נמר בירושלים

1

כמה דקות לפני שאנחנו יוצאים להפסקת עשר, יעקב אהרונוביץ' מוציא חבילת דפים מתיק העור השחור שלו ואומר לנו שעכשיו הוא יחלק לנו את השיבוצים למחויבות החברתית להמשך השנה. כשרק הגעתי לבית הספר התיכון בכיתה ט', יעקב נראה לי גבוה ומאיים. היום אחרי שלושה חודשים בכיתה י', אני כבר עובר אותו כמעט בראש, ולמרות זאת אני עדיין פוחד ממנו. יעקב מלמד אותנו גיאוגרפיה, תנ"ך וספרות, והוא גם מחנך הכיתה שלנו. כלומר, מלווה אותנו בטיולים השנתיים, ובאספת ההורים הוא זה שאומר לאבא שאני צריך להפסיק לחלום ולצייר בשיעורים ולהתחיל להתאמץ קצת יותר. כולם מתחילים לדבר בהתרגשות ויעקב נאלץ לחבוט על שולחן העץ שלו כדי להשתיק את הכיתה.

"המפגשים הראשונים שלכם יתחילו כבר השבוע, כל קבוצה לפי השיבוץ שלה. כל מי שאקריא בשמו, יכול לצאת להפסקה, עלו והצליחו." הוא מתחיל לקרוא בשמות ילדי הכיתה, כל מי שהוא קורא לו, קם בהתרגשות, ויעקב נותן לו דף לבן שעליו פרטי השיבוץ. אני נותר אחרון בכיתה כשהוא מרים את עיניו וקורא, ערן ווֹלוֹצְקִי."

שלושה ימים אחרי שחזרנו מחופשת חנוכה, הודיע לנו יעקב, שהשנה נשתתף בפרויקט מחויבות חברתית. במסגרת הפרויקט, כל אחד ישובץ להתנדבות אותה יצטרך למלא פעמיים בשבוע. "כמו בשנים הקודמות, תוכלו לבחור בין השתלבות בכוחות סיור של ההגנה האזרחית — הג"א, מגן דוד אדום, חלק מהבנות יוכלו לשמש כסייעות בגני ילדים וארבעה בנים ישמשו כעוזרי מאמן כדורגל בקבוצת הילדים של האגודה. מאחר שמספר המקומות בכל אפשרות מוגבל, תכתבו בטופס שמיד אחלק לכם, מהו סדר העדיפויות שלכם, ואני אשבץ אתכם. בנוסף," המשיך יעקב, "יש השנה תפקיד חדש, שיהיה בגדר ניסיון לקראת השנה הבאה." הוא הרים את עיניו, והתבונן בנו מרוצה מהעניין שהצליח ליצור. "אחד מכם יזכה ללוות חולה ערירי באחת מהמחלקות הפנימיות בבית החולים העירוני. חולה שאין לו מי שיבוא לבקר אותו ואתם תוכלו להנעים את זמנו לכמה שעות, פעמיים בשבוע." קולות האכזבה של ילדי הכיתה היו רמים כמעט כמו קולות ההתרגשות בתחילת השיעור, והדיונים על מה עדיף לבחור כאפשרות שנייה, הג"א או מגן דוד אדום, המשיכו בעוז. הבנות התחלקו בין אלו שרצו ללכת למגן דוד אדום לבין אלו שהעדיפו לעבוד בגנים. כל הבנים רצו כמובן להיות עוזרי מאמן בקבוצת הכדורגל, ורובם היו בטוחים שהג"א תהיה אפשרות שנייה מוצלחת, חוץ ממני כמובן. אני לא משחק כדורגל. אף פעם לא אהבתי את המשחק הזה, או כל משחק כדור אחר. אחרי התלבטות קצרצרה, רשמתי בעדיפות ראשונה הג"א ובעדיפות שנייה מגן דוד אדום.

בסופו של דבר, לא נרשמת אף הפתעה. אבי, עודד, דני וברוך, שגם ככה משחקים בקבוצת הנערים של האגודה, נבחרים להיות עוזרי מאמן. שאר הבנים מתחלקים בין הג"א למגן דוד אדום. כמעט כולם, גם הבנים וגם הבנות, מרגישים מאוכזבים מהשיבוץ של יעקב. אני משובץ כמובן למחלקה פנימית. "זה בגלל שאתה יודע להקשיב כל כך טוב," יעקב מנסה להסביר לי כשהוא מושיט לי את הדף. יעקב חושב שבגלל שאני תמיד מצייר ושותק בשיעורים אני גם יודע להקשיב. "ובכלל, אני יודע שאתה תמיד מעדיף לעבוד לבד ולא בצוותים, אז הג"א ומגן דוד אדום פחות מתאימים לך." אני לא עונה לו, ומשפיל מבט, הרי ידעתי שזה מה שיגיד. "תגיע למחלקה פנימית א'. אתה אמור להיות שם בין חמש לשבע. האחיות יחברו אותך לזקן נחמד ובודד ותראה כבר באיזה ימים הכי טוב שתגיע לשם. אל תשכח לתת את דף הנוכחות לאחיות שיחתמו לך אחרי כל פגישה. זה רק לארבעה־עשר מפגשים," הוא מנסה לעודד אותי, ולקצר את השיחה כדי להספיק להגיע לחדר מורים לפני שההפסקה תיגמר.

אני מכניס את הדף לתיק, יוצא החוצה ומתיישב בצד ללעוס כמה שיותר לאט את הכריך שלי. בכיתה ו', יאיר מדמוני שגר בבניין לידי, שכח להביא איתו ארוחת עשר, וחלקתי איתו את הכריך שלי. אחרי שלושה ביסים הוא שאל אותי, מה זו חתיכת הַמִּדְבָּר הזו שאני אוכל. הוא נתן לעוד כמה ילדים לטעום וכולם עשו הצגה כאילו הם נחנקים. זה היה כריך של שתי פרוסות עבות של לחם אחיד עם שכבה דקה של גבינה לבנה מרוחה ביניהן. האמת היא שהכריך באמת היה די יבש, אבל זה מה שאבא הספיק להכין לי באותו הבוקר. אתה צריך לקרוא לזה מִדְבָּרִית, מדמוני אמר כשהוא טופח לי על השכם בצער, ומאז נשארתי עם השם הזה. כדי להוכיח לכולם, ובעיקר לעצמי, שלא נעלבתי ושלא אכפת לי מה חושבים עליי, החלטתי שאכין לעצמי בכל בוקר רק את הכריך הזה. אני משוכנע שאף אחד אחר מלבדי לא זוכר את הסיפור הזה. אבל ארבע שנים אחרי, אני עדיין לא מדבר עם יאיר מדמוני, ובכל יום בהפסקת עשר אני אוכל כריך מדברית.

בחוץ כולם עומדים בקבוצות קטנות מסביב למגרש ומדברים על השיבוצים שקיבלו. רותי חסקין מתלוננת שזה לא בסדר שלא נותנים גם לבנות ללכת להג"א ושדי כבר עם האפליה הזו. גיורא לוי, שהולך כמובן להג"א אומר לה תוך כדי שהוא אוחז במפשעה שלו, שאם היא תרצה הוא ייתן לה להחזיק את הרובה שלו. רותי מאדימה ומפנה לעומתו אצבע משולשת וכל חבורת הבנים שעומדת יחד עם גיורא פורצת בצחוק. הרוח מתחזקת. בתחזית אמרו שאולי היום, סוף־סוף היורה יגיע. אני מביט למעלה, מחפש סימנים לענני גשם, אבל כל מה שאני רואה הם שמיים אפורים, בלי שום רמז לשינוי.

כשאני חוזר הביתה מבית הספר, מחכה לי בתיבת הדואר מעטפה גדולה. זו מעטפה לבנה, ולא כחולה כמו המכתבים של אמא והשם שלי רשום עליה, בטוש שחור. אני ממהר להוציא אותה מתיבת הדואר. המכתב הוא מבית הספר לאומנויות והוא מרגיש לי כבד כמו לבנה. אני מניח את המעטפה הסגורה על השולחן ומתבונן בה, מתלבט מה לעשות. בינתיים, ולמרות שאני לא באמת מסוגל לאכול מרוב התרגשות, אני מחמם לעצמי על הכיריים תבשיל שאבא השאיר לי במקרר. עד שהוא יתחמם, אני מתיישב על הכיסא ליד שולחן הפורמייקה הירוק, בוהה בסדקים ובצורות שאני מכיר כל כך טוב, מנסה לא לחשוב על המעטפה שמונחת רק עשרים סנטימטרים ממני, אבל כל הזמן תופס את עצמי מסתכל עליה. ריח חרוך עולה מכיוון הכיריים, שרפתי את התבשיל. אני מוריד את הסיר הקטן מהאש ומכריח את עצמי לאכול כמה כפות, יותר מזה אני לא מסוגל. את מה שנשאר לי בצלחת אני שופך חזרה לסיר הקטן ומחזיר למקרר. אחר כך אני שוטף במים את הצלחת והמזלג, מנגב במגבת מטבח ומחזיר הכול למקום. המעטפה מבית הספר לאומנויות עדיין על השולחן, מחכה לראות מה אני מתכוון לעשות איתה. בתוך המעטפה יש שתי אפשרויות, שתיהן מפחידות אותי כמעט באותה המידה. רוב הסיכויים שכתוב שם שהם מודים לי על פנייתי, אבל הציורים ששלחתי להם לא מספיק טובים והם מאחלים לי בהצלחה בהמשך דרכי, וכו' וכו' וכו'. רק המחשבה על תשובה שלילית גורמת לי לתחושת בהלה וקושי לנשום. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שממש רציתי משהו כל כך. אני אפילו לא בטוח למה כל כך חשוב לי להתקבל לבית הספר לאומנויות, כדי באמת ללמוד שם, או כדי להוכיח לעצמי, לאבא ולכולם שאני באמת שווה, אבל בכל פעם שאני חושב על זה, יש לי כאב בחזה. אבא תמיד אומר, שהכי טוב לא לצפות לכלום. שמי שלא מצפה, לא מתאכזב. אני לא זוכר באיזה הקשר הוא אמר לי את זה, אולי של בני אדם ואולי בהקשר רחב יותר. אבל אני כבר מבין שזה נכון, שזו הדרך היחידה לעמעם את הכאב בחזה. כששלחתי את המכתב עם בקשת הרישום, אמרתי לעצמי שאני סתם שולח אותו מתוך סקרנות, כדי לראות מה הם יענו לי, אני הרי יודע שבכל מקרה לא אלך לשם. רק כשהתחלתי לרוץ חזרה כל יום מבית הספר כדי לבדוק אם הגיע מכתב תשובה הבנתי איזו טעות נוראית עשיתי. אני יודע, שלפחות תיאורטית קיימת גם האפשרות שכתוב שם שעברתי בהצלחה לשלב הבא. אבל אז, לא תהיה לי ברירה אלא לספר לאבא, שבכל פעם שהוא רואה אותי מצייר, יש לו פרצוף שאני לא מצליח לפענח, אבל עם המון מילים שמסתתרות מאחוריו, מילים שהוא אף פעם לא מבטא בקול רם. אני איאלץ לומר לו, שאני מצטער, אבל אני מרגיש שאני חייב ללכת ללמוד בבית הספר הזה, שרק ארבעים תלמידים מכל הארץ מתקבלים אליו בכל שנה.

לא משנה מה אעשה, ברגע שאפתח את המעטפה, החלום שלי ימות. גם אם יקרה הנס, ובפנים מחכה לי תשובה שעברתי לשלב הבא, אין סיכוי שאבא ירשה לי ללכת ללמוד בפנימייה כל כך רחוקה מהבית, כמו איזה ילד ממשפחה הרוסה, בטח לא בשביל ללמוד אומנות. אני נאנח. אין שום סיכוי שאני אעז בכלל לספר לו. אני יודע שאני לא יכול לעשות לו את זה ולהשאיר אותו לבד בבית. אני מרחיק את המעטפה ממני, מעדיף לשמור אותה סגורה ואת האפשרויות פתוחות.

על בית הספר לאומנויות קראתי בסוף החופש הגדול של כיתה ט', במוסף סוף השבוע של העיתון. הייתה שם כתבה על כל מיני בתי ספר ייחודיים בארץ, לקראת פתיחת שנת הלימודים. כתבו שם על פנימיות צבאיות, על פנימיית טבע בדרום, על בתי ספר מקצועיים וגם על מדרשת אַתֵּנָה. בית ספר לאומנויות בכרמל, הקרוי על שם אלת האומנויות היוונית, המאפשר לתלמידים מוכשרים מכל הארץ ללמוד אומנות בתנאי פנימייה, במלגה מלאה. תרומתה של משפחה יהודית־אמריקאית עשירה. בכל שנה מתקבלים התלמידים המוכשרים ביותר, מתוך מאות, ואולי אפילו יותר, שמנסים. נראה שמי שכתב את הכתבה, התרשם מאוד מבית הספר. הוא טען שזה ללא ספק בית הספר הטוב ביותר מסוגו בארץ ואחד המיוחדים בעולם. בכתבה ראיינו את מנהלת בית הספר וגם כמה תלמידים, בוגרים טריים של בית הספר. הילדים, שתי בנות ושני בנים, תיארו את חוויותיהם מהשנתיים שלהם בבית הספר. איך דווקא במקום רחוק מהבית, עם נערים ונערות שאתה לא מכיר, הרבה יותר קל לגלות מי אתה באמת ולהכיר חברים לחיים. על שיטת הלימוד שמאפשרת לכל תלמיד להתמקד בתחום האומנות שלו, להתפתח וממש ליצור את עצמו מהתחלה. כך אמרה פנינה, אחת הבנות שרואיינו. לכל הילדים שהתראיינו לכתבה, היה שיער ארוך והם חייכו גם דרך העיניים. המשכתי להחזיק את העיתון ביד עוד הרבה זמן אחרי שסיימתי לקרוא בו, מרגיש את הלב שלי דופק. מיד ידעתי שאני רוצה ללמוד שם. שאני חייב ללמוד שם. אחר כך הנחתי את העיתון פתוח בכוונה על העמוד של הכתבה, ליד הכורסה של אבא, סקרן לראות איך הוא יגיב. כל אחר הצהריים הצצתי לראות אם הוא קורא את הכתבה או לא. בסוף, כשכבר התיישב בספה, הוא ריפרף קצת, ודיפדף הלאה בלי להתעכב עליה.

שנת הלימודים התחילה ובכל לילה, לא משנה באיזו תנוחה ישנתי, הרגשתי את דפי העיתון שורטים אותי. למרות זאת לא העזתי להוציא אותם מתחת למזרן, פחדתי להביט בהם שוב. מתישהו בשבוע הראשון של נובמבר, אחרי יותר מחודשיים בלי לילה אחד של שינה נורמלית, כבר לא יכולתי לסבול את זה יותר. שלפתי את העיתון מתחת למזרן ודחפתי אותו לתיק שלי. בדרך חזרה מבית הספר, עצרתי ליד הטלפון הציבורי שבשדרה והתקשרתי לבית הספר לאומנויות. אמרתי בגמגום לאישה שענתה לי שקראתי את הכתבה על בית הספר שפורסמה במוסף ושרציתי לדעת איך מתקבלים אליו. האישה הייתה מאוד נחמדה ואמרה שבית הספר מיועד לתלמידי כיתות י״א ו־י״ב מכל הארץ, שמוכשרים במיוחד באחד מתחומי האומנויות הפלסטיות, המוזיקה או המחול. "באיזו מגמה היית רוצה ללמוד?" שאלה. היא דיברה כאילו זו רק החלטה שלי, כמו ששמואל שואל ילדים במכולת שלו איזה מסטיק הם מעדיפים, כחול או ירוק. "ציור," לחשתי אחרי כמה רגעים של שתיקה. "אני לא שומעת, הקו חלש," אמרה לי, "אתה יכול לדבר בקול רם יותר?"

"אני רוצה להתקבל למגמת ציור," אמרתי בקול רם, את מה שפתאום הבנתי שהוא החלום שלי. מיהרתי להסתכל לצדדים, ולשמחתי לא היה אף אחד בסביבה שיכול היה לשמוע אותי.

"בשלב ראשון," אמרה לי, "תשלח לנו ארבעה ציורים שלך, בכל נושא ובכל סגנון. בנוסף תכתוב עמוד אחד על עצמך ומדוע אתה רוצה ללמוד בבית הספר שלנו. את הציורים והטקסט על עצמך תשלח לנו לכתובת בית הספר ואנחנו נחזור אליך תוך כמה שבועות במכתב ובו נודיע אם עברת לשלב הבא או לא. תהליך המיון ארוך ויש הרבה מועמדים, אז אנא שלח את החומרים בהקדם." היא איחלה לי בהצלחה בקול עליז, וניתקה. לילה שלם התלבטתי אילו ציורים לשלוח להם. לבסוף בחרתי בשני רישומי נוף, ציור של חתול רחוב בשחור־לבן, וציור של ציפור שיר על ענף עץ, שאהבתי במיוחד. באותו לילה ישנתי כל כך טוב, שלא רציתי לקום.

ניסיתי לכתוב למה אני רוצה ללמוד בבית הספר הזה, אבל כל מה שכתבתי, הרגיש לי מזויף. ניסיתי כל מיני ניסוחים במשך שלושה ימים נוספים עד שערב אחד, כמה דקות לפני שאבא היה אמור לחזור הביתה, רצתי לסניף הדואר במרכז המסחרי, עם הציורים ועם הדף האחרון שכתבתי בו למה אני רוצה ללמוד בבית הספר. בזמן שחיכיתי בתור הוצאתי דף חדש מהתיק וכתבתי למה אני באמת רוצה להתקבל. כתבתי שאני מצייר מאז שאני זוכר את עצמי, שאני לא יודע אם יש לי כישרון, או אם אני בכלל מצייר יפה. אבל אני יודע שבכל פעם שאני מצייר אני מרגיש אני. שבזמן שקראתי את הכתבה על בית הספר, הבנתי שמאז שהתחלתי את התיכון חיפשתי אותם ואפילו לא ידעתי שהם קיימים. שאני יודע שאהיה מאושר ללמוד שם. כתבתי את זה מהר ובלי לקרוא פעם שנייה, הכנסתי את הדף למעטפה הגדולה עם הציורים שבחרתי וניגשתי לאברם, פקיד הדואר, לשלוח לפני שאתחרט.

המעטפה עדיין מסתכלת עליי מאותה פינה בשולחן בה השארתי אותה. אני משתדל לא להסתכל עליה, אבל כנראה אני חולם בהקיץ, כי לפני שאני מספיק לעצור את עצמי, היד שלי מזנקת קדימה ופותחת אותה. בפנים יש שלושה עמודים. "מועמד יקר" כתוב שם ואני רץ על המילים מבחין, מבעד לדמעות שמפתיעות אותי, במילים, ברכותינו, עברת, שלב שני, ומצפים לראותך. אחרי שאני נרגע, אני עובר על הדפים בצורה מסודרת. בעמוד הראשון אחרי הברכות על כך שעברתי את השלב הראשון, יש הסבר על בית הספר, על מגמות הלימוד ותנאי המגורים. העמוד השני קצר יותר ובו הנחיות הרישום. יש למלא את טופס הרישום המצורף בעמוד השלישי. צריך לשלוח תיק עבודות הכולל שלושה ציורים חדשים בכל סגנון לבחירתי. על הציורים להיות בגודל של לפחות עשרים על עשרים סנטימטר. שני ציורים יהיו פורטרטים עצמיים והציור השלישי, בכל נושא שאבחר. כל אחד מהציורים צריך להיות בסגנון אחר ובשיטה אחרת. את הציורים והטפסים צריך לשלוח לכתובת בית הספר עד התאריך 24.3.72, חודשיים מהיום. השלב השלישי, כך כתוב, הוא ריאיון אישי איתי ועם ההורים. אני מציץ בעמוד השלישי, זה נראה כמו טופס סטנדרטי שצריך לרשום בו פרטים אישיים ולהוסיף את חתימת ההורים. אני נאנח אנחה עמוקה, מקפל את הדפים מחזיר אותם למעטפה ודוחף אותה עמוק לתיק בית הספר שלי.