נעים מאוד – אני בתוך אישון

3

באחד מהלילות הללו הרגשתי — מבעד לשכבות של חלום — כיצד דבר־מה בלתי נראה תופס באחד מהריסים של העפעף השמאלי ומושך אותו כלפי מטה באופן מכאיב. פקחתי את העיניים: משהו הבזיק וכתם התהפך ליד עין שמאל שלי, לאחר מכן, התגלגל במורד הלחי אל אפרכסת האוזן, צווח אל תוככי האוזן:

“לעזאזל! כמו לתוך דירה ריקה: אין תשובה.“

“מה זה?“ אמרתי בשקט, בלי לדעת לבטח אם זו מציאות או תחלופה של חלום בחלום.

“לא מה, אלא מי — זה דבר ראשון. ודבר שני — תקרב את האוזן לכרית, כדי שאוכל לקפוץ החוצה. יותר קרוב. עוד. ככה.“

בקצה הציפית, שהלבינה מבעד לאוויר האפור של הזריחה, ישב האיש הפצפון מהאישון. כפות ידיו נשענו על החוטים הלבנים, הוא הרכין את ראשו ונשם בכבדות, כמו הלך לאחר מסע ארוך וקשה. פניו היו עצובים ומרוכזים. בידיו נח ספר שחור, בעל מנעול אפור.

“אם כן אינך אשליה?!“ צעקתי והבטתי בתדהמה באיש הקטן.

“שאלה דבילית,“ הוא חתך, “וחוץ מזה אל תרעיש: עוד נעיר את זאתי ככה. קרב את האוזן. הנה ככה. יש לי מסר.“

הוא מתח את רגליו העייפות, התיישב בנוחות ולחש:

“אין צורך לספר על המעבר שלי לאישון. שנינו יודעים וזוכרים זאת היטב. אהבתי את משכני החדש: מלא בהשתקפויות זכוכיתיות, עם חלון במסגרת עגולה מרנינה, הוא נראה לי נעים ועליז; הזכוכיות הקמורות נשטפו בדמעה באופן מסודר, בלילות ירדו מעצמם וילונות ממונעים — במילה אחת, דירה עם כל הנוחיות. אמנם מאחור נמתח מסדרון חשוך, שלא ברור לאן הוא מוביל, אבל העברתי את מרבית זמני ליד קצה החלון, בציפייה לבואך. מה יש שם — מאחורי גבי — לא עניין אותי. קרה שאחת מהפגישות שקבעתם לא התקיימה: צעדתי הלוך ושוב במסדרון, מנסה לא להתרחק, כדי שאוכל להספיק לראות אותך בכל רגע. בינתיים היום מעבר לחרך העגול של האישון דעך. “לא יבוא,“ חשבתי לעצמי. נהיה לי משעמם מעט: לא ידעתי במה לשעשע את עצמי, והחלטתי לצעוד עד קצה המסדרון. אך בתוך האישון, כפי שכבר אמרתי, שררה אפלולית, ואחרי כמה צעדים כבר מצאתי את עצמי בחשכה מוחלטת. היד המושטת קדימה לא מצאה משענת. רציתי כבר להסתובב בחזרה, כשצליל שקט ומעומעם, שבא מאי־שם, ממעמקי המסדרון הצר, לכד את תשומת ליבי. ניסיתי להקשיב: זה היה דומה לשירה נוגה בכמה קולות, שזייפו בעקשנות מנגינה כלשהי. היה נדמה לי אפילו שהאוזן שלי שומעת מילים מובחנות: “מקל“, “מוות“ — היתר לא היה מובן.

התופעה סיקרנה אותי, אך החלטתי שיהיה זה נבון יותר לחזור למקומי הישן, לפני שהעפעף יירד ויחסום את דרכי חזרה בחשכה.

העניין לא הסתיים בזה. ביום למחרת, אפילו בלי לזוז ממקומי, שוב שמעתי מאחורי גבי קולות, שהשתלבו לכדי המנון קקופוני מופרע: המילים עדיין לא היו ברורות, אך היה ברי לחלוטין שהמקהלה מורכבת מקולות גבריים בלבד. העובדה הזאת גרמה לי להרהר בצער. היה עליי לחקור את המסלול המוביל פנימה עד הסוף. לא אגיד שהתחשק לי מאוד לצאת לחיפושים, להסתכן בהיתקלות במשהו לא ברור ולאבד את הדרך חזרה, אל החלון ואל העולם. במשך יומיים-שלושה התופעה לא חזרה על עצמה. “יכול להיות שדמיינתי?“ חשבתי בניסיון להרגיע את עצמי. אך ביום בהיר אחד, כשהאישה ואני ישבנו כל אחד לחלונו, בציפייה לפגישה, התופעה הקולית הופיעה שוב, והפעם בעוצמה ובבהירות מפתיעות: בליל מילים צורם בעל צמיגויות טורדניות חזר על עצמו שוב ושוב, נדחף לאוזניי, ומשמעותן גרמה לי להחלטה סופית להגיע לזמרים. הסקרנות וקוצר הרוח השתלטו עליי. אבל לא רציתי ללכת בלי להתריע: אנחנו נפרדנו — זוכר? — אולי זה הפתיע אותך קצת — וצעדתי במהירות אל תוך פנים האישון. שרר שקט מוחלט. האור, שנמשך אחריי במסלול המערה הצר, נחלש וכבה בהדרגה. עד מהרה קול צעדיי נשמע בחשכה מוחלטת. המשכתי ללכת, כשאני תופס בידיי את הקירות החלקלקים של המסלול האישוני, ועצרתי מדי פעם, כדי להטות אוזן. לבסוף הבהב אליי ממרחק אור צהוב מעומעם, אור מת: באותה אש דלוחה עגומה מאירים, ככל הנראה, אורות בִּיצה נודדים. עייפות ואדישות קהה השתלטו עליי פתאום. “מה אני מחפש, מה איבדתי בקטקומבות האלה,“ שאלתי את עצמי, “למה לי להחליף את השמש ברקב הצהוב הדלוח?“ אולי עוד הייתי סב על עקביי, אך דווקא ברגע הזה השירה, שהתחלתי כבר לשכוח ממנה, התחדשה: עכשיו כבר יכולתי להבחין בקולות נפרדים שבקעו מתוך ההמנון הפראי:

איש־איש־איש, פצפון,

בלי לשאול את האישון, אל תקפוץ אל החלון.

פֶּרֶט.

אם כבר קפצת לאישון, דע: באישון ישנו מקלון

צוואר בחבל — תתפגר. אחד מוחלף באחר.

זוג.

איש זריז מעפעפיים: היזהר ליפול אפיים

בנפרד חיים — במוות נשזרים. מאחד איחוד חד אחד.

פֶּרֶט.

איש — אי־ש־יש־ש:

היה ואיננו. עקבותיו נעלמו. זו!

זוג.

נמשכתי בעקבות האיוולת, כמו דג על קרס. לקראת צעדיי הלך וקרב פתח עגול, שמתוכו בהק האור הצהוב. תפסתי בקצוות החור והשחלתי את ראשי פנימה: מלמטה, מהריק, יללו תריסר לועות; הבוהק הצהוב סינוור את עיניי. בניסיון לראות, התכופפתי מעל התהום, אך ברגע זה הקצוות החלקלקים של הפתח החלו להיפתח, ניסיתי לתפוס אוויר בידיי בחוסר ישע וצנחתי מטה. תחתית המערה לא הייתה רחוקה כפי הנראה; התרוממתי על מרפקיי במהירות, התיישבתי והבטתי סביבי. עיניי הסתגלו בהדרגה לאור והחלו להבחין במה שסובב אותי: ישבתי במעין בקבוק זכוכיתי אך לא שקוף, בעל דפנות פועמות, בדיוק באמצע תחתיתו הקעורה. מתחתיי התפשט כתם צהוב בוהק, עשרות צלליות אנושיות סביבי, חבויות למחצה בצל — עקבים באור, ראשים בקיר — גמרו לשיר בחגיגיות את ההמנון:

איש — אי־ש־יש־ש:

היה ואיננו. עקבותיו נעלמו. זו!

זוג.

שאלתי: “איפה אני?“ התמזגה בתוך יללה. בחפשי יציאה, ניסיתי להתרומם מהבליטה, אך כבר הצעד הראשון משך אותי מטה, במדרון — והנפתי את עקביי והתיישבתי תוך צחוק כללי ושאגות שמחה, בין שני שוכני הבאר.

“נהיה פה המוני מדי,“ רטן השכן משמאל וזז הצידה. אך היושב מימין הפנה אליי בחביבות את פניו: הם היו, הייתי אומר, מהסוג של פריבט־דוצנט*, בעלי מצח גבוה מלומד, עיניים מהורהרות, זקן חד ופדחת קירחת מסורקת בקפידה. “מי אתם כולכם? ואיפה אני?“

“אנחנו... קודמיך. אתה מבין? אישון של אישה לא שונה מכל חלל אחר: תחילה משכנים אותך — אחר כך מפנים אותך: וכולם — לכאן. אני למשל — מספר שש, זה משמאלך — מספר שתיים. אתה — מספר שתים־עשרה. אם כי איננו מתפקדים ממש לפי המספרים, אלא בסדר אסוציאטיבי. זה ברור, או להסביר עוד? בעצם... אולי קיבלת מכה?“

“מהקיר?“

“לא: מהמשמעות.“

שתקנו למשך כדקה.

“כן, דרך אגב: אל תשכח לרשום את הנשכחוּת שלך. הו, האישונים הנשיים האלה,“ הוא מולל את זקנו, “האישונים שקוראים לך אל מתחת לצל הריסים. רק תחשוב: כניסה קסומה כל כך, עטורה בבוהק של קשת בענן ותחתית אפלה ומחורבנת כל כך. פעם גם אני ככה...“

קטעתי אותו:

“ומי רושם פה?“

“קוּאַגָה.“

“מעולם לא שמעתי שם כזה.“

״לפחות על הטֵלֵגוֹניָה שמעת?“

“לא.“

“הממ... אתה רוצה להגיד שגם על הסוסה של לורד מורטון** אינך יודע דבר.“

“איך זה קשור?“

“קשור אחד לשני: הייתה סוסה, כלומר, טעות שלי, תחילה היה לורד מורטון — לסוסה נולד מזיווג עם קוּאַגָה סייח מפוספס, ואילו ללורד מורטון נולדה מהסוסה ומהקואגה תיאוריית הטלגוניה: העניין הוא כזה, לא משנה עם מי זיווגו את הסוסה לאחר מכן, צאצאיה היו מפוספסים תמיד — כמו לְזֵכר הקואגה, שהיה הראשון שלה. מכאן הוסקו מסקנות שהקשר בין מערכת הרבייה הנשית עם הראשון שלה הוא בלתי הפיך בעליל וממשיך לחיות כמו בתוך הקשרים הבאים, בלתי אפשרי למחיקה או להרס. הראשון בשוכני האישון שבתחתיתו אנחנו נמצאים, בתמיכת הכרונולוגיה, טוען לתפקיד הקואגה. אמנם לא פעם כבר הסברתי לו שהתיאוריה הזאת הופרכה כבר מזמן על ידי מר אווארט, אך הברנש מנסה להשליט דיקטטורה בטוענו שהוא המצע ואנחנו משאבות, ושכל ניסיונותינו לחזור על הבלתי ניתן לשחזור...“

“תגיד,“ שאלתי אותו, “הטלגוניה הזאת, או איך שאמרת, באמת הופרכה אחת ולתמיד, או?...“

“ידעתי,“ חייך הפריבט־דוצנט, “שמתי לב כבר מזמן: ככל שהמספר גבוה יותר, כך גדול יותר העניין בשאלה: האם האהבה מפוספסת או מה? אך בוא נדון בכך אחר כך. אתה שומע: הראשון קורא לך.“

“מספר שתים־עשרה הנשכח, לכאן!“

התרוממתי, החלקתי בכפות ידיי על הקיר והלכתי בכיוון הקול. תוך פסיעה מעל לרגליים שנמתחו באמצע הדרך, שמתי לב: לקווי המתאר של האישונאים היו עוצמות משתנות של בהירות ומובהקות: חלקם התמזגו עם האפלה הצהובה של התחתית עד כדי כך שנתקלתי בהם בעל כורחי, בלי להבחין בדמויות הדהויות, כמו מחוקות למחצה. פתאום שתי ידיים בלתי נראות אך חזקות לפתו את קרסוליי.

“מבקש לענות לשאלות.“

התכופפתי כדי להביט בידיים שאזקו אותי, אך לא היה אפשר לראותן: מספר אחת דהה ממש עד הסוף, וצבעו היה צבע האוויר. האצבעות הבלתי נראות שחררו אותי, הותרה כריכת הספר. הספר הזה. דפיו עמוסי הסימנים התרוממו ונפלו, ושוב התרוממו, עד שנפתח דף ריק, הממוספר במספר שלי.

והטופס המשיך בעשרות שאלות: זה התחיל בתאריך האכלוס, הזכאות לו, לאיזה פרק זמן התכוונת להמשיך בשכירות (כנגד הסעיף הזה עמדו אחד מעל השני: א. לנצח ב. עד הקבר ג. עד למציאת חלופה טובה יותר — את התשובה יש להדגיש); זה נגמר, נדמה לי, ברשימה של שמות חיבה וכינויים וביחסך לקנאה. עד מהרה הדף שלי היה מלא. אצבע בלתי נראית קיפלה אותו קלות: תחתיו הלבינו דפים נקיים.

“ובכן,“ אמר הקואגה בסוגרו את הספר, “עוד בר מינן חדש; הספר הולך ומתמלא. זהו. לא אעכב אותך יותר.“

חזרתי למקומי הישן בין מספר שתיים למספר שש. זקנקנו הבהיר של מספר שש כבר נפנה לכיווני, אך, בהיתקלו בשתיקה, מייד חזר לצל.

ישבתי במשך זמן רב, שקוע בהרהורים על אודות הדפים הלבנים הריקים של הרשימות: רעש פתאומי החזיר אותי למציאות.

“מספר אחת־עשרה לאמצע,“ צעק קולו של הקואגה.

“אחת־עשרה, אחת־עשרה,“ נשמע מכל הכיוונים.

“מה זה?“ הסתובבתי אל שכני.

“הסיפור התורן,“ הוא הסביר, “על פי סדר המספרים: כך שבפעם הבאה גם אתה תצטרך...“

לא היתה סיבה להמשיך לברר פרטים, משום שהמספר שנקרא טיפס כבר על התלולית בתחתית. דמותו בעלת הגוף נראתה לי מייד מוכרת. קודמי, שהתיישב בכתם הצהוב, הביט בשלווה לצדדים. הוא תפס בשפתיו את השרוך שעליו היו תלויים משקפי המצבט שלו ולעס אותו בהרהור, תוך הנעת לחייו הנפולות:

“כ־כן. מצחיק להיזכר, אך הייתה תקופה שבה מטרתי היחידה, בדומה למטרתו של כל אחד מכם, הייתה לחדור כך או אחרת, בכל דרך אפשרית, אמת או שקר, לתוך אישונה של בעלת הבית שלנו. והנה אנחנו כאן. מה עכשיו?“

הוא ליפף את השרוך סביב אצבעו, משך את הזגוגיות מעיניו והמשיך, בהבעת גועל:

“מלכודת־אדם. כ־כן. אך לענייננו. כבר הפגישה הראשונה הכריעה את הכול. אני זוכר: היא הייתה שלנו באותו היום בשמלה שחורה סגורה. וגם פניה נראו כמו רכוסות עד הסוף, השפתיים היו קפוצות בחומרה, העפעפיים מורכנים למחצה. סיבת המלנכוליה יושבת עכשיו משמאלי: זהו עשר נכבדנו. את סיפורו, ששמענו בפעם הקודמת, ודאי כולכם זוכרים: הרי הנשכחים אינם שוכחים לעולם. אך אז עוד לא היה לי הכבוד להכירו. כלומר, כבר אז ניחשתי, כמובן, שלא הכול כשורה באישונים שמתחבאים מתחת לריסים — ואמנם, כשהצלחתי לבסוף להציץ בעיני האישה, הייתה בהן כל כך הרבה עזיבוּת, שאני, שחיפשתי לעצמי באותה עת אישונים מתאימים, החלטתי מייד לתפוס את המקום שהתפנה.

אך כיצד לעשות זאת? לכל אחד סגנון משלו להיכנס לנשמה. שלי מבוסס על צבירת שירותים קטנים וזולים במידת האפשר: “קראת את ספרו של כזה וכזה?“ — “לא, אך הייתי רוצה...“ בבוקר המחרת שליח מוסר לידיה ספר חדש. העיניים שלתוכן אתה צריך לחדור, פוגשות תחת הכריכה את הקדשתך האדיבה ואת שמך. הלך לאיבוד הסוגר של סיכת המגבעת, או מחט לניקוי פרימוס, זכור, זכור היטב את ההבלים הללו, כדי שבפגישה הקרובה, תוכל לשלוף בחיוך מתרפס מכיס המקטורן גם את המחט גם את סוגר הסיכה, גם כרטיס לאופרה, גם כדורי אספירין, והשד יודע מה עוד. הרי, לאמיתו של דבר, אדם חודר לתוך אדם במנות זעירות, קטנטנות, באמצעות אנשים קטנטנים הנראים בקושי, וכאשר כל אלה נצברים לכמות מספקת, בסופו של דבר הם משתלטים על התודעה. וביניהם תמיד יש אחד — זעיר ועלוב כמו כל האחרים — אך אם ילך, יחד איתו הולכת גם כל המשמעות, אתם מבינים, מתפרקת — מייד ולצמיתות — כל האטומיזם הזה: בעצם, לכם, לאנשי האישון, אין צורך להסביר את כל זה.

אפוא הפעלתי את מערכת השירותים הקטנים: בכל מקום — בין החפצים, הספרים, התמונות שנדבקו לקירות החדר שבו התגוררה בעלת הבית שלנו, החלו להופיע שתדלנים שלי; לא היה לעיניה לאן לברוח מהאנשים הקטנים, שחדרו לכל פינה, מלחששים את שמי מכל הסדקים. במוקדם או במאוחר, חשבתי, זה או אחר יסתנן לתוך האישון שלה. אבל בינתיים העבודה התקדמה בקושי: עפעפיה של האישה, כאילו אלוהים יודע מה היה משקלם, כמעט שלא נפתחו, דבר שבשבילי, כאיש מהאישון, יצר מצב קשה למדי.

זכור לי שבתגובה לאחד משירותיי האישה חייכה איכשהו הצידה ואמרה:

“זה נראה שאתה מחזר אחריי. חסר תועלת.“

“אין דבר,“ עניתי בהכנעה, “באמצע הדרך המובילה אל חופי קְרים, יצא לי פעם בזמן עצירת הרכבת להביט דרך החלון: ראיתי בית לבנים עלוב, שהזדקר בינות לכתמים צהובים של שדות; על הבית שלט, על השלט: תחנת סבלנות.“

עיניה של בת שיחי נפתחו מעט.

“לדעתך, זה אמצע הדרך?“ כמה משעשע.

איני זוכר מה פלטתי בתשובה, אך אני זוכר שהרכבת, בהגיעה לתחנת סבלנות, לא המשיכה לנוע במשך זמן רב מדי. אז החלטתי לפנות לעזרתכם, קודמיי האדיבים. טרם ידעתי מי אתם וכמה אתם, אך חשתי באינסטינקט, שהאישונים שלה, איך לומר זאת, מאוכלסים, איקסים כלשהם ממין זכר רכנו מעליהם, ההשתקפויות שלהם... בקיצור, החלטתי, בעודי תוחב את הכפית אל העבר, עד התחתית עצמה, לערבב ולהסעיר את הרוחות שוב. אם אישה כבר לא אוהבת מישהו ועוד לא התחילה לאהוב מישהו אחר, אז העוד, אם יש בו טיפה של שכל ישר, צריך להעיר את הכבר ולא להניח לו להישכח עד שלא יַראה את כל הפתחים ודרכי הגישה.

את הכפית שלי הפעלתי בערך כך: “אלה שכמותי, לא זוכים לאהבה. ידוע. זה שאהבת לא היה דומה לי. האין זה כך? זה או אלה? לא תגידי? ובכן, כמובן. כנראה זה היה...“ ובמאמץ עיקש של פועל, שהוצב לערבב את העיסה, המשכתי לערבל את שאלותיי.

תחילה נעניתי בשתיקה, אחר כך בחצאי מילים. ראיתי: אל פני השטח של תודעתה, בעודן עולות מן הקרקעית, החלו להתקצף ולהתפוצץ בועות, קשתות רגעיות, שנדמה היה כי נקברו בעבר לתמיד. מעודד מן ההצלחה, המשכתי את עבודת המערבל שלי. הו, ידעתי היטב שאי אפשר לעורר את מה שהביא לרגש, בלי לעורר את הרגש עצמו. תמונות של אהבות עבר, שעלו מהקרקעית, ירדו מייד בחזרה, אל החושך, אבל הרגש שכבר חלף לכאורה, התעורר יחד איתן, לא מצא מרגוע וכך נשאר קרוב לפני השטח. עיני האישה ניעורו איכשהו לעיתים קרובות יותר ויותר לקראת השאלות. וכבר לא פעם כופפתי את ברכיי בעמדת היכון לקפיצה... אך בן דמותי הענקי, שבתוך אישונו נמצאתי אז, החמיץ בגמלוניותו ובגודלו העצום הזדמנות אחרי הזדמנות. לבסוף הגיע היום המכריע: אני, או אנחנו, מצאנו אותה ליד החלון: כתפיה רעדו קלות תחת רדיד חם.

“מה קורה לך?“

“סתם. רועדת קצת. זה שום דבר.“

אך לאדם שנצמד לשיטת השירותים הקטנים, אין את הפריווילגיה לא לשים לב. מייד פניתי אל היציאה, וכעבור רבע שעה נצטוויתי:

“הסתובב.“

קברתי את עצמי בסיבוב מחוג השניות, ושמעתי את רשרוש המשי ואת פתיחת הכפתור: מד החום הוצב במקום הראוי לכך.

“ובכן מה?“ “36.6“

הגיע הרגע שבו גם הענק הגמלוני שלי לא יכול לטעות באבחון. קרבנו לאישה.

“את לא יודעת לעשות את זה. הרשי לי.“

“הנח לי.“

“קודם לנער. ככה. ואחר כך...“

“שלא תעז.“

העיניים היו קרובות אלה לאלה. התכוננתי — ועשיתי את הקפיצה: האישונים של האישה התכסו באותו דוק ערפילי מיוחד, שמהווה את הסימן המובהק ביותר... בקיצור, כנראה טעיתי בתכנון הקפיצה ונתליתי על הקימור של אחד מריסיה, שנחבט מצד לצד, כמו ענף שנקלע לסערה. אך אני יודע את מלאכתי, וכעבור כמה שניות, בעודי מפלס את דרכי דרך האישון פנימה, מתנשף ונרגש, שמעתי מאחוריי — תחילה נשיקה מצלצלת, אחר כך את צלצול המדחום שנפל לרצפה. מייד ננעלתי מבחוץ תחת העפעפיים. אך אינני סקרן. התיישבתי בתחושת הישג תחת הקשת העגולה, להרהר במקצוע הקשה והמסוכן של האיש הפצפון מהאישון: העתיד הראה שצדקתי. יתר על כן: הוא התברר כעגום יותר מהמחשבות העגומות ביותר שלי.“ אחת־עשרה השתתק וישב, משתלשל בעגמומיות מהתלולית המוארת. והנשכחים שוב החלו לשיר — תחילה בשקט, אחר כך בקול רם יותר ויותר — את ההמנון המשונה שלהם:

איש־איש־איש, פצפון,

בלי לשאול את האישון, אל תקפוץ אל החלון.

פֶּרֶט.

“איזו בהמה חצופה,“ סיכמתי תוך מפגש עם מבטו השואל של מספר שש.

“פרט — אי־זוגי. הם כולם כאלה.“ שאלתי אותו בתדהמה לפשר הדבר.

“ובכן, כן. האם לא שמת לב: מצדך האחד אני, מספר שש, מצדך האחר — שתיים, ארבע. אנחנו, הזוגיים, נשארים ביחד ולא מתערבבים, מכיוון שכפי שאתה רואה, כל האי־זוגיים הללו — כולם כאחד — חוצפנים ותגרנים. כך שלנו, לאנשים רגועים ותרבותיים...“

“אך כיצד אתה מסביר את זה?“

“כיצד? איך לומר לך: כנראה, ללב יש את הקצב שלו, חילוף רצונות, דיאלקטיקת אהבה שכזאת, שמחליפה את התזה באנטיתזה, חוצפנים ברגועים כמוני וכמוך.“

הוא החל לצחקק בלבביות וקרץ. אך לי לא היה חשק לצחוק. גם מספר שש גירש את העליצות מפניו.

“הבט,“ הוא החל לדבר, בעודו מתקרב אליי, “לא כדאי למהר בשיפוט: את סגנון הדובר יוצר הקהל — בקרוב תיווכח בזה בעצמך. אי אפשר להכחיש שיש לאחת־עשרה כושר התבוננות מסוים. נאמר כך: בשמות מקטינים משתמשים כדי לבטא תהליכים רגשיים מוגדלים; המשמעות גדלה — הסימן קטן; הרי בשמות הקטנה אנו מכנים את אלה שגדולים מאחרים בעינינו, ולא בכדי בשפה הסלאבית העתיקה הקטן והחביב הם היינו הך***. כן, אני, כמו אחת־עשרה, משוכנע שאוהבים לא את האנשים הענקיים שמפזרים אותנו מאישון לאישון, אלא דווקא אותנו, אנשים קטנים נודדים, שמעבירים את כל חייהם בתוך עיניים זרות. מלבד זאת: אם מתעלמים מן הסגנון הגס של תיאוריית השירותים הקטנים, אז גם כאן אחת־עשרה צודק: לגרום למישהו להתאהב — משמעו להשתלט על, נאמר זאת כך, המסה האסוציאטיבית של המתאהב; יתר על כן — האהבה עצמה, אם מדברים באופן סכמטי, אינה אלא מקרה פרטי של אסוציאציה דו־כיוונית...“

“מה זה ה...?“

“זה מה שזה: בניתוח האסוציאציות שלנו באופן כזה או אחר, הפסיכולוגים לא שמו לב שהקשר בין הדימויים הוא או חד־צדדי, או דו־צדדי... רגע רגע,“ הוא נחפז בדבריו בתגובה למחוות חוסר הסבלנות מצדי, “רגע של שעמום, ואחר כך יהיה מעניין — אתה תראה. כמובן, זה שמעורר אהבה, אינו משלב רעיון עם דימוי, ולא דימוי עם מושג, אלא דימוי (של אדם) עם רגש; הוא חייב לזכור שהתהליך הוא — או מהרגש אל הדימוי, או מהדימוי אל הרגש. ועד שלא יתרחש, איך לומר, הקצר הכפול, עד אז... מה? לא מובן? אז תחשוב, הרי אני לא יכול לחשוב במקומך. דוגמאות? הרי לך. מקרה ראשון: הרגש כבר קיים, אך עדיין לא מנותב, לא מקושר באסוציאציה אל הדימוי; תחילה “ליבה ייחל למי־שהו****“, ריגושים חסרי פשר, פורקן לתוך הריק, לאחר מכן ה“שהו“ נופל — ובזמן הזה קל מאוד וכלל לא מסובך לקלוע ל“מי“ הפנוי. מקרה שני: כשהדימוי נאלץ לחכות לרגש: כאן השילוב של האלמנטים האסוציאטיביים מתרחש לעיתים באיטיות ובקושי. אהבות נעורים נעות לרוב במסלול הראשון, אהבות בוגרות — בשני. אך חוק האסוציאציות מפיל על הנאהבים טרדות רבות מאוד: במקרה של אהבה רציפה מן ההכרח כי בכל פעם שהאדם המכונה אהוב יכנס לחדר, יעלה — באופן אסוציאטיבי — גם רגש האהבה אליו; באופן דומה, אפשר שכל התרגשות מינית צריכה מייד לעורר את הדימוי של אותו “האדם האהוב“. אך למעשה הרגש והדימוי מתקשרים בדרך כלל כמו זרמים במעגל קתודי שכלול בו גם גלאי, כלומר, באופן חד־צדדי. על חצאי־האהבות החד־צדדיות הללו נבנים, בעצם, מרבית הקשרים: הסוג הראשון של היחסים, כשהזרם האסוציאטיבי נע רק מהדימוי אל הרגש, אך לא בחזרה: מקסימום בגידות, ועם זאת תשוקה טובה. למה? אלוהים, הוא לא מבין כלום: בסדר, במקום קשר הגלאים ניקח את זרימת הדם דרך הלב: בזרימתו לכיוון אחד, הדם פותח בכל פעם את מסתמי הלב, בזרימתו לכיוון השני — הוא סוגר אותם, ובכך חוסם את מעברו הוא. כך גם כאן: כל פגישה מלאת תשוקה, ואם זה לא מספיק — כל מחשבה שנכנסת לתודעה, במקרה הנידון הדימוי, גוררת גאות של רגש עז — הדם, כביכול, פותח את המסתמים לעצמו; אך הרגש שעולה בהיעדרו של נושא הדימוי, הולך בקלות לכיוונים אחרים; אנשים מסוג התאהבות זה מאוהבים רק בשעת פגישה, הדימוי של בחיר לבם תמיד מוצא במהירות את הדרך אל הרגש, אך הרגש שלהם אינו יודע את הדרך אל בחיר לבם, הדם הממהר אל האהבה סוגר לעצמו את מסתמי הלב. פיהקת כמדומני? זה מעצבנות? סתם. סוג ההתאהבות השני מניב, הואל בטובך לראות, שיעור בגידות נמוך, אך יחד עם זאת גם תשוקה חלשה: התקף של רעב לאהבה מעורר בתודעה תמיד — גם בפגישות, וגם מחוץ לפגישות — את הדימוי הזה, ורק אותו, אך הדימוי, אם הוא היה הראשון להיכנס לתודעה, לא מביא איתו רגש: אסוציאטיביות חד־צדדית מסוג זה נוחה מאוד למערכות יחסים יומיומיות, משפחתיות ונמנעת מאסונות. אבל רק המקרה השלישי, אסוציאציה דו־כיוונית, כאשר הדימוי והרגש בלתי נפרדים, נותן את מה שאפשר לטעמי לקרוא לו אהבה. לא, מה שלא תגיד, אחת־עשרה יודע, איפה קבור הכלב, אך לא יודע להוציא אותו מהאדמה. ואילו אני...“

“ולמה צריך להוציא כל מיני נבלות מהאדמה,“ התרתחתי. במשך כדקה שש ישב בלי לענות, בארשת של אדם המשחיל בשקדנות חוט מחשבות קרוע:

“משום שהדבר שאליו הגיע ולמרגלותיו עצר אחת־עשרה, הוא־הוא השאלה העיקרית והחריפה ביותר עבור אלה, כמוני וכמוך למשל, שהגיעו לבור השחור האישוני הזה ו... הרי מה יש להסתיר, כולנו כאן חולים באיזו מחלת חוסר צבע כרונית משונה; הזמן מחליק עלינו כמו מחק על שורות כתובות בעיפרון, אנחנו דועכים כמו גלים בלי רוח; אני הולך ומאבד את הצבע, בקרוב אפסיק להבחין בגוני מחשבותיי, אאבד את קו המתאר ואתמוטט אל הכלום. אך לא על כך אני מצר, אלא על כך שיחד איתי ימותו כל כך הרבה תצפיות, עובדות מדעיות וניסוחים. הרי לו הייתי יכול לצאת מכאן, הייתי מראה לכל הפרוידים, האדלרים והמאיֵירים את הטבע האמיתי של השכחה. מה היו יכולים כל אספני פליטות הפה והעט הטוענים לגאונות הללו להציב כנגד אדם שיצא מתוך הבור השחור, שעצם שמו הוא: שכחה. אלא שהסיכויים קלושים: קל יותר לחזור מהמתים מאשר מכאן. ודווקא יכול היה להיות משעשע. הרי, אתה יודע, עוד מגיל צעיר הייתי עסוק בבעיית השכחה. הפגישה עם הבעיה הייתה כמעט מקרית. דפדפתי לי בכרך שירים של מישהו, ופתאום:

מעבר למעוף ציפור, לענני אבק ששככו

דיסק החמה גווע:

אם אותי שכחו,

הנה עכשיו, עתה. * 

כאשר הרהרתי בחופן המילים, עוד לא חשדתי שבהיכנסי למחשבה, לא אצא ממנה לעולם. דימויים, התחלתי להרהר אז, נודדים כל העת מהמודע אל הלא־מודע ובחזרה. אך חלקם נכנסים כל כך עמוק אל הלא־מודע, שאינם יודעים למצוא את הדרך בחזרה אל המודע. והתחלתי להתעניין בשאלה: איך גוֹוֵעַ הרושם — האם כבה, כמו גחלת עוממת או כמו נר בדחיפה של נשימה; בהדרגה או כהרף עין; בייסורים ממושכים וקשים או בפתאומיות. תחילה הסכמתי עם המשורר: תהליך השכחה הצטייר בפניי כהתמוטטות שבאה אחרי הכנות איטיות, אך מתרחשת ברגע: היה — ואיננו. זכור לי, שבאמצעות שימוש בטורים המנמוניים של אבינגהאוס*****, אפילו ניסיתי לחשב את רגע ההיעלמות, ההיטשטשות, הפירוק של רושם זה או אחר. מייד משכה את תשומת ליבי שאלת הרגשות הנשכחים. הרי זה, באמת, מסקרן בצורה יוצאת דופן: מישהי פוגשת מאן דהוא n פעמים, ראוי לציין ששניהם חווים בכל פעם התרגשות מסוימת; אך בפגישה n+1 אותה אחת, נגיד, באה לאותו האחד, אך ההתרגשות אינה מגיעה; אותו אחד, כמובן, מזייף אותה בכל דרך אפשרית, ואפילו כשנותר לבדו, הוא סוקר את נפשו ביסודיות בניסיון למצוא את האבדה. אך הכול לשווא: אפשר להיזכר ברושם שהותירה זאת שהלכה, אך להיזכר ברגש, ברגע שהוא הלך, זה בלתי אפשרי בעליל: הלטאה, נאמר זאת כך, ברחה, והותירה ביד את זנבה, האסוציאציה של הדימוי עם הרגש עברה דיסוציאציה. בעודי חוקר את תהליך ההתקררות, שהופך את האהוב למאוס, לא יכולתי שלא לתת דרור לאנלוגיות: מייד התחוור לי שיש משהו משותף בין תהליך התקררות התשוקה לבין, נאמר, התקררותה של חתיכת גופרית פשוטה. כאשר אנו מחסירים קלוריות מהגופרית, אנחנו מעבירים את הגבישים שלה ממערכת אחת לאחרת, כלומר, מכריחים אותה לשנות צורה, לקבל מראה אחר, דימוי אחר; ואם זה לא מספיק, התגלה כי גוף כימי, למשל, הזרחן, כשמצננים אותו בהדרגה, לא רק מחליף את מבנה הגבישים והצבע, הופך מסגול לאדום ומאדום לשחור, אלא גם מאבד — בדרגת צינון מסוימת — כל צורה באשר היא, הגביש מתפרק, הופך לאמורפי. אם אפשר היה לתפוס את הרגע הזה של איבוד הצורה... הרי, אם אפשר לבודד את השנייה שבה פחמן נוצץ, המתקרא בפינו יהלום, הופך לפחם פשוט, שאנחנו מפחדים להתלכלך בו, אז למה שאי אפשר יהיה לבודד שנייה, שבה “אוהב“ עובר ל...

אולם, גם אם נשארים באזור הסימנים הכימיים, אין זה קל לביצוע: הגביש, טרם איבוד המבנה שלו, התפרקות מפאותיו והפיכה לגוף אמורפי נטול צורה, עובר דרך השלב של מה שנקרא, מֶטַסְטַבּיליוּת, משהו בין צורה לחוסר צורה. ההקבלה הזאת נראתה לי משכנעת: מערכות יחסים של אנשים רבים מאוד הן בדיוק מטסטביליות, משהו באמצע בין הפשרת הקרח לנקודת הרתיחה; עובדה מסקרנת, דרך אגב, היא שהמטסטביליות מציגה את מדד הצמיגות הגבוה ביותר. ההקבלות הובילו הלאה. גוף לוהט, אם מניחים לו, מתקרר באופן טבעי ורציף; אותו הדבר קורה עם הרגש. רק באמצעות שינוי מושאיו, רק אם ממשיכים להזין את הרגש בחומר בעירה נוסף, אפשר למנוע את התקררות הלהט. כאן, כזכור לי, היה נדמה לי כי ההקבלות הביאו אותי למבוי סתום, שמתוכו הן לא יצליחו לחלץ אותי. אך המדע, המנסה לענות לשאלה באילו מקרים בדיוק צינון הטמפרטורות הופך את הגביש לדבר מה אמורפי, כמו ענה לי באילו מקרים בדיוק תהליך צינון רגשי טבעי הופך, אפשר לומר, את היהלום לפחם, את היקר לחסר ערך, את המעוצב לנטול צורה. התברר שגוף גבישי העובר צינון אינו שואף כלל לחוסר צורה, אלא בסך הכול לשינוי צורה, אך מאחר שמהירות הצינון עולה על מהירות ההתגבשות מחדש, האחרון לא מספיק להתרחש, חלקיקים שנתפסו על ידי הקור באמצע הדרך — מצורה לצורה — נעצרים, והתוצאה היא דבר־מה מצונן וחסר צורה, או אם נתרגם ממונחים כימיים לפסיכולוגיים, מאוס ושכוח. בתנאים כאלה יש לקשר ארוך ויציב הסבר אחד בלבד: מהותו היא שורת בגידות זה בזה זה עם זה. למה פערת עליי את העיניים? כך בדיוק: הרי לו התגלה ולו אדם אחד הנאמן לחלוטין לאיזשהו דימוי שנחרט בו, כמו ציור שנחרט בלוח נחושת, אהבתו הייתה יכולה להחזיק מעמד למשך יום־יומיים, וגם זה בספק. הרי מושא אהבה אמיתי משתנה ללא הרף, ואפשר לאהוב אותך היום, רק אם בוגדים בך עם עצמך של אתמול. אתה יודע מה, לו הייתי סופר מדע בדיוני, הייתי מנסה לכתוב סיפור פנטסטי: הגיבור שלי פוגש נערה — כמו תמיד, יצור מקסים ורך בשנים, האביב השבעה־עשר. הכול טוב. אהבה. הדדיות. אחר כך ילדים. שנה אחרי שנה אחרי שנה. האהבה אותה אהבה: חזקה, טובה, פשוטה. כמובן, יש עניינים, אצלו — אסטמה, אצלה — קמטים מסביב לעיניים ועור דהוי. אך כל זה קרוב, שגור, מוכר. ולפתע פתאום: נפתחת הדלת, והיא נכנסת, אך לא אותה האחת, או ליתר דיוק, לא אותה האחת שהייתה לפני שעה או יום, אלא אותה הנערה בת השבע־עשרה מקודם, זאת שלה נשבע לשמור אמונים ולאהוב לנצח. הגיבור שלי מבולבל וכנראה גם המום: באשר לאורחת, היא מביטה בבלבול בחיים הזרים. ילדיה, שאותם היא לא ילדה. איש רופס זר למחצה, שמביט בבהלה בדלת לחדר הסמוך; שמא תיכנס אותה האחרת עצמה. “אתמול הבטחת לי,“ אומרת הבחורה הצעירה, אך חולה האסטמה משפשף במבוכה את מצחו: “אתמול“ — זה היה לפני איזה עשרים שנה, הוא מתבלבל ואינו מבין, ואינו יודע מה לעשות עם האורחת הזאת. באותו הזמן צעדים קרבים של האחרת, אותה האחת הנוכחית.

“עלייך ללכת, אם היא תגלה...“

“מי?“

“את. תמהרי כבר...“

אך מאוחר מדי. הדלת נפתחה, והגיבור שלי, ובכן, נגיד... הקיץ, או משהו כזה...“

“שמע, שש — אי אפשר ככה: מפסיכולוגיה לכימיה, מכימיה — למדע בדיוני. איני רואה איך תחזור מכאן להתגבשות שלך, לא ברור אם של דימויים, או של זרחן או פחם.“

“אחזור גם אחזור. שמע: אוהבים А כלשהו, אך ה־А של היום למחרת כבר A1 וכעבור שבוע А2. לכן, כדי לעמוד בקצב של יצור שעובר התגבשות מחדש בלי הפסקה, צריך לארגן מחדש את הדימוי בלי הפסקה, כלומר, לנתב את הרגש מדימוי לדימוי; מנקודה לנקודה — מנקודה לנקודה; לבגוד עם А השני ב־А הראשון, ועם А... ואם סדרת הבגידות המוגדרת מעצם השתנות האוהבים, מתקדמת באותן המהירויות שבהן מתקדמת ההשתנות של הנאהב, אז הכול, אפשר לומר, במקומו — וכפי שאדם שמטייל אינו יודע שגופו נפל מאה פעמים, אך בכל פעם נבלם בזמן על ידי השרירים, כך גם הנאהבים, לאחר שחיו ביחד כמה שבועות, ואולי שנים, לעולם אינם חושדים שמספר הפגישות כמספר הבגידות.״

הוא גמר לדבר בארשת של מרצה אופנתי המצפה למחיאות כפיים. אך להתפלספויות יש השפעה מרדימה עליי. שש, לאחר שתיקה של דקה, שוב החל לסובב את המנואלה: פער מהירויות, בגידה שאינה עומדת בקצב השינוי, שמפגר אחר הבגידה... העפעפיים שלי נדבקו, ונפלתי לשינה. אך גם כאן רדפו אותי נחילים מעופפים של סימנים כימיים ואלגבריים כלשהם: בזמזומם הדק והמרושע הם ביצעו את מעוף הכלולות שלהם.

איני יודע כמה זמן עוד היה נמשך חלומי, לולא העירו אותי דחיפות וקולות:

שתים־עשרה, לאמצע.

נשמע את החדש.

שתים־עשרה...

לא הייתה ברירה. מלווה בדחיפות ובדחיקות מימין ומשמאל, טיפסתי על התלולית הצהובה המאירה. עשיריית זוגות עיניים, שצומצמו אליי מהאפלה, התכוננו לספוח לתוך עצמם, לפזר בכל חלקי מוחותיהם את סודם של השניים. התחלתי לגולל את סיפורי: הוא מוכר לכם. לא פגעתי במטרה. אחרי שגמרתי, הם החלו לשיר את המנונם המשונה. מועקה עמומה אחזה ברקותיי, ושרתי תוך התנודדות מצד לצד, ריק ומת, ביחד עם האחרים:

צוואר בחבל — ותתפגר. אחד מוחלף באחר.

זוג.

לבסוף הם הניחו לי לחזור למקומי. זחלתי בזריזות לצל. שיניי שחררו את אחיזתן בצמרמורת דקה. לעיתים נדירות היתה הרגשתי מגעילה יותר. הזקָן מימין הנהן באמפתיה, ושש רכן אל אוזני ולחש:

“שכח את זה. אין טעם. הגדת את שלך ומוטב שכך. תראה איך אתה נרעש.“

ואצבעות יבשות — בתנועה קצרה — לחצו את ידי.

“תקשיב,“ הסתובבתי אל שש, “בסדר, נניח אנחנו, אני וכל אלה, אך מה אתה רוצה מהאהבה, בשביל מה אתה בוטש פה יחד איתנו את התחתית האישונית? הרי יש לך נפש של ספרן, ודי לך בסימניות — תחיה איתן ועם הנוסחאות, תחוב את האף בדף, במקום להכניס אותו לעניין לא לך, להידחף בלי שהתבקשת.“

הדוצנט נבל במבוכה:

“ובכן, קורה לכל אחד... אומרים, שאפילו תאלס, בעודו מטייל בפנים מורמות אל הכוכבים, נפל איכשהו לבאר. וכך גם אני. כלל לא רציתי, אך אם מגישים לך אישונים... בשתי מילים: הייתי באותו הזמן מרצה לפסיכולוגיה במכללה הגבוהה לנשים. אתה יודע, סמינריון, פרקטיקום, רפרטים ודברים כאלה. באופן טבעי, סטודנטיות באו אליי, לעיתים גם הביתה, בשביל רעיונות, הפניות, מקורות. ביניהן גם זאת, שלנו. פעם, פעמיים. אז עוד לא ידעתי שעבור הנשים, המדע, כמו כל דבר אחר, הוא עניין אישי. שאלות — תשובות — ושוב שאלות. לא אגיד שהיא הייתה חדת תפיסה במיוחד. פעם אחת, בעודי מסביר לה את לוגריתמי הגירוי בנוסחה של וֶבֶּר־פֶכְנֵר, הבחנתי שאינה מקשיבה. “חזרי על מה שאמרתי“. היא שתקה בלי להרים את עיניה, בחיוך לא מובן. “איני מבין לשם מה את באה לפה,“ התרתחתי, ונדמה לי שהטחתי ספר בשולחן. אז היא הרימה את עיניה אליי, וראיתי שהן דומעות. איני יודע מה עושים במקרים כאלה, התקרבתי אליה וברגע של חוסר זהירות הבטתי באישוניה הלחים. כאן הגיע ס...“

שש החווה בידו והשתתק.

ושוב מֵי מדמנה צהובים סגרו עלינו. החלקתי בעיניי לאורך קירות הזכוכית הסגורים של הגליל וחשבתי: האמנם זהו ביתי האחרון, האמנם ביתי האמיתי נשלל ממני לתמיד וללא תקנה?

בינתיים הגיע תורו של הראשון. מעל הכתם הצהוב הונח כתם שחור. לידו — הספר הזה (הקואגה לא נפרד ממנו).

“באמצעות סממן אינטימי אחד,“ פתח הכתם השחור, “קל לחלק את כל הנשים לארבע קטגוריות. לראשונה משתייכות אלה שאם הן מעניקות פגישה, הן מניחות להפשיט ולהלביש אותן. לסוג הזה הייתי משייך זנזונות צמרת רבות ובכלל נשים שיודעות את אמנות הפיכת מאהביהן לעבדים נרצעים, שעליהם מוטלת כל האחריות וכל העבודה הקדחתנית של פתיחה וסגירה של קרסים וכפתורים שקופצים באצבעות. נשות הקטגוריה הראשונה כאילו אינן קשורות למצב, הן עוצמות את עיניהן ורק מאפשרות. הקטגוריה השנייה — אלה נשים, שמפשיטים אותן, אך הן מתלבשות בעצמן. גברים יושבים בזמן הזה ומביטים בחלון או בקיר, או מדליקים סיגריה. הקטגוריה השלישית, שהיא, כנראה, המסוכנת ביותר, הן אלה שמראות בעצמן את הדרך לכל הקרסים והכפתורים, אך אחר כך מכריחות לשרת אותן באהבה בכל הפרטים הזהירים והנוגעים ללב של לבושן. אלה, על פי רוב, הן פלרטטניות מרושעות, חובבות שיחות חלקלקות, טורפות מנוסות, במילה אחת, הסוג של “בוא הנה“. ולבסוף, הקטגוריה הרביעית של מתפשטות ומתלבשות באופן עצמאי, בזמן שהפרטנר שלהן ממתין בסבלנות משתנה — אלה סתם זונות זולות, רעיות נבולות ומי יודע מי עוד. כעת אשאל: באיזו קטגוריה אתם, יורשיי האדיבים, משבצים את בעלת הבית שלנו?“

הכתם עצר לרגע. ומייד נשמעו קולות מתחרים מכל הצדדים:

“בראשונה, כמובן.“

“מה פתאום! בשנייה.“

“שקר! בשלישית.“

ובס צרוד של מישהו, בגוברו על הצעקות, נבח:

“באחרונה לגמרי.“

הכתם השחור רעד מצחוק שאינו נשמע.

“ידעתי: הדעות לא יכלו שלא להיות חלוקות. הספר הזה — הנה הוא בידיי — יודע הרבה ועל רבים. כמובן, יש בו מספיק דפים לבנים ואיננו בנוכחות מלאה. אך במוקדם או במאוחר יגיע הזמן שבו האישונים של בעלת הבית יאבדו את היכולת למשוך ולפתות אל תוכם. ואז, אחרי שארשום את האחרון בדפים האלה, אפנה לעריכת “סיפורה המלא והשיטתי של יעלת חן אחת“. בצירוף אינדקס נושאים ושמות. הקטגוריות שלי אינן אלא מתווה, בעל חשיבות מתודולוגית, כמו שנוהג לומר שש שלנו. הדלתות — מקטגוריה לקטגוריה — כולן פתוחות לרווחה — אין שום דבר מפתיע בכך, שהיא שלנו עברה את כולן.

כולכם יודעים שאיתי היא החלה את דרכה כאישה. זה היה לפני... בעצם, כל מה שחשוב הוא שזה היה. הכירו בינינו באיזה ערב בסלון ספרותי: “בחורה חדשה, הרגע הגיעה מהפרובינציה, האר לה את פניך“. חליפה לא אופנתית, שהקשיחה את השבריריות הנערית, אישרה את הדבר. ניסיתי לתפוס עיניים בעיניים, אך לא — בניפוף ריסים, הן חמקו הצידה.

אחר כך כולנו בחשנו בכפיות בכוסותינו, ומישהו הקריא משהו תוך בלבול בדפים. מארגן השעמומון התרבותי לקח אותי הצידה וביקש ממני ללוות את העלמה מהפרובינציה; לבדה, אתה יודע, לילה, עוד תלך לאיבוד. זכור לי: לולאת התלייה במעילה היתה קרועה.

יצאנו. גשם זלעפות. עצרתי עגלון, ומבעד לגשם אלכסוני ניתך צללנו תחת כיסוי העור של הכרכרה. היא אמרה משהו, אך תחתינו כבר החלו לקרקש אבנים, ולא הצלחתי לשמוע את המילים. פנייה, עוד פנייה. לחצתי בזהירות את מרפקה: הנערה נרעדה וניסתה להתרחק, אך לא היה לאן להתרחק. האבנים המתגלגלות דחפו אותנו זה לזה בתנועות קצרות, עצבניות. איפשהו כאן, בקרבת מקום, בחושך, היו שפתיה: רציתי לדעת היכן, נרכנתי אליה — ובאותה השנייה קרה משהו בלתי צפוי עבורי. בתנועה חדה קדימה, היא משכה בכיסוי העור של הכרכרה וקפצה ממנה תוך כדי נסיעה. זכור לי שקראתי ברומנים כלשהם על תרגיל מסוג זה, אך שם, ברומנים, ביצעו אותו גברים לרוב, ומלבד זאת נדמה לי שגשם זלעפות לא נכלל בקומפוזיציה. משך כמה רגעים ישבתי ליד המושב הריק, חסר ישע ומבולבל לחלוטין, אותו משך זמן נדרש כדי להעיר את העגלון ולעצור את סוסתו הבלה. העגלון שראה שאני קופץ מהמרכבה הבין את זה בדרכו והחל לצעוק על התשלום: עוד כמה שניות אבודות. לבסוף פתחתי בריצה לאורך המדרכה הרטובה, מנסה להבחין באפלת הליל בצללית הנמלטת. הפנסים היו כבויים. ליד הצומת היה נדמה לי שהשגתי אותה; היא הסתובבה וקראה לי בהבזק מפתיע של אש בין שיניה: “בוא לישון“. זאת הייתה פרוצה. המשכתי לרוץ הלאה. צומת — התפצלות רחובות: היא איננה בשום מקום. כמעט התייאשתי, פניתי באופן אקראי וחציתי רחוב ופתאום כמעט נתקלתי בנמלטת שלי: היא עמדה, כולה קפואה וספוגת גשם, כנראה, התבלבלה ברשת הרחובות ולא ידעה לאן ללכת. לא אחזור על השיחה שהתקיימה בינינו: סיפרתי לכם אותה פעמים רבות. החרטה שלי הייתה כנה: נשקתי לאצבעותיה הרטובות בתחינה למחילתה, ואיימתי לכרוע על ברכיי היישר בשלולית, אם היא לא תפסיק לכעוס. שוב תפסנו כרכרה, ולא משנה כמה דחפו אותי האבנים, ישבתי דום משך כל הדרך וניסיתי להרחיק כתף מכתף. שנינו היינו קפואים ושינינו נקשו. לפרידה, נישקתי שוב את האצבעות הקרות, ופתאום בת לווייתי פרצה בצחוק שהיו בו נעורים ושמחה. כעבור יום-יומיים באתי לבקר אותה, הבאתי איתי ערמת הבטחות וסירופ נגד שיעול. האחרון היה שימושי: המסכנה השתעלה והתלוננה על צמרמורת. לא השתמשתי בשיטתך, אחת־עשרה, באותו הזמן היא עוד הייתה... זמנה טרם הגיע. חוסר הזהירות הקטן ביותר יכול היה בקלות להרוס את החברות המתהווה. באותו הזמן הייתי מישהו טוב יותר, מאשר הכתם האפור הדהוי הזה. לעיתים תכופות שוחחנו, בישיבה על הקפיצים הרועדים של הספה, עד דמדומים מאוחרים. הילדה הלא מנוסה לא הכירה לא את העיר, לא את העולם וגם לא אותי. נושאי שיחותינו כמו הסתחררו מצד לצד ברוח: פעם הסברתי בסבלנות איך להשתמש בפתילייה, פעם, תוך שאני מתבלבל ומסלף בעצמי, שטחתי בפניה את הנחות היסוד של הביקורת של קאנט. בעודה מצטנפת בפינת הספה, רגליה מקופלות תחתיה, היא הקשיבה בצמא — גם על הפתילייה, וגם על קאנט — בלי להוריד ממני עיניים עמוקות וכהות. כן, היה עוד דבר שהיא לא הכירה: היא עצמה. ואז באחת מן השיחות שנתארכו עד לדמדומים מאוחרים, ניסיתי להסביר לה אותה עצמה, ניסיתי לפתוח את מנעול הספר, שאותו אתם רואים בידיי כעת, חציו כתוב וממורט. כן, באותו הערב דיברנו על עתידה, על המפגשים שמחכים לה, על תחביבים, אכזבות, ושוב מפגשים. הידפקתי בעקשנות על שערי עתידה. לעיתים היא צחקה, צחוק קצר ויבש, לעיתים העירה הערות, ולעיתים הקשיבה בשתיקה ובלי להתערב. במקרה (כבתה הסיגריה, נדמה לי) הצתי גפרור, וראיתי באור הצהוב שפניה אחרים, בוגרים ונשיים יותר, כאילו גם הם ניבטו אליי מהעתיד. אחרי שנשפתי על הגפרור, מיהרתי להתקדם בזמן: אהבה ראשונה, חבטות ראשונות בחיים, לענת הפרידות, ניסויים חוזרים ונשנים עם הלב נותרו כבר מאחור. התקרבתי בדהרה מהירה אל השנים שבהן הרגש כבר חבוט ועייף, הפחד מהקמילה דורש למהר ולקמט את האושר, הסקרנות גוברת על התשוקה, ו... כאן שוב הצתי גפרור והבטתי בתדהמה בעיניי בעיניה, עד שאצבעותיי נכוו. כן, יורשיי הנכבדים, לו הניסוי היה נערך נכון, תריסר גפרורי זרחן היו מראים לי את כל הפנים שלה, שנחטפו על ידכם. אך היא משכה את קופסת הגפרורים מידיי והשליכה אותה הצידה. אצבעותינו נשזרו ורעדו, כאילו מלמעלה ירד גשם זלעפות קר. לא כדאי שאמשיך, נכון?“

והכתם העמום דמוי האדם החל לזלוג באיטיות מטה.

“ובכן, מה דעתך על הקואגה שלנו?“ הסתקרן שש.

שתקתי בחוסר נימוס.

“הו, נראה שאתה מקנא. אודה, היומרות של הקואגה הזה, ההתרברבות בבכורה, עצבנו אפילו אותי פעם. אך את העבר אין לשנות: הוא מלך המלכים. צריך להשלים, ומלבד זאת, אם חושבים על כך, מהי קנאה?...“

אך אני הסתובבתי בגבי אל ההרצאה והעמדתי פני ישן. שש מלמל משהו על אנשים לא מנומסים, נעלב והשתתק.

תחילה העמדתי פני ישן, אחר כך נרדמתי באמת. איני יודע כמה זמן נמשך העילפון: אור פתאומי שחדר מתחת לעפעפיי הכריח אותי לפקוח את עיניי. הכול סביבי היה כחול זרחני. התרוממתי על מרפקיי וחיפשתי את מקור הזוהר המשונה. גיליתי בתדהמה עצומה שהאור יוצא ממני עצמי: גופי היה מעוטר בהילה זרחנית, שקרניה הקצרות אבדו במרחק כמה מטרים. גופי עצמו הפך לקל וגמיש, כפי שקורה לעיתים בחלומות. כולם ישנו סביבי. בקפיצה אחת הגעתי לגבשושית הכתם הצהוב, ושני הנגוהות הצליבו קרניים ומילאו את האוויר בקשתות ססגוניות. עוד מאמץ, וגופי הקל החל לטפס בגלישה סהרורית לאורך הקיר אל קשת המערה. הסדק החתום כמעט לחלוטין שבו החל להיפרם, נאחזתי בידיי בשוליו, וגופי, מתוח וגמיש, חדר החוצה בקלות. מסדרון נמוך נמשך לפניי ופיתה אותי אל התחתית. פעם אחת כבר תעיתי בפיתוליו, תוך היתקלות בחשכה ובקירות. אך כעת האור שהכחיל סביב, הראה לי את הדרך. התעוררה בי תקווה. הלכתי, בתוך קו המתאר הזרחני שלי, בחזרה אל היציאה מהאישון. על צידי הקירות החליקו ועקפו אותי זהרורים וצללים, אך לא היה לי זמן להביט בהם. ליבי הלם בגרוני, כשסוף־סוף הגעתי לחלון האישוני העגול. סוף כל סוף. זינקתי קדימה בצורה עיוורת וקיבלתי מכה חזקה מהעפעף המוגף. תריסי העור הארורים חסמו את היציאה. צברתי תאוצה והכיתי בו באגרופי, אך העפעף אפילו לא נרעד: האישה כנראה ישנה שינה עמוקה. יצאתי מכליי, התחלתי להכות במכסה בברכיי ובכתפיי, העפעף נרעד, ולפתע פתאום האור שסבב אותי החל לדעוך ולכבות. מבולבל, זינקתי חזרה, מפחד שאישאר בחשכה מוחלטת; הקרניים נשאבו בחזרה אל תוך גופי, יחד איתם חזרה אליי הכבדות; בצעדי עופרת, נחנק מהריצה, הגעתי לבסוף אל הפתח בקשת המערה: הוא נפער לקראתי בצייתנות, וקפצתי מטה. המחשבות התרוצצו כמו גרגרי חול ברוח: מדוע חזרתי, איזה כוח זרק אותי בחזרה אל התחתית, מחירות לעבדות; או שמא ייתכן שכל זה סיוט אווילי? אך למה אם כן... זחלתי עד למקומי והתחלתי לנער את שש; הוא קפץ בבהלה ובעודו משפשף את עיניו, קיבל עליו את מטח שאלותיי.

“רגע, רגע, אתה אומר, חלום,“ — הוא חידד, והביט בתשומת לב בהבזקים הדועכים של ההילה הכבה שלי, “הממ... נראה שבאמת מתרחש כאן חלום, והחלום הזה (רק אל תתפלא) הוא אתה. כן כן, זה קרה פה גם לאחרים: החלומות שלה מעירים אותנו לעיתים ומכריחים אותנו לתעות, כמו מוכי ירח, בלי לדעת למה ולאן. עכשיו היא חולמת עליך, אתה מבין. רגע, כאן עוד יש לך אור. הו, כבה — זה אומר שהחלום נגמר.“

“שש,“ לחשתי ותפסתי את ידו, “אני לא יכול ככה יותר. בוא נברח.“

אך שכני נד בראשו לשלילה:

“בלתי אפשרי.“

“אבל למה? הייתי שם הרגע, בכניסה לעולם. לולא העפעף...“

“בלתי אפשרי,“ חזר שש, “קודם כל, מי מבטיח לך שאחרי שתצליח לצאת מעינה, תמצא את הבעלים שלך. ייתכן שהם כבר נפרדו, החלל עצום, ואתה... תלך לאיבוד ותקפח את חייך. ושנית, היו כאן מרהיבי עוז גם לפניך שניסו לברוח. הם...“

“מה הם?“

“תאר לעצמך, הם חזרו.“

“חזרו?“

“כן. תבין, הפתח בקמרון נפתח רק עבור הנחלמים, ועבור אלה שבאים לכאן משם, מהעולם. אך החלומות מובילים אותנו בחבל של סוסים, בעודם מפרידים אותנו מהמציאות בעפעפיים שמוטים, וזורקים אותנו בתום החלום בחזרה, אל התחתית. נשארת הדרך השנייה: לחכות לרגע שבו הסדק ייפתח לקראת חבר חדש, לקפוץ החוצה — ושם להמשיך בשבילי המערה (אתה מכיר אותם) — וחופש. נראה פשוט. אך ישנו פרט אחד, שמבטל את הכול.“

“איני מבין.“

“העניין הוא בכך שברגע שיוצאים החוצה, נאלצים להיפגש — ראש לראש, כתף לכתף — עם החדש, שקופץ במקומך פנימה. וכאן הפיתוי להביט ביורש, לפחות בחטף, לרגע, לרוב חזק כל כך... ובכן, במילה אחת, מאבד רגע, מאבד גם את החירות: הפתח נסגר, והנמלט יחד עם החדש נופלים מטה, אל התחתית. זה, בכל אופן, היה גורלם של כל הניסיונות הקודמים. יש כאן, אתה מבין, מלכודת פסיכולוגית, שאין דרך לעוקפה.“

הקשבתי בשתיקה, וככל שהמילה “בלתי אפשרי“ חזרה על עצמה, כך הלכה וחזקה החלטתי.

העברתי כמה שעות בהרהור בפרטי התוכנית. בינתיים הגיע תורו של שתיים. השכן השתקן משמאלי הזדחל אל האור הצהוב. לראשונה ראיתי את דמותו הדהויה הכפופה והחיוורת. אחרי כחכוח מבויש, הוא פתח בגמגום קל:

“הכול קרה כך. פעם אחת קיבלתי מכתב: מעטפה ארוכה כזאת. בריח קלוש של וֶרְבֶּנָה. פתחתי: אותיות עכבישיות מתפתלות כאלה. אני קורא: מה קורה?...“

“שקט,“ הצטלצל לפתע קולו של הקואגה, “להפסיק את הסיפור. שם, למעלה... שומעים?“

המספר והקולות סביבו השתתקו מייד. תחילה לא קרה דבר, לכאורה. לאחר מכן — אולי רק בדמיוני, אולי באמת — מרחוק מעל הקמרון — צעד קל ולא זהיר. נקטע. שוב. שקט.

“שומע?“ לחש שש לאוזני. “הגיע. משוטט.“

“מי?“

“שלוש־עשרה.“

תחילה בשקט, כדי לא להבריח, אחר כך בקול הולך ומתגבר, התחלנו לשיר את המנון הנשכחים שלנו. מדי פעם — לפי סימנו של קואגה — קטענו את השירה והקשבנו.

היה נדמה שהצעדים היו כבר קרובים מאוד ופתאום החלו להתרחק.

“הגבירו את הקול!“ צעק קואגה. “תמשכו אותו, תמשכו. לא תחמוק מאיתנו, חומד, לא־א־א.“

וקולותינו הצרודים נחבטו בפראות בקירות הריריים של הכלא.

אך ההוא, שלוש־עשרה, התחבא אי־שם, במעברים החשוכים, כנראה התלבט והתבלבל בצעדיו. לבסוף כולנו היינו על סף אפיסת הכוחות, קואגה איפשר מנוחה, ועד מהרה כולם סביבי שקעו בשינה.

אך לא נתתי לעייפות להשתלט עליי. הנחתי אוזני על הקיר והמשכתי להטות אוזן לחשכה.

תחילה הכול היה שקט, אחר כך שוב נשמע — אי־שם מעל הקמרון — צעד קָרֵב. הפתח בקמרון החל לאט־לאט להיפתח. בניסיון להיאחז בבליטות החלקלקות של הקיר, ניסיתי לטפס, אך מייד החלקתי ונפלתי, פגעתי בחפץ מוצק כלשהו: זה היה ספר השכחה. השתדלתי לנוע בשקט (מה אם קואגה יתעורר פתאום?), פתחתי את המנעול שלו והשתמשתי בלולאותיו, כדי להרים במהירות את גופי, מבליטה לבליטה, עד שהיד שלי נאחזה בשוליים הנפערים של פתח היציאה. ראש כלשהו השתלשל לקראתי, אך אני עצמתי את עיניי וזרקתי במאמץ קצר את גופי החוצה, זינקתי קדימה ובלי להביט אחורה. אחרי שכבר תעיתי במבוך האישוני פעמיים, הצלחתי איכשהו להתמצא גם בחשכה. עד מהרה עלה מבעד לעפעף מורד למחצה אור עמום. יצאתי החוצה, קפצתי על הכרית והתחלתי לצעוד, תוך התנגדות לפרצי נשימה שבאו מולי.

“ומה אם הוא לא שלי?“ חשבתי והיססתי בין פחד לתקווה. ולבסוף, כשהתחלתי להבחין באור לפנות בוקר בקווי המתאר המועצמים שלי, כשראיתי אחרי כל כך הרבה ימי פרידה אותך, אדוני ושליטי, נשבעתי לא לעזוב אותך עוד ולעולם לא לשוטט באישונים זרים. בעצם, לא כעצמי, אלא כעצמך...״

האיש מהאישון השתתק, תחב תחת זרועו את הספר השחור שלו והתרומם. כתמי זריחה ורודים שוטטו על החלונות. אי שם במרחק נקש גלגל. ריסי האישה נרעדו קלות. האיש מהאישון הסתובב והביט בהם בחשש ושוב הפנה אליי את פניו הקטנים העייפים: הוא חיכה להוראות. “שיהיה כרצונך,“ חייכתי אליו וקירבתי את עיניי אל האיש הקטן ככל יכולתי. בקפיצה אחת הוא עלה תחת עפעפיי וצעד לתוכי: אך משהו, כנראה פינה חדה של הספר שהזדקר תחת מרפקו, פגע בקצה האישון שלי והדהד בכאב חד למוח. עיניי חשכו, חשבתי שזה לרגע, אך לא: השחר הפך מוורוד לשחור; לילה שחור שתק סביבי, כאילו הזמן כופף את טלפיו הקדמיים ונסוג לאחור. קפצתי מהמיטה והתלבשתי בחופזה ובשקט. פתחתי את הדלת: מסדרון, פנייה; עוד דלת, ו... תוך מישוש הקיר, מדרגה אחרי מדרגה — החוצה. רחוב. צעדתי קדימה, בלי לפנות, בלי לדעת לאן ולמה. אט־אט האוויר הידלדל והחל לשחרר את מתארי הבניינים. הסתובבתי: זריחה שנייה כחולה־ארגמנית השיגה אותי.

לפתע פתאום, אי־שם למעלה במושבת הפעמונים, החלו להזדעזע פעמונים, בנקישת נחושת בנחושת. הרמתי את עיניי. מתוך גמלון של כנסייה ישנה, דחוסה בתוך המשולש, בהתה בי מבעד לאפלה עין ענקית.

רעד עבר בין שכמותיי בדקירות מחוגה: “לבנים צבועות“. זה הכול. בעודי מחלץ את צעדיי מסיבי הערפל, חזרתי לעצמי: לבנים צבועות — וזה הכול.

מתוך אפלה מחוררת־אור הגיח הספסל המוכר: כאן המתנתי — מתי זה היה — לחשכה שתהיה בת לווייתי. כעת קרש הספסל היה שטוף רסיסי טל שחר מוקדמים.

התיישבתי בקצה הלח ונזכרתי: כאן אפוא, עוד בקווי מתאר מעורפלים, ביקרה אותי הנובלה על האיש מהאישון. כעת היו לי מספיק חומרים כדי לנסות לסכם את הנושא. התחלתי לדמיין בו במקום, לקראת היום הקרב, איך לספר לאנשים הכול, בלי לספר דבר. ראשית כל יש למחוק את האמת, בשביל מה הם צריכים אותה? אחר כך לסגנן את הכאב עד לדרגת מעשייה, כן כן; להוסיף נגיעת שגרה, ומעל, כמו לק מעל צבע, פורנוגרפיה קלה — הרי בלי זה לא ילך; לבסוף שתיים-שלוש התפלספויות ו... קורא, אתה מסב את מבטך, אתה רוצה לנער את השורות מתוך האישונים, לא לא, אל תעזוב אותי בספסל ארוך וריק: כף אל כף — הנה כך — חזק יותר, עוד יותר — זמן רב מדי הייתי לבדי. ולא אגיד זאת לאף אחד אחר, אך לך אגיד: למה, בשם האל, להפחיד ילדים בחושך, כשאפשר לנחמם באמצעותו וללוותם אל החלומות?

1927

האצבעות שנמלטו

מגרמנית, Privatdozent — דרגה אקדמית שמוענקת בכמה אוניברסיטאות באירופה, במיוחד במדינות דוברות גרמנית. משמעותה היא שנושא הדרגה רשאי ללמד מקצוע מסוים, הגם שאינו פרופסור. המעמד הקרוב אליה ביותר במערכת האקדמית בישראל הוא של מורה מן החוץ.

לורד מורטון היה מגדל סוסים שבשנת 1820 זיווג זכר מהמין קואגה (תת מין של זברה שנכחד בשנת 1883) עם סוסת ערמון. לאחר מכן זיווג הלורד את אותה סוסה עם סוס לבן וגילה שלצאצאים יש פסים מוזרים ברגליים, כמו לקואגה. הכלאה זו עוררה את התעניינותו של קוסאר אווארט, גנטיקאי ומרצה לידיעת הטבע מאדינבורו, שהכליא בין זכר זברה לנקבת פוני כדי לבחון את תאוריית הטלגוניה, תיאוריה שטענה כי לבן הזוג הראשון של הנקבה יש השפעה על צאצאיה מבני זוג מאוחרים יותר. נראה היה שדיווחים נסיבתיים אלה מאשרים את הרעיון העתיק של טלגוניה בתורשה: צ‘ארלס דרווין ציטט את הדוגמה ב־On the Origin of Species) 1859) ו־1868 (The Variation of Animals and Plants under Domestication). לפי תפיסת הטלגוניה, זרע של זכר יכול להמשיך ולהשפיע על צאצאיה של נקבה, הן אצל בעלי חיים והן אצל בני אדם. התיאוריה עברה מאריסטו ונשארה תיאוריה לגיטימית עד שניסויים בשנות ה־90 של המאה ה־19 אישרו תורשה מנדלית. ביולוגים מסבירים כיום את תופעת הסוסה של לורד מורטון באמצעות אָלֶלים דומיננטיים ורצסיביים.

המילים הסלאביות мил מיל — חביב; נחמד ו־мал מָל — קטן.

ציטוט מתוך ‘יבגני אונייגין‘ מאת א.ס. פושקין. תרגום אברהם שלונסקי, הוצאת ספריית פועלים במהדורה אלבומית מאוירת, 2007.

הרמן אבינגהאוס (1909-1850) היה פסיכולוג גרמני, מחלוצי הפסיכולוגיה הניסויית, עסק בחקר הזיכרון. תגליתו החשובה היתה תיאור עקומת הזכירה: תהליך השכחה של פריטים שנלמדו מושפע מהזמן שחלף, בפרק הזמן הסמוך ללמידה יש שכחה נרחבת יותר של פריטים אשר דועכת עם הזמן עד להגעה לרמת זכירה בסיסית אשר ממנה סביר להניח שלא ניתן לסגת עוד.