נסיכת האפר 3: מלכת הגחלת

סיכומים

השמש מסנוורת כשאני יוצאת מפתח המערה ורגלי חלשות. אני מרימה זרוע כבדה וכואבת כדי לסוכך על עיני, אבל המאמץ הכרוך אפילו במחווה הקטנה הזאת גורם לעולם להסתחרר סביבי. ברכַי קורסות והקרקע מתרוממת לעברי, קשה וזרועה אבנים חדות. זה כואב, אבל כמה טוב לשכב, לשאוף אוויר צח, לראות אור, גם אם זה יותר מדי אור בבת אחת.

הגרון שלי יבש עד כדי כך שאפילו הנשימה מכאיבה. דם קרוש מרוח על אצבעותַי, על זרועותַי, על שׂערי. אני מבינה במעומעם שהוא שלי, אבל אני לא יודעת מאין בא. הזיכרונות שלי צחיחים כמו מדבר — אני זוכרת את עצמי נכנסת למערה, אני זוכרת את קולם של חברַי המתחננים בפנַי שאחזור. ואחר כך... שום דבר.

״תִּיאוֹ,״ קורא קול, מוכר אבל רחוק מאוד. אלף צעדים הולמים בקרקע, וכל אחד מהם גורם לראשי לפעום בכאב. אני נרתעת מהרעש, מצטנפת עוד יותר בתוך עצמי.

ידיים נוגעות בעורי — בשורשי כפות ידַי, בנקודות הדופק שמאחורי אוזני. הן קרות עד כדי כך שאני מצטמררת.

״האם היא...״ אומר קול. בּלֵייז. אני מנסה לומר את שמו, אבל שום צליל לא בוקע מפי.

״היא בחיים, אבל הדופק שלה חלש והעור חם,״ אומר קול אחר. הֵרון. ״אנחנו צריכים להכניס אותה פנימה.״

זרועות מרימות ונושאות אותי — הֵרון, אני חושבת. אני מנסה שוב לדבר, אבל לא מצליחה להשמיע שום קול.

״ארט, הגלימה שלך,״ אומר הֵרון, וחזהו הומה כנגד לחיי עם כל מילה. ״כסי בה את הראש שלה. העיניים שלה רגישות מדי.״

״כן, אני זוכרת,״ אומרת ארט. בד מרשרש, הגלימה שלה נופלת על עינַי ועולמי נעטף שוב בחשיכה.

אני מניחה לעצמי ליפול לתוכה עכשיו. אני בידיהם של החברים שלי, כלומר אני מוגנת.

בפעם הבאה שאני פוקחת עיניים אני שוכבת על מיטה מתקפלת בתוך אוהל, ואור השמש הזוהר מסתנן פנימה דרך בד כותנה לבן ועבה, כך שהוא נסבל. פעימות הכאב בראשי עדיין שם, אבל עכשיו הן עמומות ומרוחקות. גרוני כבר לא יבש וצורב, ואם אני מתמקדת עולה בי זיכרון מעורפל של אַרְטֵמִיסִיָה מוזגת מים לתוך פי הפתוח. הכרית שמתחת לראשי עדיין לחה היכן שהחטיאה את הפה.

אבל עכשיו אני לבדי.

אני מכריחה את עצמי להתיישב, אף על פי שזה מחמיר את הכאב המהדהד בכל אחד מעצבַּי. הקָאלוֹוַקְסִיאָנִים יחזרו במוקדם או במאוחר, ומי יודע כמה זמן קרֵס עוד תחזיק את סוֹרְן בחיים? יש דברים רבים כל כך לעשות, וממש אין מספיק זמן לעשות אותם.

אני מורידה את כפות רגלַי היחפות אל רצפת העפר ומושכת את עצמי לעמידה. בזמן שאני עושה זאת, יריעת האוהל נפתחת והֵרון פוסע פנימה, מכופף את גופו הגבוה כדי לעבור דרך הפתח הקטן. כשהוא רואה אותי ערה ועומדת, הוא מהסס וממצמץ כמה פעמים כדי לוודא שהוא לא מדמיין אותי.

״תיאו,״ הוא אומר לאט, בודק את צליל השם שלי.

״כמה זמן עבר?״ אני שואלת אותו בשקט. ״מאז שנכנסתי למכרה?״

הֵרון בוחן אותי לרגע במבטו. ״שבועיים,״ הוא אומר.

המילה הודפת אותי לאחור, ואני חוזרת ומתיישבת על המיטה המתקפלת. ״שבועיים,״ אני חוזרת אחריו. ״הרגשתי כאילו אלה היו כמה שעות, אולי כמה ימים.״

הֵרון לא נראה מופתע. למה שיופתע? הרי גם הוא עבר חוויה כזאת.

״את זוכרת את עצמך ישֵנה?״ הוא שואל אותי. ״אוכלת? שותה? ברור שעשית את זה בשלב מסוים, כי אחרת היית במצב הרבה יותר גרוע.״

אני מנענעת את הראש, מנסה לתפוס את מה שאני כן זוכרת, אבל חלק קטן מאוד מהזיכרונות מתגבש מספיק כדי שאוכל להיאחז בו. שיירים של פרטים, רוחות רפאים שלא ייתכן שהיו אמיתיות, אש המציפה את עורקַי. אבל שום דבר מעבר לזה.

״הייתם צריכים לעזוב אותי,״ אני אומרת לו. ״שבועיים... הצבא של קרֵס עלול לחזור בכל יום עכשיו, וסורן —״

״הוא חי, על פי הדיווחים,״ קוטע אותי הֵרון. ״והקאלוֹוַקסיאנים לא קיבלו פקודות לחזור הנה.״

אני בוהה בו. ״איך אתה יכול לדעת את זה?״ אני שואלת.

הוא מרים כתף אחת במשיכה מלוכסנת. ״מרגלים,״ הוא אומר, כאילו התשובה אמורה להיות מובנת מאליה.

״אין לנו מרגלים,״ אני אומרת לאט.

״לא היו לנו מרגלים. אבל נודע לנו שהת׳יין החדש נמצא בבית הכפר שלו, במרחק יומיים רכיבה מכאן. הצלחנו לגייס כמה מהעבדים שלו לפני שהם חזרו אל עיר הבירה. בדיוק קיבלנו מהם את המסר הראשון. הת׳יין עוד לא פקד על כוחות הצבא לחזור הנה. חוץ מזה, הרוב הגדול של הצבא שלנו עזב. נשארו כאן רק בלייז, ארטמיסיה, אֵריק, אֵימת־הדרקון ואני, ועוד קבוצה של אנשים שעדיין מתאוששים מהקרב. אבל גם הם עומדים לצאת עם אֵימת־הדרקון למקום בטוח בעוד יום או יומיים.״

אני עדיין מנסה לעכל את רעיון המרגלים ובקושי שומעת אותו. אני לא יכולה לחשוב על שום דבר פרט לאֶלְפִּיס, על מה שקרה בפעם האחרונה שהפכתי מישהי למרגלת.

״לא אישרתי שימוש במרגלים,״ אני אומרת לו.

״את נכנסת למכרה יום לפני שעלה הרעיון,״ אומר הֵרון בקול יציב. ״לא היית בסביבה כדי לאשר שום דבר, ולא היה זמן לחכות לך עד שתחזרי. אם בכלל תחזרי.״

תגובה חריפה גוועת בגרוני, ואני בולעת אותה. ״אם הם ימותו —״

״אז זה היה סיכון הכרחי,״ אומר הֵרון. ״הם ידעו את זה כשהתנדבו. חוץ מזה, הקייזרינה לא פרנואידית באותה מידה כמו שהיה הקייזר, לפי מה ששמענו. היא חושבת שאת מתה, היא חושבת שאנחנו לא מהווים איוּם, יש לה את סורן. היא חושבת שניצחה, ולכן היא מתחילה להתרשל.״

הקייזרינה. האם יגיע אי־פעם היום שבו אשמע את התואר הזה ואחשוב קודם על קרֵס ולא על הקייזרינה אַנְקֶה?

״אמרת שהצבא עזב,״ אני אומרת. ״לאן?״

הֵרון פולט נשיפה ארוכה. ״פיספסת די הרבה קטטות בזמן שנעדרת — אני כמעט מקנא בך. הצ׳יף הוֶקטוּריאני שלח את בתו מָאִילֶה לעזור לנו, יחד עם כוחות הצבא שלו. עכשיו כשסורן איננו, לה ולאריק יש הכי הרבה ניסיון קרבי, אבל הם לא מסכימים על שום דבר. אריק רוצה לצעוד ישר לעיר הבירה, לכבוש אותה ולהציל את סורן.״

״זה טיפשי,״ אני אומרת ומנידה את הראש. ״זה בדיוק מה שהם יצפו שנעשה, וגם אם לא, אין לנו מספיק אנשים לסוג כזה של התקפה.״

״זה בדיוק מה שמאילֶה אמרה,״ אומר הֵרון ומניד את ראשו. ״היא אמרה שאנחנו צריכים להמשיך אל מכרה האדמה.״

״אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה בלי לצעוד ליד הערים הכי מאוכלסות, ואפילו בלי מחסה של יערות או הרים,״ אני אומרת. ״לא תהיה שום אפשרות שלא נתגלה, ואז קרֵס תשלח צבא שיקדם את פנינו במכרה האדמה.״

״וזה בדיוק מה שאריק אמר,״ אומר הֵרון. ״את רואה, את מעודכנת לגמרי.״

״אז מי ניצח?״ אני שואלת.

״אף אחד,״ אומר הֵרון. ״החלטנו שצריך לשלוח את הכוחות אל הערים לאורך נהר הסַאבְרִיָה. אף אחת מהן לא מאוכלסת בצפיפות, אבל נוכל להתגבר על הקאלוֹוַקסיאנים שנמצאים שם, לשחרר את העבדים שלהם, להגדיל את מספר הלוחמים שלנו וגם לאסוף כלי נשק ואוכל. והכי חשוב, החיילים שלנו לא ימתינו כאן כמו מטרות נייחות.״

״כמונו, אתה מתכוון,״ אני אומרת ומעסה את רקותַי. לכאב הראש המתפתח אין הפעם שום קשר למכרה. ״ואני כאן כדי להכריע בין שני הצדדים, אני מניחה.״

״מאוחר יותר,״ הוא אומר. ״אחרי שתצליחי ללכת בכוחות עצמך.״

״אני בסדר גמור,״ אני אומרת לו בתקיפוּת רבה יותר מן הנדרש.

הֵרון מתבונן בי בחשדנות. הוא פותח את פיו, אבל ממהר לסגור אותו בחזרה ונד בראשו.

״אם יש משהו שאתה רוצה לשאול על המכרה, אני לא זוכרת שום דבר,״ אני אומרת לו. ״הדבר האחרון שאני זוכרת זה שנכנסתי — אחר כך הכול מטושטש.״

״את תיזכרי בבוא הזמן,״ הוא אומר. ״לטוב ולרע. אבל אני יודע שאני אף פעם לא רוצה לדבר על מה שאני עברתי. הנחתי שאת תרגישי אותו הדבר.״

אני בולעת רוק והודפת את המחשבה הצדה. זו בעיה ליום אחר — וכבר כך עומדות בפנַי יותר מדי בעיות. ״אבל משהו מטריד אותך,״ אני אומרת להֵרון. ״מה העניין?״

הוא שוקל את השאלה במחשבותיו לרגע. ״זה עבד?״ הוא שואל.

לשנייה אחת אני לא מבינה לְמה הוא מתכוון, אבל פתאום אני נזכרת — הסיבה שבגללה נכנסתי למכרה מלכתחילה, השליטה החלשה שהיתה לי קודם באש, תופעת הלוואי של הרעל של קרֵס. נכנסתי לתוך המכרה על מנת לתבוע את הכוח שלי, בתקווה שיהיה לי מספיק כדי לעמוד נגד קרֵס כשיגיע הזמן.

האם זה עבד? יש רק דרך אחת לגלות.

אני מרימה את כף ידי השמאלית ומזמנת אש. עוד לפני שאני פורשׂת את האצבעות, אני מרגישה חוֹם רוטט מתחתיהן, חזק יותר מכפי שהרגשתי אי־פעם בעבר. האש מתלקחת בקלות כשאני מזמנת אותה, כאילו היא חלק ממני, אורבת תמיד ממש מתחת לפני השטח. היא בוערת באור זוהר יותר, היא חמה יותר, אבל זה אפילו יותר מזה. כדי להראות לו, אני זורקת אותה לאוויר ומחזיקה אותה שם, מרחפת אבל עדיין בוערת, עדיין זוהרת. עיניו של הֵרון נפערות, אבל הוא לא אומר דבר כשאני מרימה את ידי ומכופפת אותה. כדור האש מחקה אותי, הופך ליד בפני עצמו. כשאני מזיזה את אצבעותַי, הוא מחקה כל תנועה. אני קומצת אגרוף, וגם כדור האש עושה זאת.

״תיאו,״ הוא אומר בלחש צרוד. ״ראיתי את עוצמת הכוחות של אַמְפֶּלִיוֹ כשהוא אימן אותי. הוא לא היה מסוגל לעשות את זה.״

אני בולעת רוק ותופסת שוב את הלהבה, מחניקה אותה בכף ידי והופכת אותה לאפר.

״אם לא אכפת לך, הֵרון,״ אני אומרת, ומבטי מקובע בצבע הכהה המכתים את עורי בדיוק כמו שהכתים אותו כתר האפר, ״מינה עדיין כאן? היא —״

״המרַפאה,״ הוא משלים ומהנהן. ״כן, היא עדיין כאן. היא עוזרת עם הפצועים. אני אמצא אותה.״

אחרי שהוא יוצא, אני מנגבת אפר מכפות ידַי ומניחה לו לנחות על רצפת העפר.

עד שמינה נכנסת לאוהל, אני מתרגלת לעמוד שוב, אבל עדיין מרגישה שגופי אינו ממש שלי. כל תנועה — כל נשימה — דורשות מאמץ, וכל שריר דואב. נראה שמינה מבחינה בכך, כי היא מעיפה בי מבט אחד ומחייכת חיוך מבין.

״זה נורמלי,״ היא אומרת. ״כשיצאתי מהמכרה, הכוהנות אמרו שהאֵלים שברו אותי והרכיבו אותי מחדש. זה פחות או יותר סיכם את ההרגשה שלי.״

אני מהנהנת ומתיישבת בזהירות על המיטה. ״כמה זמן זה נמשך?״ אני שואלת אותה.

היא מושכת בכתפיה. ״אצלי הכאב נמשך כמה ימים, אבל זה משתנה.״ היא משתתקת לרגע ובוחנת אותי במבטה. ״מה שעשית היה טיפשי להחריד. להיכנס למכרה כשכבר היתה לך מידה מסוימת של כוח — כשכבר היית כלי מלא למחצה — את הזמנת לעצמך שיגעון מכרות. את מבינה את זה, נכון?״

אני משפילה מבט אל הקרקע. עבר די הרבה זמן מאז שמישהו נזף בי כך מפני שדאג לשלומי. אני מנסה להיזכר מי היה האחרון; ייתכן מאוד שזאת היתה אמא שלי. אני מניחה שגם הוֹאָה עשתה זאת, בדרכה נטולת המילים.

״הבנתי את הסיכונים,״ אני אומרת לה.

״את מלכת אַסְטְרֵיאָה,״ היא ממשיכה, כאילו לא דיברתי. ״מה היינו עושים בלעדייך?״

״הייתם ממשיכים,״ אני אומרת, בקול רם יותר הפעם. ״אני אדם אחד. איבדנו הרבה יותר אנשים במלחמה, ועוד הרבה יותר במצור עצמו, כולל אמא שלי. תמיד המשכנו. אני לא הייתי משנה שום דבר.״

מינה נועצת בי מבט יציב. ״זה עדיין היה טיפשי,״ היא מתעקשת. ״אבל אני מניחה שזה גם היה אמיץ.״

אני מושכת שוב בכתפיים. ״כך או כך, זה הצליח,״ אני אומרת.

אני מראה לה את מה שהראיתי להֵרון, איך אני יכולה לא רק לזמֵן אש אלא גם להפוך אותה לשלוחה של עצמי. מינה צופה בי כל הזמן בשפתיים קפוצות ולא אומרת מילה עד שאני מסיימת ושוב מפזרת את האפר על הקרקע.

״וישנת,״ היא אומרת, יותר לעצמה מאשר לי.

״שינה די עמוקה, כפי שאני מבינה,״ אני אומרת ביובש.

היא פוסעת לעברי. ״תרשי לי לגעת לך במצח?״ היא שואלת.

אני מהנהנת, והיא מצמידה את גב כף ידה אל מצחי. ״את לא חמה,״ היא אומרת ושולחת יד לגעת בקווצת השיער הלבנה היחידה בשׂערי הערמוני.

״היא היתה שם לפני כן,״ אני אומרת לה. ״אחרי הרעל.״

היא מהנהנת. ״אני זוכרת. לא כמו השיער של הקייזרינה, נכון? אבל אני מניחה שעל זה את צריכה להודות לארטמיסיה — אם היא לא היתה משתמשת בכוח שלה עלייך בזריזות כדי לנטרל את הרעל, הוא היה משפיע עלייך הרבה יותר. אם הוא לא היה הורג אותך בו במקום, אין ספק שהמכרה היה עושה זאת.״

״את לא ראית את קרֵס — הקייזרינה — בעצמך,״ אני אומרת כדי לשנות נושא. ״אבל בטח כבר שמעת סיפורים על הכוחות שלה.״

מינה מהרהרת לרגע. ״שמעתי סיפורים,״ היא אומרת בזהירות. ״אם כי לדעתי סיפורים הם מוגזמים לעתים קרובות.״

אני זוכרת איך קרֵס הרגה את הקייזר רק באמצעות ידיה הצורבות סביב צווארו, איך הותירה שובל של אפר על השולחן בקצות אצבעותיה. מעולם לא ראיתי שום דבר שהשתווה לכוח שהקרינה. אני לא בטוחה איך מישהו יכול להגזים במה שראיתי במו עינַי.

״זה כאילו... היא לא צריכה אפילו לזמֵן את הכוח שלה. היא הרגה את הקייזר בתוך כמה שניות בידיים חשופות,״ אני אומרת.

״ואת עדיין לא מרגישה מספיק חזקה כדי לעמוד מולה,״ מנחשת מינה.

״נראה לי שאף אחד לא מספיק חזק,״ אני מודה. ״שמעת פעם על מגינים שהורגים במאמץ קל כל כך?״

היא מנידה את ראשה לשלילה. ״מעולם לא שמעתי שום דבר על מגינים שהורגים,״ היא אומרת. ״זאת לא היתה דרכם. אם מישהו ביצע פשעים שהצדיקו הוצאה להורג, הדבר נעשה באמצעים שגרתיים יותר. מגינים אף פעם לא השתמשו בכוחות שנתנו להם האֵלים כדי להרוג. זה היה יכול להיות חילול קודש בפני עצמו, השחתה של משהו קדוש.״

אני חושבת על בלייז, שיצא אל שדה הקרב בידיעה שהוא עלול למות, אבל היה נחוש בדעתו להרוג קאלוֹוַקסיאנים רבים ככל האפשר לפני כן. האם זאת היתה השחתה של הכוחות שהוענקו לו? או שמא אמות המידה שלנו שונות עכשיו, בעִתות מלחמה?

״הילדים שראיתי לפני כן, אלה שבחנת,״ אני אומרת כשאני נזכרת בנער ובנערה בעלי הכוחות הלא־יציבים, כמו כוחותיו של בלייז. ״מה שלומם?״

״לָאיוּס וגריזֶלדָה,״ היא מאשרת. ״הם בסדר עד כמה שאפשר לצפות, אני מניחה. מבוהלים ובטראומה מהניסויים המחרידים שהקאלוֹוַקסיאנים עשו עליהם, אבל הם חזקים בכל מיני מובנים.״ היא משתתקת לרגע. ״החבר ההיפותטי שלך עזר. הם מחבבים אותו, אף על פי שהוא קריר ומסויג. זה באמת משהו, לגלות שאתה לא לבד בעולם כפי שחשבת.״

כשסיפרתי למינה על בלייז, התייחסתי אליו רק באופן היפותטי, אבל היא הבינה די מהר שזה לא כך. עכשיו היא יודעת בדיוק מי הוא. אבל לפחות היא לא פוחדת מפניו, וגם לא מפני לאיוּס או גריזלדה.

״סיפרת לעוד מישהו על הממצאים שלך?״ אני שואלת אותה.

היא קופצת את שפתיה. ״אין לי ממצאים, הוד מעלתך,״ היא אומרת במשיכת כתף. ״רק השערה, וזאת לא סיבה מספקת להסעיר אף אחד. אנשים פוחדים ממה שהם לא מבינים, ובתקופות כאלה, פחד עלול להוביל להחלטות מסוכנות.״

אילו אנשים יֵדעו עד כמה בלייז, לאיוּס וגריזלדה חזקים ועד כמה הם לא יציבים, הם עלולים להרוג אותם. אני כבר יודעת את זה, אבל כשאני שומעת אותה רומזת לכך בצורה כזאת, הנשימה נעתקת מריאותַי.

״כולם ראו מה בלייז עשה על הספינה,״ אני אומרת. ״הם ראו איך הוא כמעט חיסל את עצמו ואת כל מי שהיה סביבו. הם לא פגעו בו אחר כך.״

״לא,״ היא מסכימה. ״למעשה, אני מתארת לעצמי שישירו שירי תהילה על המעשה הזה בעוד מאות שנים. אבל אף אחד לא נפגע. הוא גיבור בעיניהם עכשיו. גיבור בעל כוחות חזקים עד כדי כך שהוא לא הצליח לשלוט בעצמו, ובכל זאת גיבור. אל תשכחי אף פעם — זה יכול להשתנות בן רגע.״