נעים מאוד, אושר

רגע לפני שנתחיל... לעולם לא אשכח את הסטירה המצלצלת שקיבלתי מאבי בגיל שש, כשחזרתי מבית הספר באיחור ניכר מפני שהמורה שלנו החליט להעניש את כל הכיתה בשל מעשה קונדס שעשה אחד הילדים. כשנכנסתי לחדר המדרגות של הבית שגרנו בו בבני ברק, הוא חיכה לי שם – גבוה, חזק, מאיים ואחוז טירוף, אבא שלי. המבט שלו בעיניים היה מבעית, ובכל זאת לא חזיתי את מה שעתיד לקרות. עד היום, כשאני בן שלושים וארבע בעת כתיבת שורות אלה, אני זוכר את הסטירה שנחתה, ללא התראה מוקדמת על לחיי הרכה. את הכאב עוד יכולתי לסבול, אבל לא את ההשפלה. רצתי במעלה המדרגות אל הדירה המעופשת שלנו. המיטה שלי הייתה שמיכת פוך מרוקנת מאוויר, שהונחה על רצפת חדר השינה של הוריי. היא נועדה “לרכך” את הרצפה הנוקשה והקרה. חדר משלי לא היה לי. התיישבתי מכורבל בפינת החדר המטונף ולא הפסקתי לבכות. אני זוכר כל ריח, כל צליל וכל טעם מאותו יום. אני זוכר שהבטתי סביב וראיתי את המקקים שהתרוצצו בחדר, את הריח המצחין של צואת העכברים שהייתה מפוזרת על הרצפה, מעולם לא הצלחתי להתרגל לזה. אני זוכר את הדמעות ששטפו את פניי, את טעמן המלוח, ואני זוכר את הבעירה שהרגשתי בלחיי אחרי שאבא שלי החטיף לי. אבל בעיקר נותרה צרובה בי התחושה המרה כל כך, שהאיש שאמור היה להגן עליי ולדאוג לי הוא זה שלא הפסיק להכאיב לי. כבר מגיל צעיר ידעתי שאני שונא את המחלה של אבא – סכיזופרניה. ידעתי שזו מחלה מטלטלת, שבה מאבדים את היכולת לחשוב בצורה הגיונית או מפחדים מדברים שאינם קיימים במציאות. ידעתי, ובכל זאת שנאתי אותה. את אבא, לעומת זאת, לא יכולתי לשנוא. בכל פעם שהוא הכה אותי, בכל פעם שהוא השפיל אותי, בכל פעם שהוא צעק על אמא – נשבר לי הלב. אבל אהבתי אותו. הוא אבא שלי וידעתי שזה לא הוא – זו המחלה. בתוך הבית אבי השליט טרור, כולנו פחדנו ממנו. בשלב מסוים אמי, שלא יכלה לשאת זאת יותר וחשה צורך עז להגן עליי מפניו, שלחה אותי לפנימייה, רחוק ממנו. השנים חלפו ומצאתי את עצמי מצליח להדחיק יותר חוויות ממה שאני מסוגל למנות, אבל כנראה הלב אף פעם לא שוכח. ככל שהדחקתי יותר, כך המשיכו החיים כסדרם, אבל לא בדיוק, כי הכאב לא באמת עבר והפצע לא ממש הגליד. עד ש... החלטתי להיות מאושר.