נערי העורב
מגי סטיווטר
₪ 37.00
תקציר
בלו סרג’נט התרחקה תמיד מחבורת נערי העורב, התלמידים העשירים מהתיכון הפרטי אגלינבי. עד ליום שבו הנער גנזי מתגשם מתוך האפלה ומדבר היישר אליה.
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרים לנוער, ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 352
יצא לאור ב: 2014
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
קוראים כותבים (5)
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרים לנוער, ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 352
יצא לאור ב: 2014
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
פרק ראשון
היה קפוא בבית הקברות גם לפני שהמתים הגיעו.
בכל שנה באו בלו ואמה מורה לאותו מקום, ובכל שנה היה קר שם. אבל השנה, ללא מורה לצדה, דומה היה שקר יותר.
התאריך היה 24 באפריל, ערב מרקוס הקדוש. עבור רוב האנשים, יום מרקוס הקדוש בא והלך בלי שהבחינו בו. זה לא היה יום חופשה רשמי מבית הספר. לא ניתנו בו מתנות. הוא לא התאפיין בתלבושות מיוחדות או בחגיגות. איש לא ערך מכירות מיוחדות לכבוד יום מרקוס הקדוש, על המדפים של כרטיסי הברכה לא היו כרטיסים לציון היום הזה, שום תוכנית מיוחדת לא שודרה בטלוויזיה לרגל התאריך. איש לא ציין את 25 באפריל בלוח השנה שלו. למעשה, רוב האנשים החיים לא היו מודעים כלל לקיומו של יום מיוחד לכבוד מרקוס הקדוש.
אבל המתים זכרו.
שעה שבלו ישבה ורעדה על חומת האבן, היא אמרה לעצמה שלפחות, לכל הפחות, לא יורד גשם השנה.
בכל ערב מרקוס הקדוש באו מורה ובלו לכאן במכונית: לכנסייה מבודדת שהיתה כה עתיקה ששמה נשכח. החורבה שכנה בגבעות המיוערות שליד הנרייטה, כמה קילומטרים מההרים עצמם. רק הקירות החיצוניים נותרו; הגג והקומות קרסו מזמן. מה שלא נרקב, נח חבוי תחת זמורות רעבתניות ועצים צעירים שריחם מצחין. הכנסייה היתה מוקפת חומת אבן, שהיתה רציפה, למעט שער מתים שגודלו מספיק בדיוק למעבר ארון מתים ונושאיו. שביל עיקש שנדמה עמיד בפני עשבים שוטים הוביל דרך השער עד דלת הכנסייה העתיקה.
"אה," ליחששה ניב, שהיתה שמנמנה אך אלגנטית איכשהו במקומה לצד בלו על החומה. בלו התרשמה שוב, כמו שהתרשמה בפעם הראשונה שפגשה את ניב, מכפות ידיה הנאות להפליא. מפרקים שמנמנים הובילו לכפות ידיים רכות, כשל ילדה, עם אצבעות דקות שציפורניהן מעוגלות.
"אה," מילמלה ניב שוב. "הלילה הוא לילה."
היא אמרה את זה כך: "הלילה הוא לילה," וכשעשתה זאת, צמרמורת קלה עברה בבלו. בלו כבר ישבה בתצפית עם אמה עשרה ערבי מרקוס הקדוש ברצף, אבל דומה היה שהלילה שונה.
הלילה היה לילה.
השנה, לראשונה ומסיבות שלא היו ברורות לבלו, שלחה מורה את ניב במקומה לתצפית בכנסייה. אמה של בלו שאלה אותה אם תלך כהרגלה, אבל זאת לא היתה באמת שאלה. בלו תמיד הלכה; היא תלך גם הפעם. לא שהיו לה תוכניות אחרות לערב מרקוס הקדוש. אבל היתה חובה לשאול אותה. במועד כלשהו לפני הולדתה של בלו החליטה מורה שברברי לחלק פקודות לילדים, ולכן כל ילדותה היתה בלו מוקפת סימני שאלה מצַווים.
בלו פתחה וסגרה את אגרופיה הקפואים. הקצוות של כפפותיה הגזורות החלו להיפרם; היא עשתה עבודה גרועה למדי בסריגתן בשנה שעברה, אך היה בהן קסם טראשי מסוים. אלמלא היתה יהירה כל כך, בלו היתה יכולה ללבוש את הכפפות המשעממות, אך השימושיות, שקיבלה לחג המולד. אבל היא אכן היתה יהירה, ובמקום זאת, בחרה בכפפות הגזורות הנפרמות, שהיו קוּליות בהרבה, אך גם מחממות פחות, ושאיש לא יראה כאן, למעט ניב והמתים.
הנרייטה של חודש אפריל התאפיינה בשפע ימים בהירים ונעימים, מסוג הימים שמשדלים עצים מנומנמים להנץ וחיפושיות משה רבנו טרופות־אהבה להיחבט בזגוגיות החלונות. אבל לא הלילה. הלילה דומה היה שעדיין חורף.
בלו העיפה מבט בשעון. כמה דקות לפני אחת־עשרה. האגדות העתיקות המליצו לערוך את התצפית בכנסייה בשעת חצות, אבל המתים לא הקפידו על לוחות זמנים, בעיקר כשלא היה ירח.
בשונה מבלו, שלא ניחנה בסבלנות רבה, ניב היתה פסל מלכותי על חומת הכנסייה העתיקה: ידיה שלובות, קרסוליה מוצלבים מתחת לחצאית צמר ארוכה. בלו המכורבלת, הנמוכה ורזה ממנה, היתה גרגוֹיל עיוור וחסר מנוח. הלילה הזה לא נועד לעיניה חסרות הייחוד. זה היה לילה לחוזים ולרואים בנסתר, למכשפות ולמדיומים.
במילים אחרות, לשאר בנות המשפחה.
מתוך הדממה, ניב שאלה, "את שומעת משהו?" עיניה נצצו בחשכה.
"לא," ענתה בלו, כיוון שלא שמעה. ואז תהתה אם ניב שואלת משום שהיא כן שמעה.
ניב הסתכלה עליה באותו מבט שאפיין אותה בכל התמונות באתר שלה — המבט המלחיץ־במכוון, שלא מהעולם הזה, שנמשך כמה שניות מעבר לנקודה הלא נוחה. כמה ימים לאחר הגעתה של ניב נעשתה בלו די לחוצה וציינה זאת באוזני מורה. שתיהן היו דחוקות בחדר האמבטיה היחיד, בלו לקראת בית הספר, מורה לקראת העבודה.
בלו, שניסתה לאסוף את כל קווצות השיער הכהה שלה לקוקו הדוק אחד, שאלה, "היא חייבת לנעוץ ככה מבטים?"
במקלחת ציירה אמה דוגמאות באדים שעל דלת הזכוכית. היא חדלה ממעשיה וצחקה, והבזק של עורהּ נגלה בַּקווים המצטלבים הארוכים ששירבטה. "אה, זה סתם סימן ההיכר של ניב."
בלו חשבה שבוודאי ישנן דרכים מוצלחות יותר להתפרסם.
בבית הקברות אמרה ניב במסתוריות, "יש הרבה מה לשמוע."
והעניין הוא שלא היה. בקיץ רחשו הגבעות חרקים מזמזמים, ציפורי חקיינית השורקות זו אל זו , עורבים קוראים אל מכוניות. אבל הלילה היה קר מכדי שיצור כלשהו יתעורר בשעה כזאת.
"אני לא שומעת דברים כאלה," אמרה בלו, מופתעת מעט שניב אינה מודעת לכך. במשפחתה עתירת הכישורים לראיית הנסתר בלו היתה יוצאת דופן, משקיפה מהצד בשיחות הערות שניהלו אמה ודודותיה ובנות דודותיה עם עולם החבוי מרוב האנשים. ייחודה היחיד היה נעוץ בדבר שהיא עצמה לא היתה יכולה לחוות. "אני לא קשובה יותר מטלפון. אני פשוט גורמת לדברים להישמע רמים יותר עבור כל האחרות."
ניב עדיין לא הסבה מבט. "בגלל זה מורה היתה להוטה כל כך שתצטרפי אליה. את נוכחת גם בכל הקריאות שלה?"
צמרמורת עברה בבלו לנוכח המחשבה. רבות מהלקוחות שהגיעו לבית בדרך פוקס 300 היו נשים אומללות שקיוו כי מורה תראה אהבה וכסף בעתידן. המחשבה שתהיה לכודה בדבר הזה כל היום היתה מחרידה. בלו ידעה שבוודאי מפתה מאוד עבור אמה שתהיה נוכחת ותעצים את כוחות ראיית הנסתר שלה. כשבלו היתה צעירה יותר, מעולם לא העריכה כמה ממעטת מורה לצרף אותה לקריאות, אבל כעת, כשהבינה כמה היא משפרת את יכולותיהן של האחרות, התרשמה מהאיפוק שהפגינה מורה.
"רק בקריאות חשובות במיוחד," השיבה.
מבטה של ניב התגנב אל מעבר לגבול שבין טורד מנוחה למלחיץ. היא אמרה, "זה משהו שיש להתגאות בו, את יודעת. להעצים את מתת ראיית הנסתר של אדם אחר זה דבר נדיר ורב־ערך."
"אוי, נו," אמרה בלו, אבל לא בנבזיות. מטרתה היתה להצחיק. היו לה שש־עשרה שנים להתרגל לרעיון שעולם הנסתר אינו גלוי בפניה. היא לא רצתה שניב תחשוב שהדבר גורם לה משבר זהות. היא משכה בְּחוט בכפפה שלה.
"ויש לך שפע זמן לגלות את הכישורים האינטואיטיביים שלך עצמך," הוסיפה ניב. מבטה נראה רעב.
בלו לא השיבה. לא היה לה עניין לגלות לאחרים את עתידם. עניין אותה לצאת ולמצוא את שלה.
ניב השפילה סוף־סוף את מבטה. היא העבירה אצבע בעצלתיים באבק שעל אבני החומה ביניהן ואמרה, "עברתי ליד איזה בית ספר בדרך לעיירה. 'אקדמיית אגלינבי'. שם את לומדת?"
עיניה של בלו נפערו בשעשוע. מובן שניב, שלא גרה כאן, לא היתה יכולה לדעת. אך ודאי שהיתה יכולה לנחש, על פי בניין האבן האדיר ומגרש החנייה המלא מכוניות דוברות גרמנית, שאין זה בית ספר מהסוג שהן יכולות להרשות לעצמן.
"זה בית ספר פרטי לבנים בלבד. בנים של פוליטיקאים ובנים של אילי נפט ו..." בלו התאמצה לחשוב על אנשים נוספים שעשויים להיות עשירים דיים לשלוח את בניהם לאגלינבי, "ובנים של פילגשים שחיות על דמי שתיקה."
ניב הרימה גבה בלי לשאת מבט.
"לא, באמת, הם נוראיים," אמרה בלו. אפריל היה זמן גרוע בכל הנוגע לבנים מאגלינבי; עם התחממות מזג האוויר הופיעו המכוניות הפתוחות, ובהן בנים במכנסיים קצרים ומוזנחים כל כך שרק העשירים מעזים ללבוש. במהלך שבוע הלימודים כולם היו לבושים בתלבושת האחידה של אגלינבי: מכנסי חאקי וסוודרים עם צווארון וי עם סמל עורב רקום. זאת היתה דרך פשוטה לזהות את צבא האויב. נערי העורב.
בלו המשיכה בדבריה. "הם חושבים שהם טובים מאיתנו ושכולנו משתגעות עליהם, והם שותים בלי הכרה בכל סוף שבוע ומרססים גרפיטי על שלט היציאה מהנרייטה."
"אקדמיית אגלינבי" היתה הסיבה מספר אחת לשני הכללים שבלו גיבשה לעצמה: אחת, להתרחק מנערים כי הם רק מביאים צרות. ושתיים, להתרחק מנערי אגלינבי כי הם חלאות.
"את עושה רושם של נערה שקולה מאוד," אמרה ניב, וזה עיצבן את בלו כי ידעה היטב שהיא נערה שקולה מאוד. כשהכסף דל כמו אצל משפחת סרג'נט, התנהגות שקולה בכל עניין ודבר מונחלת בגיל צעיר.
באור הרקע של הירח הכמעט־מלא הבחינה בלו במה שניב ציירה באבק. היא שאלה, "מה זה? גם אמא מציירת את זה."
"כן?" שאלה ניב. הן בחנו את הדוגמה. אלה היו שלושה קווים מעוקלים, מצטלבים, שיצרו מעין משולש מוארך. "היא אמרה לך מה זה?"
"היא ציירה את זה על הדלת של המקלחת. לא שאלתי."
"חלמתי את זה," אמרה ניב בקול חסר הטעמה שהעלה צמרמורת לא נעימה בעורפה של בלו. "רציתי לראות איך זה ייראה מצויר." היא שיפשפה בכף ידה את הדוגמה ופתאום הרימה את ידה היפה.
היא אמרה, "אני חושבת שהם מגיעים."
זאת היתה הסיבה להימצאותן של בלו וניב כאן. בכל שנה ישבה מורה על החומה ברגליים אסופות אל סנטרה, בהתה בחלל האוויר ודיקלמה שמות באוזני בלו. לעיני בלו נותר בית הקברות ריק, אבל לעיני מורה הוא היה מלא מתים. לא המתים כרגע, אלא נשמות אלה שימותו בשנים־עשר החודשים הקרובים. עבור בלו, זה תמיד היה כמו לשמוע צד אחד בשיחה. לפעמים היתה אמה מזהה את הנשמות, אך לעתים קרובות היתה נאלצת לרכון קדימה ולשאול אותן לשמותיהן. מורה הסבירה פעם שאלמלא בלו לא היתה מסוגלת לשכנע אותן לענות לה — המתים לא ראו את מורה ללא נוכחותה של בלו.
מעולם לא נמאס על בלו להרגיש שזקוקים לה במיוחד, אבל לפעמים הצטערה ש"זקוקים לה" נשמע תיאור נרדף ל"שימושית".
התצפית בכנסייה היתה חיונית עבור אחד השירותים הכי לא שגרתיים של מורה. כל עוד התגוררו הלקוחות באזור, הבטיחה שתיידע אותם אם הם או אדם קרוב להם שגם הוא גר באזור עומדים למות במהלך שנים־עשר החודשים הבאים. מי לא ישלם על דבר כזה? טוב, התשובה האמיתית היתה: רוב העולם, משום שרוב האנשים לא האמינו בראיית הנולד.
"את רואה משהו?" שאלה בלו. היא שיפשפה נמרצות את כפות ידיה, שאיבדו תחושה, וחטפה מחברת ועט מהחומה.
ניב ישבה דוממת מאוד. "משהו בדיוק נגע בשיער שלי."
שוב חלפה צמרמורת בזרועותיה של בלו. "אחד מהם?"
בקול צרוד אמרה ניב, "המתים העתידיים מוגבלים לדרך המתים שעוברת בשער. זאת כנראה... נשמה אחרת שהאנרגיה שלך משכה. לא הבנתי כמה חזקה תהיה ההשפעה שלך."
מורה מעולם לא הזכירה שאנשים מתים אחרים נמשכים לבלו. אולי לא רצתה להפחיד אותה. ואולי מורה פשוט לא ראתה אותם — אולי היתה עיוורת לנשמות אחרות, בדיוק כמו בלו.
בלו נהייתה מודעת במידה טורדת מנוחה לרוח קלה שבקלות הנוגעת בפניה של ניב ומבדרת את שערה המתולתל. נשמות בלתי נראות וסדורות של אנשים שעדיין לא מתו באמת היו עניין אחד. רוחות רפאים שאינן מצייתות לגבולות השביל היו עניין אחר מאוד.
"הם — " התחילה בלו לומר.
"מי אתה? רוברט ניומן," קטעה אותה ניב. "איך קוראים לך? רות וֶרְט. איך קוראים לך? פרנסס פּאוול."
בלו כתבה בחיפזון בניסיון לעמוד בקצב של ניב. היא תיעדה את השמות פונטית בעוד ניב משדלת את הנשמות לענות. מדי פעם נשאה את מבטה אל השביל כדי לראות... משהו. אבל כמו תמיד לא ראתה דבר, למעט עשבי היבלית הצומחים פרא, עצי האלון הגלויים לעין אך בקושי. הפתח השחור של הכנסייה הקולט נשמות בלתי נראות.
לא היה שום דבר לשמוע, שום דבר לראות. שום עדות למעברם של המתים, פרט לשמותיהם המתועדים במחברת שבידה.
אולי ניב צודקת. אולי בלו סובלת ממשבר זהות קטן. בימים מסוימים באמת נראה לה קצת לא הוגן שהנגיעה היחידה שיש לה בכל הפלאות והעוצמה המקיפים את בנות משפחתה היא בצורת עבודה משרדית.
לפחות אני יכולה להיות חלק מזה, חשבה בלו קדורנית, אף שהרגישה חלק מהעניין בערך כמו כלב נחייה לעיוורים. היא הרימה את המחברת אל פניה, קרוב, קרוב, קרוב, כדי לקרוא בחשכה. זה נראה כמו רשימת שמות שהיו פופולריים לפני שבעים־שמונים שנה: דורותי, ראלף, קלרנס, אסתר, הרברט, מלווין. וגם הרבה חזרות על אותם שמות משפחה. בעמק התבלטו כמה משפחות ותיקות שהיו גדולות, גם אם לא רבות־עוצמה.
במקום כלשהו מחוץ להרהוריה של בלו נעשתה נימת קולה של ניב מודגשת יותר.
"איך קוראים לך?" שאלה. "תסלח לי. איך קוראים לך?" הבעתה המבולבלת נראתה זרה על פניה. מתוך הרגל עקבה בלו אחר מבטה של ניב אל מרכז החצר.
ושם ראתה מישהו.
לבה של בלו הלם בכוח כמו אגרוף בין הצלעות. מהעבר האחר של הולם הדופק, הוא עדיין היה שם. במקום שלא אמור להימצא דבר, היה אדם.
"אני רואה אותו," אמרה בלו. "ניב, אני רואה אותו."
בלו תמיד דמיינה את מצעד הנשמות כדבר מסודר, אבל הנשמה הזאת שוטטה חסרת כיוון. זה היה בחור צעיר במכנסים מחויטים ובסוודר, שערו פרוע. הוא לא היה שקוף לחלוטין, אבל גם לא לגמרי שם. דמותו היתה עכורה כמו מים מלוכלכים, פניו מעומעמות. לא היה בו כל מאפיין מזהה, למעט גילו הצעיר.
הוא היה כה צעיר — זה היה החלק שהכי קשה להשלים איתו.
בעוד בלו צופה, הוא עצר והצמיד את אצבעותיו לצד אפו ולרקתו. זאת היתה מחווה מוזרה כל כך בחיותה שבלו חשה בחילה קלה. ואז הוא מעד קדימה, כאילו מישהו התנגש בו מאחור.
"תשאלי איך קוראים לו," סיננה ניב. "הוא לא מוכן לענות לי, ואני צריכה להגיע לאחרים!"
"אני?" השיבה בלו, אבל כבר גלשה מהחומה. לבה המשיך להלום בכוח בין צלעותיה. היא שאלה בתחושה קצת מטופשת, "איך קוראים לך?"
לא נראה שהוא שומע אותה. ללא שום רמז שהבחין בה, החל להתקדם שוב, בתנועות אטיות ותמהות, לעבר דלת הכנסייה.
ככה אנחנו מתקדמים לעבר המוות? תהתה בלו. במין התפוגגות כושלת במקום בקטע סיום מודע לעצמו?
בעוד ניב מתחילה לקרוא לאחרים, בלו עשתה את דרכה לעבר הנשמה התועה.
"מי אתה?" היא קראה ממרחק בטוח, בעודו שומט את ראשו אל כפות ידיו. לדמותו לא היה גבול ברור, כך ראתה כעת, ופניו באמת היו נטולות תווים. לא היה בו דבר, למעשה, שיגדיר את צורתו כאנושית, ובכל זאת היא ראתה בו נער. משהו הבהיר לתודעתה שכזה הוא, גם אם לא לעיניה.
לא היה שום ריגוש בכך שראתה אותו, אף שחשבה כי יהיה. כל שעבר במחשבתה היה, הוא ימות בשנה הקרובה. איך היתה מורה מסוגלת לשאת את זה?
בלו התגנבה קרוב יותר. היא היתה קרובה די הצורך לגעת בו כשהחל לצעוד שוב, אבל הוא עדיין לא חשף שום עדות לכך שהבחין בה.
בקרבה כזאת אליו היו כפות ידיה קפואות לחלוטין. לבה היה קפוא. נשמות בלתי נראות, ללא חמימות משלהן, שאבו את האנרגיה שלה, גרמו לשְׂער זרועותיה לסמור.
הצעיר עמד על סף הכנסייה, ובלו ידעה, פשוט ידעה, שאם ייכנס היא תאבד את ההזדמנות לדעת את שמו.
"בבקשה," היא אמרה, קולה רך יותר. היא הושיטה יד ונגעה בשולי השוליים של הסוודר הערטילאי שלו. קור הציף אותה כמו גל של חרדה. היא ניסתה להרגיע את עצמה במה שתמיד אמרו לה: שנשמות שואבות את כל האנרגיה שלהן מסביבתן. הדבר שהיא מרגישה אינו אלא האופן שבו הוא משתמש בה כדי להישאר גלוי לעין.
ועדיין, ההרגשה הזכירה מאוד חרדה.
היא שאלה, "תסכים לומר לי איך קוראים לך?"
הוא פנה אליה, והיא הבחינה בהפתעה שהוא לובש סוודר של אגלינבי.
"גֶנְזי," הוא אמר. קולו היה שקט, אך לא היתה זאת לחישה. זה היה קול ממשי, שדיבר ממקום רחוק מכדי שתשמע אותו כהלכה.
בלו לא הפסיקה ללטוש מבט בשערו הפרוע, ברמז לעיניים לטושות, בעורב שעל הסוודר שלו. כתפיו היו ספוגות מים, כך ראתה, ושאר בגדיו מרובבים טיפות גשם מסערה שעדיין לא התחוללה. בקרבה שכזאת עלה באפה ריח מנטה שלא היתה בטוחה אם ייחודי לו או ייחודי לנשמות.
הוא היה ממשי כל כך. כשזה קרה סוף־סוף, כשראתה אותו סוף־סוף, ההרגשה לא היתה כלל כמו קסם. היא היתה כמו להביט בקבר ולראות אותו משיב לה מבט.
"זה הכול?" היא לחשה.
גֶנְזי עצם את עיניו. "זה כל מה שיש."
הוא צנח על ברכיו — מחווה דוממת כשמדובר בנער ללא גוף ממשי. כף יד אחת נפרשה בעפר, האצבעות לחוצות אל הקרקע. בלו ראתה את חשכת הכנסייה בבירור רב יותר מאשר את עיקול כתפיו.
"ניב," אמרה בלו. "ניב, הוא... גוסס."
ניב התקרבה ונעמדה ממש מאחוריה. היא השיבה, "עדיין לא."
גֶנְזי כמעט נעלם כעת, מתפוגג אל הכנסייה או הכנסייה מתפוגגת אליו.
קולה של בלו היה מתנשף משרצתה. "למה — למה אני יכולה לראות אותו?"
ניב העיפה מבט מעבר לכתפה, משום שנשמות נוספות הגיעו או משום שלא — בלו לא ידעה. עד שהשיבה את מבטה קדימה התפוגג גֶנְזי לחלוטין. בלו כבר החלה להרגיש בחמימות שבה אל עורה, אבל מאחורי ריאותיה היה משהו קפוא. נדמה שעצב מסוכן ושואב נפער בתוכה: תחושת אבֶל או חרטה.
"יש רק שתי סיבות אפשריות לכך שמישהי שאין לה כוחות של ראיית הנסתר תראה נשמה בערב מרקוס הקדוש, בלו," אמרה ניב, "או שאת אהובת האמת שלו, או שהרגת אותו."
רום –
נערי העורב
הספר הראשון בסדרת נערי העורב מצויין. מאוד נהנתי, הצגת הדמויות מצויינת וגם העלילה טובה מאוד.
מגי סטיווטר ניצלה את הספר הראשון כדי לבנות עולם מפותח, שחשוב בהבנת המשך הסדרה. תוך כדי ההצגה של הספר הראשון יש עלילה מצויינת שמתחה אותי לאורך כל העלילה ואני ממש מצפה לספר הבא.
תוך כדי הקריאה הבנתי דבר חשוב מאוד- מגי סטיווטר טובה אך ורק בכתיבת סדרות. והיא עושה את זה מצויין.
המתח שמגי משאירה בסוף הספר רק מפתה עוד יותר לדעת מה יקרה.
אתם עדיין קוראים? חשבתי שאתם כבר בחנות הספרים 🙂
Aviva –
נערי העורב
הספר הזה שונה.
זו התחושה שליוותה אותי כשהתחלתי לקרוא בו. לרגעים נדמה היה לי שאני קוראת רומן שתורגם במהלך שנות השמונים, האווירה הקודרת שנדמה שמרחפת מעל הטקסט, העולם המתואר בו, אף כי הם חלק מסדרת ספרי נוער חדשה של סופרת רבי מכר לנוער, כולם הרגישו לי מעט מיושנים ואחרים. מתישהו במהלך הקריאה בו, נשבתי.
בלו היא נערה צעירה החיה עם אמה ויתר בנות משפחתה בבית קטן וצנוע באחת מעיירות הדרום. אמה ובנות המשפחה מתפרנסות מייעוץ לאחרים, ייעוץ המבוסס על כוחות נסתרים שבנות המשפחה אוחזות בהן. בלו היא היחידה מביניהן שלא ניחנה ביכולת כזו. המתת שלה מעט שונה, היא מעצימה את כוחותיו של מי שסמוך לה, וכך התרגלה במשך השנים ללוות את בנות המשפחה לכל מקום אליו חפצו ללכת ולקבל תשובות, התרגלה להיות נוכחת בקריאת חייהם של הבאים לייעוץ ובעיקר הפכה אדישה לנושא מכל זוית אפשרית.
גנזי, אדם ורונאן לומדים בבית הספר היוקרתי לבנים “אגלינבי”. גנזי ורונאן הם בני עשירים שמקומם בבית הספר טבעי אך אדם, תושב העיירה, הוא תופעה יוצאת דופן בבית הספר ובעיירה, והעובדה כי הוא לבוש בבגדי בית הספר מתייגת אותו באופן אוטומטי כחלק מחבורת בני העשירים אף כי לימודיו בבית הספר הם תוצאה של השקעה רבה ועבודה מסביב לשעון על מנת לממן את העלות שהמלגה שקיבל אינה מכסה. “אגלינבי” שוכן בלב אותה עיירה דרומית שכוחות אל.
תושבי העיירה שומרים מרחק מתלמידי אגלינבי, בעיקר כי שום דבר טוב לא צומח ממפגש עם הנערים העשירים כשהללו מחליטים יוצאים לבלות בעיירה. מפגש מקרי עם שלושת הנערים במסעדה בה היא עובדת, והגעתם של השלושה לבית בו היא מתגוררת מהווים תפנית בחייה של בלו ומאיצים את קצב החיפושים של השלושה אחר המלך גלנדואר – דמות מיתית מעולם האגדות הסקוטי אשר גנזי מאמין כי נחנה במתת חיי הנצח וביכולתה להעניק חסד למי שיעיר אותה.
בלו הוזהרה מילדותה שאסור לה לנשק את אהבת חייה משום שהלה ימות בעקבות נשיקתה. אזהרה שמעולם לא עוררה בה עניין מיוחד אף כי כל חוזת עתידות שנתקלה בה חזרה באופן תמוה על אותה הבשורה במדויק. המפגש עם השלושה והעובדה כי היא חשה חיבור לשניים מהם מובילים אותה לבחון מחדש את משמעות התחזית ואת האפשרות שאולי המוות עליו היא מדברת שונה מזה המקובל. היא מחליטה להצטרף למסע החיפושים של השלושה, שמוביל גנזי, כדי לאתר את המלך גלנדואר, ומגלה כי הבחירה שלה אולי לא הייתה ספונטנית כמו שחשבה…
סטיווטר פוסעת בשבילי עולם הפנטסיה כשהיא מנסה לפלס לה נתיב משלה. לצד גל פריחת ספרי הנוער העוסקים בערפדים, אנשי זאב ויצורים קסומים מוכרים אחרים, היא שואבת את השראתה מן התרבות הקלטית המוכרת פחות לצרכני התרבות הפופולרית האמריקאית. העובדה כי מקורות ההשראה שלה נהירים פחות לקוראים הופכת את השיטוט במחוזות הדמיוניים שהיא בוראת בספרה לחוויה מרתקת ומפתיעה והקריאה בספר מאפשרת גם לקוראים ותיקים כמוני להנות מטעמים חדשים בספרים שלו.
כמו כל ספר נעורים גם הספר הנוכחי משייט בין השאר על נתיב האהבה הבלתי אפשרית, הנתיב האחר המתרגם מושגים מן המיתולוגיה הקלטית לעלילה בת זמננו מאפשר לקוראים לדלג אל עבר עולם שהם לא בטוחים שכלליו ברורים להם והשיטוט בו הוא חוויה.
מגי סטיווטר היא סופרת נוער אמריקאית, המתמקדת בספרי פנטסיה ועד היום הוציאה שלוש סדרות ספרי פנטסיה לנוער ומספר ספרים נוספים. היא נולדה בוירג’יניה ושהתה בחינוך ביתי החל מכיתה ו’ ואילך. בלימודי הקולג’ בחרה להתמקד בהיסטוריה ולאחר מכן עסקה בציור פורטרטיים. היא פרסמה את ספרה הראשון בשנת 2008, בגיל 27, לאחר שנדחה פעמים רבות בידי הוצאות שונות. לצד העיסוק בכתיבה מגי גם עוסקת במוסיקה, והייתה חברה בלהקה קלטית. היא מנגנת על מספר כלים. זכויות העיבוד לקולנוע עבור רבים מספריה כבר נרכשו על ידי האולפנים הגדולים.
אוהבי פנטסיה בכל הגילאים ייהנו מן הספר הנוכחי שניחן בקול שונה מעט מזה הקיים ברוב ספרי הנוער. מומלץ בחום.
Karina –
נערי העורב
ספר עם עלילה מעניינת נושא מעט מוזר, הרבה דומיות שמתוארות בצורה מעניינת, ויש כמובן את החלק הרומנטי בספר שמעניין לא פחות משער הספר
לימור –
נערי העורב
ספר נפלא, עלילה מענינת ומושכת דמויות מרתקות המון עניין וסקרנות, ספר סוחף נהנתי וממליצה גם לכם.
גיל –
נערי העורב
ספר נוער שמשלב בתוכו נושאי מיסטיקה ‘ונשים. למען האמת, יש לי בעיה עם הסופרת ואני מוצאת את עצמי נתקעת עם הספרים שלה פעם אחר פעם. היתרון בספר הזה שמוצגות דמויות רבות ומרכיבים את עולמו, כך שאפשר לראות נקודות מבט שונות