הגאולה והגואל בתנ"ך
מהי "גאולה" בתנ"ך?
השורש "גאל" פירושו "פדה": "כִּי-פָדָה ה' אֶת-יַעֲקֹב, וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ" (ירמיהו ל"א י), "מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם, מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם" (הושע י"ג יד); וזה המובן של דבר ה' למשה: "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (שמות ו' ו).
מלבד פדיון של הצלה מיד אויב וחזק, יש גאולה שהיא פדיון קודש: "וְאִם-גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ, מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו" (ויקרא כ"ז לא), וגם פדיון של שעבוד חוב בנחלת הארץ - "כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ - וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו" (ויקרא כ"ה כה). הפדיון המשולב של אדם ואדמה מתרחש בשנת היובל - "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (שם כד). אם נכון הדבר באדם הפרטי, כך נכון הדבר בעם ישראל כולו, כמו שנאמר לירמיהו בנבואת שדה חנמאל - "קְנֵה לְךָ אֶת-שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת" (ירמיהו ל"ב ז), ומעשה זה היה לאות על הגאולה של עם ישראל בכלל - "עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (שם טו, וגם מד).
הגאולה בפי הנביאים היא פדיון בני ישראל מיד הגויים המחזיקים בהם בגלות - בתיאורים דומים ליציאת מצרים - והשבת העם אל ארצו-נחלתו בקיבוץ גלויות, כי זאת הגאולה השלמה:
"...וּבָאת עַד-בָּבֶל שָׁם תִּנָּצֵלִי, שָׁם יִגְאָלֵךְ ה' מִכַּף אֹיְבָיִךְ" (מיכה ד' י);
"וְעַתָּה כֹּה-אָמַר ה'... אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ... כִּי-תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ-אָנִי... אַל-תִּירָא כִּי אִתְּךָ-אָנִי: מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל-תִּכְלָאִי; הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיהו מ"ג א-ו);
"כֹּה-אָמַר ה' גֹּאַלְכֶם, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה... כֹּה אָמַר ה', הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה... אַף אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ, בִּישִׁמוֹן נְהָרוֹת... כִּי-נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מַיִם... לְהַשְׁקוֹת עַמִּי בְחִירִי" (שם יד-כ); "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז... הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם... דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים. וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל-רֹאשָׁם" (שם נ"א ט-יא);
"...כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן. פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם: כִּי-נִחַם ה' עַמּוֹ, גָּאַל יְרוּשָׁלִָם" (שם נ"ב ח-ט);
"עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים, פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם; סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן, הָרִימוּ נֵס עַל-הָעַמִּים... וְקָרְאוּ לָהֶם עַם-הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי ה'" (שם ס"ב י-יב);
"...מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ, וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ. כִּי-פָדָה ה' אֶת-יַעֲקֹב, וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ. וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם-צִיּוֹן..." (ירמיהו ל"א ט-יא);
וכן בתהילים: "יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד-צָר. וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם - מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב, מִצָּפוֹן וּמִיָּם" (תהילים ק"ז ב-ג).
אמרתי דברים אלה פעמים רבות מספור, בפני קהלים שונים. במקום אחד בירושלים, קם אחד מן השומעים ואמר בהפתעה: "אם כך, אנחנו כבר בגאולה?!" - אמרתי לו: "נכון. ומה חשבת עד כה? - הלוא ה' כבר אסף לציון כארבעה מיליוני יהודים מכל הגלויות, ארץ ישראל הולכת ונבנית בממדים שלא היו בה מעולם, ומה כל זה בעיניך?" - ענה לי: "אבל המשיח עוד לא בא, ואנו למדנו ש'הגאולה' היא ביאת המשיח, שרק הוא יגאל את היהודים מכל הגלויות!"
אכן, כך כתב הרמב"ם בסוף חיבורו הגדול:
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה, לממשלה הראשונה, ובונה המקדש, ומקבץ נִדחי ישראל...
הלכות מלכים, פרק י"א הלכה א
בהמשך דבריו כתב הרמב"ם:
וכל מי שאינו מאמין בו, ואינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר, "ושב ה' א-להיך את שבותך וְרִחֲמֶךָ, ושב וקִבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א-להיך שמה. אם יהיה נִדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך. והביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר יָרשו אבֹתיך..." (דברים ל' ג-ה) - ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.
לפי דברי הרמב"ם, לכאורה, המשיח הוא שיחזיר את מלכות דוד ויבנה את המקדש, ולבסוף גם יקבץ את הגלויות.
מי יגאל את ישראל?
אולם דברי הרמב"ם תמוהים מאוד: הלוא בפרשייה שציטט - פרשיית "התשובה" בדברים - מלך המשיח אינו נזכר כלל, אלא רק ה' לבדו הוא המקבץ נידחי ישראל? הרמב"ם עצמו היה מודע היטב לקושי ולפיכך הוסיף מיד:
אף בפרשת בלעם נאמר, ושם ניבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד, שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו, שמושיע את ישראל באחרונה, ושם הוא אומר: "אראנו ולא עתה" - זה דוד, "אשורנו ולא קרוב" - זה מלך המשיח; "דרך כוכב מיעקב" - זה דוד, "וקם שבט מישראל" - זה מלך המשיח; "ומחץ פאתי מואב" - זה דוד... "וקרקר כל בני שת" - זה מלך המשיח.
באמצעות מדרש זה 'הכניס' הרמב"ם את המלך המשיח לפסוקי התורה; כלומר גילה בפסוקים רמזי עתידות על דוד ואף על המלך המשיח (!). אבל חובתנו לשאול - האם נזכר קיבוץ גלויות בפרשת בלעם? התשובה ברורה - בהחלט לא. הרמזים האלה אינם מורים אלא על הצלה וישועה גדולה מיד האויבים ביד "שבט מישראל", אך קיבוץ גלויות לא בידי אדם הוא אלא ביד ה' לבדו, וכל האנשים הפועלים אינם אלא שלוחיו.
שאל אותי אחד הרבנים: איך אתה אומר שקיבוץ הגלויות במפעל הציוני הוא מעשה ה'? הלוא בני אדם הגו את הרעיון הציוני ובני אדם גם הוציאו אותו אל הפועל, וחלק לא קטן מהם היה 'חילוני' באמונתו וכלל לא האמין במעשי ה' ובפלאי נסיו.
אמרתי לו: וכי אתה מברך על הלחם "ברוך אתה ה'... המוציא לחם מן הארץ"? - אמר לי: כמובן; ואז שאלתי - וכי אין אתה יודע שבני אדם זרעו חיטה זו ובני אדם קצרו אותה, אספו ודשו, טחנו ואפו, ארזו ושיווקו - ובלא מעשיהם לא היה לחם זה מוכן לפניך? - האם אתה בוחן וחוקר אם כל העושים במלאכות הפת היו מאמינים ב"חי עולמים" כשהיו זורעים וקוצרים, אוספים ודשים, טוחנים ואופים, אורזים ומשווקים?
אחרי שנים עוד הזכיר לי הרב ההוא את ברכת "המוציא לחם מן הארץ", שבאמצעותה לימדתי אותו מהו מעשה ה' בעולם, ואיך לראות את יד ה' בכל אשר נעשה תחת השמש ולמעלה ממנה.
מי יושיע את ישראל?
ניגש כעת לבחון את המקומות בתנ"ך שבהם נזכר הצאצא לבית דוד (הוא המלך המשיח), אשר יושיע את ישראל באחרונה, ונראה שמלחמה נגד אויבי ישראל נזכרת בהם, כמו שלחם דוד, או משפט צדק ברוח ה', כמו שהיה בימי שלמה - אך קיבוץ גלויות לא נזכר בהם:
בנאומי בלעם שהרמב"ם הזכירם בהמשך הפרק, נזכר ניצחון של אריה על כל העמים מסביב; בנבואת מיכה (פרק ה') נזכר "מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל" אשר יצא מ"בֵּית-לֶחֶם אֶפְרָתָה", מן הצעיר "בְּאַלְפֵי יְהוּדָה" - כמו דוד אביו - והוא ירעה, כלומר ינהיג, "בְּעֹז ה', בִּגְאוֹן שֵׁם ה' אֱ-לֹהָיו", ויכה "אֶת-אֶרֶץ אַשּׁוּר בַּחֶרֶב", ועמים רבים "כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר, כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי-צֹאן". אלו תיאורים הדומים לתיאורי בלעם. אולם גם בנבואת מיכה, את קיבוץ הגלויות יעשה ה' - "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם-ה', אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה... וּמָלַךְ ה' עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּוֹן מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם" (מיכה ד' ו-ז).
הנבואה הידועה ביותר שמזכירה את צמח דוד היא נבואת ישעיהו:
וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי... וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה'... וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'... וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים... וְהִכָּה-אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו...
ישעיהו י"א א-ה
אין מדובר כאן בניצחונות כבירים ובגבורת אריות כמו אצל דוד, אלא במדרגה גבוהה יותר, ששורשה נמצא אצל שלמה - לא יהיה צורך בכוח פיזי ולא בנשק, כי הצדק והיושר יהיו כלי הנשק. כולם יקבלו זאת, ואף העמים יביאו לו מנחה, כי יבינו שרוח ה' נחה עליו.
אך מה אומר הנביא בהמשך?
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲ-דֹ-נָי שֵׁנִית יָדוֹ, לִקְנוֹת אֶת-שְׁאָר עַמּו... וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל; וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ…
שם יא-יב
ועוד מוסיף הנביא:
וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם-מִצְרַיִם, וְהֵנִיף יָדוֹ עַל-הַנָּהָר... וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ, אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר, כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם…
שם טו-טז
כלומר, החוטר שיֵצא מגזע ישי הוא שיטמיע בעם את ערכי הצדק והיושר, אך מי שיגאל את העם - מי שיקבץ את הגלויות - הוא ה'. בתנ"ך, רק ה' לבדו הוא גואל ישראל, ולא שום אדם - לא משה רבנו, לא דוד המלך ולא המלך המשיח; כל בני האדם הפועלים, זוכים להיות שלוחים של ידו החזקה.
נבואות קיבוץ גלויות
כעת נסקור בקצרה את דברי הנביאים על קיבוץ גלויות: בנבואות הנחמה בישעיהו קיבוץ גלויות מתואר פעמים רבות, ותמיד זאת "זְרוֹעַ ה'... הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי-יָם - דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים" (ישעיהו נ"א ט-י). כאשר נזכר משיח ה' (פעם אחת!), הרי הוא דווקא כורש מלך פרס (מלך זר, עובד אלילים), שהפך שליח ה' לפתוח את דרך החזרה לירושלים: "כֹּה-אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ, לְכוֹרֶשׁ..." (שם מ"ה א).
בנבואת ירמיהו (פרקים ל'-ל"ג) קיבוץ הגלויות ושבירת עול זרים מתוארים באריכות ובהרחבה, והכול מעשה ה': "כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם..." (ירמיהו ל' י). רק בסוף נבואות הגאולה נאמר: "בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח..." (שם ל"ג טו-טז). "צמח דוד" יפעל במתכונת של נבואת ישעיהו, יעשה "משפט וצדקה בארץ" ובימיו תבוא גם ישועה לירושלים, אבל בנבואה זו לא נאמר כלל שהוא זה שיביא אותה.
גם בנבואת יחזקאל מתואר כי קיבוץ הגלויות העצום ייעשה ביד ה', ביד חזקה: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל ל"ו כד), ובכל הפרק שמו של בן דוד איננו מוזכר. רק בפרק הבא - אחרי תחיית העצמות היבשות - בנבואת האיחוד של "עץ יוסף" עם "עץ יהודה", נזכר שמו של דוד: "וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם... וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם" (שם ל"ז כד-כה).
בנבואת הושע (ב' ב) נזכר קיבוץ גלויות עם מנהיג אחד - "וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי-יְהוּדָה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו, וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד, וְעָלוּ מִן-הָאָרֶץ" - כפי שיבואר בפרק על הרב אלקלעי, הוא פירש "ראש אחד" בפסוק זה דווקא על "משיח בן יוסף". בהמשך, ישנו הרצון העז של בני ישראל לשוב אל ה' - "...וּבִקְשׁוּ אֶת-ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם..." (הושע ג' ה); בנבואת עמוס (ט' יא-יב), ה' יקים מחדש "אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת" ויגדור את פרצותיה, לא לקיבוץ גלויות אלא "לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת-שְׁאֵרִית אֱדוֹם, וְכָל-הַגּוֹיִם..."; בנבואות יואל (ג'-ד'), עובדיה (א' יז-כא) וצפניה (ג' ח-כ) מתוארת ישועה גדולה לישראל וקיבוץ גלויות עד "בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (יואל ג' ד), אך בן דוד איננו מוזכר בהן כלל. בנבואת זכריה (י"ב-י"ג) מתואר משבר נורא עם מספד גדול בגלל הגויים הצרים על ירושלים, והישועה תופיע מתוך המשבר והמספד.
מכל אלה אנו רואים ומבינים שנבואות הישועה והגאולה מתארות מצבים שונים מאוד זה מזה. אפשר לפרש שאלו שלבים שונים בתהליך הגאולה הארוך, וניתן גם לפרש שאלו אפשרויות שונות. כלומר הגאולה יכולה לבוא באחת מהן או בשילוב של כמה מהן, והדבר תלוי במידת הזכות של עם ישראל: "זָכוּ - אֲחִישֶׁנָּה, לא זָכוּ - בְּעִתָּהּ" (סנהדרין צח ע"א).
אבל בכל הנבואות כולן, לא נזכר שמלך המשיח הוא שיקבץ גלויות אפילו פעם אחת - אלא רק ה' לבדו, כמו ביציאת מצרים - "כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.