נסיך שוויצרי

נניח שיש מין מלאך כזה שמרחף בלילה מעל המיטות ומדי פעם עוזר לחולמים בהקיץ להירדם, וגם מציץ קצת לחלומותיהם של הישנים. ונניח שהמלאך הזה מרחף עכשיו מעל פנימיית שערים ליד מושב מובילים. ונניח שכל זה קורה כשהבנים והבנות מקבוצת כרמל שבכיתה י"א מנסים להירדם או כבר ישנים במיטותיהם, בחדרים שלאורך המסדרון הארוך, החשוך, שבקצהו האחד המקלחות, השירותים והמטבחון, ובקצהו השני הכיתה.

נניח שהמלאך, בעצם מלאכון שמנמן־ורדרד־שקוף, מתחיל את הסיבוב שלו בחדר של מיה ונטע. הוא מתעכב תחילה מעל למיטה של נטע, שנראה כאילו נרדמה בזה הרגע באחו הירוק, שערה בצבע החיטה הבשלה פזור על הכר, ובלחייה העגולות הסמוקות היא נדמית לו כמו מלאך תאום. החלום שלה, המלאך כבר מנחש זאת מראש, אוסף למרגלות מיטתה חתולים פרסיים עם סנאים וקואלות, והם מתחככים ברגליה, מדגדגים וטועמים מגבישי הסוכר הוורודים שבצלוחית החרס, בעוד רוח בשׂוּמה מפזרת בשערה פרחי יסמין לבנים. אבל המלאך קצת אלרגי לפרוות, והוא מרפרף בכנפיו לעבר מיה. בשביל החלומות שלה דרוש לו ספר פירושים מיוחד. שמיכה דקה מוטלת על שכמה והיא משוטטת בעיר זרה, צלילי חצוצרה מלכותיים מלווים אותה, והיא יודעת שבאחד מבתי האבן הגבוהים עם הגגות השחורים תיפתח איזו דלת, ומישהו יצא ממנה ויזמין אותה ללכת בעקבותיו. המלאך היה נשאר שם עוד קצת כדי לגלות מי האיש, אבל צריך להמשיך הלאה. הוא שולח חיוך מואר אל מיה, המתהפכת בשנתה במיטת הברזל על מזרן הגומאוויר, רעמת שערותיה החומות והסבוכות מקיפה את ראשה כהילה אפלה, ובאור הירח מנצנצים לעברו הפירסינג הקטן באף ושלושת העגילים באוזן שמאל.

בחדר של שלומי ועומרי הוא דווקא די נהנה. שלומי הנמוך והזריז מתחיל בדרך כלל בחלומות ממונעים, שבהם הוא מחליף לסירוגין בין מכוניות ספורט נוצצות לציוד מכני כבד, ואז מזפזפ לסרטוני טום וג'רי, שם הוא תמיד ג'רי העכבר שכותש את טום החתול. עומרי, לעומתו, חולם בדרך כלל על נבחרת הכדורסל של הפנימייה בזמן משחק סוער, וגם על כל אחד משחקני הנבחרת בנפרד.

אחר כך אולי יעשה המלאך איזו קפיצה קטנה לחדר של אביגיל ותמי. אביגיל צחת העור שוכבת ללא תזוזה במיטתה, שער הנחושת המתולתל שלה משוחרר מסיכות וגולש בחופשיות עד למותניה. היא חושבת שהיא לא חולמת אף פעם, אבל המלאך הקטן יודע מה הולך שם, ולא בטוח שבא לו לקבל שוב סחרחורת מטורפת כשהוא צופה בה דוהרת באופנוע על קיר המוות, או טסה ברכבת הרים, או קופצת בנג'י, רגליים למעלה וראש למטה, מעל לנהר שורץ תנינים.

במיטה לידה, תמי אוספת את ברכיה הרזות אל ראשה קצוץ השיער. גם הלילה תחלום על שתי פרוסות לחם דקות עם חמאה וגבינה צהובה, ותתעורר בבעתה — שמא שכחה לרגע לספור קלוריות. המלאך ימשיך ויחלוף על פני החדר של יניב וליאור בלי להיכנס. מהטנקים ומפצצות המצרר בחלומות של ליאור, הג'ינג'י המגודל, הוא אף פעם לא התלהב, ואל החלומות של יניב השחום, גבה הקומה, בכלל אסור לו להיכנס. יש הוראה מפורשת מלמעלה: "הצפייה אסורה לילדים מתחת לגיל שש־עשרה ולמלאכי השרת."

התחנה האחרונה של המלאך היא בחדר של אהרון והחדש. המיטה של החדש מחכה לו, חשופה ובלתי־מזמינה. ואילו אהרון השמנמן מכורבל בשמיכת פוך רכה על מצעי סאטן תכולים, לחיו התפוחה שקועה בכסת נוצות האווז, והוא נוחר בעדנה. החיוך שעל שפתיו מסגיר את חלומותיו — מיטת ענק שעליה מונחים מזרן עבה ורך, ערימת כריות משי ושמיכות קלות, אווריריות, אפריון קטיפה כחולה־זהובה ממעל, ובפסגת המיטה רק הוא לבדו.

נניח עכשיו שהמלאך כבר חש באור השחר העולה, בעייפות הפושטת באיבריו וברעב הקטן המכרסם בתחתית בטנו. הוא מתחיל לחזור אל המקום שממנו בא, אבל מבטיח להמשיך לעקוב מקרוב אחרי קבוצת כרמל בפנימיית שערים שליד מושב מובילים.

"בוקר טוב!" צועקת ברכה, אם הבית, ואף אחד לא עונה לה. בית כרמל דומם. ברכה מסיטה וילונות, פותחת חלונות וטורקת דלתות. היא מכריזה על השעה בקול של יום הדין, ועשרים ושניים בנים ובנות מקבוצת כרמל מתהפכים אל הצד השני של המיטה. "אני מזכירה לכם, מי שמאחר יותר מפעמיים בשבוע, עף מהפנימייה!" קולה של ברכה מתגלגל במסדרון וחוזר אליה בגלגול, מבלי שהצליח לגעת באיש.

"מיה, קומי, ברכה צורחת לי באוזן," לוחשת נטע בקול רווי שינה.

"אז תקומי את, מה את רוצה ממני," מיה פוקחת עין. "איזה יום היום?"

"יום שלישי," עונה נטע הרדומה.

"שלישי, זה לא היום הזה שבו אלוהים שבת ממלאכתו?"

"המממ... מיה, אל תדברי לי תנ"כית על הבוקר. אני גם ככה לא מצליחה להבין אותך. יאללה, קומי."

אז יום שלישי היום. נו, טוב, מי שדוגל בגישה אופטימית לחיים כבר יכול לראות את הסוף. כי מה נשאר? רק יום רביעי, שהרי חמישי זה כבר כמעט שישי — וזהו זה!

מיה מכניסה את רגליה לנעלי הבית הצהובות הגדולות, ומתרוממת בכבדות מהמיטה. קר לה. בחדר שלהן קירות חשופים שהיו פעם לבנים, חלון אחד עם תריסי פלסטיק ירוקים ורשתות קרועות מעט. תלתלי האבק בפינות אמורים להזכיר לה שתורה לשטוף את הרצפה, וחמישה ספרים שמונחים זה על גבי זה באי־סדר על המדף הקטן שליד המיטה רומזים לה שכבר מזמן היתה צריכה להחזירם לספרייה. אבל מיה מאז ומעולם חסינה לנדנודי "צריך" מעיקים שכאלה. בבוא הזמן תדע לשאת נאום התנצלות נרגש לפני הספרנית, וכשהחדר יגיע למפלס טינופת בלתי־נסבל, ברור שנטע לא תוכל לעמוד מנגד וכבר תעשה משהו.

נטע ניערה את שערה הזהוב והוציאה את תיק כלי הרחצה מהארונית.

"היום מגיע החדש הזה, מחיפה," נזכרה תוך כדי העמסת בגדים ומגבת על שכמה, בדרך למקלחת.

כבר שבוע הם סוערים בעניין הזה — מה פתאום זורקים עליהם חדשים עכשיו? לנטע כמובן לא אכפת, היא תקבל כל יצור על פני האדמה, יהיה זה נער או חתול עזוב, באותה חביבות ומאור פנים. אבל מיה חשה שותפה להתקוממות הכללית, בצירוף רחמים כנים על החדש. היא יכולה לדמיין אותו ניצב בדממה עם שני תיקים גדולים בשער, מוציא מכיס מעילו את המכתב הרשמי על העברתו לפנימייה ומראה לנחום השומר, ואז הולך במדרכות הבטון הסדוקות, שקוצים יבשים מהקיץ עוד בוקעים מתוכן, מחטי אשלים וקזוארינות ואצטרובלים זעירים נערמים בצד המדרכה, ורוח מלוחה מכה בפניו. דרך עיניו יכלה לראות את הבניינים הארוכים, המצופים בטיח שפריץ לבן מלוכלך, סדוק פה ושם, יונים אפורות יושבות על מרזבים, ודשא צהבהב, מקריח ונגוע יבלית מתפשט בין בית לבית. וכל זה, חשבה, עוד כלום לעומת מה שמצפה לך כאן, איתנו.

עכשיו היא גררה את עצמה למקלחות, לבושה בפיג'מת הפסים הענקית של אבא שלה. אביגיל היתה בדיוק בדרכה החוצה — רעננה, קלועה וארוזה היטב, כמו אשת עסקים לפני היציאה למשרד. יכול להיות שהיא ישנה שם, במקלחות הגדולות, על הרצפה, מתחת לצינור המים החלוד? אביגיל לא מתעכבת על בנות מסוגה של מיה. על אף גודלה הפיזי, מיה ושכמותה הן בשבילה כתם מטושטש חסר עניין, שחולפים על פניו וממשיכים הלאה.

"בוקר טוב גם לך," מלמלה מיה ופסעה לעבר הכיורים, שטפה את פניה המנומשים, אף הכפתור, השפתיים המלאות, שפשפה היטב את עיניה החומות, הגדולות, במים הקפואים, כשהיא מתעלמת מכתמי העובש והרוק הטרי המקציף שבכיור, מצחצחת בלהט, לא מסתרקת, כרגיל.

מאוששת קצת יותר, לבושה בדגמ"ח מנומר בצבעי הסוואה, גופייה גברית הפוכה ודובון, שערה אסוף בבנדנה ורגליה בנעלי צבא שחורות גבוהות ומרובות אבזמים, שעטה מהמקלחות לכיוון הכיתה. בדרך נתקלה בטעות במרקו, הכלב של ברכה, נבחה עליו בחזרה, ולא הבחינה שבאותה ההזדמנות נושרים מחיקה הסרגל ומחברת הלשון, שממילא לא היו נחוצים לה היום.

גולן צעד לאטו, מעיל העור שלו רכוס עד לסנטר, ידיים בכיסים, שערו הבהיר והחלק נופל על מצחו, מכסה מעט את עיניו האפורות. הוא הביט לפנים, לרגע לא הסב את ראשו לאחור, לעבר הגבר המבוגר שדידה בעקבותיו וסחב את מזוודתו. גולן גם לא שם את לבו אל ערן לידור, המדריך החברתי שליווה אותו בדרך אל בית כרמל, והסביר בתנועות ידיים רחבות, "זה אולם הספורט, שם חדר האוכל, אלו הן סדנאות המלאכה, והנה סדנאות המכונאות והאלקטרוניקה, המעבדות וחדר המוזיקה, ושם, רחוק, המשק החקלאי הקטן. יש כאן באמת מגוון עצום — מגמות עיוניות ברמה הכי גבוהה, בצד מגמות מקצועיות. אין עוד פנימייה כזאת בארץ, שנותנת מענה לכולם, מכל שכבות החברה, אבל אתם בעצם יודעים הכול. לפעמים אני שוכח שכבר לא צריך לעשות תעמולה לפנימייה שלנו. אתם הרי כאן, לא?" ערן צחק, ואיש לא הצטרף לצחוקו. הוא השתתק וחשב על סיעור המוחות בעת ניסוח המודעה לעיתונות, לקראת ההרשמה של בוגרי כיתות ח': "הכשרה במקצועות המבוקשים במשק, שפע אפשרויות בחירה, חברה תוססת, אווירה משפחתית חמה, מרחבי למידה מתקדמים" (זו היתה תוספת שלו והוא היה גאה בה במיוחד), אבל הנה הם כבר כאן, לפני דלת העץ המתקלפת של בית כרמל.

גולן פגש בהפתעה חשדנית בעיניה הכחולות והעזות של ברכה, שננעצו בו מתוך פני החרסינה הבוהקים שלה, הממוסגרים בשיער השחור הקצוץ. רק כשפתחה את שפתיה התחומות בקו חום, בחיוך המוכן עמה מראש, ונחשפו הכתרים הגרועים על השיניים, נשם מעט לרווחה, כאילו בזה הרגע חלפה איזו סכנה. "בררררוכים הבאים," האריכה ברכה ברי"ש המתגלגלת על לשונה, והושיטה לגולן את ידה, שנותרה רגע באוויר, עד שהאיש שליווה אותו הגיח מאחוריו, הציג את עצמו כ"משה" ולחץ אותה בהתלהבות.

"בואו תיכנסו למטבחון, הנה כאן, שבו, תשתו משהו, ואחר כך נראה לכם את החדר שלך. גולן, נכון?"

"כן, כן, בטח," ענה משה הלהוט.

ברכה הציצה מזווית עינה על גולן — מתייקת אותו מיידית כעוד אחד לאוסף, משהו ששווה אנחה עמוקה מקרב לב, אחרי שהמשה הזה יסתלק. התיק האישי שהועבר לפנימייה מבית ספר טללים בחיפה היה דק למדי. דן שגב המנהל אמר שמדובר בסיפור שגרתי בסך הכול. ההורים מחוץ לתמונה, בשנה האחרונה הוא מתגורר בביתם של קרובי משפחה, ציונים בינוניים, אין תחומי עניין מיוחדים, אין בעיות משמעת, אבחון דידקטי שנעשה לאחרונה בכיתה ח' הצביע על יכולות ממוצעות, אין צורך בטיפול תרופתי. אם אתם תוהים מה הוא עושה כאן, מתברר שהנער עצמו ביקש לעבור לפנימייה. העניין קיבל את כל האישורים של הגורמים המוסמכים.

ברכה דקלמה את נאום הקבלה שלה — סדר יום ומערכת שעות, חובות ניקיון ושמירה על הסדר והרכוש, וגם כמה דברי עידוד. "זאת חבורה מאוד נחמדה, הקבוצה שלך, אתה תראה. ממש חבר'ה מצוינים. ילדים שמתגברים על הקשיים שלהם ומצליחים ללמוד ולהתקדם. המקום הזה הוא פלא, באמת. אנשים נותנים כאן את הלב והנשמה בשבילכם."

מבטו המרוחק של גולן נדד למסדרון הארוך והאפור, שקירותיו עוד אצרו את צעקותיה מהבוקר. מילה לא יצאה מפיו. ברכה נותרה אף היא ללא מילים. "הילד הזה הוא אגוז קשה," תדווח לאחר מכן לרוני קצמן, מחנך הכיתה, ולמנחם, בן זוגה.

התיקים הונחו ליד הארונית הקטנה בצד המיטה החשופה, כשמנגד מיטתו של אהרון, המצוידת בכל פינוק וחידוש אפשריים בעולם המצעים וכלי המיטה.

"יש לכם חופש לסדר את החדר איך שנראה לכם," ניסתה ברכה, מבלי לצפות לתגובה כלשהי. "תמונות, שטיחים, אפילו למדפים אפשר לקבל אישור."

משה הנהן ומיהר לשתף פעולה, "זה באמת נראה מקום איכותי. כל הכבוד. עבודת קודש, עבודת קודש."

עיניה של ברכה עקבו בדריכות אחר גבתו המתרוממת של גולן, ואחר מבטו שננעץ בכתמי הרטיבות ובטיח הנפוח מעל לפאנלים.

משה אמר, "אז זהו, גולן, אני משאיר אותך בידיים טובות. זה בדיוק מה שרצית, נכון?" ולרגע היה נדמה לברכה שהיא שומעת בדבריו נימת לעג קלה שבקלות. אבל לא, הוא התקרב לגולן ושוב נדמה לה שהבחינה ברתיעה כלשהי של גולן. ידו של משה, שהתכוונה לטפוח על שכמו, חלפה על שרוול המעיל, והוא ויתר, לחץ שוב את ידה של ברכה והסתלק במהירות, כחושש פן תעלה על דעתה שיחה פרטית כלשהי.

היא נשארה עכשיו עם גולן בחדר הקטן, שאין מילים יפות בעולם שיצליחו להצילו מעליבותו. "הרגשתי כאילו אני עומדת כאן למבחן ולא הוא," תספר לרוני מאוחר יותר, בחדר הצוות.