוב. אוזניה מזדקרות רק אם ברדיו אומרים משהו על מקרה מקומי.

תאונה בכביש המהיר בוֶוסט־שור. עוד תקיפה על רקע של דעות קדומות בפורט ריצ׳מונד. בחור מפרינס׳ס בֵּיי נפצע באפגניסטן. במקרה כזה, שאינו קורה לעתים קרובות, היא מניחה לעיסוקיה ומאזינה.

בבוקר זה דבר אינו קורה. המחוז שקט.

היא במטבח עכשיו, סוקרת את הנעשה במקרר. הוא תמיד נראה ריק יותר משהוא אמור להיות, אבל בכל פעם שהיא ממלאה אותו, היא מוצאת את עצמה לבסוף משליכה חצי מהאוכל שהכניסה לתוכו. אין להם עוד בבית שלושה נערים מתבגרים רעבתניים שאוכלים בלי הפסקה. המקרר הוא כמו הבית: ריק יותר משהיה לפנים. דבר לא יוכל לשנות זאת.

היא סוקרת את הנעשה בארון המצרכים במטבח, כדי לוודא שיש לה דגני הבוקר שאליסה ובובי ג׳וניור אוהבים. כשהיא אוחזת בקופסת ״האני נאט צ׳יריוס״ מושך את תשומת לבה דיווח: פריצה לבית בליל אמש, במקום כלשהו שנקרא מוריצֶ׳ס, בלונג איילנד. שני גברים פרצו לביתו של זוג קשישים. האיש הוא ותיק מלחמת העולם השנייה, בן שמונים ושלוש. הם הכו אותו מכות רצח. הוא עכשיו בתרדמת, אבל הם מראיינים את אשתו, שהפחד שלה מוחשי, אפשר לחוש אותו דרך גלי האתר. איש אחד נעצר, אבל האחר מסתובב חופשי.

גייל מקווה ששוטר - שוטר כועס ובהנגאובר - ימצא אותו במקום קר ונמוך, יירה לו בבטן וישאיר אותו להירקב מתחת לערמה של עלים רטובים. היא רואה את השוטר בבירור לנגד עיניה, הולך בשקט, עם אקדח שלוף, הבל פה צונן נשפך החוצה לפניו. הראש מתפוצץ לו מיותר מדי ויסקי בליל אמש. כעס בגלל הדבר הזה וגם בגלל משהו אחר. חשבון שאף פעם לא נסגר. הזדמנות ליישר את ההדורים. התוקף אינו ער לנעשה, הוא נרקומן עבריין שמתחיל עכשיו להתעורר, השוטר כבר כמעט שם.

אלוהים אדירים, מאין באות המחשבות האלה?

מוריצ׳ס. אף פעם לא הייתה שם, אף פעם לא שמעה על המקום הזה. אבל עכשיו הוא מעורר בה תחושה, עכשיו היא תזכור אותו. מוריצ׳ס, שם ותיקי מלחמת העולם השנייה חוטפים מכות ושוטרים מושחתים עושים צדק רחוב.

האישה מוצאת חן בעיניה, אשתו של ותיק המלחמה. קולה, סגנונה, הם שייכים לזמן אחר. גייל מנסה להתרכז בה. חבל שזה מה שקרה. היא בטח כל כך פוחדת. מוריצ׳ס. כשטינה תבוא, היא תבקש ממנה למצוא לה את זה במחשב, להראות לה איפה זה. היא רוצה לדעת איפה זה, לראות את זה ממוקם במפה.

גייל לא הייתה ברוב המקומות שהיא שומעת עליהם ברדיו, אבל כל אחד מהם מעורר בה רגש. כמה שמות היא אוהבת: לינבּרוּק, מַמַרוֹנֶק, דוֹבּס פֶרי. אחרים לא - סֵייוויל, פַּסאיק, סקַרסדֵייל. היא הייתה המומה כשמייקל אמר לה שסקרסדייל היא עיר עשירה. השם נשמע קשוח, כמו של עיירת כורים מרופטת. צלקת באדמה, צלקות על הפנים. לעולם לא הייתה מעלה על דעתה.

***

כשלא נשאר עוד מה לעשות, כשאין עוד מה לסדר או לארגן, היא יושבת ליד השולחן ומחכה לטינה והילדים. הוא פורסת את אדוואנס על השולחן ומעלעלת בו. זה אינטימי יותר מהרדיו, ראוי לריכוז רב יותר. קהילה של מיליונים הידלדלה לכמה מאות אלפים.

בין הכתבות היא משקיפה החוצה מהחלון הגדול שבחזית המטבח, המשקיף על המפרץ. הבוקר אפור, השמש כבר בשמים אבל תקועה מאחורי צי של עננים נמוכים. הבתים האחרים בבלוק חשוכים. הרחוב דומם. השכונה כולה סוגרת את השבוע בשינה.

הבלוק לא השתנה הרבה בארבעים השנים שהם קוראים לו בית. פחות עצים. פחות שטח פתוח. קומץ בתים חדשים שלא ממש מתאימים לסביבה. להוציא את אלה, וִירה ליין נחלץ במידה רבה מפיתוח היתר שהציק לשאר האזורים באי.

רגע של קהות בראש. מחשבותיה נודדות אל פרנקי. היא מקווה שהוא מחזיק מעמד במקום העבודה הנוכחי שלו, מקווה שהוא עדיין מתנזר מאלכוהול. היא לא ראתה אותו זה כמה שבועות. ובעצם לא שמעה ממנו זה כמה שבועות. אולי הוא הכיר מישהי. אלוהים, היא מקווה שהוא הכיר מישהי. הנערה המתאימה תעזור לו לחזור אל דרך הישר. הנערה המתאימה תעזור לו לעשות את הדבר הנכון.

אבל ברור שהנערה המתאימה תהיה חכמה מכדי להסתבך איתו בכלל.

לא תמיד זה היה ככה. היו ימים, לא מזמן כל כך, שפרנקי נטה לפלרטט עם בנות והיה מושא לחיבתן. הוא היה יפה תואר אבל מחוספס משהו. יש נצנוץ של הסתבכויות בעיניו, זה נכון, אבל עם קסם. כשישבה בוקר אחד, בשעת זריחה, ליד השולחן הזה, נעצרה מכונית ליד הבית. פרנקי ובובי עדיין גרו אז בבית, למדו בסמסטר קיץ ב״קולג׳ אוף סטטן איילנד״ ושחקו את מרפקיהם על דלפקו של כל בר בשדרת פוֹרֶסט. בליל אמש יצאו לבלות. גייל שמעה אותם מגיעים הביתה אחרי השעה ארבע, שמעה את פסיעותיהם המתנדנדות במסדרון בדרך אל חדריהם.

לפחות חשבה ששמעה אותם - את שניהם - אבל זה לא שעשתה ביקורת מיטות. היא לא יכלה להירדם שוב, וכך אחרי שעה של ניסיונות, ירדה למטה כדי להתחיל את היום. ואז נשמעה מכונית נעצרת בשקט. פרנקי ישב בה במושב הנוסע, ורכן הצדה כדי להתעסק עם הנערה שנהגה. הוא יצא מהמכונית וסגר את הדלת בשקט, הלך בשביל בכיוון מדרגות הכניסה, ואז יצאה מהמכונית הנערה - שיער שחור אסוף בזנב סוס, רגליים ארוכות חטובות במכנסי ג׳ינס קצרים - ורצה אחריו עם פיסת נייר ביד. הוא הסתובב, נתן לה עוד נשיקה ממושכת, ותחב את פיסת הנייר לכיסו. כשנסעה משם נופף לעברה ואחר כך נכנס הביתה, שמח וטוב לב, ונראה כמו מי שלפני דקה נהנה מזיון, מה שכנראה היה המקרה. הוא לא הבחין בגייל היושבת בחושך.

״זאת הייתה קֶרי קוֹל?״ שאלה בתקווה להקפיץ אותו. גייל זיהתה אותה מאדוואנס. היא הייתה כוכבת כדורגל באי שנים אחדות קודם לכן, קיבלה מלגת לימודים מלאה באוניברסיטת נוטרדם, והייתה כנראה בבית בחופשת הקיץ. הוא התיישב מול גייל וחיוך על פניו.

״כן, אימא, כן,״ אמר במבטא אירי מעושה. ״בחורה טובה.״

הוא הוציא את פיסת הנייר מכיסו ופרס אותה על השולחן. גייל ראתה את השם קרי, ומספר טלפון מתחתיו. בובי, במקומו, היה נבוך ופיטר היה מוטרד, אבל פרנקי לא התרגש. הוא היה גאה, אם כבר. וגם גייל הרגישה גאווה מוזרה. היא יכלה להבין איך בחורה כמו קרי קול מתאהבת בפיטר. אבל בפרנקי? שלא בער לו לסיים את הלימודים בקולג׳ הקהילתי? שהשאיפה הגדולה שלו הייתה הבילוי של מחר בערב? שחומר הקריאה האידיאלי שלו היה שני עמודי הטבלאות של תוצאות משחקי הבייסבול בפוסט?

ובכל זאת, היא הופיעה, רצה אחרי פרנקי כדי לתת לו את מספר הטלפון שלה. היא התעסקה איתו לפני החצר הקדמית שלהם כאילו זה יומה האחרון עלי אדמות. כאם לשלושה בנים - שלושה גברים עכשיו - גייל התרגלה במשך השנים למידה מסוימת של בדיחות־חדר־הלבשה. למרות זאת היה מוזר לשמוח למחשבה שהבן שלה אולי דפק בנות מיוחסות ממנו. אבל זה שימח אותה. ומילא אותה גאווה.

״ירידה לעם כבילוי קיץ?״ שאלה ומיד התחרטה. היא התכוונה לומר זאת כקנטור מבודח, אבל ליחסיה עם פרנקי תמיד התלווה פן של אכזריות, בלי שתתכוון לכך. אבל הוא לא מצמץ.

״מה אני יכול להגיד, אימא? על טעם וריח...״

הוא חייך. הוא לא היה שתוי, אפילו לא מבוסם. הוא קרן מהמחשבה על הכיבוש המפתיע שלו. הוא כבר עבר את הגיל המתאים לשיחה עם אמו על אמצעי מניעה, על כמה חשוב להיזהר. ויעזור לה אלוהים, אבל היא לא יכלה לחשוב על משהו גרוע ממצב שפרנקי יכניס להיריון נערה מתוקה וחכמה כמו קרי קול.

״כדאי שתתקשר אליה, פרנסיס,״ אמרה, בניסיון לא להישמע נחרצת מדי.

״אני מת מרעב,״ השיב.

היא טיגנה מעט בייקון וקשקשה כמה ביצים, והתיישבה לידו בזמן שאכל. הגיחוך על פניו התעקל לחיוך.

״בחורה טובה. ממש.״

מרוב צחוק נאלץ לירוק את הביצים אל תוך מפית. היא אמרה לו את זה במהלך השבועות הבאים, כבדיחה פרטית שלהם. הוא יכול להיות כל כך נחמד ונעים לפעמים. היו לו הרגעים שלו.

הוא לא התקשר בכלל, למרות הנדנוד של גייל. גייל לא ראתה שוב את קרי קול עד שנישואיה הוכרזו באדוואנס שנים אחדות אחרי כן. אז כבר ידעה גייל בקרים לרוב עם פרנקי: בקרים שבהם היה צריך לעזור לו לצאת ממונית, בקרים שבהם מצאה אותו מעולף משכרות על המדשאה הקדמית, בקרים שבהם לא חזר הביתה בכלל, וגם, כמובן, הבקרים שבהם התקשר ואמר להם בקול מעורבל שהוא נעצר.

היו אפילו כמה בקרים שבחורה הקפיצה אותו הביתה. אף אחת מהבנות האלה לא הייתה קרי קול, אבל חֶברה לא חסרה לו. עדיין היה לו קסם מסוים, עדיין הייתה לו ההופעה הנאה. כשישב על כיסא הדלפק בבר – כמו זיכרון שתוי והרוס של אחיו המת - הוא כנראה הרגיש טוב בתור סוג מסוים של עכבר ברים.

יש נשים שאוהבות פרויקטים של שיקום.

על הדלפק מפסיקה מכונת הקפה את הבעבוע הנעים שלה. היא מכינה קנקן למייקל. היא מעדיפה את הקפה של סטארבַּקס על זה שטינה מביאה עם הבייגלס. מייקל מתלונן.

״הוא יקר מדי, ויש לו טעם של שרוף.״

לגייל לא אכפת. היא אוהבת את הטעם. היא מעדיפה ספל קפה משובח אחד על ארבעה גרועים. מייקל נדיב מאוד בטיפים, היה נותן את הדולר האחרון שלו לחבר, אבל חוסך במקומות שמביכים את גייל.

לא קמצן. חסכן. חוסך את הכסף על קפה כדי שיוכל לתת חמישה דולר טיפ לברמנים אנטיפתיים. זה לא הגיוני בעיני גייל, אבל זה בסדר. לא כל דבר אצל בעלך אמור להיות הגיוני. שנים נדרשו לה כדי להבין זאת. אילו לימדה בקורס לכלות לעתיד, זו העצה הראשונה שהייתה נותנת להן.

אל תצפי שכל דבר שהוא עושה יהיה הגיוני.

מייקל יצא מהמיטה. משקל הבית זז יחד איתו. היא יודעת מה הוא עושה עכשיו, כאילו היא בחדר איתו. התנהלות כבדה לשירותים, הרמה חפוזה של הקרש להטלת שתן ממושכת ומספקת. משטרים נפלו במהלך הטלות שתן הבוקר של מייקל בשבתות. היא יודעת כמה בירות הוא שתה בליל אמש לפי משך זמן ההשתנה - עשר שניות לכל בקבוק.

גייל שומעת את המים של המקלחת. הטלת שתן קצרה. מייקל היה כנראה ילד טוב אתמול בערב.

הסידור מחדש של הנעשה בבית - עוד גוף שנוסף לתכולה, עוד תודעה ששוחררה משינה - תמיד מעורר בה אי־שקט. זה כמו יקיצה שנייה, פתאומי ותובעני באותה מידה. היום התחיל טוב, החליק יפה אל תחילת דרכו, ועכשיו הוא הגיע. עד מהרה הבית, העצום בריקותו, יתכווץ במשך היום כדי להכיל את מייקל, טינה והילדים. גייל תמיד מתגעגעת אל השקט כשהוא נסוג.

הבוקר הדביק אותה. הגיע הזמן לגשת לעבודה. היא קוטפת בלוק כתיבה ועט. היא חושבת לרגע, מנסה להיזכר בתאריך.

13 במארס.

אידו של מארס קרוב מאוד. בשנה שעברה הפסיקה ללמד, אבל זה היה בדרך כלל השבוע שמצטייני כיתה ח׳ התחילו ללמוד את יוליוס קיסר. תמיד השתדלה לתזמן את זה היטב, כך שהם יתחילו ללמוד על אידו של מארס ביום האיד של מארס, יום הרצח של יוליוס קיסר, היום המבשר פורענות. הדברים הקטנים חשובים כשאנחנו מלמדים. המורה יעשה הכול כדי לשמר את העניין שלהם, לשמר את הנכונות שלהם ללמוד. במשך השנים התלוננו כמה הורים ששקספיר הוא חומר קשה מדי לילדים בכיתה ח׳, אפילו לחכמים שביניהם. אבל גייל תמיד חשבה שהוא מושלם לתלמידים בחטיבת הביניים. הוא עוסק בחברוּת, בבגידה, בקנוניות, בכבוד - בכל הדברים שהם עצמם מתחילים להתמודד איתם בחייהם שלהם. ומלבד זאת, ילדים יש להמריץ, לא לפנק.

זו עונה עמוסה בשנה. יום פטריק הקדוש. התחלת טורניר האֶן־סי־אֵיי־אֵיי1 פּוּל ההימורים ב״המקום של קוֹדי״. השבוע האהוב ביותר על בובי בשנה. בנה כחול העיניים עם שם המשפחה האיטלקי ומפת אירלנד על הפנים, לבוש בסוודר סרוג מחוט רשת דייגים, זה שגייל קנתה לו בגוֹלוֵויי, לכל תהלוכה דפוקה של יום פטריק הקדוש באזור הטרַייסטֵייט:2 מנהטן, הובוקן ובֵּיי רידג׳ וכמובן בשדרת פורסט. הסוודר צובר בהדרגה כתמים שחמחמים מגינֶס שנשפך עליו. מימים ארוכים של צפייה במשחקי כדורסל. הוא נהג לומר שזה כאילו לקחו את כל הדברים הטובים שיש ודחסו אותם לשבוע אחד, חוץ מחג ההודיה וערב חג ההודיה.

ומה עם חג המולד? היא הייתה שואלת.

פופולרי יותר ממה שמגיע לו, קבע. חוץ מהאוכל שלך, אימא. פופולרי מדי.

חכה עד שיהיו לך ילדים, הייתה אומרת בלבה. חכה עד שתראה אותם יורדים בטיסה במדרגות בבוקר חג המולד.

היא כותבת: ״דברים שצריך לעשות״ ליד התאריך ומשרבטת כמה מקפים בצד שמאל של הדף, שלידם תציין את המטלות.

חומרי ניקוי

פסטרמה

להתקשר לפיטר בעניין יום רביעי

מסיבת יום ההולדת של בובי ג׳וניור

מקף יחיד בתחתית הרשימה נשאר ללא בן זוג. היה עוד משהו. היא חשבה על כך בזמן שהעמיסה את המדיח. הזיכרון שלה אינו עוד מה שהיה, אבל היא יודעת ששכחה משהו. היא טופחת בעט במקום הריק, כאילו בהמרצה קלה הרישום יכתוב את עצמו.

טוב, אם זה חשוב, היא תיזכר עוד מעט. המקף המפריד לא יישאר בודד זמן רב.

הרשימות אינן ארוכות כמו שהיו פעם. היא זוכרת ימים שהיא לא יכלה בכלל להכין רשימות, כי הדבר הבא שהיה צריך לעשות פשוט הופיע, בדרך כלל לפני שקודמו נעשה. אחד הבנים עם אף מדמם ובנוסף רעב, בן אחר מחכה שתסיע אותו לאימון. הטלפון מצלצל, צריך לאסוף את השלישי מהקולנוע. רטיית קרח מוצאת מהמקפיא, זיטי מחומם במיקרוגל. במכונית, מורידה בן אחד באולם הספורט, אוספת את האחר ליד בית הקולנוע, והשלישי מאחור, בן ערובה של המצב, ביד אחת מצמיד שקית קרח לגשר האף, ובאחרת מחזיק מכל טאפֶּרוור עם שארית פסטה בתוכו. המבקר בקולנוע נכנס למכונית, שניים מחבריו כבר כמעט בפנים לפני שהוא שואל. ״ג׳ימי וסטיב יכולים לבוא אלינו?״ ברור שכן. החברים שלהם רצויים תמיד, הבית פתוח תמיד. גייל האכילה צבא של בנים, סוף שבוע אחרי סוף שבוע, שנה אחרי שנה. התאים לבובי להיות הבן עם האף המדמם. בובי שהיה צריך להיסחב איתה בעת שהסיעה את הבנים האחרים בכל רחבי האי. גייל התאימה את המראה הקדמית כדי שתוכל להביט בו, רק שניהם במכונית. ״אתה בסדר, קפטן?״

זה או משהו דומה לזה.

חיוך בתגובה, פקק של ממחטת נייר מבצבץ מנחיר אחד. אל תדאגי, אימא, היה חיוכו אומר. בסדר גמור. סבלנות של קדוש, כל דבר הוא הרפתקה. כשהיה ילד, כשהיה גבר.

גייל מניחה בצד את הרשימה המלאה ופותחת את העיתון. היכן שהוא בבלוק נשמע צופר אזעקה של מכונית, שעה ששכן טרוט עיניים מנסה למצוא את הכפתור המתאים בצרור המפתחות שלו. כשהצופר מושתק נשמעות הפסיעות של מייקל על המדרגות. הוא נכנס למטבח, מפהק, שמח וטוב לב.

״בוקר טוב, יפהפייה.״

״בוקר טוב גם לך.״

מייקל נראה טוב בתור גבר ״שנמצא בחצי השני של הגומה התשיעית״ (והאחרונה שמותר לשחק במסלול אחד), כפי שהוא מתאר את עצמו, כחובב גולף. פניו עדיין נעימות למראה, תמיד על סִפו של חיוך, אף־על־פי שהחיים לא חסכו ממנו עצב. הוא פותח ארון, מוציא ספל עם לוגו FDNY,3 מוזג לעצמו קפה ומוסיף מעט חלב. הוא מנשק את גייל על הלחי ומתיישב לידה, מבטו שלוח אל מחוץ לחלון.

״אז מה יש לעולם בשבילנו היום?״

״מה שיש לו תמיד.״ היא מלחלחת אצבע והופכת דף. ״איך היה ב׳ליף׳?״

״כמו תמיד.״

הוא מחייך.

״מי ניצח?״ כשנרדמה על הספה ״דיוּק״ הפסידה ל״וירג׳יניה טק״ בשש וחצי נקודות.

״׳דיוּק׳ סגרו עניין במחצית השנייה. ההפרש לטובתם היה גדול מדי.״

״לעזאזל. אז מתי ידרגו אותם?״

״את מתכוונת למשחק הסלקציה? מחר בערב.״

״ואתה והבנים תמלאו כמה טפסים השנה?״

הוא מזדעף בכעס מעושה.

״למה את שואלת שאלות שאת כבר יודעת את התשובות עליהן?״

״מאותה סיבה שאתה משתתף בפּוּל של הימורים שאף פעם לא תזכה בו בשום דבר. אני נהנית מזה.״

הוא מחייך שוב.

״אחת אפס.״

ה״פּוּל של קוֹדי״ הוא מוסד, מסורת של ״שיגעון מארס״.4 הגאונות שבדבר הזה היא הפשטות שבו. אתה בוחר את ארבע קבוצות ה״פיינל פור״. אחר כך את האלופה. שם את סך כל הנקודות במשחק הגמר. עשרה דולר לטופס. זה נראה קל, אבל אם אתה מאבד אחת מקבוצות ה״פיינל פור״ שהימרת עליהן, אתה בחוץ.

קנזס מפסידה בסבב השני? הלכו אחד־עשר אלף טפסים, יותר ממאה אלף דולר. סירקיוז עפה מהטורניר בגלל סל בשנייה האחרונה, בהארכה? רבע מהפּוּל הלך. גמור. להתראות בשנה הבאה. אנשים מגיעים מכל המקומות - מג׳רזי, מברוקלין, מהסיטי, אפילו מקונטיקט -למלא טפסים. בשנה שעברה הקופה הייתה יותר ממיליון. במזומן.

היא מקנטרת את מייקל, אבל אוהבת את הפּוּל הזה. הגרלה מיוחדת לאי. המורים בבית הספר ממלאים כמה טפסים. וכמוהם הבחורים שמאחורי הדלפק ב״אֶנצוֹ׳ס״. פרנקי ובובי היו יושבים ליד השולחן הזה עצמו שעות ארוכות, מוחקים קבוצות מסוימות, מעלים אחרות. הם נהגו לרכז את הכסף, עם עוד כמה חברים, לקופה אחת, ולמלא כמה טפסים. אחר כך נהגו לשנות שוב ושוב את הניחושים שלהם. אילו רק התייחסו לשיעורי הבית ברצינות כזאת, כמו שעשה אחיהם הבכור.

לאחר שפיטר נסע ללמוד בקולג׳, הוא היה מתקשר הביתה בכל חודש מארס ומכתיב להם את הניחושים שלו. בשנת הלימודים האחרונה כבר היו כמה מחבריו שרצו להצטרף. הם נסעו ישר ל״קוֹדי׳ס״ כדי למלא שם את הטפסים, וצפו במשחקים כל הסוף־שבוע, במרתף. פרנקי ובובי היו שם למטה איתם. כדורסל בלי הפסקה. שאגות רמות מדי כמה שעות. מייקל ישב איתה במטבח, אמר שהוא יורד לראות מה קרה. הוא לא עלה שוב אלא כעבור כמה שעות. וכשעלה, קרן מאנרגיה נינוחה של אחוות גברים, כמו אחרי ערב מוצלח ב״ליף״.

רק שזה היה טוב עוד יותר. זה היה הדם שלו, אלה היו הבנים שלו. גייל בישלה ושלחה את האוכל למטה, עם מייקל. האוכל שהכינה היה פשוט - אוכל שימלא את הבטן, אוכל שיספוג את הבירה. עוף בפרמֶזן, נקניקיות ופלפלים, ערמות קטנות של פֶּנֶה, בשר חזיר צלוי בכרוב חמוץ. היא נאלצה לקפוץ כמה פעמים לחנות של אנצו, להשלים את המצרכים החסרים, לקנות לחם ופסטרמה. הכמויות שהם חיסלו.

הפסקה בפעילויות, בין משחקי אחר־הצהריים ומשחק הערב. הם יצאו מהמרתף, התמתחו והפגינו בקיאות בחומר, והיו מוכנים לעוד מאותו הדבר, אבל במיקום אחר. פיטר והחברים שלו כבר היו בגירים, פרנקי היה קרוב מספיק בשביל ביקור ב״ליף״. אבל לא בובי, ששוב היה זה שנסחב אחריהם, שנשאר מאחור עם אמו. בכיתה י״ב, אבל עדיין הגור הצעיר.

גייל כעסה על הבנים האחרים, כעסה על מייקל. הם לא יכלו להישאר במרתף וגמרנו? היא הייתה מביאה להם את הבירה בעצמה. הם יכלו לשתות ארגז שלם שם למטה. להמשיך לשתף את בובי, שיהיה חלק מהצוות. אבל הם לא טרחו.

אימא, אכפת לך אם טינה תבוא ותצפה איתנו במשחקים?

איתנו?

ודאי שלא.

גייל מעיפה מבט בשעון של המיקרוגל. תשע וחצי. טינה מאחרת.

״מה את רוצה להכין לארוחת הערב היום?״ שואל מייקל.

״חשבתי להכין לך את צלי העדשים של אימא שלך, זה עם הנקניקיות. עוד משהו מחמם לפני שמזג האוויר משתנה.״

הוא לוגם מהקפה.

״את בטוחה שאת רוצה לבשל?״

גייל מקפלת את העיתון, מסירה את המשקפיים.

״למה? יש לך רעיון אחר?״

״חשבתי שאולי ניסע העירה, לצ׳יינה־טאון, נלך למסעדה ההיא במרתף, ההיא שהיינו לוקחים אליה את הבנים, זאת עם הכופתאות המעולות.״

״מייקל אַמֶנדוֹלָה. באמת? אני לא מאמינה. ומה עם האגרה בגשר?״

״יופי, תמשיכי ללעוג לי. נחמד מאוד. אני מנסה להרחיב פה את האופקים שלי, ואת מקנטרת.״

״לנסוע למנהטן, לאכול כופתאות. בעוד רגע תגיד לי שאנחנו צריכים ללכת למסעדת סושי.״

״למה לא? אני פותח דף חדש, מלאכית. סושי, פלאפל. פדיקור ויוגה. הבנה וחמלה. ישן מפני חדש תוציאו. מצדי, שיבנו מסגדים על הירח, ולא תשמעי ממני פיפס.״

״מעניין. לא נראה לי שבדף החדש הזה יהיה מקום ל׳ליף׳ הישן שלך.״

״בואי לא נגזים. זה תהליך, להפוך דפים. אי־אפשר להיפטר מהישן עד שבטוחים שהחדש עובד. הכי טוב זה להתחיל במשהו פשוט. כמו כופתאות.״

הם צוחקים ביחד. נחמד שהם מכניסים זה את זה ליום בדיבורים מעודדים.

״האמת היא שזה נשמע רעיון נהדר. שינוי של קצב.״

הוא מנענע את ראשו, מגלגל את כתפיו.

״זה אפילו לא צריך להיות צ׳יינה־טאון. גם איטליה הקטנה שם. זה או זה.״

״מה שזה לא יהיה. העיקר משהו שונה.״

הוא קם.

״יופי.״

מכונית מוכרת מאטה ברחוב לפני הבית ונכנסת לשביל הגישה. המכונית נעצרת ודלת הנוסע נפתחת. אליסה יוצאת. היא בת שתים־עשרה, על סִפם של דברים רבים. היא מתקדמת בכיוון הבית, בידה לפות הטלפון שלה, עיניה מרותקות לצג הזעיר. בובי ג׳וניור מחליק מפתח הדלת האחורית, שערו השחור מקפץ כשהוא רץ ומקדים את אחותו. הוא מנופף אליהם בהתלהבות מבעד לחלון.

טינה היא המאסף, נושאת מגש קפה ונראית מותשת. היא מהנהנת לעברם מבעד לחלון, חיוך עגום על פניה.

״היא רזתה,״ אומר מייקל.

ההערה של מייקל, המרגיזה מסיבה שגייל אינה יכולה להצביע עליה, עומדת באוויר במשך רגע עד שדלת הכניסה נפתחת לרווחה ממשקלו של בובי ג׳וניור והוא מתפרץ פנימה, המעיל כבר מחליק במורד זרועותיו. הוא מחלץ את ידיו בטלטול והמעיל נוחת על הרצפה, ליד פתח הדלת שבין המרפסת לסלון. הוא נשען לאחור ומפזם דבר־מה.

״הממזר הקטן הגיע.״

הוא מצחקק, מניח למייקל לפרוע את שערו ורץ אל זרועותיה של גייל.

״התגעגעתי אליך, בּוֹבַּלוּ.״

״גם אני, סבתא.״

הוא מריח כמו צ׳יריוס וחלב. יש לו השיער הכהה של אמו, וכל השאר הוא של אביו. העיניים הכחולות, החיוך המטופש, ההומור הטוב תמיד. לחיו החלקה צעירה למגע לחייה המתולמת של סבתו. הוא יהיה בן תשע בעוד כמה ימים. שבועות היא מצפה למסיבת יום ההולדת שלו. ביום ראשון הבא, רק המשפחה. ברביקיו בחצר האחורית, כמו בימים הטובים ההם. היא משחררת אותו והוא עובר אל מייקל להיי־פייב.

אליסה הולכת אחרי אחיה, ושרבוב השפתיים התמידי שלה הוא כסטירת לחי אחרי העליצות המידבקת של בובי. פרט לתפרחת אקנה על מצחה, הבגרות המינית עדיין לא נגעה בה. גופה גיאומטרי להכאיב, מִקבץ של קווים ישרים, כתפיים שמוטות ושיער חום מדובלל. גייל מקווה שהיא מקרה של פריחה מאוחרת.

טינה נכנסת אחרונה. בדרך כלל היא משיבה את האיזון; הליכותיה הנעימות אך המותשות מכות באזור האמצע שבין מצבי הרוח של ילדיה. לא היום. לא, היום לבה הוא בעליל עם אליסה, וזה מטריד את גייל. לאומללותה של טינה יהיה תוכן, מאחוריה יהיה משהו ממשי.

היא מביטה בגייל בהבעה כאובה, כמו הורה שעומד להסביר לילד מציאות לא נעימה כלשהי. ואז גייל יודעת, התשובה מציגה את עצמה, כמו זלזל שנשבר אחרי רגעים אחדים של לחץ.

זה הדבר ההגיוני היחיד.

טינה לא טורחת לנסח דברי פתיחה. היא לא מנסה להסביר. היא לא מזכירה את בובי. ברגע שהן לבד - הילדים נטועים בבטחה לפני הטלוויזיה בסלון, מייקל בחוץ בסידורים - היא אומרת את זה, מאשרת את מה שגייל כבר יודעת.

״הכרתי מישהו.״

גייל מביטה בכלתה. ידיה של טינה רועדות והיא מייצבת אותן בהצמדתן בפישוק אצבעות אל משטח השולחן. גייל מושיטה את ידה ולוחצת את כתפה של טינה.

״יופי, טינה. אני שמחה בשבילך.״

זה לא שקר מוחלט, אבל הדברים נשמעים לגייל מלאכותיים, אף בזמן שהיא אומרת אותם. היא באמת שמחה. אבל היא גם עצובה. אין טעם להכחיש זאת. היא חששה שזה יקרה, אף בעת שקיוותה שכך יהיה. היא חושבת שלתיאור ההרגשה הזאת צריך להיות ביטוי מוצלח יותר ממרה־מתוקה, שאינו מגדיר אותה בדיוק. ההרגשה הזאת שונה. ההרגשה הזאת היא אושר ועצב שזורים זה בזה, זורמים בנשמה באותו זמן. גייל בטוחה שיש מילה איטלקית להגדרת ההרגשה הזאת, איזו מילה שמריה, חמותהּ שלה, הייתה יודעת. איזו מילה קטנה שנשמעת בדיוק כמו שהיא מרגישה.

לטינה יש עוד מה לומר, אבל גייל אינה רוצה שהיא תאמר דבר. אינה רוצה שתצא בהבטחות שאולי לא תוכל לקיים. היא כבר מרגישה במרחק שגדל ביניהן. הן כבר מגנות על עצמן, מגנות זו על זו מפני מה שיבוא. טינה מתחילה להתעשת לכדי דיבור. הקולות הצורמניים העיקשים של הסרטים המצוירים של יום ראשון בוקעים בקולי קולות מהסלון.

״טינה, אני יודעת כמה אהבת את בני.״

טינה מחבקת אותה וגייל שמה לב שהיא באמת רזה יותר. היא שמנה אחרי שבובי נהרג. גופה הקטן לא הכיל יפה את האסון. כל הריפוד הלך אל פניה ואל אחוריה, ושיווה לה חזות כבדה משהייתה באמת. אבל עכשיו היא רזתה; כמעט הגיעה לגזרה שהייתה לה כשגייל רק הכירה אותה, כשטינה הייתה נערה מתבגרת. אפילו מייקל שם לב. היא הייתה צריכה לדעת. היא מרגישה חרדה מגוננת רוטטת בגרונה.

בובי ג׳וניור נכנס למטבח.

״אימא, אני יכול לקבל דונאט?״

טינה מאנפפת וגייל מנגבת את עיניה בשרוול חולצתה. עיניו של בובי נוצצות ממבוכה. גייל מעלה חיוך. הילד המסכן העביר מחצית מחייו בכניסה למטבחים מלאים נשים בוכיות.

״הכול בסדר בּוֹבַּלוּ. אנחנו פשוט בוכות בגלל משהו טיפשי.״

״דיברתן על אבא שלי?״

״בערך, כן.״

״בוא הנה, מתוק.״

טינה מקיפה את השולחן, פותחת את זרועותיה לחיבוק, בובי משפיל את עיניו אל נעליו.

הוא זקוק להשפעה של גבר. זה כנראה העניין. טינה מעתירה עליו אימהות מרוכזת מדי, מנסה לגונן עליו מהעולם שלקח את אביו. זה קו דק. אנחנו רוצים להגן על הילדים שלנו, אבל איננו יכולים להרחיק לכת יותר מדי. אם מגוננים עליהם מפני הכול, הם אף פעם לא לומדים להתמודד לבדם. מייקל תמיד דאג כי חשב שהיא אימהית מדי ביחס שלה אל בובי. התינוק שלה.

״הוא יהיה כמו צב בלי שריון, העולם יוריד עליו מגף כבד והוא לא ידע מה לעשות.״

זה היה מגף כבד, אין מה לדבר.

אליסה גוררת את עצמה למטבח, עיניה דבוקות לטלפון שלה. היא נושאת את מבטה, אומדת את המצב ומזעיפה פנים.

״למה כולם בוכים?״

זאת תלונה, בתחפושת של שאלה.

אחר שטינה והילדים הולכים, גייל יושבת אל השולחן שעה ארוכה, מעבדת את המפנה הזה שחל בדברים. יש לה שאלות. ברור שיש לה שאלות. ערמות של שאלות. היא מרגישה שהן נערמות אפילו בשעה שהיא מנסה לא לחשוב עליהן. דעתה מתחילה להסתחרר מאפשרויות, כל אחת מהן לא נעימה למחשבה. היא רואה את טינה בשמלת כלולות, ואת הילדים בחופשה בדיסני וורלד, עם אבא חדש, וכל המשפחה עוברת לסן פרנסיסקו.

כן, יש לה שאלות. יש לה שאלות רבות מנשוא.

אבל התשובות, החשובות שבהן, כבר שם. הוא בחור נחמד והוא טוב לילדים. וזה רציני, זה חייב להיות. טינה יצאה עם כמה גברים אחרים במשך השנים, גייל יודעת זאת למרות ששום דבר בנושא לא נידון במפורש. טינה לא אמרה מילה, כי זה לא היה רציני מספיק להצדיק שיחה. העובדה שהייתה שיחה מלמדת שזה רציני. העובדה שזה רציני מלמדת שהוא בחור נחמד וטוב לילדים. ואת זה היא תוכל לעכל, אם תשתדל.

טוב, אז הוא בחור נחמד וטוב לילדים וזה רציני. היא תלמד את הפרטים, ובקרוב. אין טעם לדאוג בגלל דברים שאין לנו שליטה עליהם.

היא יודעת שזה נכון - שאין לה מה לדאוג - אבל היא יודעת שהיא תדאג. השאלות לא ייעלמו. התשובות לא יספקו אותה. היא מרגישה את האושר שבדעיכה הזאת, את העצב עולה, לובש צורה של בדידות. היא חייבת לעשות משהו, מה שלא יהיה, שיסיח את דעתה. היא זקוקה להקלה כלשהי מהמחשבות שלה.

היא קמה, משקיפה החוצה מהחלון. עדיין אפור בחוץ, אחד מאותם חצאי ימים מבשרי רעה, גשר בין חשכות. היא לובשת מעיל, חשה רעד מקדים עובר מהעורף מטה אל הירכיים.

אולי אחר כך תברר את המילה האיטלקית שמריה הייתה משתמשת בה עכשיו. ואולי היא פשוט תמציא מילה משלה.

לפני שהיא יוצאת היא עוברת שוב על רשימת המטלות. המקף המפריד האחרון, הבודד, נח נטוש על הנייר. היא נוטלת עט ומעניקה למקף המפריד חֶברה.

היא כותבת:

- לספר לבובי.

NCAA- National Collegiate Athletic Association- התאחדות ספורט המכללות הלאומית.

tristate - כינוי לאזור בעיר גדולה ששייך לשלוש מדינות.

Fire Department New York - שירותי הכבאות של ניו יורק.

March Madness- האליפות הלאומית של כדורסל המכללות בארצות הברית.