נטל ההוכחה

המים הגיעו עד לגובה סנטרו, מכתרים אותו בדממה מכל עבר. כמעט ארבע שעות עברו מאז עלה מהעיר התחתית, אבל נראה שדווקא כאן, על רכס ההר, נשמו את זה הכי חזק; שמיים תחתונים של ערפל סרוח; אבק רעיל שריחף והעפיל כל היום בפתותי פיח קלים מתוך הארובות, דאה מעל רציפי הנמל, חיתל את מסוף המכולות, נכרך סביב לעגורנים, כיתר את בניין הממגורות, חתר עכשיו במעלה ההר, זחל בגנים, בסמטאות, במדרגות, טשטש לגמרי את הצי הדמום של ספינות המשא העצומות, האפלות, המרחפות במרחק, בנמל, ללא תנועה. היה מזג אוויר של אמצע אוקטובר. מזג רע.

בעשרה לשבע, כשיצא מהמשרד, אחרון, עוד עבר על פני כמה עוברי אורח אקראיים שמיהרו עמוסי סלים וחבילות לכרמלית, ובדוכן שבכיכר פריז כמעט התפתה לקטוף לעצמו מנת פלאפל נוטפת טחינה, וברגע האחרון התחרט; חס על הנעליים הטובות ועל החליפה. בדרך למכונית, כשחצה את נתנזון, כבר לא התאפק ורופף לגמרי את קשר העניבה, וכשקלט בזווית העין את קבוצת המלחים הישישים ישובים על הספסל בפתח "מעיין הבירה" עם כוס של חצי ליטר ביד, מבטם תקוע באיבה בשמיים הטחובים שבמרכזם גלעין ירח זוהר כמו פנס קטן של גז, התעשת ונעצר. מה שטוב בשביל המלחים למודי התלאות של חיפה, טוב גם בשבילו; קצת קוסטיצה מעושנת עם צלחת של כבד קצוץ גס וכוס בירה צוננת עוד לא הרגו אף אחד, ובמקרר הגדול בדירה הגדולה הריקה ממילא לא חיכה לו דבר.

שתי קומות מתחתיו, ברחוב החשוך הצופה אל הוואדי, התפשטה עכשיו דממה מוחלטת, מתוחה. מונית חולפת הגיחה ממעלה הרחוב והאטה לרגע במורד, פנסיה מבליחים אלכסונית על גדר הבניין המצולקת ועל משוכת השיחים הנמוכה; חמישה חזירי בר שעירים, עצומי מידות, התגודדו שם סביב עגלת אשפה. קודם עלו במרוצה משביל החניה החשוך, ועכשיו נגחו בעגלת הפלסטיק בחרון מורעב עד שהתהפכה. הם בעטו וקרעו את שקיות האשפה וטרפו כל מה שאפשר, ואחר כך פנו בדהרה לאחור.

חזירי בר לא היו מראה נדיר ברחוב הוותיק הזה. לא פעם כשיצא לטיול לילי עם לֵני, הוויימר־ראנר הזקן, ועשה את המסלול הארוך ההיקפי עד למרכז וחזרה, או כשחזר מסרט בסינמטק או ממפגש חפוז בפאב, ידע שהוא עלול להיתקל בהם, אורבים כמו בריונים שעירים לצד הפחים לסגור חשבון. גם אל שני הטווסים שהידסו באדנותיות עם מניפת זנבם על המדרכה שבמעלה הרחוב כבר הסתגל. עם רובם כבר הייתה לו היכרות כמעט אינטימית, הרבה יותר משעם כמה מקרובי משפחתו או עם שכניו שבכניסה א' או ב'.

אחרי שנתיים בדירה הזאת, שיש לה מין כניסה נפרדת עם חצר קדמית קטנה ושכל חלונותיה פעורים אל סבך המדרון המיוער, כבר ידע לזהות בוודאות, על פי הטון והשעה, את שאגת הטיגריס הבּנגלי הישיש, את רטינת הדובים או את צווחות קופי המַרמוֹסֶט והטָמָרין, ואלה נענו תמיד בעצבנות כללית של שאגות ונהמות וקריאות תוכים וטווסים ומהומת עופות דורסים. כולם רבצו כל היום אסורים בכלוביהם, ובלילה התמרדו בזעקות.

כמו לגור מעל בית כלא זה היה, לא מעל לגן חיות. ומה ההבדל בעצם. גם על כמה מהקליינטים שלו נגזר לבלות מאחורי סורגים, וזעקות הנשים והאימהות באולם המשפט אחרי הקראת פסק הדין היו כמעט אותן זעקות. ולחשוב שכל גן החיות הזה התחיל מאיזה שיגעון פרטי של מורה לטבע שקיבל ב־48' שטח אדמה קטן ליד מרתף בית הכנסת ברחוב דרך הים כדי שיוכל להקים בו פינת חי צנועה. טירוף. עם השנים גדלה הפינה והתרחבה. החיות הזדווגו והתרבו. היֵקים המהוגנים התלוננו: נהמת החיות מגרה את היצר, מערערת את הנפש, מכתימה את טהרת התפילה. והריח, איזה ריח נורא! במרכז הכרמל הישן ניצת ויכוח פילוסופי: חיות או בני אדם? ואת מי ברא אלוהים קודם? ואיך נמלטנו בזמן מבית המטבחיים של אירופה, ובשביל מה?

חצי מאה חלפה, ועוד עשור או שניים. מרכז הכרמל לא השתנה הרבה מאז, כאילו הוא מצוי מעבר לחפזון הזמן; אותו קילומטר נינוח מרושת אורנים, אותן מדרכות שחוקות, אותם בניינים גוציים כפולי קומה עם אכסדרת העמודים הרבועים שבחזיתם, אותה זרימת עצלתיים איטית, מנומנמת, דרך שלושה רמזורים מגמגמים, עד לפקק האיטי, הקבוע, בפנייה אל דרך הים. חנויות צנועות נפתחו, ונסגרו, ונפתחו מחדש בלבוש שאמור להיות אופנתי, אבל זמנו כבר עבר. שלטים גדולים וכעורים נתלו בלי פיקוח מעל לחזיתות שהתרפטו. דוכנים זולים צצו ועלו. פלאפל. שווארמה. מאפייה. קפה מהיר. לחם. בית מרקחת. לחם. מספרה. ספרים משומשים. אופטיקה. חומרי בניין. רק הקונדיטוריות המשיכו לשגשג ולפרוח. סביב בית המשאבות הישן שבעומק הוואדי התרבו החזירים והתנים, ובשיטוטיהם הליליים במעלה הוואדי נהגו לרחרח את דיירי גן החיות בבוז מורעב, השמור לבני חורין.

ואלוהים? הוא מעולם לא התארח אצלו בין הרקות ליותר מחמש דקות. צדקן הוא לא היה אף פעם, רומנו, וגם לא בן של צדקן. ותמיד הפחידו אותו אלה שסוגדים לחוק ומגלגלים את עיניהם לשמיים. לא, הוא לא התכוון להיות דוברו של הצדק, לא בשעות היום וודאי לא בלילה. בטח לא עכשיו. עכשיו היה משוקע עד שולי נחיריו במים החמים והשעין את עורפו לאחור על שפת האמבט וחתם את עפעפיו. חוץ מאור קטן במסדרון הייתה הדירה חשוכה, אבל הוא היה ער כפי שלא היה מעודו. בבית האבות הסמוך פעה זקן; ומישהי גנחה שם בקול גניחות גדולות והתייפחה. אור עמום נדלק שם באחד החדרים, ומייד כבה. פעם זה היה בית מלון קטן, אחר כך נהפך למעון סיעודי שדייריו הקשישים אינם יוצאים ממנו אלא לדרכם האחרונה, מרוכסים עד כיפת גולגולתם בשקית ניילון שחורה.

טלפון רחוק טרטר וטרטר. ולבסוף חדל. מישהו ודאי חיכה לשיחה הגדולה שתגיע. הוא לא חיכה, רומנו. לא לשיחה הגדולה ולא לשום דבר אחר, אף שיכול היה לשער מי יהיה בקצה האחר של הקו. גם נהמת הטיגריס הבנגלי, שנחלצה כמו רוח רפאים נואשת מבין סורגי כלובו המרוחק וגרמה ללני להצטנף בנרגנות על מרבצו, חצתה עכשיו את סף הכרתו.

הכלב הזקן שלו ישן טוב מאוד בדרך כלל, בטח טוב יותר ממנו. שום דבר במציאות החיצונית אינו דחוף או הכרחי מספיק כדי שייפרד משרעפיו. לא פעם הוא חולם ומתייפח ורץ בשנתו, ורק רגליו נעות אז כאילו הוא בעיצומו של מרדף נועז, וכה עמוקים חלומותיו עד שהשכם בבוקר צריך לפתוח ברעש את התריס הגדול בסלון ולהדליק את הרדיו כדי שהוד מעלתו יואיל להתעורר. את רוב חייו הבוגרים הוא מעדיף להעביר במצב מאוזן, לני. מה רע? מנמוך וקרוב לרצפה החיים נראים נטולי הפתעות. וחוץ מזה, מאז ומתמיד העדיף חברת בני אדם; כלבים אחרים, כלבות מיוחמות, אפילו וִיוִי כלבת השכנים הקופצנית, מעולם לא משכו את ליבו באמת. גם חתולים לא הרגיזו אותו. ובכלל, מאז סירוסו לפני עשור הוא מתהלך בנחת ברחובות הכרמל הישן, שלֵו כמו נזיר בודהיסטי. הלוואי עליו שוויון נפש כזה.

נזיר הוא לא היה אף פעם, רומנו, ומעולם גם לא התכוון להיות, אבל הערב, כשנחלץ סוף־סוף ביגיעה דביקה ממועקת הרחוב וקילף מעליו את החליפה היקרה, את החולצה, את התחתונים ואת הגרביים הדביקים, הוא החליט בכל זאת לנסות. הנייד שלו נשאר מושתק על אדן הכיור, ובמערכת השמע התנגנה השביעית של בטהובן; בדיוק החל הפרק השני, הקודר, והוא קימר את צווארו לאחור עד שכל עטרת ראשו המאפיר ותעלות אוזניו טבלו במים, ושאף שאיפה עמוקה. תיבותיו הנמוכות של האלגרטו עם משיכות הצ'לו האפלות וקרן היער נקצבו בין רקותיו. הוא חש קצה נחשול של ריגוש משונה. בטהובן. רֵמי מרטן. אמבטיה חמה. נשמע כמעט מושחת. ובעצם, למה לא?

שש עשרה שעות ביום, אחד עשר חודשים בשנה הוא קורע את עצמו בעבודה קשה, מתישה, לא פעם מול חלאת המין האנושי, כמו שניסח את זה בחדות בנו הצעיר, אז למה שלא יניח לעצמו מדי פעם, יפנק את עצמו באמבטיה חמה עם כּוֹסית קוניאק משובח, אולי גם יצפה אחר כך באיזה סרט פורנו רך, שיזרים קצת דם באיברים הנחוצים לפני שיצנח לסדינים? כן, סיבה טובה הייתה לו, מאה סיבות טובות היו, וכל אחת מהן ביקשה עכשיו להיצרב בזיכרונו, אלא שזיכרונו המסוכסך מיאן להיצרב. חשש עמוק רחש שם, וסביבו הסימנים מבשרי הרעה. גם שינה לא תהיה. יותר מדי גשרים שצריך לעבור.

האלגרטו נמשך, חותר מטה עם האוסטינטו של הקרן וכלי המיתר; שתי פעימות קצרות ופעימה אחת ארוכה. פּיית הברז שהותקן במרחק שלושים סנטימטר מעל לכתפו הימנית, כחכחה. שלוש טיפות צוננות נשרו ועשו את דרכן מהכתף הימנית שלו עד לפטמה. שתי פעימות קצרות, פעימה אחת ארוכה. אצבעותיו הארוכות, שטות מאליהן במים, נגעו שם קלות בנוסחת ביטחון מוסכמת, כמעט לא חש את משקלן, אבל פטמתו כבר התקשחה למגען ועורו הצטמרר. ידו השמאלית, הפנויה, לא מתנצלת, חתרה לבדה, חולפת ברפרוף מהורהר על פני השקיעה האיטית המכונסת של בית החזה, על פני הבטן הכמושה המשתפלת קלות עם גומת הטבור שכבר אינה גומה אלא מין עין חצי עצומה, מפלסת את דרכה אל עבר הבלורית החצופה של שער הערווה ואל הרמיזה הנמרצת של איברו, שעטרתו צפה והזדקרה עכשיו מתוך המים החמים כמין זרוע של אלמוג טורף.

כן, לפחות זה. עדיין זה. למרות כל השנים, ולמרות כל מה שאיבד בהן בהסתבכויות מיותרות בתיקים מיותרים, עדיין זה, כן, והוא הבעלים היחיד של זה. גל לוהט שטף את צווארו ואת פניו. האלגרטו המשיך לשעוט. פעימה אחת ועוד שתי פעימות. כף ידו השמאלית החליקה עכשיו עוד במורד בטנו, והוא אמד רגע את המרחק הזעיר, המוחש, מטבורו עד למקום שבו נלכד הדם והתעבה בתוך גופו, ופישק את ברכיו וריפה את עצמו לגמרי. מתוך חרך עינו צפה בתנועת ידו הקצובה, האנכית, הלופתת, שאינה חדלה, ובאדווה שחוללה, וחשק את שיניו והגיף את עצמו לגמרי. שום דבר מאחורי העיניים, רק המולה רוחשת. שמונה דקות של עונג צרוף. תעשה את זה לאט. רגוע. אתה בבית שלך. באמבטיה. במים. לבד. בחושך. אתה קובע את הקצב. את הזמן. תצלול עמוק. שתי לפיתות קצרות ולפיתה אחת ארוכה. עכשיו לצוף. לצוף כמו אחת מאוניות המשא העצומות האלה בנמל; לצוף ולא להתעורר, אלא אחרי שהכול ייגמר.

זה לא עבד.

האם היה זה הגוף העייף — גופו שלו בן החמישים ושבע — שכבר אינו ניתן לפענוח, או שהיה זה הריגוש העודף, המתיש, ארוך השנים, במרדף מצטבר אחר עדויות, אחר גרסאות סותרות, אחר עסקות טיעון מפוקפקות, אחר האפשרות המפתה, המסובכת, שלפחות פעם אחת בכל הקריירה המפוארת שלו יסובב ויכניע את מערכת הצדק באופן שאיש לא חלם עליו מעודו? אישוניו הסכורים שוטטו אחר אויבו המר; תורן סמוק ורפוי מזדקר חרישי מתוך קצף גלי אוקיינוס סגלגל. אנדרטת מלחמה.

הפגישה שלו עם איסמעיל נקבעה לשתים עשרה וחצי למוחרת בעיר התחתית. הוא יחכה לו. ירכיב משקפי שמש. אולי יסתובב קצת לפני כן ברחוב. יקנה לעצמו איזה פלאפל חם וקפה כדי שלא יצטרך לעמוד על מדרגות הכניסה למשרד כשעוברים ושבים נועצים בו עיניים. כן, רעיון טוב. הוא יעשה את זה. לכאורה הכול כבר סוכם. כן, זה אולי לא יהיה הכי טוב לסטטיסטיקה שלו, התיק הזה, אבל משהו בו התקשה לסרב ("אני רוצה שהוא יאבד את הכול, כמו שאני איבדתי," איסמעיל סינן בשקט מעבר לקו, והוא עקב בדריכות אחר הקול החרוך, המוכר לו כל כך, ובלע את רוקו ושאל: "מי? על מי אתה מדבר, איסמעיל?" אבל מעברו האחר של הקו הייתה שתיקה, ונשמעו כמה רעשי רקע רחוקים שהתקשה לזהות, ולפני שנותקה השיחה עוד הספיק לשמוע את איסמעיל מתנשם בכבדות בקצה הרחוק של הקו).

התקדמות מהירה, כמו תמיד, זה מה שמצפים ממנו, זרק לו אחר כך אלכס קליין, השותף הבכיר, כשקפצו לאכול אצל אבו מרון. כן, ברכינת הצוואר המוצק והזקָן המטופח, והעיניים הזריזות, הזדוניות, והגוף הארוז היטב בחליפה היקרה, הוא יכול להיות די משכנע, רומנו, את זה אלכס לא היה צריך להזכיר, ואכן לא הזכיר, רק רמז בטון נמוך, שמה שלא יחליט לעשות בתיק המסובך הזה, הפעם זה עליו, לגמרי. ושעתיים וחצי אחר כך, כשנדחקו אל מכונת האספרסו בפינת הקפה במשרד, הפטיר שנקבעו כבר שתי ישיבות, ליזה תעדכן אותו בתאריכים. רק כשכבר עמדו ללכת נזקפה גבתו הימנית של אלכס כאילו דווקא עכשיו החליט להיזכר במשהו חשוב. "תגיד רומנו, כמה שנים אנחנו מכירים?" אלכס חייך בעיני הקרח הכחולות שלו, והוא משך בכתפיו וגירד בראשו. "נו כמה?" אלכס לא ויתר, "כמה, שמונה? עשר? ילדים גדולים אנחנו, וכבר עברנו כמה דברים בחיים, אה? אז תסלח לי שאני מכריח אותך להתבגר, רומנו, אבל אתה כבר מזמן לא לוחם צדק, תשכח מזה. אתה לוחם בשביל הלקוחות. להוציא אותם בצורה סבירה. לבנות להם גשר. להביא אותם לחוף מבטחים. זה כל מה שמעניין אותך. וככה גם עם הטיפוס הזה, ג'מיל, איסמעיל, או איך שלא קוראים לו, תגיד לי מה אתה חושב עליו באמת?" והוא התגונן ואמר: "אני לא חושב עליו. הוא סתם נגר. מעולה, דרך אגב." אבל אלכס לא ויתר, אחז בזרועו ונרכן לעברו ואמר לו בקול נמוך: "באמת? ואתה חושב שסתם ככה הוא בחר דווקא אותך? ואיך היית מגיב אם היו אומרים לך שהקליינט שלך כבר הסתבך בחיים שלו בדברים גרועים יותר?" ולפני שהספיק להתקומם, אלכס כבר ניתק ממנו. "רק במקרה שמעתי. אתה תמיד אומר שאני צריך להגיד לך אם אני שומע משהו, אז עכשיו אני אומר. ותזכור רומנו, שום דבר אף פעם לא קבור מספיק עמוק."

כן, לזרוע ספק בכל מה שזז, תמיד, זה היה ההיגיון המשפטי של אלכס, וזה אולי מה שהקנה לו בשעתו את השותפות. דווקא לו. ואולי אלכס צודק וזה גם ההיגיון הבריא ביותר, אבל זה לא ההיגיון שלו. ובכל זאת הוא חש כאילו הוא שב ונמשך אל אותה סמטה חשוכה, כאילו מימיו לא פרץ את הטבעת של מה שכבר עשה.

הוא התרומם ונעמד ותלש מגבת מהמתלה שלשמאלו והספיג במהירות את פניו, את חזהו, את עור הצוואר שהתרפט, וריסן בגב ידו את שארית הבלורית הסוררת של השיער המאפיר, הנסוג אל מעבר למה שהיה פעם קו מצח נחרץ, מהיר חֵמה, וכרך לגופו את חלוק הרחצה העבה, הקצר מדי לרגליו הארוכות, ודרך המסדרון הארוך החשוך מיהר בכפות יחפות ולחות להנמיך קצת את עוצמת השביעית, שכבר הגיעה אל הפרק הרביעי הסוער. בזווית עינו קלט את לני מתהפך על צידו על הכרית שלו (על הכול הסכים לוותר — על הכלב לא), וראה גם את השולחן הסלוני עם שאריות הארוחה החפוזה מאתמול, משלשום, עם כמה כוסות וצלחות נטושות שהתעצל לרחוץ. בדירה ממילא כמעט אינו נמצא, והאורחת היחידה שלו — מלבד שני הבנים שאמורים לבוא לשבּת — מגיעה אליו רק פעם בשבועיים בשעה הקבועה שלהם, אחרי תמרוני התחמקויות לא פשוטים מבעלה, ומההתחלה היה ברור שטוב יעשו שניהם אם בשלב הנוכחי של חייהם יוותרו על בזבוז הזמן הכרוך בגינוני אירוח.

בקושי יממה עברה מאז השיחה ההיא עם אלכס, ודווקא עכשיו במטבח, מול צנצנת הקפה וקומקום המים החמים, התכווצו שפתיו על שיניו בזעם, במבוכה. ריח אחר מילא עכשיו את נחיריו; לא ריח הסבון או הרמי מרטן, אלא ריח אדי האמוניה העולים מן המפרץ. ואולי בכל זאת אלכס צדק; זכותו של כל אדם להרוס את עצמו, אבל האם יש לו זכות להרוס אדם אחר?

על ידו השמאלית כבר נענד שעון היד, רולקס חסין מים עם לוח ספרות שחור, השעון שקיבל אי־אז מהוריה של אשתו, כשעוד הייתה אשתו. כבר שנתיים אחרי הגירושים ועדיין הוא דבק בו, וביתר שאת, כאילו יש בכוחו להחזיר את הזמן לאחור. הוא צמצם את עיניו ואמד את הזמן שנשאר. כוחו של הרגל; זמן שווה כסף. הלקוח מורח אותך בדיבורים? שימרח. השעון מתקתק.