1
הוא עמד במרפסת מחוץ לאולם הנשפים המפואר, מביט בחוף המבודד ובים. ירח חרמשי נתלה בשמיים, כחרב שנהב מעוקלת בתפאורת הכוכבים הזוהרים.
קולות השיחה והמוזיקה הנעימה ריחפו מבעד לדלת הפתוחה מעט מאחוריו, אך הוא היה בודד.
בודד ונרגז.
הכול פה היה מוכר לו. הארמון המורי המפואר, החול הלבן, הים האינסופי. הוא נולד פה, לא רק באל-אנחארה אלא בארמון זה עצמו, נולד לכל מה שהוא ייצג. האגדה מספרת שעמו היה עתיק כמו הים, נצחי כמו המדבר. בעבר הייתה זו ארץ של לוחמים. היום היא הייתה נתונה במאבק למצוא את מקומה בעולם חדש ושונה.
חליל היה חלק משני עולמות. לבו תמיד יהיה פה, בארץ קשה ויפה זו, אך חייו היו בעיר ניו יורק בה הוא התגורר בעשור האחרון.
מצחו התכווץ בפניו הגבריות הנאות.
הוא הגיע מוקדם בבוקר לאחר שזומן על ידי אביו למה שהאדם המבוגר כינה עניין דחוף של המדינה. הזימון הגיע במועד לא נוח, אולם חליל, אף שלא האמין בכמה מהמנהגים הישנים, האמין שעל בן לכבד את אביו.
העובדה שאביו היה גם הסולטאן העניקה לזימון משנה תוקף.
הוא קרא את הדואל, קילל חרישית, ואז התקשר להזמין את מטוס הסילון הפרטי שלו והותיר את עסקת מיליארדי הדולרים על השולחן ומאהבת חדשה לבד במיטתה. מספר שעות לאחר מכן הוא ירד מהמטוס, מוכן לכל...
אולם הוא התקבל בקבלת פנים שלא היה בה דבר יוצא מגדר הרגיל.
שייח' חליל אל-קאדאר, נסיך הכתר של אל-אנחארה, מגן בני עמו, יורש כתר הלביא והסיף, ולמיטב ידיעתו בעל תריסר תארים מיושנים אחרים, הכניס את ידיו לכיסי מכנסיו ונאנח בתסכול.
אביו המוקף בפמליית השרים הרגילה קיבל בחום את פניו.
"נפלא, בני." הוא אמר. "באת בלי לבזבז זמן."
"מובן שלא, אבי," ענה חליל. "כתבת בהודעתך שהעניין דחוף."
"אכן, כן." אחד השרים התקרב ולחש באוזנו של הסולטאן, שהנהן בראשו, ואז טפח על שכמו של חליל. "אולם ברגע זה עליי לטפל בעניין כלשהו."
"אך מה בנוגע לעניין הדחוף...?"
"בקרוב." אמר הסולטאן ומיהר לדרכו.
ה"בקרוב" הפך מדקות לשעות ותגובתו של חליל נעה מסקרנות לחוסר סבלנות ולזעף קודר. מצב רוחו לא השתפר כשמזכירו הפרטי של אביו נקש בדלת מערכת חדריו בשעה מאוחרת אחר הצהריים והודיע לו שהסולטאן יפגוש אותו בארוחה רשמית שנקבעה לאותו ערב.
רק המחשבה על כך עכשיו הקשיחה את שרירי לסתו של חליל.
כמה "דחוף" יכול העניין להיות אם דנים בו בשעה שמאתיים אורחים מתרוצצים סביב?
חליל עשה כמיטב יכולתו להתנהג בנועם במהלך הארוחה, אך הוא חש שכעסו עולה. בסופו של דבר הוא התנצל ויצא אל המרפסת לאורכה הוא יכול היה לצעוד, להביט בשעונו, לתהות מה, לעזאזל, קורה פה ו...
מה זה היה?
דמות התרחקה מצללי הארמון והחלה לצעוד במהירות על החוף לעבר הים. מצחו של חליל התקדר. מי זה יכול היה להיות? השעה הייתה מאוחרת. למעשה, האזור היה פרטי, מיועד לשימושם הבלעדי של אנשי משק ביתו של הסולטאן, ושמור היטב.
אחד האורחים? לא. הדמות לבשה גלבייה עם ברדס. לבוש של גבר. אולם הערב היו כל הגברים לבושים בחליפות ערב כהות.
חליל התקרב אל המעקה.
מלבד זאת, לא ייתכן שזה היה גבר. הדמות הייתה שברירית מדי. אם כך, נער. משרת – אך אין ספק שהם יודעים שהסולטאן המאמין במנהגים הישנים לא יסכים שמשרת יטייל בחלק זה של הנחלה המלכותית.
הנער הגיע אל המקום בו נפגשים הים והחול. עיניו של חליל הצטמצמו. האם הוא דמיין כשהבחין במתח ברור בקווי כתפיו של הנער, בנוקשות גבו?
הנער צעד צעד אחד לפנים. הים העלה קצף סביב קרסוליו, סביב רגליו, הרטיב את הגלבייה, כרך אותה סביבן.
מה הנער זומם, לעזאזל?
זו הייתה שאלה טיפשית. הנער פסע ביציבות אל תוך הים – הים שקרקעיתו צנחה חדות במרחק כחמישה מטרים בלבד מהחוף ושלעיתים קרובות שכנו בו כרישים רעבתניים אוכלי אדם.
חליל קילל, אחז במעקה וקפץ אל החול.
לבה של ליילה פעם כה בחוזקה כשהיא החליקה מבעד לדלת ההרמון, שהיא הייתה בטוחה שכולם יכלו לשמוע אותו.
היא הופתעה מכך שהיא הצליחה להגיע עד כאן.
היא התחמקה מבלי ששומרותיה יבחינו בכך. לא שהן כינו את עצמן שומרות. שתי הנשים שמעולם לא הניחו לה להיעלם מעיניהן היו משרתותיה, לדברי אביה, וכשהיא נעצה בו מבט זועם ותבעה לדעת מהו תפקידו של "משרתה" השלישי, בריון ענק שפניו מצולקות מאבעבועות ושיניו חסרות, הוא אמר שאהמט אמור להגן עליה.
"אל-אנחארה אולי נראית ארץ חלומית," הוא אמר, "אך היא אינה כזו."
זה, לפחות, היה נכון. אל-אנחארה אולי נראתה כמקום מתוך אלף לילה ולילה, עם צריחי המסגדים והקשתות המוריות, אך היא לא הייתה כזו. האירועים שהיא חוותה בימים הספורים האחרונים הוכיחו זאת.
אך באותו לילה היא לא הניחה לעצמה לחשוב על כך.
במקום זאת, היא התמקדה בבריחה. השאלה הייתה, כיצד?
היא ושומרותיה, לכאורה, היו באגף נפרד בארמון. פעם הוא היה ודאי יפיפה. היום רצפות השיש כהו מזוקן, שטיחי המשי היו מרופטים והקירות מלוכלכים. החלונות שהשקיפו אל רצועת חוף ריקה מאדם היו מסורגים בשבכות ברזל נאות. הדלת שהובילה אל הארמון הייתה מוברחת היטב, המנעול על הדלת שהובילה אל החוף נראה כאילו הוא לא נפתח במאה השנים האחרונות.
במילים אחרות, ליילה הייתה לכודה.
ואז, ממש לפני השקיעה, השתנה מזלה.
ספינה הופיעה. יאכטה, ליתר דיוק. היא עגנה במרחק מה מהחוף, 250-200 מטרים, אולי מעט רחוק יותר, אך מהו מרחק כזה בעיני אישה נואשת?
כיצד היא תצליח להגיע אליה? פחות מעשרים דקות מאוחר יותר התגלתה לה התשובה.
היא מצאה סיכת ראש.
לא הייתה זו סיכה רגילה כאלה הנמכרות בחנויות כלבו. הסיכה הזאת הייתה ענקית, עשויה פליז או נחושת, או זהב, עד כמה שהיא ידעה. הדבר החשוב היה גודלה, חוזקה...
והעובדה שהיא תוכל לפרוץ בעזרתה את המנעול על הדלת החיצונית ברגע ששומרותיה יפרשו לשנת הלילה. אולי יתברר שהצפייה בכל אותם סרטי קולנוע על גיבורות נועזות שהפכו סיכות ראש לכלים הייתה הדבר הטוב ביותר שהיא עשתה מעודה.
היא הסתירה את הסיכה בסדק בקיר והמתינה.
הנשים הביאו לה מגש אוכל והתרחקו בהליכה ברווזית כדי להצטרף אל אהמט. ליילה שיחקה במזון אך לא אכלה אותו. הנשים שבו עד מהרה. היא הניחה להן למלא למענה אמבט, הניחה להן לייבש את שערה ולפדר אותה, אך כשהן אחזו בכתונת הלילה היא ניערה את ראשה וסימנה בתנועות שקר לה.
הנשים פרצו בצחוק גועה. ובכן, מדוע לא? כל דבר בה שעשע אותן. שערה הבלונדיני, עיניה הכחולות, עורה החיוור וגופה הצנום, בעיניהן. העובדה שהיה לה קר כשהטמפרטורה עמדה אך מעט מתחת לבעירה הייתה רק דבר נוסף שהצחיק אותן.
במקום כתונת לילה הן הלבישו אותה בגלבייה.
"שני עכשיו." הורתה אחת מהן, וליילה נכנסה בצייתנות אל החדרון שהן הקצו לה.
היא המתינה עד ששמעה את מקהלת נחירותיהן שהרעישו את אמות הסיפים ואז צעדה על קצות אצבעותיה אל הדלת הנעולה.
דקות מספר לאחר מכן, לאחר שטלטלה מעט במיומנות את סיכת הראש במנעול, הייתה ליילה חופשייה.
היא רצתה לרוץ מטה אל הים, אך מה אם מישהו יביט מבעד לחלונות הארמון? היא הייתה חייבת להיראות נינוחה, לכן היא צעדה באיטיות על החול. כשהגיעה אל קו המים היא שקלה אם להיפטר מהגלבייה והזכירה לעצמה שאין לדעת את מי תפגוש בספינה שעדיין התנודדה ברכות במעגן. היא אך החלה להיכנס אל המים...
משהו הגיע אליה במהירות.
משהו גדול. משהו חזק.
גבר.
זרועות חזקות סגרו עליה מאחור, הניפו אותה באוויר. היא זעקה, בזעם ובפחד. כיצד הצליח אהמט לתפוס אותה כל כך מהר?
אלא שהוא לא היה אהמט.
היא חשה שהגוף שנצמד לגופה היה קשה ומוצק, ללא שכבות של שומן. הזרועות המקיפות אותה היו מתוחות ושריריות. אפילו ריחו של הגבר לא היה ריחו של אהמט. השומר הדוחה שלה הסריח מזיעה ושומן. לגבר שהניף אותה באוויר, שנאנק כשהיא נאבקה בו, היה ניחוח של ים ושמץ של בושם יוקרתי.
היא לא עומדת להימסר לשודד שמן שמחפש רעיה, חשבה ליילה בחוסר אמון, היא עומדת להיאנס על ידי גבר זר בעל גוף חזק וריח של ניקיון.
ואז היא הפסיקה לחשוב וצרחה.
הצרחה כמעט ניקבה את עור התוף באוזניו של חליל.
אישה? היצור שנאבק בו כיצור פרא לא היה נער, הייתה זו אישה.
ועוד איך אישה.
כשהוא אחז בה כך, מוטה לאחור כנגד גופו, לא היה כל ספק במינה. ברדס הגלבייה נפל לאחור, שערה הארוך הפראי נפל על פניו, גבה לחץ על מפשעתו, שדיה...
שדיה היו כמעט חפונים בידיו, לעזאזל...
חי אישתר, מה קורה פה?
הוא היה בטוח בדבר אחד בלבד, זה לא היה הזמן לנסות לברר זאת. היא התאמצה בכל כוחה להשתחרר. ובכן, יפה. הוא יניח לה ברגע שהיא תפסיק לנסות להרוג אותו. בסדר, אולי זו הייתה הגזמה, אך מרפקיה היו חדים כשהיא נעצה אותם בבטנו, עקביה קעקעו את שוקיו...
והעכוז הזה.
קטן, מוצק, אלגנטי. היא דחקה אותו כנגד מפשעתו, ולעזאזל, גופו הבוגדני החל להגיב.
"בס," הוא רטן. "בס!"
הוא יכול היה באותה מידה לפקוד "עצור" על נמר. חליל נאנק, משך אותה אליו חזק יותר והצמיד את פיו אל אוזנה. "שסמק!" הוא תבע.
היא לא ענתה, אך מי היה מגיב לשאלה כזאת ברגע כזה? ובכל זאת היה הגיוני לשאול מי היא הייתה, מה היה שמה.
לא חשוב.
מה שהיה חשוב הוא שהם עדיין ריקדו על קצף הגלים, היא לחמה כחתולת בר, הוא ניסה להכניע אותה...
ניסה לא להגיב להדיפת ישבנה, למלאות שדיה...
האם הוא יצא מדעתו? למי אכפת מכל אלה? האישה הייתה פולשת. מה היא עשתה פה? כיצד היא הצליחה לעבור בשערים ועל פני השומרים? האם היא יצאה לשחיית לילה? האם היא ניסתה לשים קץ לחייה?
קול צעדים נשמע הולם בחול. חליל הביט לאחור וראה שתי נשים חסונות וגבר ענק צועדים בכבדות לעברם.
הגבר אחז בידו סכין.
"זרוק אותו." נהם חליל בערבית.
הגבר החליק ונעצר, נעץ מבטו, החוויר ונפל על ברכיו. כך עשו גם הנשים.
זמן קצר איש לא נע, אפילו לא האישה שבזרועותיו. יפה, חשב חליל בזעם וסובב אותה אליו, ואז הפיל אותה על ברכיה.
כשידיו על מותניו הוא סינן שרשרת מילים שלא היה כל סיכוי שליילה הבינה. היא לא הצליחה להבין דבר מהמתרחש. מדוע שכבו שוביה בפנים מופנות אל החול והשתטחו בפני המטורף שתקף אותה?
בנשימה כבדה היא הטילה לאחור את שערה הרטוב מפניה וירתה שניים משלושת העלבונות שהכירה. טוב, היא ידעה כיצד לומר אותם, אם לא את משמעותם, אך מה זה חשוב ברגע כזה?
"אבן אל חימר," היא התנשפה. "אנתא חייוואן!"
אחת הנשים פלטה צווחה עמומה, השנייה גנחה. אהמט התרומם על ברכיו, אך הגבר שתקף אותה הרים יד אחת.
הוא השתמש ביד השנייה כדי לאחוז בפרק כף ידה ולמשוך את זרועה מאחורי גבה.
"שסמק." הוא נבח, מנמיך את פניו עד שעיניו היו כמעט בגובה עיניה.
מה הייתה משמעות המילה? היקף ידיעותיה בערבית נוצל כמעט במלואו. הדבר הטוב ביותר שהיה בידה לעשות היה להניף את סנטרה ולהטיל את העלבון האחרון באוצר המילים העלוב שלה.
"שסמק," היא סיננה בין שיניה והוסיפה, ליתר ביטחון, "יחרב ביתכ!"
תהא אשר תהא משמעות המילים שאמרה, הן בהחלט השיגו את המטרה.
הוא נעץ בה מבט כאילו הייתה מטורפת. הנשים כיסו בידיהן את פניהן. אהמט זינק על רגליו ופנה אליה.
הגבר נהם לעברו והוא שב ונפל על ברכיו.
שקט ירד על החבורה הקטנה,שקט שהופר רק על ידי המיית הים. התוקף שלה הידק את אחיזתו בידה ומשך מעלה את זרועה עד שהאוויר התרוקן מריאותיה.
אולי הוא לא עמד לאנוס אותה אחרי הכול, חשבה ליילה בשלווה מפתיעה.
אולי הוא עמד רק להרוג אותה.
מספיק. היא חייתה בפחד בימים האחרונים, אך היא לא תמות בפחד. במקום זאת היא הניפה את סנטרה וחזרה על אותן מילים שאמרה. הפעם באיטיות, לצורך ההשפעה החזקה ביותר.
ואז היא הבזיקה חיוך זוהר.
עיניו של הגבר הוצרו. "כלבה." הוא רטן, ואז הניח את ידו הגדולה במרכז חזה ודחף.
ליילה זעקה, הניפה את זרועותיה ונפלה על גבה במים.
הקהל שלו פרץ בצחוק רם.
הוא לא צחק. הוא המשיך להביט בה בפנים חסרות הבעה. היא קמה במאמץ על רגליה, רועדת מזעם, מפחד, מהטבילה במים, אך מבטה מעולם לא הוסט מעיניו.
הגבר פלט מה שהיה ללא ספק הוראה. הצחוק נפסק. הוא דיבר שוב, הנשים ואהמט נעמדו. הם הביטו זה בזה, ואז הצביעה אחת הנשים על ליילה והחלה לדבר בקול נמוך. הגבר שיסע את דבריה, האישה הנהנה. שוב הצביעו לעברה, שוב דיברו.
עם תום השיחה הסתובב הגבר, שילב את זרועותיו ובחן אותה.
היא הבחינה לראשונה במראהו. גבוה, רחב כתפיים, ארך רגליים. הוא לבש חליפת ערב שחורה, לא גלבייה. שערו היה ארוך וכהה. היא לא יכלה להבחין בצבע עיניו אך הן היו שקועות עמוק בפניו הקשות והאכזריות...
והיפות. יפות עד פראות, אם קיים דבר כזה.
אט אט, כה לאט שהיא חשה בכוונה שבכך, נעו עיניו עליה, על פניה, שדיה, גופה. היא ידעה שהגלבייה הרטובה שלה נצמדת אליה.
מה הוא יכול היה לראות?
הכול, היא חשבה. את צורת שדיה, את ההזדקרות הפתאומית של פטמותיה, את אורך רגליה.
ליילה פלטה קול קטן מעמקי גרונה. עיניו התרוממו אליה. למרבה חרדתה היא חשה פרץ של חום מול מה שראתה באותן פנים יפות, מפחידות.
רחש הים, אנחת הרוח... הכול נמוג. שפתיו התעקלו בחיוך, כזה שנשים תמיד הבינו. בביתה היא תמיד ידעה להתמודד עם חיוך כזה.
כאן היא יכלה לחשוב רק על צעד מהיר לאחור.
זה לא עזר.
הוא אחז בכתפיה וגרר אותה לפנים. היא מעדה, נפלה עליו, על גופו הקשה והשרירי, שדיה רכים כנגד חזהו. אחת מידיו עקבה אחר קו עמוד השדרה שלה, הוא חפן את עכוזה, הרים אותה אליו והיא חשה בכוחו הנורא של בשרו המגורה נדחק אל משולש ירכיה.
היא התנשפה, חשה שהיא מתנודדת בחיבוקו.
הוא אמר משהו בקול נמוך. היא לא הבינה את המילים אך המשמעות הייתה ברורה, בעיקר כשהוא הנמיך את ראשו, שזר את אצבעותיו בשערה, משך לאחור את שערה עד שפניה הורמו אליו.
"בלאש."
"לא." היא התכוונה לומר זאת בתוקף, לא בלחישה נרעדת, אך הדרך בה הוא הביט בה, מגע ידו בשערה, ניחוחו המעורב בניחוח הים...
לבה של ליילה הלם.
הם הביטו זה בעיני זו לפרק זמן שנדמה כנצח. אז התקשח שריר בלסתו. הוא הניח לה, פשט את ז'קט החליפה שלו וכרך אותו סביבה. היא נאחזה בו בלי לחשוב, מתחפרת בחומו, בחום שהיה שלו. ידיו סגרו שוב על כתפיה והוא סובב אותה לפנים, אל זרועותיהן המושטות של הנשים.
ואז הוא הפנה את גבו, צעד לאיטו על החוף ונעלם אל תוך הלילה.
לולה –
נסיך המדבר
לא מהמומלצים בזאנר , בינוני מינוס. באופן כללי ספרי הרומן הרומנטי לא עולים בדרך כלל בקנה אחד עם ערכים פימיניסטים אך בספר הזה הדבר בולט במיוחד. לא ממליצה.
רונית –
נסיך המדבר
נראה לי קצת משונה לקרוא על נסיכים מארצות ערב ובכלל מה לסופרת אמריקאית למושגים בעולם המוסלמי ? ספר בסך בסדר ו קצת פמיניסטי אבל בסופו של דבר זה רק ספר לא ?!
לימור –
נסיך המדבר
פחות אהבתי ועוד פחות התחברתי, יש ספרים הרבה יותר יפים בז’אנר הזה, אפשר ממש לדלג ולעבור לספר הבא.
מילה –
נסיך המדבר
קראתי פעם זוכרת במעורפל לא באמת נשאר חותם טוב מהסיפור
רשום במהירות ולא סוחף מדי הוא גס היא מוזרה
מה היא עודה בכלל באנקרה?!?!? מחתנים בכוח
הוא מציל נשמע רומנטי אך הסיפור לא זרם לי כלל