נסיעה

כביש החוף היה מטושטש. השמש טרם זרחה במלואה, והאור שהגיח מההרים וירד לים היה חיוור ואפור. הפנים של אבא היו עייפות. עוד מעט הוא יתחיל להתקשר לכל מיני אנשים ולבטל פגישות. הוא יתנצל ויסביר ש"צץ משהו", יאמר "אני חייב" או "אני לא יכול להגיע כי..." ואז ישתתק רגע וימציא איזה סיפור. אני מרגיש איך בקול הרועד שלו, העייף מלילה ללא שינה, הוא כובש את הפחדים שלו. אני מרגיש איך הוא מנסה לשדר, כמו תמיד, שהכל כרגיל, "רק עניין קטן ש...", וכשלוחצים אותו ושואלים מה העניין הוא שוב אומר שזה כלום, שום דבר רציני, וחותם ב"טוב" ארוך וב"כל טוּב" ומסיים את השיחה. באוטו יש עכשיו שקט, דממה שבנסיבות אחרות אפשר היה לכתוב עליה מילים יפות כמו "נהדרת" או "מעוררת מחשבות" או "כנה", אבל עכשיו היא לא יותר משתיקה של תשישות ושל מתח שמכרסם בבטן.

עד היציאה מחיפה שמענו רדיו, בהתחלה שירי ארץ ישראל ואחר-כך דיבורים מנומנמים על כל מיני דברים שקרו ביום שלפני. הדברים שקרו אתמול, חשבתי לעצמי. ואיפה אני בין הדברים האלה? למה אני לא שם? הקול העמוק מהרדיו דיבר על אשה שבעלה הרג בסכין, דקר אותה שוב ושוב, וכל זה לפני הילדים שלה, ועל מכבי חיפה שזכתה שוב בגביע המדינה, ועל טייס אחד, בלגי, שהקיף את כל אירופה בספינת אוויר. אחר-כך מישהו דיבר על מלחמה שאולי תפרוץ ועל שלום שאולי יהיה, אבל רק אולי, כי בינתיים יש יותר מדי גורמים "שמונעים מהתהליך להתקדם".

כל-כך עלוב, חשבתי. כל-כך מטומטם. כל פעם איזה רסיס מציאות אחר שמתגנב לדלת האחורית של אולפן הרדיו והופך להיות המציאות של כולנו, "החדשות". ומה עם המציאות שלי? מה עם המציאות של אתמול בלילה? הסתכלתי בים שגליו נשברו בעצבנות כאילו גם הם שותפים לכאב שלי. הרי אתמול בלילה דפקתי את הראש בקיר לפחות חמישים פעם ובכיתי במיטה כמו תינוק, ואחר-כך עמדנו שם, בחדר שלי, שלושתנו, אני ואבא ואמא, ואבא כמעט בכה, אפשר להגיד בכה ממש, ואמא החזיקה אותו וחיבקה אותי, וגם היא, כמוני, בכתה כבר קודם והפנים שלה היו רטובות. זה לא חדשות מספיק טובות בשביל הרדיו? ככה חשבתי והמשכתי להסתכל בים האפור, שהמשיך מצידו להתנפץ על שוברי הגלים שהיו פרושים לכל אורך רצועת החוף.

אחר-כך ראיתי מכונית בצבע כסף עומדת על החוף, והרשיתי לעצמי לכמה רגעים להפליג בדמיונות על הזוג שאולי יושב בתוך הרכב. הראש שלה בטח מונח על הרגליים שלו או על הבטן שלו והכיסאות בטח משוכים לאחור, כמעט עד למטה, והיא לוחשת לו שהיא אוהבת אותו, או להיפך, שותקת בזמן שהוא אומר לה שהוא אוהב אותה. ואולי הוא אמר לה את זה כבר יותר מדי פעמים, חשבתי, ודמיינתי אותה שותקת למשמע המילים האלה שהוא אומר עוד ועוד כדי לשמוע תשובה שלא באה. ואז נזכרתי באיילה. עכשיו אני כבר לא זוכר באיזה מצב היינו בתקופה ההיא, של הנסיעה. זה היה מזמן, והאמת שדי הרבה זמן לפני זה כבר לא היה ברור אם אנחנו יחד או רק תקועים באיזה קשר מרוחק שלפעמים מרגיש כמו גופה על הגב ולפעמים כמו הדבר היחיד שקיים בעולם. וכמה מעטות היו הפעמים שזה נראה כמו הדבר היחיד שקיים בעולם.

נזכרתי בפעם ההיא שישנו יחד בכנרת, בתוך המכונית של אמא שלי. נזכרתי בשמש שקפחה בבוקר על הפנים שלי ובכאב הראש שהלך והתחזק כמו סיוט כשסובבתי שוב ושוב את הראש על המשענת מתוך רצון לחמוק מהשמש ולהמשיך לישון עוד קצת, רק לא להתעורר. נזכרתי איך בשלב מסוים ויתרתי על השינה ופתחתי את הדלת כדי לנשום קצת אוויר. ואז ראיתי אותה עומדת שם, על שפת האגם, עטופה בשמיכה לבנה ומסתכלת על המים. היה חם, והשמש כבר הייתה די גבוהה, אבל השמים היו אפורים בדיוק כמו בנסיעה עם אבא, שמים בצבע של מכנסי עבודה שחוקים, חולים. ואז נזכרתי איך עמדנו שם, מסתכלים יחד במים, שותקים, ואיך אחר-כך נפרדנו לכמה שבועות.

אחר-כך נזכרתי באחת השיחות שלנו לפני שהתגייסתי. היא אמרה שהיא פוחדת שאשתגע, פוחדת שהזוגיות שלנו תמות כשאהיה בצבא כי נפסיק להיות יחד. ואז נזכרתי שגם את השיחה ההיא ניהלנו כאן, ביציאה מחיפה, בערך איפה שראיתי את הרכב עומד על החוף. נדמה לי שבאותו יום נערכה תחרות של עיצוב פסלים בחול, והלכנו לראות פסל של בודהא שכולם דיברו עליו, בודהא שמן ומחייך. אני זוכר את איילה במשקפי שמש גדולים, שחורים, אוחזת בידי, ואולי מדויק יותר להגיד שאני אחזתי בידה, ובלי להסתכל עלי מדברת על כמה שהיא מפחדת.

"אולי כדאי שנגמור הכל עכשיו, לפני שאתה מתגייס," היא אמרה. "אתה מבין שאחר-כך זה יכאב הרבה יותר, יכאב לשנינו." תמיד היא הייתה שולפת את הקלישאות האלה ואומרת אותן בפנים רציניות, משפטים כאלה ששיוו לה את הצליל האינטלקטואלי-תל-אביבי-ניו-יורקי הזה שהיא כל-כך אהבה, כמו איזו דמות מסרט של וודי אלן, ותמיד בטון בטוח בעצמו, של אחת שיודעת הכל.

גם אני הייתי נחרץ כשדיברנו על שפת הים. גם אני השתמשתי במילים יפות ודיברתי על "אהבה", ועל "התמודדות עם משברים", ועל מה "צריך" ומה "לא צריך". אבל בבוקר ההוא, כשנסעתי עם אבא, יושב לצידו באוטו בברכיים צמודות כמו ילדה קטנה שצריכה ללכת לשירותים, בזתי לעצמי על הנחרצות ההיא, ובעיקר על השימוש בקלישאות. "אם אנחנו באמת אוהבים זה אמור להספיק, לא?" שאלתי אותה. "איך אפשר להיפרד כשאוהבים? כל פעם שיהיה לנו קשה אז ניפרד? הרי יש תמיד מצבים כאלה בחיים, כמו הצבא. ואם את אוהבת אותי כמו שאת אומרת אז אנחנו צריכים להמשיך. וחוץ מזה, כולם עוברים את זה, לא? אז מה, כל מי שהולך לצבא פשוט מוותר על הכל?"

איזה יהירות, חשבתי אז בנסיעה, לדבר על הצבא כמו על משהו מוכר, משהו ידוע, משהו "שכולם עוברים". בכלל עברת פעם משהו כמו הצבא כשאמרת לה את הדברים האלה, נזפתי בעצמי ומצאתי נחמה בפלח תפוז שאבא הגיש לי תוך כדי נסיעה, ובפנים שלו, שמעבר לאכזבה ולעצב היו בהם קווים מוכרים של אהבה. היית פעם בכלל במצב כזה או אפילו דומה לזה, מצב שבו הרצון שלך בכלל לא נחשב, שכל הזמן אומרים לך מה לעשות, מתי לאכול ומתי לישון ומתי לרוץ ומתי לדבר בטלפון, ואפילו מתי מותר לך לחרבן או להשתין?

אני נזכר עכשיו בחודש הראשון שלי בצבא, בטירונות, כשנסעתי באוטובוס עם הסמל-מחלקה שלי, ולא ידעתי אם מותר לי לאכול סוכריה שהייתה לי בכיס או לא, כי אמרו לנו שאסור לאכול כלום בלי אישור, אפילו לא סוכריה. אני זוכר שהתלבטתי די הרבה זמן אם הוא יבחין בזה שאני אוכל אותה, ומה יקרה אם הוא יבחין. והרצון להתנחם בסוכריה יחד עם הפחד מהעונש שאקבל אם הוא יתפוס אותי אוכל אותה בלי רשות גרם לי לשאול אותו אם מותר לי. אני שומע שוב את הקול שלי, השברירי, שלא תופס שהסמל הזה מבוגר ממני רק בקצת, וגם הוא חייל שרק רוצה לסיים את השירות שלו ולחזור להיות בנאדם נורמלי. "הסמל, אני יכול לאכול סוכריה?" שאלתי. "לא. למה שתוכל?" הוא ענה מייד בקול המאנפף שלו, החותך. ואני שוב חושב על היהירות שהייתה בי לפני הגיוס, על הביטחון הזה שלא היה לו שום בסיס, אולי אפילו על ההדחקה של מה שהולך להיות, ושוב אני מתמלא בבושה של כישלון.

ואני שוב חושב על איילה. הפנים שלה היו רזות אז, ואני זוכר את עצמות הלחיים הבולטות שלה, ואת השיער השחור הקצר והעור הלבן, זוכר את השפתיים שלה מתכווצות בספקנות בשיחה ההיא על שפת הים בין הפסלים, כשהמשכתי לדבר ואמרתי שצבא זה דבר שכולם חייבים לעבור אז אי אפשר לעשות ממנו כזה עניין, ושאהבה זה הכי חשוב. אחר-כך אני זוכר אותה מנשקת אותי.

אבא שוב הדליק את הרדיו. אני נזכר איך פעם, כשהייתי בבית-ספר יסודי, הוא החזיר אותי מאחד החוגים האלה שהייתי נרשם אליהם בהתלהבות בתחילת כל שנה ואחרי כמה פעמים מפסיק ללכת, והסביר לי את משמעות הפסוק "אַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ". עד היום אני יכול לשמוע אותו מסביר לי מה זה חוגר ומה זה מְפתח, ואני נזכר איך כל הסיפור הזה נשמע לי אז נהדר כל-כך: "חוגר הוא האיש שיוצא למלחמה ואינו יודע אם ינצח או יובס, ומְפתח הוא האיש שחוזר ממנה והניצחון בידו." אני זוכר איך דמיינתי את החייל היוצא לקרב כמו שאול המלך, ואת החייל שחוזר ממנו מנצח כמו דוד. באותה תקופה ידעתי את קינת דוד בעל-פה, וכל ערב הייתי מבקש מאמא שתקרא לי אותה מספר התנ"ך לילדים. ואני נזכר איך הנפש שלי הייתה מתרגשת בכל פעם ששמעתי משהו על צבא ומלחמה וניצחון.

עכשיו המילה צבא מעלה בי בחילה איומה. ואני נזכר בפעמים הרבות שאבא הזכיר לי את המשפט הזה, על החוגר והמְפתח. אני נזכר שאחת הפעמים האחרונות הייתה כשדיברתי על זה שאהיה לוחם מצוין, וכבר דמיינתי את עצמי בשיער קצוץ וגוף מוצק צועד בכל מיני מקומות אפלים, ובעיקר זוכה לתהילה שתבוא אחר-כך, בייחוד אצל נשים.

פעם אפילו תיארתי לאמא, רק כדי לראות את הדאגה ממלאת את עיניה, איך קצין העיר דופק על דלת הבית שלנו בשתיים בלילה ומבשר על מותי. היא התרגזה וצעקה ואמרה לי להפסיק עם זה תיכף ומייד. ולא רק לאמא עשיתי את זה, גם לשלומית, שאז אהבתי מאוד, ובשביל אותה מטרה בדיוק - לראות את הדאגה מציפה את העיניים הכחולות שלה. ואני זוכר את אבא אומר לי בקול מוכיח: "כמה פעמים אני צריך לחזור בשבילך על הפסוק 'אל יתהלל חוגר כמְפתח'?"

האוטו החליק על הכביש הריק בדרך לקצין בריאות הנפש בתל השומר. "תגיד לי מה אתה רוצה?" שאל אותי אבא אתמול בלילה, בוכה, אחרי שבכיתי אולי שעה בלי להפסיק ואמרתי שאני לא יכול יותר, שאני מרגיש שאני נחנק, שאני מעדיף למות ולא לחזור לבסיס. "רק תגיד מה אתה רוצה," הוא חזר ושאל, "מה אתה רוצה לעשות? מה אתה רוצה שיקרה?"

"אני לא יודע," עניתי, "אני לא יודע. באמת אני לא יודע. אני רק יודע שאני לא רוצה לחזור לשם. אני לא רוצה."

"אבל מה יש שם שהוא כל-כך נורא?" הוא שאל בפעם המיליון מאז שבכיתי בטלפון בפעם הראשונה, ואני ידעתי שבהסתכלות מבחוץ אי אפשר אפילו להתחיל להסביר את תחושת החנק שממלאת אותי בכל פעם שאני עולה על הרכבת בדרך לצבא, את הכאב הבלתי נכבש שאני מרגיש כשאני עובר את השער של הבסיס, את הפחד ממשהו שאני לא יודע לתאר או להגדיר, את תחושת הצפיפות האיומה הזאת שלא קשורה לכלום, בטח לא למקום או לחלל. שוב אמרתי לו שרע לי. שוב אמרתי שאני מרגיש שאני מאבד את עצמי. כמה ימים לפני זה סיפרתי לו שרציתי לקפוץ לפני מכונית נוסעת. לא רציתי למות, רציתי רק לקבל קצת חופש, קצת זמן להירגע.

עכשיו אני זוכר את התמונה הזאת בבהירות, איך אני עומד בצד הכביש ההרוס של הבסיס ומסביב הכל מלא בוץ. אני זוכר את פנסי הרכב שמגיע מרחוק, ואת התחושה הזאת שהפעם אני רציני, הפעם אני עושה את זה. אני זוכר את הקולות בראש שאמרו לי שכבר אמרתי את זה לעצמי הרבה פעמים, ואני זוכר את ההתעקשות בנפש שאומרת שהפעם אין לי ברירה, שאני קופץ, ושגם אם אמות לא איכפת לי. אחר-כך עלו מולי הפנים של אבא ואמא, ושמעתי את הקול של אמא, שהיה קצת גבוה כשהתקשרתי כמה ימים לפני זה, אולי אפילו שבוע, ופרצתי בבכי כשאמרתי שאני לא יכול יותר.

הייתי אז בבסיס אחר, ליד שכם. כל היחידה הייתה אז בבסיס הזה, שהיה מלא אוהלים ומוקף חומות בטון ענקיות, שורות ארוכות של גושי בטון ענקיים. שבוע הסתובבתי בתחושה כאילו עוד רגע אני נחנק. כל מה שרציתי היה לעצום עיניים ולישון. זה היה בחורף והעבודה הייתה מתישה: לשבת בחמ"ל ולהקשיב לטלפון. זה לא היה מסוכן, אני יודע, לא מסוכן כמו לנסוע באמצע הלילה באאודי שחורה כדי לעצור איזה מבוקש באיזה כפר, או כמו לשבת באיזו עמדה באמצע שום-מקום כשבכל רגע מישהו יכול לתקוע לך כדור בראש, או כמו להילחם ממש בלבנון או בעזה. אבל את הנפש שלי זה חיסל. ולא רק העבודה חיסלה אותי אלא גם כל האנשים שהסתובבו בחדרים הגדולים ההם שהיו מלאים בטלפונים ובדיבורים כאילו "חשובים", והתחושה הנוראה שאתה לא חשוב. שאתה כלום. שאתה עוד כלי על השולחן, כמעט כמו העט או המחשב או הטלפונים הישנים, המוצפנים. ולפעמים הייתה לי תחושה שאני אפילו לא כלי, שאני בעצם כמעט לא קיים, שאני צריך לעשות הכל בשביל מישהו שעושה הכל בשביל מישהו שעושה הכל בשביל מישהו, ולפעמים הייתה לי תחושה שהסולם הזה לא נגמר לעולם, רק הולך ומסתאב ומצחין ומעלה עובש ומתמלא בוץ.

ככה הרגשתי בבסיס ההוא, אבל אני יודע שגם זה לא מסביר את שיחת הטלפון שבה התפרצתי פתאום בבכי שלא יכולתי לכבוש יותר כששמעתי את אמא שואלת אותי מה שלומי. עד אז כל הזמן השתדלתי להראות שהכל כרגיל, ואין שום בעיה, ושבעצם "הכל בסדר". ובטח שזאת לא הייתה הסיבה שיכולתי לתת לאבא כשהוא שאל אותי "מה כל-כך רע לך שם?" כי אפילו זה לא מסביר מה היה לי כל-כך רע שם, לא הסיפור על הסולם המצחין שלא נגמר ולא זה שאני לא חשוב ולא קיים, ואפילו לא העובדה הנוראית שלא הייתה לי מיטה קבועה במחנה ההוא, ואנחנו, כמה אנשים, התחלקנו במה שנקרא "מיטה זונה", ובכל בוקר הייתי צריך להוריד את המצעים שלי מהמיטה ולדחוף אותם לתיק הגדול והירוק המלא אבק שקיבלנו בבקו"ם ושהיה תקוע מתחת למיטת הקומתיים. או שאחרי משמרת לילה הייתי צריך לחכות שמישהו יקום כדי שאוכל לישון קצת עד שיגיעו ויעירו אותי ויגידו שישנתי מספיק, או בעצם אפילו לא יעירו אותי, כי כמעט תמיד כבר הייתי ער ושכבתי במיטה עם עיניים עצומות כדי לגנוב עוד כמה שניות של שקט, כמה שניות שבהן אוכל לחשוב על איילה, למשל, ולהיזכר איך לפני כמה שבועות הייתה לנו שיחה נהדרת אחרי הרבה זמן שלא דיברנו, או לחשוב על הוויכוח שהיה לי עם דרור ועל זה שצדקתי, ולחזור ולנתח שוב בראש את ההיגיון בטענות שלי ולראות שבאמת צדקתי. כנראה שגם העניין הזה לא היה הסיבה לשיחת הטלפון ההיא שהכניסה אותנו לסחרור שהציל את חיי.

וכן, אני יודע שכל חייל עובר דברים דומים בזמנים כאלה או אחרים, ויש כאלה שעברו הרבה יותר, ויש אפילו כאלה שעוברים דברים דומים ממש עכשיו, בזמן שאני כותב את המילים האלה בחדר שקט, כשברקע מתנגנת סונטה לכינור ופסנתר של שוברט. אבל כשהנפש כואבת, ובזמנים ההם היא כאבה יותר ממה שאי-פעם דמיינתי שהיא יכולה לכאוב והמשיכה לכאוב עוד ועוד, כל הידיעות האלה, על אנשים אחרים, על כאבים אחרים, לא משנות ולא עוזרות בכלום.

בסוף לא קפצתי. משהו אחז בי בשוקיים ולא נתן לי לצעוד את הצעד הזה קדימה. אני זוכר את עצמי עומד בזמן שהמכונית עוברת על פני וממשיכה הלאה, לא מודעת לתפקיד הגדול שיועד לה אילו הייתי קופץ. אחר-כך חשבתי על העניינים האלה של הגורל, ועל זה שאולי אם הייתי קופץ הייתי מת, והנהג של הרכב היה אולי יושב בכלא בלי אשמה אמיתית.

אחר-כך דמיינתי פנים של איזה נהג צבאי שהכרתי. דמיינתי כאילו הוא היה הנהג של הרכב שחלף, וכאילו באמת קפצתי והוא פגע בי. דמיינתי את הפנים שלו כשהוא יוצא מהרכב לראות במה הוא נתקע, ואת הפה שלו נפתח כדי לצעוק לעזרה. דמיינתי את הפנים שלו גם בשיחת הבירור ואחר-כך בבית-המשפט, ונזכרתי במשל של רש"י על רוצח בשוגג ורוצח במזיד ואיך כל הדברים מסתדרים בעולם ו"מגלגלים זכות בידי זכאי וחובה בידי חייב", אבל לא הצלחתי להחליט אם בזה שלא קפצתי, ומנעתי ממנו לפגוע בי, הוא יוצא חייב או זכאי. וכל הדמיונות האלה חלפו לי בראש במשך לא יותר משניות ספורות, כי מייד אחר-כך, כשהבנתי שעכשיו אני צריך לחזור לעבר מגורי המחלקה שמלאים בחיילים ובמפקדים עלובים שכל מה שמעניין אותם זה לשמור על התחת שלהם, התמלאתי שוב בהרגשה הנוראית הזאת של מחנק, של קוצר נשימה, והתפללתי שתעבור עוד מכונית, אבל שום מכונית לא באה, והכביש נשאר חשוך. התחלתי ללכת בצד הכביש לעבר המגורים. אני חושב שהתחיל לרדת גשם והסתתרתי מתחת לגגון אסבסט של מחסן נשק.

בעצם מעולם לא הייתי חלק מהעיסוק בדבר הזה שנקרא "צבא" או "ערכים" או בתהילה המפוקפקת הזאת של "להגן על המולדת". נכון שכשהייתי קטן אהבתי לדמיין את עצמי כלוחם מהולל עם גוף נפוח, ואפילו דמיינתי איך אני מספר לכולם בשולחן שבת על מה שעשינו השבוע, או לא מספר אבל שותק במין גאווה כזאת שכולם מבינים כי "יש דברים שעדיף שלא ידברו עליהם", ופעם אפילו תיארתי לאמא, שדווקא הייתה כל-כך נחושה ומסורה בכל הסיפור הזה עם הקב"ן, איך אני אמות בצבא וקצין העיר יבוא וידפוק על הדלת, ונהניתי לראות את הצער ממלא את עיניה וממלא אותי באיזו גאווה מטומטמת עד שהיא צעקה עלי להפסיק. אבל כשגדלתי קצת זה פשוט עבר לי, כמו שעוברות כל מיני מחשבות ילדותיות שאתה לא מבין עד הסוף. זה היה לפני שבאמת ידעתי מה זה צבא ומה כל הסיפור, כלומר הבנתי את כל הקלישאות שמשתמשים בהן כדי להסביר את זה, אבל כבר לא האמנתי בהן. ובגלל שכבר לא הייתי חלק מהסיפור הזה של הצבא, אז בתקופת התיכון, כשכולם דיברו על סיירות ועל לעשות כושר כדי להתכונן "כמו שצריך" לשירות, והיו גם כאלה שלא רק דיברו אלא יצאו לריצות בחוף הים או לכל מיני מסעות עם משקולות על הרגליים "כדי לשפר את הסיבולת לב-ריאה", אז אני הייתי בז לזה, והייתי אומר שהצבא בטח יודע להכין את החיילים שלו, ושאין דבר יותר מטומטם מאשר להתחיל את הצבא לפני שהוא מתחיל באמת. אבל למרות שבעצם תמיד ידעתי שכל העניין הזה עם צבא וערכים והגנה על המולדת הוא הצגה גדולה, רק אז, במכונית שבה נסענו שנינו אל הקב"ן, כשאבא חיפש עט במאפרה ליד מוט ההילוכים כדי לכתוב משהו על איזו פגישה שנדחתה, פתאום זה היה ממש ברור לי, יותר מכל הפעמים שחשבתי על זה לפני זה, שאף אחד לא באמת מאמין במילים היפות האלה, ושכל הדיבורים על להגן על המולדת ולתרום למדינה הם דיבורים ריקים של אנשים שמחפשים בעיקר כבוד.

אני נזכר ביום הגיוס שלי. אני חושב שזה היה היום הכי עצוב בחיים שלי, לפחות עד אז, כי מאז התחילו החיים שלי לשקוע ולאבד עוד ועוד צבע. יום לפני זה הלכנו להופעה, ואני זוכר איך כבר אז הרגשתי את הכיווצים האלה בבטן, שהיו די דומים למה שהייתי מרגיש כל שנה בימים האחרונים לפני סוף החופש הגדול. תחושה כזאת שמעט הזמן שנותר הוא בעצם כבר זמן מת, כי הוא מוקדש כולו לרע שממתין מעבר לפינה. המוזיקה הייתה נהדרת והידיים שלי ושל איילה השתרגו אלה באלה כל ההופעה. הייתה תחושה של חסד ואני לא הבנתי, או שאולי הבנתי אבל לא תירגמתי את ההבנה למחשבה, שאחרי החסד הזה יבוא דין כבד. ובבוקר הגיוס, כשהתעוררתי, הרגשתי שאני לא רוצה לקום מהמיטה. הייתי מסופר ומגולח, וכל הדברים שהכנתי לגיוס היו מסודרים בתרמיל שהיה מונח ליד המראה. התבוננתי בספרים שעמדו על המדף, אחר-כך בדיסקים שהיו במיתקן המתכת ליד המערכת, והרגשתי נורא. ואבא, שהעיר אותי, היה גם הוא מהוסס. הוא אמר שהגיע יום גדול, ואחר-כך הוסיף בהומור שאני צריך לזכור שהקושי האמיתי הוא השלושים שנה של המילואים שבאים אחרי השירות הסדיר.

כששטפתי פנים הסתכלתי על עצמי במראה. נזכרתי בניר שסיפר לי שיום לפני שהוא התגייס הוא נכנס לשירותים של קניון חיפה ופשוט פרץ בבכי, פשוט התיישב על הרצפה המטונפת של השירותים בקניון ובכה בלי הפסקה. "לפחות חצי שעה," הוא אמר לי. ועכשיו הרגשתי שגם אני רוצה לבכות. מועקה נוראה מילאה את קנה הנשימה שלי. אחר-כך יצאנו מהבית. אבא ואמא וטל וגליה ואני, ונסענו לתחנה המרכזית של חיפה.

אני זוכר עכשיו, כמו שזכרתי גם אז, בנסיעה עם אבא לקב"ן, את האוטובוסים של אגד שהיו מסודרים בטורים. אני זוכר גם את איילה ודרור ומיכל ועוד אנשים שבאו להיות איתי ולהיפרד ממני. כל האולם היה מלא באנשים שבאו להיפרד. היו שם נערות שחלק מהן היו יפות מאוד, והיו שם הרבה נערים ששיחקו מין משחק כזה, שכאילו עכשיו, בגלל שהם מתגייסים, הם גברים, אז הם חיבקו את החברות שלהם ביד אחת, שרירית, מנופחת מאימונים לקראת הצבא. והיו שם הורים שבמבט אחד הזכירו לנערים האלה כמה הם עוד ילדים בעצם. והיו שם חברים שכבר חיכו ליום שבו הם עצמם יתגייסו, או פחדו פחד מוות מהיום הזה והפכו את הפחד הזה לכאילו-שמחה בשביל החבר שמתגייס. והיו שם כאלה שכבר התגייסו וידעו בכל רגע מה הולך לקרות, וביניהם היו כאלה שהסבל ניכר כמעט בכל תנועה שלהם, ואחרים שכבר הפכו לחלק מהמכונה הזאת שנקראת "צבא" ודיברו עליה כמעט בהערצה.

בהתחלה חיכינו למטה, בקומה של המסעדות, שכולן חוץ ממאפייה אחת היו סגורות בגלל השעה המוקדמת. אבא שאל אותי אם אני רוצה לאכול משהו. "אולי איזה בורקס או קרואסון? אני אביא לך את זה עם קפה." אבל אני לא יכולתי לאכול ואמרתי שאני לא רעב וש"מספיק לי מה שאכלתי בבית," ואבא אמר שבסדר, ושבלאו הכי הוא כמעט בטוח שמייד אחרי שנגיע לבקו"ם ייקחו אותנו לאכול ארוחת צהריים וש"בארוחות של הצבא אין דבר כזה שאתה יוצא רעב". אני חושב לעצמי עכשיו על המשפט הזה, "בארוחות של הצבא אין דבר כזה שאתה יוצא רעב", ומנסה להיזכר בארוחה אחת לכל אורך השירות הצבאי שלי שיצאתי ממנה שבע. נכון שתמיד היו כאלה שאכלו כל דבר, אפילו שוק של עוף עם לחם או ספגטי חסר טעם עם לחם ויצאו שבעים. אבל אני, שתמיד הייתי בררן באוכל, אף פעם לא הצלחתי לאכול כמו שהם אכלו, ותמיד יצאתי רעב, והרבה פעמים, בעיקר מארוחות הצהריים שהיו מלאות בשמן, גם עם צרבת.

אחרי בערך חצי שעה שעמדנו שם, באולם של המסעדות שכולן חוץ מהמאפייה היו סגורות בסורגי ברזל, וניסינו לדבר כמו כל השאר כאילו הכל כרגיל וכאילו אני וכל הנערים האחרים שעומדים סביבי, קצוצי שיער ומגולחים, יוצאים לאיזה טיול שנתי או משהו כזה, וכל אחד נתן איזו עצה או שאל אם לקחתי את זה ואם לא שכחתי את זה, עלינו לאולם גדול שבו קראו את השמות של כל מי שמתגייס. בדרך לקב"ן הזיכרון של התמונה הזאת פתאום זעזע אותי. נזכרתי בחייל הזה שעמד שם, שהיה בערך בגילי ושלח אותי לשלוש שנים של גסיסה איטית. בדקות ההן, כשהמתנתי שיקריאו את שמי, הכל התערבב בתוכי. מצד אחד רציתי שהחייל הארור כבר יקרא את השם שלי, וכל העניין הזה של ההמתנה יסתיים, והשעון של השלוש שנים המקוללות האלה יתחיל לתקתק. כבר נמאס לי מכל המבטים האלה שנתקעו בי מכל מקום, גם מצד ההורים שלי וגם מצד אנשים אחרים שהיו שם וחייכו אלי כאילו הם אומרים לעצמם בראש את כל המשפטים המטומטמים האלה, כמו "איזה עם נהדר אנחנו", או "איזו הקרבה", או "איפה יש עוד מדינה שבה במקום ללכת ללמוד באוניברסיטה הולכים קודם כל לתרום למדינה?" ורציתי שהשקר ייגמר והחיוכים יימחקו והצבא יתחיל. אבל מצד שני, בכל רגע שחלף בלי שיקראו בשמי נשמתי לרווחה, כי אולי באופן לא מודע חשבתי לעצמי שכל רגע שלא קוראים לי זה עוד רגע שבו אני יכול לברוח, עוד רגע שבו אני יכול לעמוד על אחד מכיסאות המתכת של תחנת האוטובוס ולצעוק שאני לא רוצה ללכת לשום מקום, שאני לא רוצה להיות חייל.

כל כמה רגעים הסתכלתי על איילה. לפעמים היא נראתה לי יפה ולפעמים מכוערת להחריד. היא עמדה שם במבט יודע-כל, כאילו היא אומרת לי את ה"אמרתי לך" עוד לפני שמשהו בכלל קרה. כאילו היא כבר רואה את העתיד שאני עוד לא רואה, רואה את הכאב שיבוא, את שיחות הטלפון אל תוך הלילה, את הבכי, את הסוף שלנו כזוג.

אחרי כמה דקות קראו את השם שלי. וכמו את כל השמות האחרים גם את השם שלי קרא החייל הזה, שרק עכשיו אני מבין שהוא היה בערך בגילי, באותה עייפות של מי שעושה את המוטל עליו ומחכה לסוף היום בלי לשים לב להשלכות של מה שיוצא לו מהפה. כולם מייד חיבקו אותי, ובמיוחד איילה שלבשה מכנסי ג'ינס ואת החולצה הגזורה שהיא לבשה בפגישה הראשונה שלנו. אהבתי אותה מאוד באותו רגע. ואני זוכר שמיכל בכתה. היא מסוג האנשים שתמיד עושים את הדברים שצריך לעשות ברגעים שצריך לעשות אותם. דרור חיבק אותי, ואני חושב שגם מיכאל. אחר-כך אבא בא אלי ואמר לי שזה לא קל, אבל שכולם עושים את זה וגם הוא עשה את זה, ושהוא מאמין שאני אצליח, ואמא וטל וגליה איחלו לי בהצלחה. ואמא בכתה כשהיא חיבקה אותי.

כשהייתי ילד, ולפעמים זה קורה לי אפילו היום, הייתי משחזר לעצמי מצבים שהייתי בהם והובילו אותי למצבים רעים, וחושב מה הייתי צריך לעשות אחרת. בייחוד אני זוכר שהייתי עושה את זה אחרי שהייתי הולך מכות עם ילדים שהיו חזקים ממני והיו גורמים לי להיכנע, ואז, במיטה לפני השינה, הייתי חושב איפה ומתי הייתי צריך לתת להם את הבעיטה או האגרוף שהיו "מחסלים אותם". תמיד בדמיונות האלה הייתי "מחסל אותם". אני זוכר איך הייתי מדמיין אותם שכובים על הרצפה, מתחננים לרחמים, ואת הילדים האחרים, שבמציאות צחקו לי, עומדים נדהמים מול הכוח שלי, וככה בתוך הדמיונות שלי הייתי נרדם. וזה גם מה שקרה לי עם התמונה ההיא של הגיוס, התמונה של הרגע ההוא שבו קראו בשמי, ונפרדתי מכולם והלכתי לעבר האוטובוס עם התרמיל שלתוכו הכנסתי בערב הקודם את כל הדברים שהיו ברשימה ששלחו לי במעטפה חומה עם חותמת אדומה של מדינת ישראל ושל צבא הגנה לישראל.

המון פעמים הרצתי את התמונה הזאת בראש, וניסיתי לדמיין מה הייתי צריך לעשות אחרת. הייתי מדמיין איך אני מעמיד פנים שאני עולה לאוטובוס אבל ברגע האחרון עוקף אותו ונעלם, ואז רץ ישר לים שהיה במרחק הליכה משם ומתחבא מתחת לאבן גדולה, בדיוק כמו שאבא עשה כשהוא היה ילד ורצו לגלח לו את הראש בחומר לוהט. ולמרות שידעתי שאין סיכוי לחמוק מהמפלצת הזאת, הצבא, בדמיון שלי זה הצליח. דמיינתי איך אני מצליח לברוח, ואיך אני מתחבא בשפת הים ואחרי כמה שעות חוזר הביתה, ואמא, שמבשלת במטבח, מתפלאת שכבר חזרתי ושואלת מה קרה, ואני אומר לה שבסוף הם לא צריכים אותי, ששיחררו אותי, ושאני עייף והולך לישון, והיא מחייכת ומקבלת את מה שאני אומר לה כאילו זה דבר הגיוני, וחוזרת לבישולים.

אבא עצר את המכונית בצד הכביש ויצא החוצה לשטוף פנים. כשיצאנו לדרך היה חושך ולא יכולנו להתפלל שחרית, ואבא אמר שנתפלל "כשנסיים עם העניין הזה". בינתיים הוא הוציא מתא המטען בקבוק מים ושטף את פניו שוב ושוב. רוח קרה נשבה ואני רכסתי את הפְליס הצבאי שלי עד סופו. הרגליים כאבו לי וראיתי להקות של ציפורים עוברות מעל המושב שעצרנו מולו. הייתי לבוש בחולצה צבאית שהשארתי מחוץ למכנסיים ומכנסי צבא שכיסו על הנעליים האדומות כי לא הידקתי אותם בגומיות. הסתכלתי על אבא. הוא הבחין במבט שלי והניח את היד שלו על היד שלי שנשענה על המכונית. אמרתי לו שאני מצטער, והוא אמר שאין על מה להצטער, שהוא יודע שאני אומר את האמת, רק שהוא עוד פעם אומר שהוא לא מצליח להבין מה כל-כך רע לי שם, ושהוא חושב או חושש שאני לא מספר לו הכל, כי אם אני מספר לו הכל אז הוא פשוט לא יכול להבין למה זה כל-כך רע.

"שלוש ארוחות אתה מקבל?" הוא שאל, "לישון אתה ישן? להתקלח אתה מתקלח? כי אם כן, אז אני באמת לא מצליח להבין מה רע שם כל-כך."

אחר-כך הוא שתק כמה רגעים ואז שאל אם מתעללים בי, "כי אם כן תגיד לי, ואז אני אוכל להבין, אז נוכל לטפל בזה. תענה לי, מתעללים בך?"

אני זוכר את העיניים שלו שהצטמצמו ונפערו כשהוא דיבר, ואני זוכר שחשבתי על זה שאת כשרון הדיבור שלי בטח קיבלתי ממנו, וגם את השיטות האלה, איך לתפוס את תשומת הלב של מי ששומע אותך ולרתק אותו למה שאתה אומר, כמו לצמצם ולפעור את העיניים. אותה מחשבה בדיוק חשבתי גם בלילה לפני הנסיעה, כשהוא עלה לחדר שלי אחרי שדפקתי את הראש בקיר בלי הפסקה, וטל, שהחדר שלה צמוד לחדר שלי, שאלה אותי מה קרה לי, ובגלל שלא יכולתי להפסיק לבכות אז היא רצה לקרוא לו ולאמא. אני זוכר את נעלי הבית שלו מכות בעדינות על המדרגות ואת אמא עולה בעקבותיו. לא ידעתי מה לומר להם אבל ידעתי שהם חייבים לראות אותי במצב הזה, שרק ככה הם יבינו שאני באמת מתרסק. ואני זוכר שהוא חיבק אותי ואמא התיישבה על קצה המיטה.

"קודם תירגע," הוא אמר, ואחר-כך שאל מה אני רוצה לעשות, ואני רק אמרתי שוב ושוב שאני לא רוצה לחזור לשם, וגם אז הוא שאל, או אולי אמא שאלה, אם מתעללים בי.

לא, לא התעללו בי, ולמען האמת בכלל לא הייתה לי דרך להסביר את המצב שלי, וגם מה שסיפרתי היה רק כדי להגיד איזה משהו שיישמע כמו הסבר הגיוני למצב הנפשי הזה שהייתי בו. שוב אמרתי שהצבא חונק אותי ושבכל מקום בעולם בגיל הזה זה שיא הפריחה של הבנאדם, ושאני מרגיש שאני מת בצבא. ולמה דווקא פה צריכים לעשות את זה? ושוב אמרתי שאני מת, שאני לא יכול לנשום שם.

"אבל למה?" אבא חזר ושאל שוב ושוב, ולא הצליח להבין, או בעצם סירב להבין את הדבר הזה שהיה נוכח בי כל השנים, אבל רק בלילות הארוכים ההם של תקופת הצבא הארור כבר לא היה אפשר להתעלם ממנו, שאני, כנראה, לא כמו כולם. לא כמו כל אלה שאם הם מחליטים שהם עושים צבא אז הם עושים צבא ולא משנה כמה רע להם, הם בכל זאת קמים כל בוקר והולכים. ויש כאלה שאפילו הופכים את הסבל לאידיאל ויודעים לסחוט ממנו את הכבוד שהאנשים הטיפשים נותנים להם ואת הסיפורים שאפשר לספר בין החברים בסופי-שבוע ובאירועים משפחתיים. עד כדי כך שיש כאלה, והם רבים, שחושבים שהצבא זאת חוויה "מכוננת", "נהדרת", "מחשלת". איזה טמטום.

אני אף פעם לא הבנתי את האידיאל הזה שאנשים מוצאים בסבל, ובייחוד בצבא, שהרגשתי שלאף אחד לא באמת איכפת ממני וממה שאני נותן או לא נותן, כל עוד הוא יכול לטפס על הגב שלי או לגזור תהילה או דרגה או אפילו סתם כמה מילים של שבח מהדם שלי. אבא אמר על זה שאני חייב ללמוד להתגמש קצת, לא לתבוע מכל דבר להיות מושלם או מאנשים להיות מושלמים, אבל למען האמת אני לא תובע מאף אחד להיות מושלם ואפילו לא קרוב לזה, אני רק מבקש מכל בנאדם שיהיה בעצמו מה שהוא דורש מאחרים. רק את זה.

אני זוכר חייל אחד שהיה איתי במחלקה ההיא של המודיעין שבכל פעם, ובייחוד במבצעים שהיו ידועים בתנאים המחורבנים שלהם, היה מנצל איזה בעיית גב שפעם הייתה לו ומתלונן על כאבים ומקבל גימלים ונשאר בבית, וכולם היו מתרגזים ומקללים את "הבן זונה הזה שטוחן את כולנו", ורק אני הייתי נשאר בצד, בשקט, כי ידעתי שכל אחד מאלה שמקללים היה עושה בדיוק אותו דבר אם רק הייתה לו אפשרות. וכמה מרגיז ומאכזב זה היה בשבילי שכשאני קיבלתי פעם אחת גימלים, וגימלים מוצדקים, והייתי צריך ללכת הביתה, אז דווקא הוא ניגש אלי עם האף הגדול שלו והעיניים הכחולות שלו ואמר לי שאני "טוחן פה את כולם ונשבר הזין מזה". באותו רגע שתקתי, ואחר-כך במיטה חשבתי שהייתי צריך לענות לו ולצרוח עליו ולומר לו שהוא "האחרון שיכול להגיד משהו כזה ושהוא זין אחד גדול בעצמו".

אבא סיים לשטוף את הפנים ונכנס לאוטו. נכנסתי כמה רגעים אחריו, אחרי שעמדתי עוד קצת בחוץ והתבוננתי במושב הזה שעצרנו לידו, בלולים שהיו פרושים על כל המרחב שבין הכביש לבין בתי היישוב, ובעצים שצמחו באמצע והיו רזים ועירומים. שנאתי את הנוף הזה. שנאתי את הסירחון שעלה ממנו כבר עכשיו, בשעת בוקר מוקדמת, וממש מילא את האוויר. אחר-כך הסתכלתי על בית שהאור דלק בו, וחשבתי על איילה. אתמול בערב היא התקשרה אלי כמה פעמים ולא עניתי לה. מדי פעם היא מתקשרת אלי ומדברת על כמה קשה לה שאנחנו ביחד אבל לא ביחד, אבל אתמול הייתי עייף ולא היה לי כוח להיכנס שוב לכל העניין הזה. אחר-כך אבא צפר צפירה קצרה וסימן לי עם הראש להיכנס לרכב, והאוטו אותת שמאלה והשתלב בתנועה שהתחילה להפגין סימנים של התעוררות.

שמתי דיסק של לאונרד כהן והקשבתי בשקט לשיר הראשון. נזכרתי בשיחה שהייתה לי ולאיילה לפני חודש בערך, כשהתלבטתי איתה אם ללכת לקב"ן או לא. סיפרתי לה שאני מפחד מההסתכלות המטומטמת של אנשים על כל מי שהיה אצל קב"ן כאילו הוא משוגע או אולי אפילו מסוכן לחברה, או במקרה הטוב משתמט חרא שלא רוצה לתרום למדינה שגידלה אותו ושומרת עליו ודואגת לו. אחר-כך אמרתי לה שבייחוד בחברה שלנו, החברה הדתית, שבה כולם יודעים הכל אחד על השני, כל העניין הזה של הסטיגמות לגבי כאלה שיוצאים על פרופיל נפשי הוא גרוע במיוחד, ושאין לה מה לעשות נגד זה כי נולדתי לתוך החברה הזאת מתוך חוסר בחירה, והעובדה שאני רוצה לחיות חיים דתיים כופה עלי להישאר איתה בקשר כזה או אחר ולהתמודד גם עם הדברים הרעים.

נזכרתי שישבנו יחד באוטו כשדיברנו. זה היה מול הים. לא הסתכלתי עליה, הסתכלתי על החוף השחור שהיה ריק מאנשים. אני לא זוכר אם ירד גשם באותו ערב, אבל אני זוכר את הרוחות החזקות שטלטלו את עצי הדקל שבדיוק נשתלו לאורך החוף. נזכרתי שדיברתי עוד ועוד על הכאב שלי, ושמעולם לא דיברתי כל-כך הרבה זמן על הכאבים שלי. נזכרתי שמדי פעם עצרתי את שטף הדיבור ושתקתי דקות ארוכות. נזכרתי שאמרתי לה "אני פוחד שאני לא אוכל להתחתן", והמשפט הזה הדהד לי בראש. נזכרתי שהסתכלתי עליה, על השיער השחור שלה, על העור הלבן. בטח אחר-כך התנשקנו, אני לא בדיוק זוכר. נזכרתי שהיא ליטפה את הפנים שלי בכף היד שלה, ואמרה לי שהבעיה הזאת כבר פתורה כי "אני תמיד אהיה שם בשבילך".

כמה עלובות המילים חשבתי אז, באוטו, בדרך לקב"ן, כשאבא זמזם יחד עם לאונרד כהן את "סוזאן". כמה מעט כוח יש להן, אני חושב עכשיו, כשאני יושב בחדר. ואני נזכר שלפני שנה התקשרתי אליה והיא לא הייתה מוכנה לדבר איתי. "אני רוצה למחוק אותך," היא אמרה לי, ומאז ראיתי אותה עם בחור אחד שקצת הכרתי פעם וראיתי אותם מתנשקים. "אני תמיד אהיה שם בשבילך." אני מנגן את המשפט הזה בראש שלי שוב ושוב. אני כבר לא אוהב אותה, ולמען האמת ספק אם אי-פעם אהבתי, אבל הבגידה הזאת של המילים, היכולת של אנשים לומר אותן בלי להתכוון עד הסוף, או לומר ולקחת אותן בחזרה, או אפילו לומר ולהכחיש שבכלל אמרו אותן, הבגידה הזאת ממש משגעת אותי, ואני חושב בצער שאולי אני כבר צריך להיגמל מהתמימות הזאת של המילים שגורמת לי להאמין למה שבני-אדם אומרים.